אחת המשימות הקשות שעשוי כותב בתחום ההלכה ליטול על עצמו היא לנסות לאפיין את דרכו של פוסק ואת ספרי ההלכה שכתב. סוף סוף במה נבדלת ההלכה המתוארת בספר "ארבעה טורים" מזו שנושא הרמב"ם? במה שונה מטרת מפעלו של ה"בית יוסף" מזו של ה"טור"? במה שונות עמדותיו של הש"ך מאלה של הט"ז ומה תרומה הרים לכתיבת ההלכה מעבר למה שנעשה לפניו בידי אחרים? היעדים, כלי העבודה ואבני הבניין שעמדו לרשותם של הפוסקים היו, פחות או יותר, משותפים לכולם; ההלכה שבפיו של כל אחד מן הפוסקים זהה ברובה הגדול לזו שבפי פוסקים אחרים, מכל העדות ומכל התקופות, כדרך שרובו המכריע של סליל הדנ"א זהה בכל בני האדם.
מעבר לקושי לאתר את עמדותיו הייחודיות ואת תרומתו המיוחדת של פוסק, יש להתמודד גם עם קושי נוסף: לנסח את חידושיו ועמדותיו של הפוסק במילים פשוטות ותמציתיות, כך שהממצאים יונגשו לקוראים. את הקושי הזה מכיר כל מי שמנסה ללמוד מספרי מבוא לתולדות ההלכה. טלו לדוגמה את ספרו המונומנטלי של פרופ' מנחם אלון, "המשפט העברי, תולדותיו, מקורותיו, עקרונותיו". כישרונו הרטורי המשובח של פרופ' אלון אינו מוטל בספק; חריצותו והיקף ידיעותיו בהלכה היו לשם דבר; אף על פי כן, קשה מאוד להבין מתוך ספרו מה מאפיין פוסק מסוים ובמה נבדל מפעלו ממה שעשה קודמו.
במשימה בלתי אפשרית זו עומד בצורה מרשימה ספרו של הרב ד"ר הראל גורדין, "הרב משה פיינשטיין – הנהגה הלכתית בעולם משתנה", שהוא מונוגרפיה מקיפה על דמותו של מי שהנהיג את "אגודת ישראל" ו"אגודת הרבנים" באמריקה ונחשב לגדול פוסקי ההלכה של יהדות אמריקה במאה העשרים ולכתובת הלכתית עליונה למורי הלכה בעולם כולו. הקורא בספר מקבל תמונה בהירה, מדויקת ומפורטת של חידושיו ההלכתיים של ר"מ פיינשטיין, של המאבקים שהוביל ושל הרקע החברתי והתרבותי לפועלו. התיאורים בספר קולעים וההעמקה היא חסרת פשרות.
זכויות השביתה והעגונות
הכותב, תלמיד חכם, מבחין בעינו החדה אילו פסיקות של הרב פיינשטיין הן בבחינת חידוש ממשי. מי שמכיר במקצת את סגנונו של ר"מ פיינשטיין יודע שמלאכה זו היא קשה במיוחד, משום שהוא עצמו אינו נוהג להדגיש זאת, אלא אדרבה, מבליע בנעימה את החידוש. במקרים רבים אין הרב פיינשטיין טורח להביא במפורט את דעות הפוסקים שהוא חולק עליהם ולתקוף את טיעוניהם, כדרך שעושה למשל הש"ך בכל מקום. דוגמה לחידוש הלכתי מופלג של הר"מ פיינשטיין, שהמחבר עומד עליו יפה, היא גישת הרב פיינשטיין הדואגת לרווחת הפועל באופן עקבי.
