אחרי 33 ימי הרדמה העירו רופאי בית החולים במיאמי את אלי ביר. חושיו של יו"ר ארגון "איחוד הצלה" חזרו אליו בהדרגה, אך גם כשפגה השפעתם של חומרי ההרדמה, ביר לא היה מסוגל לקום ממיטתו. הוא שוחח בטלפון עם מנכ"ל הארגון אלי פולק, וביקש שיספר לו משהו שיעודד אותו וייתן לו כוחות. "פולק סיפר לי שיום קודם, אשתי גיטי והבת שלי אביגיל יילדו אישה בביתה, כי היא לא הספיקה להגיע לבית החולים", משחזר ביר. "הסיפור השני שלו הביא אותי ממש לדמעות: בערב פסח, כמה דקות לפני החג, פנתה ניצולת שואה למוקד שלנו ואמרה שבגלל המצב היא לא יצאה לקניות ואין לה נרות להדליק. אחד המתנדבים שלנו, ערבי־ישראלי מיפו, קנה לה נרות והביא אליה הביתה. הסיפורים האלו נתנו לי אנרגיה.
"בהדרגה הורידו לי את החמצן, ואחרי יומיים ניתקו אותי לגמרי. התחלתי לאט־לאט לחזור לחיים. זו הייתה המתנה הכי גדולה שאדם יכול לקבל, מתנה ענקית. כבר לא האמנתי שאחזור חי לארץ. כבר שלושים שנה אני עוסק בהצלת חיים, ואף פעם לא עצרתי וחשבתי שזה יכול לקרות גם לי. בחודש הזה למדתי כמה החיים עלולים להיות קצרים, ואיך אפשר בשנייה אחת לאבד אותם".
אחרי 18 יום החליטו הרופאים להעיר אותו, אף שמצבו הוסיף להיות קשה. כעבור שעות אחדות הודיעו לו שיורדם שנית. "הבנתי שהמצב מידרדר. הרופא ביקש ממני לחתום גם על אישור להחדרת צינור הנשמה במידת הצורך. רציתי לבקש שלא יעשו לי את זה, אבל איזו עוד אפשרות הייתה לי? למות?"
מאז שנת 2006 עומד ביר (46) בראש איחוד הצלה, שמאגד למעלה מ־6,000 מתנדבים למתן שירותי עזרה ראשונה ורפואת חירום. הוא עצמו טיפל במו ידיו באלפי חולים ופצועים קשה. אולי התחיל להאמין שהמפגש היומיומי עם נפגעי תאונות ואסונות מעניק לו חסינות. אלא שנגיף הקורונה, שכבר פגע בלמעלה מ־3 מיליוני בני אדם ברחבי העולם וגבה יותר מ־200 אלף קורבנות בנפש, לא ממש מתרשם מרזומה כזה או אחר.
אנחנו נפגשים בדירה תל־אביבית יפהפייה הצופה אל הים, יומיים לאחר שביר נחת בארץ. בעל הבית הוא חבר שהשאיל לו את הדירה כדי שיוכל להתחזק ולהחלים, מאחר שבביתו של ביר בשכונת רמות הירושלמית אין מעלית. מתנדבי איחוד הצלה קישטו את המרפסת הרחבה בשרשרת דגלים של הארגון ובשלטים, ואנו יושבים שם – רחוקים זה מזה שני מטרים, חובשים מסכות. גם גיטי, שליוותה מרחוק את בעלה בימי מחלתו, מצטרפת אלינו, ופורשת מדי פעם לשיחות עם רופאים, אחיות ופיזיותרפיסטים הדואגים להחלמתו המלאה. הוא אמנם כבר "שלילי לקורונה", אבל עדיין משתעל בעקבות הפגיעה בריאותיו, ומתהלך בכבדות בשל ההרדמה הארוכה.
היו לך מחשבות ברוח "למה זה קרה דווקא לי"?
"לא, ואני גם לא מנסה להאשים אף אחד. שאלו אם אני יודע מי הדביק אותי, אבל אין לי עניין לדעת. זה יכול לקרות לכל אחד, ועשיתי השתדלות אמיתית לא להידבק. אז למה דווקא אני? כי הייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון".
