לספרייה הלאומית הגיע באחד הימים משלוח שגרתי לכאורה: ספרים שעמדו על המדפים בביתה של המשוררת לאה גולדברג. רפי וייזר ז"ל, המנהל המיתולוגי של מחלקת כתבי היד והארכיונים בספרייה, רפרף על הכרכים והושיט באקראי את ידו לספר תחריטים של האמן פרנץ מזרל. ספר לא נדיר במיוחד, שעותקים שלו נמצאו אצל רבים מיוצאי גרמניה שחיו בארץ. וייזר עלעל בו, ונדהם ממה שגילה: מול שמונה מהתחריטים כתבה גולדברג שירים המתארים את הרושם, הקודר לרוב, שהותירו בה היצירות. כך נחשפו שמונה שירים של לאה גולדברג שהיא עצמה אולי שכחה מהם, ואיש לא ידע על קיומם.
על הגילוי המפתיע הזה מספר לי חזי עמיאור, המכהן זה עשור באחד מהתפקידים הבכירים והחשובים בספרייה – מנהל אוסף ישראל. האוסף הזה, הנחשב ליחיד מסוגו בעולם, מתעד באופן מסודר ועקבי את התרבות הישראלית והלך הרוח של החברה הישראלית בכל שנותיה. הוא מבוסס על "חוק עותקי חובה", הקובע כי כל פריט מודפס שראה אור בישראל ביותר מחמישים עותקים, שניים מהם חייבים להימסר לספרייה הלאומית. בפועל תמצאו כאן הרבה־הרבה יותר מזה: מפות, חומר אור־קולי, תקליטורי שמע ודי־וי־די, כרזות, סרטים, אוספי אפמרה (חומרים בני־חלוף), תצלומים וגם ארכיונים אישיים של יוצרים בולטים מתחומי התרבות, ההגות והאמנות.
"אי הצלחה למופת שלנו היא הארכיון של יהודה עמיחי, שרכשה אוניברסיטת ייל. הוא הוצא מהארץ. לא הצלחנו למנוע את זה, כי אנחנו לא מוכנים לנהל מסחר באוצרות תרבות ישראליים. בדיעבד התברר שההחלטה של עמיחי עשתה לו שירות רע. כשאתה משווה את המחקר עליו לזה שקיים סביב משוררים חשובים אחרים, אתה רואה את ההבדל"
כמו הארכיון של גולדברג, גם הפריטים של נעמי שמר הגיעו לאוסף, ובהם ממצא יוצא דופן. ב־2010, שש שנים לאחר מותה של המשוררת, נארז ארכיונה לשם העברתו אל הספרייה הלאומית, ובתוכו נתגלו יומני כיס שנתיים, מהסוג שהיה בשימוש של כל ישראלי לפני עידן המחשב והטלפון הנייד. בתה של שמר, ללי, דפדפה ביומן של שנת 1967, והגיעה לדפים הריקים המיועדים לכתיבת רשימות. שם מצאה את הבית האחרון של "ירושלים של זהב", כפי ששרבטה אותו אמה בדקות שלאחר הבשורה על שחרור הכותל. יש בו מחיקות והוספות, שמעידות על התלבטויותיה של המשוררת בין ניסוחים שונים. בהתחלה למשל היא כתבה "שלנו הם בורות המים", ואז שינתה ל"חזרנו אל בורות המים". כך זכה הציבור בהצצה מאחורי כתפה של נעמי שמר, ברגע הכתיבה של אחד משיאי הזמר העברי.
בין סיפור לסיפור מוליך אותי עמיאור לסיור באגפי הבניין. קול צעדינו מהדהד באולמות רחבי הידיים. שקט כאן עכשיו כמו בספרייה, אבל הספרייה הלאומית בירושלים הרי אינה עוד ספרייה: היא הלב התרבותי הפועם של מדינת ישראל. בימים כתיקונם פוקדים אותה אלפי אנשים, אבל בימי הקורונה גם היא מתכנסת לתוך עצמה, ובשעריה באים רק כמה עובדים לצורכי תחזוקה בוערים, ותו לא. השומרת ליד הדלת נראית כנהנית מהמצב: מתברר שהיא סטודנטית לאופרה, וכעת היא מסוגלת לנצל את שעות המשמרת ללמידה ברצף, מה שבוודאי לא היה אפשרי עד לפני כחודשיים.