הרב פיינשטיין קובע כי מי ששוכר פועל, אף אם נכתב בחוזה שהשכירות תסתיים בתום תקופה (שנה, למשל), חייב להמשיך להעסיק את הפועל גם בשנים הבאות, עד לפרישתו, אלא אם יש עילה לפיטורין. דוגמה נוספת: במקרה שהעבודה פוחתת ואין די פרנסה לכולם, נהוג במקומות עבודה רבים ש"אחרון נכנס – ראשון יוצא". כפי שמציג הרב גורדין, הרב פיינשטיין שלל נוהג זה וקבע שיש לפזר את המחסור בעבודה בין כל העובדים, כך שכל אחד יוותר על חלק משכרו, או שהעובדים יבחרו מי מהם יעזוב בשיטת "גוד או אגוד", היינו שמי שנותר במקום העבודה ישלם למי שעוזב תמורת הסכמתו לעזוב. נוסף לכך תומך הרב פיינשטיין בזכות ההתאגדות והשביתה, זכות שפוסקים רבים אינם עומדים מאחוריה.
חידוש הלכתי אחר, ולא פחות חשוב, שמציג המחבר הוא נכונותו של הרב פיינשטיין להתיר עגונה על יסוד טענת מקח טעות. הכותב עומד יפה על כך שאיש מן הפוסקים הידועים לא התיר – לפחות לא בפומבי – אישה מעגינותה בנימוק זה. הרב גורדין מציג בבהירות את הסוגיה ומפרט בלשונו הקולחת כיצד, באילו מקרים ובאילו הנמקות התיר הרב פיינשטיין את נישואיהן של נשים עגונות.
תרבות יהודי אמריקה
הספר סוקר את משנתו של הרב פיינשטיין לאורך מגוון הנושאים ההלכתיים שניצבו לפתחו של פוסק בעולם המודרני: היחס לשינוי ולרפורמה, לקהילה ולבית הכנסת; משפט וכלכלה; שבת ומועד בעידן המודרנה והטכנולוגיה; אתיקה רפואית הלכתית; מגדר, צניעות ומשפחה. פרק מיוחד עוסק במשנתו הפילוסופית של הרב פיינשטיין בענייני הוראת הלכה. לפני כל אלה פותח המחבר בביוגרפיה מדעית המציגה את הרב פיינשטיין במלוא שיעור קומתו האנושית. לצורך הכתיבה עמל הרב גורדין ובדק את ספרות הביוגרפיה שנכתבה על הרב פיינשטיין לפני כן והשווה בזהירות את הנאמר שם למקורות חיצוניים. מעבר למאמץ העצום והמרשים של איסוף החומר ובדיקת העובדות, בולטות הקפדתו של הכותב לברור את התבן מן הבר וזהירותו מנפילה ברשת ההגיוגרפיה, המעדיפה להציג את גדולי הדור באור שישרת את צורכי התעמולה החינוכית שלה.
דוגמה נאה לכך בסיפורים שהמחבר טורח ומצטט מפי דמויות חרדיות, ולפיהם נמנע הרב פיינשטיין מלהביט בעיתון אפילו באקראי, שמא יושפע מן הדברים הכתובים בו. האמת הפשוטה, כפי שמוכיח הרב גורדין היטב מעדויות ברורות, היא שהרב פיינשטיין אוהב היה את הבריות ומעורב בדעתם, ולא זו בלבד שנהג לעיין בעיתונים שונים (אפילו ב"דער טאג" הסוציאליסטי!) אלא שמדי יום היה קורא עיתון מתחילתו לסופו, וכך הכיר את העולם שבו פעל ובו הנהיג את עדתו. אמנם, כפי שהרב גורדין מראה, הדבר לא מנע מהרב פיינשטיין להכיר בכך ש"עתונים – רובם כותבים דברים שאין ראויין להיכתב…".