המחלה תשנה אותך?
"כן. הבנתי שאני נשוי הרבה שנים, יש לי חמישה ילדים שהגדולה ביניהם בת 24, ואני בקושי מכיר אותם, בקושי מדבר איתם. גם כשאני לידם, אני עסוק בטלפונים. ופתאום אני מוצא את עצמי במצב שאולי לא אראה את אשתי והילדים לעולם. בהקשר הזה עשיתי חשבון נפש, והחלטתי לשנות את החיים שלי. הרגשתי כאילו יצאה בת קול משמיים שאמרה לי להשקיע יותר במשפחה. אני חושב שניתנה לי הזדמנות שנייה כדי לתקן, וקיבלתי על עצמי לעשות זאת".
לא חמץ, רק זונדה
הקורונה תפסה את אלי ביר (46) בסופו של סבב גיוס תרומות, שנמשך ארבעה חודשים כמעט. הוא טס בין מומבאיי, לונדון, וושינגטון, ניו־יורק ומיאמי. "בהודו נאמתי בכנס של טד, בוושינגטון הייתי בכנס איפא"ק, טיסות מטורפות ממקום למקום", הוא מספר. "מאז שהתחיל הסיפור של הקורונה, שמרתי על עצמי היטב. הקפדתי כל הזמן על חיטוי ידיים. כשהגעתי למיאמי הייתי די רגוע, כי העיר נחשבה נקייה ובטוחה".
הוא היה אמור לחזור הביתה לפורים, אך לבסוף החליט להישאר במיאמי עוד כמה ימים, כדי להשתתף בחגיגת בר מצווה לבנו של אחד התורמים. "הילדים התאכזבו כששמעו שאלי לא יהיה כאן בפורים. לא חשבנו שזה יהיה סיפור הרבה יותר ארוך", מספרת גיטי. שתיים מבנותיהם טסו לארצות הברית, להיות עם אביהן. ככל הנראה, בעת שהתפלל בבית כנסת במיאמי נחשף ביר לאדם שחלה בקורונה. שלושה ימים לאחר פורים חש האורח מישראל שחום גופו עולה. הבנות חזרו מיד לארץ, והוא עצמו עזב את המלון שבו שהה, ושכר דירה כדי להיות בבידוד. לחגיגת הבר מצווה שהשאירה אותו בארה"ב הוא כבר לא הלך, מחשש שידביק אחרים. בתחילה עדיין קיווה שזו רק דלקת גרון, עד שבאחד הלילות התעורר בגלל קוצר נשימה חריף. "התייעצתי עם רופא בכיר, והוא שלח אותי מיד לבית החולים האוניברסיטאי בעיר. בדיקות מקיפות וצילום חזה העלו שאני סובל מדלקת ריאות חריפה. עלה גם חשד לקורונה, והחליטו לאשפז אותי במחלקה לטיפול נמרץ".
יומיים אחר כך, כשהתברר שהנגיף מקנן בגופו, החליטו הרופאים להרדים את ביר כדי לסייע לגופו בהתמודדות עם המחלה. בליל שבת הוא התקשר למשפחתו כדי להיפרד. "במשך השנים נכחתי באלפי מקרים שבהם הוחלט להרדים את המטופל, ואני יודע מה המשמעות של זה – יש סיכוי שלא אקום. השארתי לגיטי צוואה, מה לעשות עם הכסף. דיברתי עם הילדים, אמרתי להם 'יהיה בסדר', ביקשתי שימשיכו לתרום ולעשות טוב, וכמובן בכיתי מאוד. בראש ידעתי שאני חזק, אבל מצד שני ראיתי את ההידרדרות במצבי. בעוד חודש אני אמור להיות סבא, ודאגתי שלא אזכה לכך".