אחרי שאני נפעם מהמפות ההיסטוריות, מחזיק בידי את מדליית הנובל של ש"י עגנון ואפילו מוצא קשר משפחתי לארכיון שעליו עמלים ממש בימים אלה באחד מהמחסנים, אני מתיישב עם עמיאור לשיחה בפינת הקפטריה הנטושה. לנהל חומרים דוממים נשמע כמו משימה די פשוטה, אני אומר לו. הוא מחייך למשמע הפרובוקציה הקלה ומשיב: "תפקידי הוא לקבוע את מדיניות האוסף – מה כן נכנס אליו ומה לא – וגם להתוות אסטרטגית את דרך הביצוע. החלק הכי קל הוא לקבל את הספרים שמגיעים אלינו מתוקף החוק. אבל בוא ניקח למשל עלוני שבת: יש בערך אלף כאלה, ואם נרדוף אחרי כולם, לא נגמור עם זה. השיטה היא שאתה תובע, שולח מכתבים ודורש; הממושמעים שולחים את החומר, ומי שלא – לא. עשינו מיפוי לפי תפוצה, ז'אנר וחשיבות, והחלטנו שלפחות בחצי מהעלונים, לא נורא אם לא יהיה לנו עותק מכל גיליון".
בקצה האחר של סרגל עיסוקיו נמצאים "מקומות שבהם צריך לבחור בפינצטה", כהגדרתו: "למשל ארכיונים אישיים: יש בספרייה מאות כאלה, רובם של סופרים, הוגים ומלחינים. המפורסמים הם ש"י עגנון, אורי צבי גרינברג וגרשם שלום, אבל יש גם ארכיונים של אנשים חיים, כמו א"ב יהושע, חיים באר, דויד גרוסמן ועוד. אנחנו מחפשים היום חומרים וארכיונים גם מתחומים פופולריים יותר, ולא רק של יוצרי ספרות גבוהה. קח למשל את ארכיון נעמי שמר, שקיבלנו בזרועות פתוחות. כלל לא בטוח שהספרייה הלאומית של פעם הייתה לוקחת אותו".
למה?
"כי שמר פעלה בזירה הפופולרית, ולא כ'משוררת של מקצוענים'. היא הופיעה ברדיו ובטלוויזיה יותר מאשר ברסיטלים".
בוא נלך הרבה יותר רחוק: מגיע אליך מחר רני רהב ואומר – "אני היחצ"ן של אייל גולן, הוא היום הזמר הלאומי, ואני רוצה שהארכיון שלו יהיה בספרייה הלאומית".
"התגובה הראשונה תהיה: יש על מה לדבר. זו תמיד התגובה שלי, ואחר כך מגיעה בחינה של החומר. אם בארכיון הזה יהיו כתבי יד מעניינים, מכתבים מעניינים – בוודאי שנרצה אותו".
אני מודה שהצלחת להפתיע אותי. עכשיו רק צריך להחליט מה ההגדרה של "מעניינים".
"זו באמת עבודה. אין אדם אחד שמחליט מה מעניין ומה לא. אנחנו תמיד מתייעצים עם אנשים מבחוץ או מבפנים, ולאו דווקא אנשי אקדמיה. כשכתבתי את מדיניות המוזיקה שלנו, נלוו לכך דיונים רבים. עשינו בנושא הזה שינוי של ממש, בדגש על מוזיקה מזרחית. עד אז המסורת של המקום הזה קידשה בעיקר את היצירות של 'אנו באנו ארצה' או חומרים אמנותיים, והחלטנו שמעכשיו לא נקבל רק אותם. לכן הכנסנו גם את ארכיון יפה ירקוני, כולל מכתבי המעריצים שהיא קיבלה".
