"בניגוד לסרטים כמו 'דלתות מסתובבות', החיים לא מניחים לנו לראות את הנתיב שלא בחרנו בו. אין באפשרותנו לדעת מה היה קורה אילו צה"ל נשאר בדרום לבנון. מה אנחנו כן יודעים? שבשנות השהות שלנו שם חזבאללה לא הצליח לחדור לישראל, שהוא לא הצליח להתעצם רקטית, ושעמדנו במה שנכתב על השלטים בכל המוצבים: 'המטרה – הגנה על יישובי הצפון'", כך אומר שר הביטחון נפתלי בנט, בעצמו בוגר הלחימה בלבנון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא קל להיות צבוע ארץ-ישראלי
– צו השעה: הקמת מועצה חוקתית
– לשדל נשים להתערטל בציבור במסווה של אידיאולוגיה פמיניסטית
"אני חושב שבשלב מסוים, ראש הממשלה הגיע למסקנה שכוח העמידה של הציבור הישראלי אינו מאפשר המשך נוכחות בלבנון, ולכן הוא החליט על נסיגה", ממשיך בנט. "התקווה הייתה שכשנצא, סאגת לבנון תסתיים. בפועל, חזבאללה הפך מארגון טרור קטן יחסית, שהרגנו בו הרבה, למעצמה של רקטות. כל עוד שמרנו אותו על אש קטנה, הוא לא היה יכול להגיע לממדים האלה. בדיוק כמו שחמאס ביהודה ושומרון לא מצליח לגדול כי אנו במגע איתו, ולעומת זאת חמאס בעזה השתלט על הרצועה ברגע שיצאנו משם. זה לא אומר שאנחנו בהכרח צריכים להיות נוכחים בכל מקום, אבל אסור לנו לרמות את עצמנו. עלינו לזכור שכל מקום שאנחנו יוצאים ממנו – איראן נכנסת אליו".
"חזבאללה התפתח כפי שהתפתח כתוצאה משהייתנו בלבנון, ולא כי יצאנו משם", קובע מנגד ראש הממשלה ושר הביטחון לשעבר אהוד ברק, מי שהורה על נסיגת צה"ל מלבנון. "כל הארגונים האלה צומחים ועולים דווקא בשל החיכוך איתנו. העימות המתמשך מול צה"ל הוא אכזרי וקטלני, שורדים אותו רק חלק מהטובים ביותר – והם משתכללים במהירות. חזיתי באופן ברור את מה שיקרה לנו שם. אמרתי שאנחנו נמצא את עצמנו מפנים מטענים, מבצרים את המוצבים ועוסקים בהגנה על השיירות, ולא יהיה לזה קשר לביטחון ישראל, כי את הרקטות אפשר לירות מעל אזור הביטחון ברגע שרוצים".
"הוצבנו בלבנון, גדלנו שם, התפתחנו שם וגם איבדנו חברים", אומר אלוף במיל' משה (קפלן) קפלינסקי, ששירת בארץ היפה והמסוכנת הזו שנים רבות. "במלחמת לבנון הראשונה נפצעתי בכיבוש הבופור. גוני הרניק ז"ל החליף אותי, ונהרג עוד באותו לילה. בקיצור, אני משם. אחר כך הייתי במוצב הבופור עוד עשרות פעמים, והנה, יצא לי גם לפקד מהחפ"ק על הפיצוץ של המוצב עם יציאתנו מלבנון. רגע לפני הפיצוץ שאלתי את אורן אבמן, מג"ד רכס הבופור: 'כל החיילים אצלך?'. הסיוט הכי גדול שלי היה שאחרי עשרים שנה יצא איזה מישהו עם שיער פרוע מבין החורבות של המוצב ויגיד: 'מה, נגמרה המלחמה?'. צחקנו על זה, אבל מאחורי ההומור השחור היה הפחד שנשאיר חייל מאחורינו. אני לא יודע אם היו לי דמעות בעיניים, אבל הקול שלי רעד כשאמרתי בקשר: 'אבמן, מבט אחרון בשבילי על המוצב הזה, ואתה רשאי לפוצץ'".