גיטי מספרת שלמרות הנתונים המדאיגים, היא לא נלחצה. "באופן כללי אני טיפוס רגוע, זה האופי שלי. גם לשיחות שמגיעות בשבת אנחנו רגילים. זה היה בתחילת ניסן, והבן שלי אמר – 'מה, אבא לא יחזור לפסח?'. אמרתי לו: אל תדאג, בתוך שבוע יעירו אותו, ועד פסח הוא יחזור. באמת האמנתי בזה".
לאורך כל הריאיון ביר מדבר באופן חופשי ופתוח, אבל כשאני שואלת אותו מה חווה בימי התרדמה הכפויה, הוא אינו שש לשתף. "היו לי חלומות קשים מאוד, על תאונות ואסונות. זה לא כמו חלום רגיל שקמים בבוקר ושוכחים ממנו, אלא משהו שאני מרגיש שחוויתי באמת, בגלל התרופות הנרקוטיות החזקות. גם עכשיו קשה לי להוציא את הסיוטים האלו מהראש".
אחרי 18 יום החליטו הרופאים להעיר אותו, אף שמצבו הוסיף להיות קשה. "הייתי בטוח שאני כבר לא חי. הם נתנו לי לדבר עם המשפחה, והילדים שאלו 'אבא, אתה יודע מי אני?', כי רצו לוודא שלא נגרם לי נזק מוחי". כעבור שעות אחדות הודיעו לו הרופאים שהוא יורדם בשנית. "בפעם הזו השיחות עם הילדים היו הרבה יותר קשות. הבנתי שהמצב מידרדר. הרופא ביקש ממני לחתום גם על אישור לכך שיוכלו להחדיר לי צינור הנשמה במקרה הצורך", הוא אומר ומצביע על גרונו. "המחשבה על כך זעזעה אותי. רציתי לבקש שלא יעשו לי את זה, אבל לא הייתה לי ברירה, חתמתי בסוף. איזו עוד אופציה הייתה לי? למות?"
"חלק מהמתנדבים שלנו הגיעו ממד"א, אני הגעתי ממד"א – אז פעם היינו מספיק מקצועיים, ועכשיו לא? כששר הבריאות היה חבר שלנו היינו מקצועיים? אני מוכן לבוא בפני כל גוף שלישי בעולם שישפוט את המקצועיות שלנו. בסופו של דבר, מה שחשוב לי הוא שאם אישה נחנקת בבית, היא תקבל את המענה הכי מהיר"
כך נכנס ביר לתקופת הרדמה נוספת, 15 יום של מאבק על חייו. בסופם הוא התעורר- מותש, מחובר למכשירים, מתקשה לנוע, אבל בדרך להתאוששות. את החלמתו הוא מייחס "לצוות היוצא מן הכלל שיש שם, ולתפילות של אנשים בכל רחבי העולם. יש לי גם הרבה חברים לא יהודים, והם סיפרו לי שהתפללו, כל אחד למי שהוא מאמין בו".
ההרדמה שלו הסתיימה בשביעי של פסח. "אני אוהב את פסח, אוהב את ליל הסדר. אנחנו תמיד בבית, לא נוסעים לבית מלון. כשהתעוררתי הייתי בטוח שאנחנו עוד לפני החג. אמרתי לגיטי: בואי לכאן עם הילדים, נעשה במיאמי את ליל הסדר".
גיטי: "אמרתי לו 'אלי, כבר היה פסח'. פתאום נתקפתי פאניקה, שאם הוא ישמע שהוא אכל חמץ בפסח, הוא יכעס מאוד. דיברתי עם האחות, והיא הרגיעה אותי שאלי ניזון דרך זונדה".
אלי: "קראתי לאחות ושאלתי אותה: מתי פסח? היא ענתה שהיא חושבת שזה בשבוע הבא. בסוף מצאו אחות יהודייה שאמרה לי שפסח נגמר. כשהבנתי את זה בכיתי כמו תינוק".
איחור קטלני
את צילו של המוות פגש ביר לראשונה ביוני 1978, כילד בן 5. כשצעד עם אחיו הגדול בשכונת בית־וגן, אירע פתאום לנגד עיניהם פיצוץ באוטובוס. ביר זוכר את קול הנפץ, את הצרחות שהגיעו בעקבותיו, את העשן שעלה, ואת האיש הזקן שרק ביקש משני הילדים שיעזרו לו. "כל כך פחדנו שפשוט ברחנו משם", הוא משחזר.