חידת התפילה נפתרה
כשמבקשים מעמיאור לדרג את הפריטים החשובים הנמצאים בארכיון, הוא מתחמק בתחילה מלהצביע על כתבים וחפצים ספציפיים, ממש כמו אב שאוהב את כל ילדיו. לבסוף הוא מתרצה, לא לפני שיציין כי אינו מתייחס לשווי כספי, אלא לערך תרבותי, ציוני וישראלי. מה אם כן ברשימה? כתב יד של השיר האחרון של רחל המשוררת, מיום מותה; ספר של רחל ובו הקדשה שלה לאורי צבי גרינברג – הקדשה שפותרת חידה ומלמדת למי נכתב אחד משיריה; יומן במכתבים של קלוד קונדר, בכיר חוקרי ארץ ישראל מהמאה ה־19, עם רישומים יפהפיים של הארץ ויושביה; כתב ידה של לאה גולדברג לספר הילדים "ידידיי מרחוב ארנון", עם תיקוני לשון של אברהם שלונסקי; מכתב ששלח אריק איינשטיין לחיים חפר ב־1967, ובו הוא מפציר במשורר לאפשר לשלישיית החלונות הגבוהים ליצור לשיר "אל אל אל יחזקאל" גרסה צרפתית עם הפזמון "אל אל אל ישראל", בעקבות תהילת מלחמת ששת הימים; איורים זריזים של דוש שנוצרו בזמן אמת ביום שחרור הר הבית והכותל; מברק שבו מברך היינריך הימלר את המופתי, השוהה בברלין, על עצרת המחאה שהתקיימה ב־1942, במלאת 25 שנה להצהרת בלפור; מכתב מהרב יצחק הרצוג אל ש"י עגנון, שבו הוא מבקש את עזרתו של הסופר בניסוח התפילה לשלום המדינה – במקרה הזה פתר המכתב את חידת זהותו של מחבר התפילה; המכתב האחרון של חנה סנש לפני נפילתה בשבי; ואיך אפשר בלי "התקווה", בכתב ידו של נפתלי הרץ אימבר.
"אנחנו מחפשים היום חומרים גם מתחומים פופולריים יותר, ולא רק של יוצרי ספרות גבוהה. קח למשל את ארכיון נעמי שמר, שקיבלנו בזרועות פתוחות. כלל לא בטוח שהספרייה הלאומית של פעם הייתה לוקחת אותו, כי שמר לא הייתה 'משוררת של מקצוענים'. היא הופיעה ברדיו ובטלוויזיה יותר מאשר ברסיטלים"
מה מעסיק אתכם יותר – איסוף חומרים או דחייתם?
"רוב העבודה היא התוויית דרך, מיון וחיפוש. אבל כן, יש מלאכה של דחייה. לספרייה הלאומית יש כלל – אנחנו לא לוקחים ארכיון שישכב במחסנים במשך שנים כאבן שאין לה הופכין. לא קולטים ארכיון אם אי אפשר לטפל בו בטווח זמן קצר, כלומר שנה־שנתיים. וזה מחייב שיטה קפדנית של בחירה. מצד שני, אנחנו מוסד לאומי, לא עוד מתחרה בזירה הצפופה למדי הזו של ארכיונים, שאנו רואים בהם שותפים. כשיש מישהו שהארכיון שלו פחות מתאים לנו מסיבות כאלה ואחרות, אני לא אדחה אותו אלא אפנה אותו למקום אחר. גם כך יש סיכוי טוב שבאמצעות הדיגיטציה שהארכיונים עוברים היום, החומר הזה יהיה נגיש לי בסופו של דבר. יש למשל סופר די מפורסם שדחינו את הארכיון שלו, וזה בהחלט דבר מעליב בזמן אמת, אבל הוא פשוט לא נתן לנו מספיק כלים לבדוק מה יש לו שם. הפנינו אותו לארכיון אחר, של אגודת הסופרים. אנחנו עובדים בשיתוף פעולה איתם, והנה זה שוב מתחבר אלינו דרך הדיגיטל".
דיגיטל היא מילת מפתח בשיחה עם עמיאור, ומילת מפתח באסטרטגיה של הספרייה הלאומית בשנים האחרונות. ממון וזמן רב מוקדשים להעלאת החומרים לרשת האינטרנט, ולדברי מנהל האוסף, הדבר כבר יוצר שינוי עמוק במחקר האקדמי, שלא לדבר על הנגישות של הקהל הרחב לטקסטים ותמונות שעד לא מזמן היו ספונים בין המדפים. "המוטו שלי הוא 'מה שלא נמצא ברשת – לא קיים'. גם החוקר החרוץ ביותר, אם הוא לא מוצא חומר באינטרנט, יש לו פחות מוטיבציה לחפש אותו בארכיון האמיתי. המוטו הזו מדריך אותנו גם בקליטה של חומרים – כלומר, אנחנו חושבים מה אפשר להעלות לרשת ומה לא – וגם בשיתופי פעולה עם גופים אחרים".