הרב גורדין טורח ומציג בפני הקורא, באופן מלא ומרתק, רגיש וער לכל כיוון חשיבה אפשרי, את הרקע לכל פולמוס אידיאולוגי שבו היה הרב פיינשטיין מעורב. לעיתים מקבל רקע זה צביון של מעין ספר היסטוריה בעל ערך בפני עצמו. למשל, המחבר שוטח את תמונת המצב החברתית והתרבותית בקרב יהדות ארה"ב לדורותיה ולצורך זה הוא צולל לעומקם של מחקרי סוציולוגיה שבחנו את גלגוליה של יהדות אמריקה ומסביר לעיניו המשתאות של הקורא אילו גורמים אפשרו את עלייתם של תהליכי "התחזקות" ביהדות בקרב היהודים שם. סקירה זו שופכת אור על היסטוריה שעבורי – ועבור רובנו הגדול, כמדומה לי – הייתה לוטה בערפל; וחשוב הרבה יותר – היא פותחת צוהר ומעניקה כלים לחשיבה על תהליכים חברתיים. ראו לדוגמה את החשיבה היצירתית ובעלת המעוף המציעה שהתחזקות היהדות בקרב דור מסוים – הדור השלישי של המהגרים היהודים לארה"ב – היא ביטוי דווקא להיותם של המהגרים "אמריקנים" יותר, פרי העובדה שהללו אינם מרגישים עוד צורך להוכיח את נאמנותם למולדתם החדשה והם חופשיים לבטא את תרבותם הייחודית, את יהדותם. ניתוח זה הוא כלי אפשרי לניתוח תהליכים בכל חברה, ובכלל זה החברה בישראל.
מונחים קולעים והבחנות מועילות
בסוגיות רבות ערכו של הספר עולה בהרבה על ההקשר הספציפי של הרב פיינשטיין. למשל, כשמבקש הרב גורדין לבחון את יחסו של הרב פיינשטיין לאיסור "חוקות הגויים", הוא טורח וכותב רקע הלכתי מאלף שיכול אדם לקרוא בו וללמוד ממנו באופן בסיסי את מחלוקות הפוסקים בנושא ואינו צריך לקרוא ספר אחר. כשמגיע הרב גורדין לשאלת יחסו של הרב פיינשטיין למעמדו ההלכתי של המנהג, הרקע ההלכתי שהוא כותב הוא מונומנט בפני עצמו. מניסיוני האישי, בשנה האחרונה אספתי חומר הקשור במושג ההלכתי "מנהג" ובמנהגים ספציפיים שונים לצורך קורס שאני מלמד במדרשה באוניברסיטת בר־אילן.
הכול מכירים את הספרים שנכתבו בנושא. אולם לטעמי איש ממחברי הספרים הללו – בכל הכבוד הראוי לכל אחד מהם – לא צלל כמו הרב גורדין בים המושגי. איש מהם לא בחן שאלות יסוד כמו עד כמה המנהג תקף לעומת המקורות הכתובים במשנת פוסק כזה לעומת פוסק אחר, כפי שעושה הרב גורדין כשהוא משווה את משנת הר"מ פיינשטיין בנושא לזו של הרב עובדיה יוסף או של החזון־איש ועוד. לצורך ניתוח מעמדו של המנהג בהלכה בכלל ובמשנת הרב פיינשטיין בפרט יוצר הכותב יש מאין ומגדיר היטב מונחים קולעים ונוחים והבחנות מועילות וסיווגים ברורים, כגון מה שהוא מכנה "מנהג פנים הלכתי" לעומת "מנהג חוץ הלכתי" ועוד.
הרב גורדין נזהר אמנם מלהרחיב את היריעה מעבר למה שדרוש כדי להבהיר את משנתו של הרב פיינשטיין, אך ניכר שבחן לעומק את הסוגיות ההלכתיות שבהן דן מושא מחקרו. אני מצפה שהכותב יוסיף ויציג בפנינו את ממצאיו ויפרוש את היריעה הרחבה במושגים הלכתיים חשובים שבדק עבור ספרו. כך נוכל לקבל תמונה מלאה של מה שבספר זה מוצג רק בחלקו הדרוש לצורך הבהרת משנת הרב פיינשטיין.
לא לעיתים קרובות נתקלים בחוקר בעל כלים אקדמיים, שלרשותו ידע תורני של תלמיד חכם בעל שיעור קומה; וגם לא בספר מחקר אקדמי המקפיד על דייקנות מדעית ועם זאת כתוב בצורה נגישה ומושכת ברצף סיפורי מרתק.