הפיגוע בקו 12, שבו נרצחו שישה בני אדם, השפיע על רצונו להציל חיים. בגיל 16 הוא החל להתנדב במגן דוד אדום, אך לדבריו היה מתוסכל מהזמן הרב שנדרש לו ולחבריו להתנייד בהתאם לקריאות. מקרה אחד זכור לו במיוחד: הצוות הוזעק לסייע לילד שנחנק מנקניקייה, אך חלפו עשרים דקות עד שהאמבולנס הצליח להיחלץ מהפקקים ולהגיע למקום. בעודם מבצעים החייאה הגיע לשם רופא, שכן מהבניין ששמע את הסירנה, הסתכל בילד וקבע את מותו. "הבנתי שאם הרופא היה מקבל מיד הודעה על המקרה הזה, ולא מגיע אחרינו, הילד היה נשאר בחיים", אומר ביר.
גיטי: "ערכתי שולחן מהמם לליל הסדר, ואמרתי: אף אחד כאן לא יהיה בדיכאון. היה ויכוח בבית אם לשים תמונה של אלי על השולחן או לא. הבן שלי התנגד, הבנות היו בעד, והן ניצחו. מאוחר יותר, כשהבן התחיל לנהל איתי משא ומתן על האפיקומן, אמרתי לו מיד: כשאבא יחזור תדבר איתו"
יחד עם 15 חברים מהשכונה, גם הם מתנדבים במד"א, פנה ביר לגורמים בארגון החירום וביקש להתחבר למוקד מהבית, כדי שאם תהיה קריאה לאירוע בסביבה, הם יוכלו לרוץ מיד למקום ולהציל חיים. בקשתו נענתה בשלילה, אך הוא, בחוצפה ישראלית, קנה שני סורקי תדרים של המשטרה והתחיל "לצותת" לשיחות בין המוקד לאמבולנסים. למחרת כבר שמע ברשת על קשיש שנדרס ברחוב לידו. ביר רץ לשם, ובעזרת הכיפה שלו עצר דימום מסיבי. 15 דקות אחר כך הגיע האמבולנס – וקיבל מטופל חי.
קבוצת המתנדבים הצעירים חברה לארגון "הצלה" שנוסד בניו־יורק. הארגון עבר גלגולים שונים, עד שב־2006 הוקם "איחוד הצלה", גוף שמאחוריו רעיון פשוט: להגיע בתוך פחות משלוש דקות אל כל מי שזקוק לעזרה ראשונה. הדבר מתאפשר הודות לאלפי מתנדבים ולצי של אמבולנסים ואופנועים – אופנולנסים, כפי שהם מכונים – שמצוידים בכל הדרוש להצלת חיים. התקציב השנתי הוא כ־130 מיליוני שקלים, והשירות ניתן ללא עלות, הודות לתורמים של הארגון. את אחד האופנולנסים, אגב, תרם מגיש הטלוויזיה האמריקני הוותיק ג'יי לנו, שאף הנחה ערב התרמה לארגון. "יש לי 117 אופנועים באוסף שלי, אבל אף אחד מהם אינו מציל חיים", אמר לנו, הידוע באוסף כלי הרכב העצום שלו.
בעקבות הופעותיו של ביר על בימת טד ובוועידת איפא"ק 2015, פנו ממשלות, עיריות וקהילות מכל העולם ל"איחוד הצלה" בבקשה לאמץ את המודל ולשפר את מערך הרפואה שלהן בשלב של טרום ההגעה לבית חולים. כיום מפעיל הארגון סניפי מתנדבים בכמה ערים גדולות בארה"ב, וכן בברזיל, בהודו ובאומן שבאוקראינה. כמו כן הוא מסייע לארגונים־אחים בבנגלדש ובדובאי; ביר, בעל אזרחות אמריקנית, גם ביקר בעצמו באמירות שבמפרץ הפרסי. רוב פעילי הארגון הם חרדים, אבל לביר חשוב לציין שיש מתנדבים מכל האוכלוסייה בישראל.