ומה היה קורה אילו היה אפשר ללחוץ על כפתור שיריץ הכול לאחור, יכבה את האש ששילח אבמן בבופור, ויחזיר את החיילים לשם ואל שאר המוצבים שאייש צה"ל בדרום לבנון? מה היה קורה אילו לא ננעלו שערי הברזל הזכורים מהתמונה ההיא שנצרבה בתודעה הקולקטיבית? איך היה נראה בוץ לבנוני במודל עכשווי, עם חזבאללה בחסות איראנית, עם סוריה שעוברת מלחמת אזרחים, ואפילו עם אנשי צד"ל כבני ברית? ואיך הנוכחות הישראלית שם הייתה משפיעה על אירועים אחרים שהתרחשו לאורך השנים?
מפקד סיירת מטכ"ל במבצע "אביב נעורים" בביירות ב־1973. סגן מפקד הגיס הצפוני במלחמת לבנון הראשונה. רמטכ"ל בשנות התשעים, במבצע "דין וחשבון" ובחטיפת דיראני. כראש הממשלה במאי 2000 הוציא את צה"ל מלבנון. שר הביטחון לאחר מלחמת לבנון השנייה
559 חיילים נהרגו ברצועת הביטחון ב־15 שנות קיומה. ככל שהשהייה של צה"ל בלבנון התמשכה, כך גברו הספקות באשר לנחיצותה. מספר הקורבנות הלך וגדל, בעוד המטרה לא הייתה נהירה לרבים מהישראלים, ובכללם כאלה ששירתו בלבנון בפועל. מנגד היו שגרסו כי פינוי רצועת הביטחון, בפרט אם ייעשה באופן חפוז, יקרב את הסכנה אל תושבי הצפון, ויציג את ישראל בחולשתה ובמנוסתה. עשרים שנה אחרי היציאה החד־צדדית של צה"ל מלבנון, הוויכוח הזה עדיין לא שכך, והמצב בשטח מתעתע: מצד אחד הנסיגה קטעה את שרשרת ההרג של החיילים, ופרט לתקופת מלחמת לבנון השנייה, הצפון זוכה לשקט יחסי; מצד שני, חזבאללה מתעצם, כורה מנהרות אל מתחת לגבול, ומביא את האיום האיראני למרחק נגיעה מישראל.
בשבועות האחרונים ניהלנו שיחות עם אישים שמילאו תפקידים בכירים בצה"ל ובמערכת הביטחון בתקופת לבנון ואחריה. מכל המרואיינים ביקשנו לדמיין ולתאר תרחישים אפשריים שהיו מתפתחים אילו נשאר צה"ל מעבר לגבול הצפוני, ולגזור מהם תובנות ולקחים עבור המדינאים ומפקדי המערכה הבאה מול לבנון. זו עלולה להיות קרובה משנדמה: המצב הכלכלי הקשה בארץ הארזים, שהחריף עוד יותר בשל מגפת הקורונה, עשוי לדחוף את העם הלבנוני לעומק זרועות ההשפעה של חזבאללה. במקרה כזה, הצעד הדרמטי שנקטה ישראל בחודש מאי 2000 יקבל משמעויות חדשות, הרות גורל, ויצטרך לשוב ולעמוד למשפט ההיסטוריה.
המוצבים:
קלים, ניידים וטכנולוגיים
"אילו נשארנו בלבנון, מספר הנפגעים שלנו היה גדול יותר", קובע אלוף במיל' יאיר נוה, סגן הרמטכ"ל לשעבר. "בסוף, מה שקרוב יותר הוא קטלני יותר: הכדור קטלני מהרקטה, והמטען קטלני מהטיל. כל מטען שהתפוצץ גרם לנו אבדות בנפש, לפעמים שלושה וארבעה הרוגים. היינו מגיעים היום למצב שחזבאללה, גם אחרי הקרבות שלו בסוריה, הוא צבא משופשף, מתוכנן ומאורגן יותר, עובד בכלים של גרילה אבל עם רציונל מבצעי של התקפה והגנה, ועם כלים מתקדמים בהרבה מאלה שהיו לו בעבר. ההתמקצעות בחסות איראן הייתה מתרחשת לא למרות שעוד היינו בפנים, אלא בעיקר בגלל שהיינו בפנים".