זה טוב ויפה, אבל גם כשאפשר למצוא בגוגל מיליון תמונות של המונה ליזה, עדיין תור ארוך משתרך בלובר מול המקור – או השתרך, לפני עידן הקורונה. להחזיק ביד ספר ובו הערות כתובות של גרשם שלום, זה לא כמו לראות אותו באינטרנט.
"אתה צודק. לכן במקביל אנחנו משקיעים 200 מיליון דולר בבניין חדש שהולך ונבנה בשדרת המוזיאונים, בעבודות שנמשכות 24 שעות ביממה, שישה ימים בשבוע. המטרה שלו תהיה לענות בדיוק על הרצון הזה – לראות באופן בלתי אמצעי את הפריטים. אין סתירה בין הדברים, להפך: הניסיון בעולם מוכיח שככל שאתה נוכח יותר ברשת, כך אתה מושך יותר אנשים ועניין למקום הפיזי שלך. הציבור מגלה שיש ספרייה לאומית ושיש דברים מעניינים לראות בה, כמו כתב יד בן 700 שנה או מכתב ששלח בן־גוריון, ואז אומרים: בואו נקדיש חלק מהסיור הבא שלנו בירושלים לספרייה. לשמחתי הבנייה מתקדמת לפי התוכניות, והספרייה החדשה תהיה מוכנה בעוד שנה וחצי".
גולת הכותרת של הדיגיטציה בספרייה הלאומית, אומר עמיאור, היא מיזם "עיתונות יהודית היסטורית", שבמסגרתו כבר נסרקו והועלו לרשת למעלה מ־2 מיליוני דפים. "המיזם הזה הושק לפני כעשרים שנה, ועם הזמן הוכנסו אליו עשרות עיתונים שהיה קשה להגיע אליהם בדרכים אחרות. מדובר בכלי מתקדם מאוד, שמאפשר לחפש גם מילה בתוך הטקסט, וזו דוגמה מצוינת לתפקיד הציבורי של הספרייה: בעבר כמעט לא מצאת במחקרים האקדמיים ציטוטים מעיתונים. ציטוט כזה נחשב למקור לא אמין. מאז הקמת המיזם אפשר לראות מגמה קבועה של עלייה בציטוטים מעיתונים היסטוריים, בכל מקום – בפייסבוק, בטוויטר, בתקשורת וגם במחקרים האקדמיים הכי אליטיסטיים. עשינו שינוי של ממש, והפכנו מקור לא לגיטימי למקור סופר־לגיטימי ומבוקש".
אם להיות אליטיסט לרגע – כמו שכל מי שמחזיק סמארטפון נהיה צלם עיתונות, פתאום כל אחד עם חיבור לאינטרנט נהיה היסטוריון.
"התרבות נשארת היררכית. ברור שמבחינה מקצועית לא נכון לבסס את הדברים שלך רק על מה שנכתב פעם בעיתון, כמו שאי אפשר לבנות תזה על סמך מכתבים בלבד. צריך לאתר כמה מקורות, ולדעת לסנכרן ביניהם. מצד שני, בעידן שהכול זמין בו, אנחנו רוצים לתת לאנשים מכל השכבות את האפשרות לטפל במידע ראשוני, שעד לפני שנים אחדות היה כמוס לטובת כמה חוקרים בלבד. קהל היעד שלנו הוא הציבור הרחב לא פחות מאשר קהילת החוקרים".
דוגמה אחרת לחומר שנחשב "עממי" אך קיבל מקום של כבוד בספרייה היא אוסף עצום של כרזות רחוב. "יש בו מאות אלפי פריטים שבעבר היו נחשבים לאיזוטריה. ניערנו את האבק ועשינו דיגיטציה לכ־70 אלף כרזות, הוספנו עוד 80 אלף מחמישים אוספים אחרים, ויצרנו מאגר מקוון ענק שנקרא 'מסע בזמן'. בנינו פסיפס אדיר שהערך שלו הוא הכי לא אליטיסטי שיש, אבל גם כאן, ברגע שהעלינו את החומרים האלה לרשת, הם הפכו למקור לגיטימי ונפוץ במחקרים אקדמיים".