גיטי, בעצמה מתנדבת ב"איחוד הצלה", הקימה לפני שנתיים יחידת חובשות חרדיות בתוך הארגון. את הרעיון העלו שתי מתנדבות – טובה סרן ונועה זוהר. גיטי החליטה לפתוח קורס ייעודי לנשים, ופרסמה מודעה בעיתון. היא קיוותה להגיע ל־30 נרשמות, "ובסוף היו לנו מאה. פתחנו חמישה קורסים במקום אחד. עם הזמן הצטרפו אלינו גם ארבעים מיילדות מוסמכות, שמוקפצות לסייע בלידות, ואנחנו מתעתדים להמשיך ולפתח את זה.
"כשאישה עוברת הפלה ומגיעים אליה הביתה ארבעה חובשים, ההרגשה היא נוראית. עכשיו תחשבי שבמקום זה מגיעות נשים, שיודעות איך לדבר איתה ולהרגיע ולתת הרגשה טובה פיזית ונפשית. אין בעיה הלכתית שגבר יילד אישה, אבל כשאני מגיעה לבית של אישה שיולדת, זו כמובן חוויה הרבה יותר נעימה. אנחנו גם נקראות למקרים של נשים שעברו אונס, או נשים שנפלו באמבטיה או במקווה. כשהן רואות אותנו הן אומרות 'וואו, טוב שהגיעה אישה', ורף הלחץ יורד. בנורווגיה רוצים ללמוד את המודל הזה. גם בכנס טד בהודו אלי קיבל תגובות נלהבות, בפרט משום שיש שם המון תלונות על הטרדות מיניות בזמן טיפול".
לצד התמיכה, התרומות והבקשות לסיוע, התעוררו בשנים האחרונות גם מחלוקות חוזרות ונשנות סביב הפעילות של איחוד הצלה ומקומו של הארגון לצד מד"א. ממיטת חוליו, כשצינור הנשמה מחובר עדיין לנחיריו, יצא ביר במתקפה חריפה נגד שר הבריאות יעקב ליצמן בנושא הזה. בסרטון שהופץ ממיאמי הוא התייחס לכך שהרשויות בישראל לא נותנות לאלפי הפרמדיקים והמתנדבים של ארגונו להושיט סיוע – אף שאין ספק בנחיצותם, לאור העומס המוטל על מד"א. "ליצמן אמור להיות שר בריאות לעם ישראל", אמר שם ביר. "אני מקווה מאוד שלא יהיה שר בריאות בממשלה הבאה. הוא כבר כמה שנים לוחם נגד איחוד הצלה. אדם חרדי. אנחנו, שחלק גדול מהארגון שלנו אנשים חרדים, מוקיעים אותו. כואב לי הלב שאני מדבר נגד שר בריאות, אבל הוא כל היום מחפש נקמות. אני כבר מכיר אותו הרבה שנים".
אתה שוכב בטיפול נמרץ, חייך מוטלים מנגד – למה חשוב לך כל כך להעביר דווקא את המסר הזה?
"לא רציתי שמישהו יהרוס את מפעל חיי בגלל שנאה אישית. ליצמן פועל אך ורק מאינטרסים. בכלל, אני לא מבין איך אדם כזה מחזיק בידיו את המשרד הכי חשוב אחרי משרד הביטחון. זה כמו שימנו שר ביטחון שמעולם לא החזיק מפה ונשק, לא תכנן מלחמה, אין לו מושג מה קורה בצבא. הקורונה הוכיחה לנו כמה משרד הבריאות חשוב, אז לקחת אדם בלי הבנה בתחום הזה, ולתת לו להיות שר רק כי הוא מאכער שדואג לאינטרסים?
"האם זה הגיוני שדווקא בזמן הזה ליצמן ביקש משר התקשורת לסגור את מוקד 1221 של איחוד הצלה – רק כדי לשמור על המונופול של מד"א? זה מוכיח עד כמה הוא פועל מתוך אינטרסים אישיים, ובלי שום הבנה. למען הילדים שלי, למען המדינה שאני אוהב, אני רוצה שר בריאות שיהיה המומחה הכי גדול בתחום. שמחתי לשמוע שליצמן לא ימשיך בתפקידו. מצידי שראש הממשלה ימנה אותו לתפקיד שר המקווה".