בתשובה לשאלה אם הוא יכול להצביע על אירוע מסוים שהשפיע על תפיסותיו באשר לנוכחות הישראלית ברצועת הביטחון, חוזר נוה לימיו כמח"ט גולני. ב־29 באוקטובר 1991, באזור ערמתא שבדרום לבנון, נפגע נגמ"ש צה"לי ממטען צד, וכתוצאה מהפיצוץ נהרגו סרן רונן ז'ורנו, סמ"ר שחר כהן וסמ"ר שאולי חילביץ מיחידת "עורב" של החטיבה. "ההיתקלות הזו הייתה הנקודה שבה הבנתי שהקרב הוא על הצירים שלנו בלבנון במקום על הגנת יישובי הצפון", אומר נוה. "נוצר היפוך מגמה: מוצבים שהוציאו משימות הפכו למוצבים שיותר ויותר מגינים על הצירים עצמם. במקום לצאת למשימות התקפיות, הכוח נאלץ לעסוק בעיקר בהגנה על עצמו, וחבר'ה היו נהרגים כשפתחו ציר לשיירה שתביא להם אוכל. זה הביא אצלי לתובנה שאנחנו צריכים לארגן אחרת את רצועת הביטחון ולהפעיל הרבה יותר משאבים של מדינת ישראל – או שנמצא את עצמנו בתהליך לקראת יציאה משם".
קצין ביחידת מגלן, השתתף בלחימה בדרום לבנון בשנות התשעים, ובכלל זה במבצע ענבי זעם. במלחמת לבנון השנייה שימש סגן מפקד פלוגת נ"ט שעסקה בציד משגרי רקטות. מאז נובמבר 2019 מכהן כשר הביטחון
"אילו נשארנו ברצועת הביטחון, הבוץ הלבנוני היה הרבה יותר טובעני כיום", אומר אלוף במיל' אהרן זאבי־פרקש, ראש אמ"ן לשעבר. "הוא היה דורש מאיתנו יותר ימי מילואים ויותר תקציבים. היינו מוצאים את עצמנו מסובכים במלחמה שאני לא בטוח שהיינו יכולים להילחם בכל החזיתות שלה כל הזמן". "אני חושב שבכלל לא היינו צריכים להיכנס ללבנון", אומר אלוף במיל' עמוס גלעד, לשעבר ראש האגף הביטחוני־מדיני במשרד הביטחון. "זו ארץ גזרה מושחתת ורקובה, שלבסוף הוציאה אותנו. אם לא היינו נסוגים, הם היו ממשיכים לטבוח בחיילי צה"ל".
מנגד, תא"ל במיל' גל הירש, מי שפיקד על עוצבת הגליל בעת מלחמת לבנון השנייה, סבור שהנוכחות הישראלית בלבנון הייתה מתגלה היום כנחוצה מאי פעם. "בנסיבות של שנת 2020, כשכבר ידוע שבלבנון יושבים בעצם האיראנים והמערכה נגדם נמצאת בקונצנזוס עולמי, אני מעריך שגם החברה הישראלית הייתה מבינה את תפקידו של חזבאללה במארג האיראני, ולא בהכרח מכנה את זה 'הבוץ הלבנוני'. זו מלחמה מוצדקת נגד אויב מר, שמחולל אי יציבות בכל המזרח התיכון וחותר בהתמדה לכתר אותנו בארגוני טרור ובצבאות גרילה מכל עבר. כל זאת כדי להרתיע אותנו מפגיעה בפרויקט הגרעין, שהוא מבחינת האיראנים פסגת הישגיה של המהפכה האסלאמית, ומקדם את שאיפתם להשמדת ישראל".
אילו המשיך צה"ל לשהות ברצועת הביטחון, הירש היה מותיר על כנם את המוצבים דלעת ובופור, כחלק מההתמודדות עם גזרת דרום לבנון. "פיקדתי על שני המוצבים האלה, ואני יכול לקבוע שהם יושבים על שטחי מפתח ברמת ארנון, מרחב ברך הליטני ורמת נבטיה – אזורים בעלי חשיבות מבצעית ממעלה ראשונה. אולי הייתי משנה את שיטות הפעולה לאורך השנים, אבל לא הייתי מוותר על הנוכחות במקומות האלה.