העותקים הנדירים חולקו חינם
אם לא הצלחתם להבחין בכך בין השורות, עמיאור ועמיתיו נחושים לחולל בספרייה הלאומית שינוי עמוק לעומת מה שהיה מקובל בה בעבר. וכשאומרים "בעבר" מתכוונים לתקופה ארוכה מאוד – מאז שנת 1925 ועד העשור הראשון של המילניום הנוכחי. במשך רוב השנים הללו הייתה הספרייה כפופה לאוניברסיטה העברית בלבד, ופניה היו לעבר מגדל השן האקדמי. רק בשנת 2007 עבר בכנסת "חוק הספרייה הלאומית", שהעניק למוסד מעמד עצמאי וחזק, וחלקה של האוניברסיטה בו ירד ל־25 אחוזים. התמורות המפליגות שחלו מאז בספרייה, קוממו עליהן בעלי תפקידים מגלגולה הקודם.
"אנחנו מסבירים פנים לחוקרים, אפילו מעניקים להם מעמד מיוחד, אבל אומרים חד־משמעית – הספרייה לא שלכם, היא של הציבור. מגיעים לכאן אנשים מכל המגזרים ומכל רמות ההשכלה, ואנחנו מקבלים את כולם בזרועות פתוחות. מעבר לפן האידיאולוגי, יש לזה גם פן כלכלי"
דוגמה מייצגת היא אסתר ליבס, שניהלה בעבר את אוסף הקבלה של גרשם שלום ואת אולם הקריאה של הספרים הנדירים. במונולוג זועם שהופיע במקור ראשון בשנת 2011, כתבה ליבס בין השאר: "מדי חודש בחודשו מתפרסמות בעיתון הזה מודעות ענק על האירועים בספרייה הלאומית. הציבור הרחב מוזמן להופעות חינם של אמנים ישראלים. בהזדמנויות רבות גם מאכילים את הציבור. העיקר שתבואו. שיבואו ילדים מן הגנים ובתי הספר, שיבואו מדינאים אחרי הביקור ביד ושם – בואו בהמוניכם, בואו ליהנות! במחלקת החשבונות של הספרייה לא ראו מעולם סכומי הוצאות כאלו על סדנאות, ענייני אוכל ושעשועים. מכנים זאת כאן 'ימיה העליזים של הספרייה הלאומית'. העליצות הזאת מפרנסת צוות גדול של מנהלי אירועים למיניהם, מסבירנים ומדריכים, מנהלי תערוכות ועוד. האם זהו באמת עניינה של ספרייה לאומית? (…) הספרייה הלאומית מיועדת בראש וראשונה לחוקרים, ומחובתה לא רק לשמר תרבות אלא גם לטפח יצירה. היא מחויבת למחקר ולחקר היהדות בפרט. היא אינה צריכה ואינה יכולה להתחרות עם מוזיאונים או תיאטראות, והיא אינה מתנ"ס לאומי".
אני שואל את עמיאור אם נכון לומר שהם הפכו למתנ"ס. "ראשית, אתה לא רואה כאן פחות פרופסורים מבעבר, אלא להפך", הוא משיב. "אני זוכר תקופות דעיכה, שבהן היה בספרייה יותר מדי מקום. היום תמצא כאן המוני חוקרים, וגם ציבור רחב. לא אתייחס לאדם כזה או אחר, אבל ברור שהיו חבלי לידה לא פשוטים. לא קל לקחת גוף בעל תודעה מוצדקת של אליטיזם ואוריינטציה שמכוונת לשפיץ של השפיץ של החוקרים, ולהפנות אותו אל הציבור כולו. אנחנו עדיין מסבירים פנים לחוקרים, אפילו מעניקים להם מעמד מיוחד, אבל אומרים חד־משמעית – הספרייה לא שלכם, היא של הציבור. מגיעים לכאן אנשים בכל הגילים, מכל המגזרים ומכל רמות ההשכלה, ואנחנו מקבלים את כולם בזרועות פתוחות ולא מנסים לעמוד בציפיות של אף אחד. בהתאם לכך מתקיים אצלנו שילוב של עניין ציבורי וחשיבות ארכיונית. מעבר לפן האידיאולוגי, יש לזה גם פן כלכלי: הממשלה וגם קרנות פרטיות לא מוכנות להעביר כסף ציבורי ל־300 איש, ובצדק. לא בשביל זה אנחנו קיימים".