"תביני עד כמה הנושא הזה מכאיב לאלי", אומרת גיטי. "הוא באמת חשב שהוא לא מתעורר מההרדמה הבאה, ובכל זאת, זה מה שהוא בחר לומר".
הסכסוך בין ביר ובין הנציג הבכיר של מפלגת יהדות התורה החל לפני שש שנים, בשל מריבה אישית שהוא מסרב להיכנס לפרטיה. העימות הזה מתחבר ליריבות ארוכת שנים של איחוד הצלה עם מד"א: בין שני הארגונים מתנהל קרב, שניתן לכנותו עקוב מדם, סביב השאלה כיצד אמורים אנשי הכוננות להיות מוזנקים לזירות אירוע. משרד הבריאות העניק למד"א את המונופול על מוקד החירום 101, אך גם הורה לחבר למוקד, דרך אפליקציה ייעודית, את כל הכוננים בגופי החירום השונים. בארגונו של ביר טוענים כי הם ממודרים ולא מקבלים דיווחים על אירועים, ואילו במד"א גורסים שאנשי איחוד הצלה אינם מתחברים לאפליקציה של ההתרעות. ב־2019 אף הוגשה נגד איחוד הצלה תביעת לשון הרע בסך 2.6 מיליוני שקלים, שנענתה בתביעה נגדית בסך 568 אלף שקל.
במד"א מאשימים אתכם גם בחוסר מקצועיות.
ביר: "חלק מהמתנדבים שלנו הגיעו ממד"א, אני הגעתי ממד"א – אז פעם היינו מספיק מקצועיים, ועכשיו אנחנו לא? כששר הבריאות היה חבר שלנו היינו מקצועיים, ואחרי ויכוח אישי אנחנו כבר לא? המתנדבים שלנו עוברים הכשרה של משרד הבריאות, מאתיים שעות לימוד ועוד מאה שעות סטאז'. אני מוכן לבוא בפני כל גוף שלישי בעולם שישפוט את המקצועיות שלנו. בסופו של דבר, מה שחשוב כאן הוא המהירות. אם אישה נחנקת בבית, אותי מעניין שהיא תקבל את המענה הכי מהיר".
איך אתה רואה את התמודדות הממשלה עם התפרצות הקורונה בריכוזים החרדיים? היה אפשר למנוע זאת?
"הציבור החרדי מיוחד, והיה חייב לקבל תשומת לב מיוחדת. התחננו לשווא למשרד הבריאות שייתנו לנו תפקיד דווקא שם ובציבור הערבי, כי יש לנו מאות מתנדבים מהמגזרים האלו. יכולנו לצאת מיד למסע הסברה, והוא היה עובד, כי בקרב הציבור החרדי ורבניו יש אהדה גדולה במיוחד לאיחוד הצלה, וזה היה מונע הרבה ממה שקרה בהמשך. הציבור החרדי מנותק מהתקשורת הכללית, הם לא סומכים על הציבור החילוני, חוששים שרוצים להרע להם. אבל אם המידע מגיע מארגון שסומכים עליו – גוף לא ממשלתי, שעוזר להם כל השנה – הכול נראה אחרת.
"היוזמות שלנו טורפדו, אבל עשינו פעולות מנע שיכולנו לעשות. אחד מתושבי מאה־שערים, למשל, שהה בחנות אופטיקה לפני שהתגלה כחולה. הוצאנו אמבולנסים שלנו עם כרוז ביידיש, וקראנו לאנשים שהיו בחנות להיכנס לבידוד".