"כלוחם וכקצין ראיתי את החשיבות של השהייה בלבנון, כי זה היה אזור מאוד לא יציב. בימיה הראשונים של רצועת הביטחון השתתפתי במבצע 'צינור חשמל', בעקבות חטיפת החיילים יוסף פינק ורחמים אלשייך. הייתי אז מפקד צוות בסיירת הצנחנים, והוזנקנו לפעילות 'עמוקה' במאמץ לחסום את החוטפים ולאתר את החטופים. במשך לילה שלם טיפסנו על המצוק התלול הנקרא שקיף הצלחאני, ונכנסנו להסתתרות סמוך לכפר יעטר כדי לחסום את הנתיב משם מערבה. המבצע הסתבך, ומצאנו את עצמנו מוקפים על ידי כוח חזבאללה. משעות הצהריים ועד הלילה ניהלנו חילופי אש, תוך שאנו סופגים ירי מרגמות. מסוקי קרב סייעו לנו למשוך זמן, ובחסות החשכה הצלחנו לצאת משם ולשוב בשלום ארצה. ביום הקרב ההוא הבנתי שחזבאללה הוא יריב נחוש, ושיש לו יכולת לרכז מאמצים של אש ולוחמים רבים לנקודה אחת. הבנתי גם שהשהייה ברצועת הביטחון לא תהיה פיקניק, ושאנחנו רק בהתחלה של אתגר מבצעי חדש".
הירש מעריך כי אילו נשארנו בלבנון, "מעת לעת היו ממשיכים להתחולל מבצעי מהלומה בסגנון 'דין וחשבון' ו'ענבי זעם' (שצה"ל יצא אליהם בשנים 1993 ו־1996 – מ"פ) בעוצמות הולכות ומתגברות, בכל רחבי לבנון. רק ב־2006, כשאדמת לבנון רעדה באמת, הגיעה ההבנה של העוצמה הישראלית, וההרתעה התחדשה. שקט של 14 שנים בצפון הושג בזכות הלוחמים שלי, הלוחמים שלנו, החיים והמתים".
גם הוא מזכיר את השלטים שנתלו בכל המוצבים: המשימה – הגנה על יישובי הצפון. "זאת הייתה התפיסה שלנו, ואם אתה רוצה להגן על יישובי הצפון, לא נכון מקצועית לעשות זאת מקו הגבול. כבר ראינו שאם אנחנו לא מעבירים את הלחימה לשטח האויב, הוא מצליח לחדור לתוך שטח ישראל ועושה פיגועי מיקוח. תזכרי שהיינו אחרי הטראומות הגדולות של שנות השבעים ותחילת שנות השמונים – הפיגוע במשגב־עם, אוטובוס ילדי אביבים, בית הספר במעלות, משפחת הרן בנהריה ועוד פיגועים קשים שיצאו משטח לבנון והשפיעו על דור שלם. כמי שמאמין בחשיבותה של הגנה התקפית, 'יציאה מן הגדר' ופעולה בעומק שטח האויב, הבנתי שעלינו להיות בתוך לבנון".
איש חיל המודיעין במלחמות ההתשה, יום הכיפורים ושלום הגליל. מפקד 8200 בתחילת שנות התשעים, ראש אגף הטכנולוגיה והלוגיסטיקה בעת הנסיגה מלבנון. ראש אמ"ן מ־2001 עד 2006
דיברת על שינויים שהיו נדרשים בדפוסי הפעולה של צה"ל בלבנון. כיצד זה היה בא לידי ביטוי?
"כבר בשנים האחרונות לשהייה שלנו ברצועת הביטחון, מבצעי הקומנדו היו רכיב משמעותי מאוד בפעילות, לצד ההגנה על המוצבים וצירי התנועה והתמיכה בצד"ל. הייתה לי זכות להוביל כוחות רבים למבצעים מיוחדים, אני מעריך שהתפקיד של יחידות כאלה היה גדל והולך לו נשארנו בלבנון. ייתכן גם שהיינו מקימים את חטיבת הקומנדו מוקדם יותר ומוסיפים עוד כוחות מסוג זה". הירש עצמו, אגב, בעת שפיקד על יחידת שלדג, יצא למבצע חדירה לבסיס חזבאללה. כשקיבל הוראה לבטל את המבצע ולסגת – ניתק את מכשיר הקשר שלו והמשיך בפעולה כמתוכנן.