את הגישה הזו מתחה הספרייה עד לקצה כשהכריזה לפני כמה שנים שהיא מוציאה החוצה עשרות אלפי ספרים שהיו שמורים במדפיה, וכל החפץ בכך מוזמן לקחתם. ההתנפלות שנוצרה במקום נראתה כמו שוק ים־תיכוני לא אסתטי במיוחד. בנוסף טענו המבקרים כי הספרייה חילקה כמה עשרות עותקים נדירים שמקומם בעומק אוצרותיה. "הצטברו אצלנו עותקים רבים וכפולים של ספרים, והחלטנו להוציא אותם החוצה לחלוקה חינם, במקום למכור אותם למשל", אומר עמיאור. "נכון שלא הייתה בקרה מספיק טובה על החומרים שיצאו, והגיעו לשם ספרים שלא היו צריכים להגיע. זו הייתה טעות, הכרנו בה והפקנו לקחים. אנחנו ממשיכים לחלק ספרים, רק באופן מצומצם ומבוקר יותר: בכל יום אנחנו מוציאים כמות מסוימת לעגלה שנמצאת בכניסה לספרייה, ואנשים לוקחים אותם הביתה".
שילוב של גאונות ומזל
עמיאור (48) הוא תושב אלון־שבות, נשוי לנעמה – מטפלת בשיאצו ורפואה סינית – ואב לחמש בנות. אי אפשר לא לשאול אותו על הניגוד לכאורה בין הרקע האישי שלו, אדם דתי שגר מעבר לקו הירוק, ובין מוסד שנחשב לאחד ממוקדי האליטיזם החילוני־שמאלני. "הספרייה הלאומית היא גוף ששואף להיות מקצועני, ואני יכול להעיד שהניהול בו מקצועי מאוד", הוא אומר. "אנחנו מנסים בכל כוחנו לנטרל ניסיונות לחנך את הציבור לעמדה מסוימת. אני חושב שזה עובד טוב, כי יש אצלנו דברים רדיקליים מאוד מצד שמאל, וחומרים כמו הארכיון של שבתי בן־דב מצד ימין. אנחנו גם לא כפופים למשרד ממשלתי כלשהו, כדי לא להיות תחת לחץ פוליטי. מי שיבוא לספרייה אחרי ימי הקורונה, כשנחזור לשגרה, יופתע מהגיוון של המשתמשים: המון חרדים, הרבה מאוד ערבים, באמת מכל חלקי החברה הישראלית".
"אנחנו לא לוקחים ארכיון שישכב במחסנים במשך שנים כאבן שאין לה הופכין. מצד שני, אנחנו מוסד לאומי, לא עוד מתחרה בזירה הצפופה למדי של הארכיונים, שאנו רואים בהם שותפים. כשיש מישהו שהארכיון שלו פחות מתאים לנו מסיבות כאלה ואחרות, אני לא אדחה אותו אלא אפנה אותו למקום אחר"
עמיאור עצמו אמנם מקפיד שלא להשמיע כל אמירה בעלת גוון פוליטי, אך לפחות במקרה אחד הוא לא הצליח להימנע מכך. זה קרה בסוף 2017, אחרי שב"כאן" חשפו כי ראש הממשלה ביקש ממנהלי הספרייה הלאומית לבנות בונקר מוגן מפני טילים, ולשכן שם את כתבי אביו, פרופ' בנציון נתניהו ז"ל. בתגובה לידיעה צייץ עמיאור: "החרטוט הגמור הזה המחיש לי את רמת הטירוף בפרשיות נתניהו שבהן אני לא מכיר את כל הפרטים. אני מבין יותר טוב למה נתניהו רגוע". "לא הייתי צריך לעשות את זה, ולא הייתי חוזר על כך", הוא אומר היום. "לא נכון לדון בענייני הספרייה הלאומית בהקשר לפרשיות פוליטיות שנויות במחלוקת".
אז בלי פוליטיקה, אבל עדיין בשדה הפולמוס האקטואלי. יש שטוענים שמשבר הקורונה מוכיח לנו שוב עד כמה חשוב להשקיע במדע "אמיתי", ולאו דווקא במדעי הרוח – להלן אתם. תגובתך.