דייט בתחפושת
אלי ביר גדל במשפחה אמריקנית חרדית־מודרנית. את גיטי, שמגיעה ממשפחה שמרנית יותר, הוא הכיר עוד בילדותו, כשגרו בבניינים סמוכים. "אהבתי אותה כבר בתור ילדה וניסיתי להרשים אותה בכל דרך", הוא מספר בחיוך. "הייתי ילדת בית יעקב צנועה", אומרת גיטי. כשאני מבקשת ממנה להגדיר את המשפחה שהקימו יחד, היא משיבה: "אנחנו עובדי השם, כלל־יהודים".
"הבנתי שאני בקושי מכיר את הילדים שלי, בקושי מדבר איתם. עשיתי חשבון נפש והחלטתי לשנות את החיים שלי. הרגשתי כאילו יצאה בת קול משמיים שאמרה לי להשקיע יותר במשפחה. אני חושב שניתנה לי הזדמנות שנייה כדי לתקן, וקיבלתי על עצמי לעשות זאת"
כבר בצעירותו היה ביר מעין עסקן מקומי. בגיל 14 גילה סימני יזמות כשארגן טיולים לצפון בתקופת בין הזמנים. בפעם הראשונה יצא אוטובוס אחד עמוס במשפחות חרדיות, כעבור תקופה קצרה כבר יצאו עשרה. "את גיטי הייתי מזמין חינם לנסיעה, ותמיד דאגתי להיות באוטובוס שלה", הוא מספר. בגיל 16, כמתנדב במד"א, אפילו ביקש מנהג האמבולנס לעבור סמוך לחלונה וכרז לה ברמקול. אך הרקע של ביר, והעובדה שלא היה תלמיד ישיבה קלאסי – למעשה, בגיל 11 הוא נזרק מהחיידר – לא השאירו לזיווג הזה סיכוי גדול במיוחד. "בגיל 18 חשבתי שאיבדתי אותה. אחיה, שהיה חבר טוב שלי, עדכן אותי בפגישות שלה. כך ידעתי שכל בחור שיצא איתה, הציע לה נישואין בפגישה השנייה. האמת היא שלא חשבתי להתחתן כל כך צעיר, אבל פחדתי לאבד אותה".
בשלב הזה גיטי נועצת בו מבטים ומבקשת שיעצור כאן: "אף אחד לא יאמין לסיפור הזה, ומי שכן, יחשוב שאתה לא נורמלי". "נכון, אני לא נורמלי", משיב אלי בחיוך וממשיך. "כששמעתי על עוד בחור שהציע לה נישואין, ידעתי שזהו, אני חייב לעשות משהו רציני, לפני שיהיה מאוחר". הוא החליט לצאת לדייט פיקטיבי במקום שגם גיטי יוצאת אליו, באותו זמן, כדי שתראה אותו ותחשוב שהוא רווק מבוקש. הייתה רק בעיה אחת – לא נמצאה בחורה שתשתף פעולה עם התוכנית, ועוד בהתרעה קצרה כל כך. "הבנתי שאין ברירה, וביקשתי מחבר טוב להתחפש. לקחתי אותו למאפרת, סידרנו לו פאה ובגדים, והתיישבנו לדייט. הוא ישב כמו גבר, אבל גיטי הסתכלה עלינו מהצד והרגשתי שפתאום יש לי איזה מעמד".
בערב הוא קרא לה מהחלון ושאל: "איך היה הדייט שלך? אנחנו שכנים, למה בעצם אנחנו לא יוצאים?". גיטי שלחה אותו לבקש רשות מאביה, שאחרי תחקיר קצר בנוגע לתוכניותיו העתידיות של הבחור, אישר להם לצאת כשימלאו לו 19. הם נישאו וכעבור שנתיים הפכו להורים, כשנולדה בכורתם אביגיל. בהמשך הצטרפו אליה פניני, ליבי, ישראל דוד, ועדינה, הקטנה ביותר, שנולדה לפני 12 שנה. בחודש הבא אמורה להתקיים חתונתה של ליבי עם בחיר ליבה מאיר, אך כעת לא ברור אם האירוע יתקיים במועד שנקבע.
