אחרי 33 ימי הרדמה העירו רופאי בית החולים במיאמי את אלי ביר. חושיו של יו"ר ארגון "איחוד הצלה" חזרו אליו בהדרגה, אך גם כשפגה השפעתם של חומרי ההרדמה, ביר לא היה מסוגל לקום ממיטתו. הוא שוחח בטלפון עם מנכ"ל הארגון אלי פולק, וביקש שיספר לו משהו שיעודד אותו וייתן לו כוחות. "פולק סיפר לי שיום קודם, אשתי גיטי והבת שלי אביגיל יילדו אישה בביתה, כי היא לא הספיקה להגיע לבית החולים", משחזר ביר. "הסיפור השני שלו הביא אותי ממש לדמעות: בערב פסח, כמה דקות לפני החג, פנתה ניצולת שואה למוקד שלנו ואמרה שבגלל המצב היא לא יצאה לקניות ואין לה נרות להדליק. אחד המתנדבים שלנו, ערבי־ישראלי מיפו, קנה לה נרות והביא אליה הביתה. הסיפורים האלו נתנו לי אנרגיה.
"בהדרגה הורידו לי את החמצן, ואחרי יומיים ניתקו אותי לגמרי. התחלתי לאט־לאט לחזור לחיים. זו הייתה המתנה הכי גדולה שאדם יכול לקבל, מתנה ענקית. כבר לא האמנתי שאחזור חי לארץ. כבר שלושים שנה אני עוסק בהצלת חיים, ואף פעם לא עצרתי וחשבתי שזה יכול לקרות גם לי. בחודש הזה למדתי כמה החיים עלולים להיות קצרים, ואיך אפשר בשנייה אחת לאבד אותם".
מאז שנת 2006 עומד ביר (46) בראש איחוד הצלה, שמאגד למעלה מ־6,000 מתנדבים למתן שירותי עזרה ראשונה ורפואת חירום. הוא עצמו טיפל במו ידיו באלפי חולים ופצועים קשה. אולי התחיל להאמין שהמפגש היומיומי עם נפגעי תאונות ואסונות מעניק לו חסינות. אלא שנגיף הקורונה, שכבר פגע בלמעלה מ־3 מיליוני בני אדם ברחבי העולם וגבה יותר מ־200 אלף קורבנות בנפש, לא ממש מתרשם מרזומה כזה או אחר.
אנחנו נפגשים בדירה תל־אביבית יפהפייה הצופה אל הים, יומיים לאחר שביר נחת בארץ. בעל הבית הוא חבר שהשאיל לו את הדירה כדי שיוכל להתחזק ולהחלים, מאחר שבביתו של ביר בשכונת רמות הירושלמית אין מעלית. מתנדבי איחוד הצלה קישטו את המרפסת הרחבה בשרשרת דגלים של הארגון ובשלטים, ואנו יושבים שם – רחוקים זה מזה שני מטרים, חובשים מסכות. גם גיטי, שליוותה מרחוק את בעלה בימי מחלתו, מצטרפת אלינו, ופורשת מדי פעם לשיחות עם רופאים, אחיות ופיזיותרפיסטים הדואגים להחלמתו המלאה. הוא אמנם כבר "שלילי לקורונה", אבל עדיין משתעל בעקבות הפגיעה בריאותיו, ומתהלך בכבדות בשל ההרדמה הארוכה.
היו לך מחשבות ברוח "למה זה קרה דווקא לי"?
"לא, ואני גם לא מנסה להאשים אף אחד. שאלו אם אני יודע מי הדביק אותי, אבל אין לי עניין לדעת. זה יכול לקרות לכל אחד, ועשיתי השתדלות אמיתית לא להידבק. אז למה דווקא אני? כי הייתי במקום הלא נכון בזמן הלא נכון".
המחלה תשנה אותך?
"כן. הבנתי שאני נשוי הרבה שנים, יש לי חמישה ילדים שהגדולה ביניהם בת 24, ואני בקושי מכיר אותם, בקושי מדבר איתם. גם כשאני לידם, אני עסוק בטלפונים. ופתאום אני מוצא את עצמי במצב שאולי לא אראה את אשתי והילדים לעולם. בהקשר הזה עשיתי חשבון נפש, והחלטתי לשנות את החיים שלי. הרגשתי כאילו יצאה בת קול משמיים שאמרה לי להשקיע יותר במשפחה. אני חושב שניתנה לי הזדמנות שנייה כדי לתקן, וקיבלתי על עצמי לעשות זאת".
הקורונה תפסה את אלי ביר (46) בסופו של סבב גיוס תרומות, שנמשך ארבעה חודשים כמעט. הוא טס בין מומבאיי, לונדון, וושינגטון, ניו־יורק ומיאמי. "בהודו נאמתי בכנס של טד, בוושינגטון הייתי בכנס איפא"ק, טיסות מטורפות ממקום למקום", הוא מספר. "מאז שהתחיל הסיפור של הקורונה, שמרתי על עצמי היטב. הקפדתי כל הזמן על חיטוי ידיים. כשהגעתי למיאמי הייתי די רגוע, כי העיר נחשבה נקייה ובטוחה".
הוא היה אמור לחזור הביתה לפורים, אך לבסוף החליט להישאר במיאמי עוד כמה ימים, כדי להשתתף בחגיגת בר מצווה לבנו של אחד התורמים. "הילדים התאכזבו כששמעו שאלי לא יהיה כאן בפורים. לא חשבנו שזה יהיה סיפור הרבה יותר ארוך", מספרת גיטי. שתיים מבנותיהם טסו לארצות הברית, להיות עם אביהן. ככל הנראה, בעת שהתפלל בבית כנסת במיאמי נחשף ביר לאדם שחלה בקורונה. שלושה ימים לאחר פורים חש האורח מישראל שחום גופו עולה. הבנות חזרו מיד לארץ, והוא עצמו עזב את המלון שבו שהה, ושכר דירה כדי להיות בבידוד. לחגיגת הבר מצווה שהשאירה אותו בארה"ב הוא כבר לא הלך, מחשש שידביק אחרים. בתחילה עדיין קיווה שזו רק דלקת גרון, עד שבאחד הלילות התעורר בגלל קוצר נשימה חריף. "התייעצתי עם רופא בכיר, והוא שלח אותי מיד לבית החולים האוניברסיטאי בעיר. בדיקות מקיפות וצילום חזה העלו שאני סובל מדלקת ריאות חריפה. עלה גם חשד לקורונה, והחליטו לאשפז אותי במחלקה לטיפול נמרץ".
יומיים אחר כך, כשהתברר שהנגיף מקנן בגופו, החליטו הרופאים להרדים את ביר כדי לסייע לגופו בהתמודדות עם המחלה. בליל שבת הוא התקשר למשפחתו כדי להיפרד. "במשך השנים נכחתי באלפי מקרים שבהם הוחלט להרדים את המטופל, ואני יודע מה המשמעות של זה – יש סיכוי שלא אקום. השארתי לגיטי צוואה, מה לעשות עם הכסף. דיברתי עם הילדים, אמרתי להם 'יהיה בסדר', ביקשתי שימשיכו לתרום ולעשות טוב, וכמובן בכיתי מאוד. בראש ידעתי שאני חזק, אבל מצד שני ראיתי את ההידרדרות במצבי. בעוד חודש אני אמור להיות סבא, ודאגתי שלא אזכה לכך".
הראיון המלא עם אלי ביר יפורסם מחר (ו') במוסף 'דיוקן' בעיתון מקור ראשון.