"ברור שהמדע המדויק הוא זה שמקדם את העולם לטכנולוגיות חדשות, תרופות וכדומה. אבל האנושות כולה זקוקה בכל יום לממדים של רוח ברמות שונות, והספרייה הלאומית, לפחות בעיניי, קיימת בשביל לרומם את אוצרות הרוח שלנו. היא חשובה גם בשביל המידע וגם כדי להביא את היצירה האנושית לשלב הבא. נכון שלא בעזרתנו יימצא חיסון לקורונה או ייבנה מטוס הקרב הבא של ישראל, אבל הרוח היא מנוע יומיומי חזק מאוד – מספיק חזק כדי שהמקום הזה ייחשב לנכס לאומי. תולדות העם היהודי במאות ה־19 וה־20 הן עולמות שלמים שיש בהם הכול – מדע, רוח והשילובים הרבים ביניהם".
כבר כמה שנים הוא מגיש פינת רדיו פופולרית ששמה "מאחורי השירים", בתוכנית "קלמן וליברמן" בכאן ב'. עמיאור מחבב מאוד את הפינה – גם אם פחות מחבב את שמה – ומנסה להביא דרכה בכל שבוע לקהל המאזינים אוצר מאוצרות הספרייה. אני שואל אותו כיצד הוא, המבקש לחבר את הקהל הרחב לתרבות הישראלית, מסביר את ההבדל בין נתן אלתרמן, לאה גולדברג ואחרים, שהפכו לאייקונים המתנוססים על שטרות, ובין יוצרים מוכשרים לא פחות שנעלמו ונשכחו.
"קודם כול, ליוצרים שציינת הייתה גאונות", הוא אומר. "אבל הגאונות עצמה לא מספיקה, צריך גם מזל. לאלתרמן היו במות מעולות, והוא חי בתקופה שהלמה בדיוק את נקודות החוזק שלו. אלתרמן וגולדברג הם גם דוגמאות טובות למשוררים שהציבור הרחב ומערכת החינוך מכירים בגלל השירים המולחנים שלהם. זה נכון גם לגבי טשרניחובסקי וביאליק. מכירים אותך אם השירים שלך מושמעים ברדיו. גם אצל סופרים קיים אלמנט הגאונות. לעגנון היו גאונות ועומק כתיבה נדיר, והוא דיבר אל הדור שלו. זו כתיבה שענתה על צרכים עמוקים מאוד בנפש האדם של התקופה".
לקרוא היום את עגנון זו משימה שגם אנשים משכילים יתקשו בה.
"אני מסכים איתך שמתוך עשרה אנשים שאומרים שהם קוראים עגנון, תשעה לא באמת עשו זאת. הוא יותר אייקון מאשר סופר שקוראים אותו הרבה. עגנון כתב בשפה מאוד לא קולחת, וזו בהחלט משימה לקרוא אותו, אבל הוא נותן לישראלים תחושה של גאווה בתרבות שלהם. גם מי שקורא עמוד אחד בספריו, עם כל הרמיזות וההקשרים, חש חיבור לתרבות הגדולה הזו. מה שבטוח הוא שכאשר אתה מכיר את הסופר מהצד של הארכיון שלו, אתה מכיר אותו הרבה יותר".
ספר לי על הצלחה אחת גדולה של אוסף ישראל בשנים האחרונות, ועל כישלון אחד בולט.