מאז שהפך לאב, אומר ביר בעיניים לחות, הוא ראה מעט מאוד את הילדים. "בניתי את הארגון הזה עם הדם של גיטי, והילדים שילמו את המחיר. את שואלת למה אני חי היום? בגלל גיטי, המלאכית הצדיקה הזו. בבוקר שלפני ליל הסדר התקבלה במוקד שלנו פנייה מעמותה, לבוא לחלק אוכל חם לקשישים נזקקים. ערב פסח, אני מאושפז במיאמי, האישה הזאת עוד לא בישלה למשפחה שלה – ובכל זאת היא יצאה עם אביגיל לחלק 60 ערכות של מזון חם, וחזרה הביתה אחרי כניסת החג".
"מזל שמותר לבשל בחג", אומרת גיטי. "ערכתי מראש שולחן מהמם, ואמרתי: אף אחד כאן לא יהיה בדיכאון. אנחנו משפחה שלא שוקעת בעצב, כל הזמן עסוקים בעשייה, וגם באותו ערב יצאנו לכמה לידות. היה ויכוח בבית אם לשים תמונה של אלי על השולחן או לא. ישראל דוד התנגד, הוא אמר שזה עושה לו אסוציאציות, השם ירחם. הבנות היו בעד, וכמובן ניצחו, כי הן הרוב. מאוחר יותר, כשהבן התחיל לנהל איתי משא ומתן על האפיקומן, אמרתי לו מיד: 'אתן לך מה שאתה רוצה, רק תחזיר את זה כי אני גמורה מעייפות. כשאבא יחזור תדבר איתו'".
לאחר שהבדיקות שלו חזרו תקינות, ואותתו שהוא החלים ממחלת הקורונה, התחיל ביר לחשוב על המסע הביתה. הוא בדק אפשרות לטוס לצד רופא מלווה בתהליך שתאשר חברת הביטוח, אך הדבר לא היה מעשי. "רצו להטיס אותי ממיאמי לניו־יורק ומשם לארץ, אבל זה לא היה הגיוני. נכנסתי לדיכאון. לא פגשתי את המשפחה המון זמן, ולא ראיתי פתרון באופק".
לעזרתו של ביר נחלצו בני הזוג שלדון וד"ר מרים אדלסון (גילוי נאות: בעלי העיתון מקור ראשון), שהעמידו לרשותו את מטוסם הפרטי. "יש בעולם מלאכים ששומרים על אחרים. ד"ר אדלסון, בעצמה רופאה שהצילה אנשים רבים, אמרה לי: 'אתה עוסק תמיד בהצלת חיים, הפעם אנחנו נעזור לך'. לא היה לי נעים; בעבר תורמים של העמותה וידידים הציעו לי לטוס במטוסים פרטיים, אבל אני לא מחפש את הכבוד הזה. אני טס במחלקה רגילה, או תיירים פלוס. הפעם לא הייתה לי ברירה אלא לקבל את ההצעה הזו, אחרת הייתי נשאר במיאמי. רציתי לפגוש את אשתי והילדים, ואת אלפי המתנדבים בארגון, שהם כמו הילדים שלי".
הוא עובר מן המרפסת רחבת הידיים לסלון, בהליכה שפופה ובקושי רב. כשאני שואלת את גיטי אם היא חוששת מן הבאות, היא שוב מביעה אופטימיות. "בתוך כמה ימים זה יעבור לו, והוא יחזור ללכת כרגיל. לא ידעתי איך הוא יהיה כשיחזור, והנה הוא חזר בכוח גדול פי שמונה, מלא אהבה וחום למשפחה".
אלי חוזר למרפסת כדי לעדכן אותי שהוא לא מתכוון לוותר על הפסח שהחמיץ. "מארק גרסון, התורם הגדול ביותר של איחוד הצלה בניו־יורק, הזכיר לי שכאשר אנשים מבני ישראל לא היו יכולים לחגוג פסח בי"ד ניסן כי היו טמאים, משה רבנו אמר להם שיעשו פסח שני בי"ד באייר. אז גם אנחנו נעשה בעזרת השם פסח אמיתי בתאריך הזה, עם כל מה שצריך. כולל להתווכח עם הבן שלי על האפיקומן, וזה הולך להיות משא ומתן קשוח".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