"אתן שתי הצלחות. הראשונה שבהן היא אוסף דן הדני. יש לנו אוסף תצלומים עשיר ומקצועי של ארץ ישראל, אבל גילינו שאנחנו חלשים בתקופה שאחרי הצילום הקלאסי – כלומר, מקום המדינה ועד הימים שכל אחד כבר החזיק מצלמה. בדרך־לא־דרך הגענו לאדם בן 95 מגבעתיים, דן הדני, שמ־1965 ועד שנת 2000 הייתה לו סוכנות צילום. הדני הוא ניצול שואה שעבר את הדברים האיומים ביותר, עלה לארץ, נקלט רע מאוד ואז הקים את העסק הזה. הצלמים שהוא העסיק תיעדו כל דבר שקרה כאן בארץ לאורך שלושה עשורים וחצי. מצאנו אצלו אוסף של מיליון תצלומים, ומעבר למספר הדמיוני, החומר הזה גם היה מקוטלג למופת. הדני שמר את כל הנגטיבים, ובמשך עשור תיעד וקטלג מה יש בכל צילום. ואם זה לא מספיק – הוא דאג שכל הזכויות לצילומים יהיו שלו, מה שמאפשר לנו להעלות אותם לרשת. כבר שנים אנחנו עובדים על האוסף האדיר שלו. אני זוכר את הרגע הזה במחסן ביתו, כשהבנתי שיש לנו בינגו מטורף: במכה אחת גם השלמנו חסר גדול, גם עשינו דבר חשוב מאוד בשביל אדם שכמעט התייאש מלמצוא מקום ושימוש למפעל חייו, וגם הרווחתי היכרות עם אדם צלול בגיל המופלג הזה, שאפשר לדבר איתו". ההצלחה השנייה שמציין עמיאור היא הבאת ארכיונו של דויד גרוסמן לספרייה. "היו סביבו הרבה גישושים במשך השנים, כי לא ידענו מה תהיה התגובה שלו. בסוף פנינו אליו ישירות וגילינו יהודי פשוט וחם שכאילו חיכה לנו, ונענה מיד לבקשתנו. בניגוד למצופה מסופרים מפורסמים, הוא לא רצה שנעשה מזה עניין גדול. היה תענוג להכיר גם אותו. יחד עם זה, הוא קנאי מאוד לפרטיות שלו, והתנהל משא ומתן ארוך כדי להבטיח שתהיה לו שליטה מה ייחשף לציבור ומה לא. מכיוון שגרוסמן ממשיך כל הזמן לכתוב, לפעמים הוא עשוי להזדקק לחומרים שלו, ואנחנו צריכים לשמור עליהם למענו. מצד שני זה אומר שכל הזמן צריך לתחזק את הארכיון ולצרף אליו מדי פעם משלוח נוסף. אנחנו מקפידים להביא אלינו את הסופרים הגדולים של כל דור, ובדור שלנו – זה גרוסמן".
אבל לא נסיים בלי הכישלון הגדול.
"אי הצלחה למופת שלנו היא הארכיון של יהודה עמיחי, שרכשה אוניברסיטת ייל. הוא הוצא מהארץ. לא הצלחנו למנוע את זה, כי אנחנו לא מוכנים לנהל מסחר באוצרות תרבות ישראליים ולהתמקח עליהם, אבל כנראה היינו צריכים למצוא פתרון יצירתי שימנע את זה. בדיעבד התברר שההחלטה של עמיחי עשתה לו שירות רע. הוא כתב בעברית, ויש מעט מאוד אמריקנים ששולטים בשפה ויכולים לחקור אותו. רק מעטים ייסעו מכאן עד ייל כדי להתעמק בארכיון. כשאתה משווה את המחקר עליו לזה שקיים סביב משוררים חשובים אחרים, אתה רואה את ההבדל".
לפי ההערכות, אוניברסיטת ייל שילמה למשורר כ־200 אלף דולר תמורת הארכיון האדיר שלו, שכלל התכתבויות עם מנהיגים ומשוררים מהארץ ומהעולם, עשרות יומנים אישיים ועוד ועוד. גורמים ישראליים ניסו להניא אותו מהמכירה, אך עמיחי החליט להיענות להצעה האמריקנית, כדי להבטיח את עתידה הכלכלי של משפחתו. "בארה"ב יש עניין אדיר בישראל", מסביר עמיאור את מה שעמד מאחורי העסקה. "יהודים־אמריקנים טובים תורמים קתדרות לחקר ישראל, יש מרכזים לחקר ישראל בכל אוניברסיטה מליגת הקיסוס, וכך גם בהרבה אוניברסיטאות אחרות. כחלק מזה היה להם רצון – שבשנים האחרונות נחלש – להתהדר בארכיונים של משוררים עבריים.
"במבט של עשרים שנה לאחור אפשר לומר שהספרייה ניהלה קרב בלימה שגבה קורבן כואב וצורב, אבל הוא השתלם. היום סופרים ומשוררים שוקלים את הרווח הכספי הפוטנציאלי מול תהילת הנצח שצפויה להם בזכות השימור של מורשתם כאן בארץ. על בסיס הארכיון יש מחקר, יש יצירה משנית שפורחת, סרטים, תוכניות טלוויזיה. וזוכר את הדיגיטציה? גם היא בסופו של דבר משככת את הכאב שלנו. אנחנו מנהלים מגעים עם אוניברסיטת ייל על דיגיטציה, שתחזיר את יהודה עמיחי לישראל במובן מסוים. בזכות הכלי הזה, בסופו של דבר פחות משנה איפה הארכיון שוכב".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