"גם אם לא היינו יוצאים מלבנון, היה נדרש שם שינוי דרמטי בכל התחומים", אומר קפלינסקי. "דפוס הפעולה שהתגבש בזמן שהייתנו ברצועת הביטחון מיצה את עצמו, והיה הפוך ממה שדרוש כשנלחמים נגד ארגון גרילה. אני בעיקר מדבר על הקיבעון לתוך המוצבים, ועל השיירות הלוגיסטיות האינסופיות שהפכו אותנו לפגיעים. אני מאמין שהשינוי היה הולך לכיוון של כוחות קלים וניידים יותר, בגיבוי יכולות טכנולוגיות מגוונות. המוצבים היו מוסיפים להתקיים, אבל במתכונת אחרת, עם מצבת חיילים קטנה בהרבה. היינו גם עושים שימוש במוצבי תצפית קלים, מקומות שלא מותנים בשיירות ובלוגיסטיקה. כוחות היו נכנסים לשבוע עד עשרה ימים ומתחלפים. גם הכוחות המיוחדים היו באים יותר ויותר לידי ביטוי. יחידת אגוז, שהייתה לי הזכות להקים, סימנה את ההבנה של צה"ל שהוא צריך להשתנות. היינו מפעילים יותר כוחות ללא מגבלת קו אדום (גבולה הצפוני של רצועת הביטחון – מ"פ), בידיעה שמותר להגיע לבסיסים של חזבאללה, ושולחים גם כוחות חשאיים לעומק לבנון.
"בשנים שבין 1992 ל־2000 היינו מעורבים בעשרות היתקלויות בכל חודש. חלק מהאירועים כוונו נגד המוצבים, אחרים נגד השיירות, והיו גם חוליות שניסו להגיע לשטח ישראל. תמיד אמרתי והאמנתי שאם לא נהיה ברצועת הביטחון, האירועים הללו יכולים לקרות על הגדר של היישובים ואפילו בתוך היישובים, ואז הם יהיו הרבה יותר גרועים. ככה תפסתי את הייעוד של אזור הביטחון, וכל אירוע כזה חיזק לי את התפיסה, ולאור זאת גם שלחתי לשם חיילים. היו לי הרבה מאוד השגות על הדרך שבה אנחנו נמצאים שם – על מיגון־היתר, על קיבוע הפעילות – אבל האמנתי בנחיצות של רצועת הביטחון.
"בדיעבד אני מודה שאני כנראה הייתי חלק מהעיוורון. יכולנו לצאת, והיינו צריכים לצאת, הרבה קודם. לאור התוצאות לאחר הנסיגה, ולאור היכולות הקיימות היום בידי צה"ל ושילוב של גורמים נוספים, כנראה יכולנו לקצר את השהייה שלנו בלבנון. אילו ידענו לפעול נכון, היינו יכולנו להגיב לאירועים גם מהגבול".
האם שהייה של צה"ל בלבנון הייתה מתבטאת גם במדיניות חיסולים תקיפה יותר? בשנת 1992, בימיו של ברק כרמטכ"ל, חוסל מנהיג חזבאללה עבאס מוסאווי. לאורך השנים, וגם בחודש האחרון, עולה לא פעם השאלה האם כדאי לישראל לנצל את ההזדמנות הראשונה שתיקרה בפניה ולחסל גם את יורשו, חסן נסראללה. זאבי־פרקש מספר כי בתקופת כהונתו כראש אמ"ן (2001־2006) הייתה החלטה מודעת שלא לבצע התנקשות כזו. "ידענו למה זה יכול להוביל, ואני חושב שהיה נכון שלא לעשות זאת. במקרים מסוימים עדיף לא להסתכן. נסראללה הוא מנהיג של ארגון, ובנוסף לכך היו שיקולים נוספים שלא אוכל לפרט".
היה לכם מידע קונקרטי שאפשר לחסל אותו, והורית לא לעשות את זה?
"אני לא חושב שבכל פעם שיש יכולת מבצעית, צריך לעשות את זה. צריך לפעול על פי מדיניות מסוימת, אחרת אתה מסתבך בדברים שאתה לא רוצה להסתבך בהם. נסראללה נשאר בבונקר כי הוא לא רצה שנעשה לו מה שעשינו לאחרים, והגזרה הייתה שקטה יחסית".
קפלינסקי: "חשבתי שצריך להוריד את נסראללה. נכון שבכל פעם שמורידים מנהיג, קם אחד גרוע יותר. ובכל זאת אני מאמין שכשאתה נלחם בארגון גרילה, כזה שאצלו גם אזרחים הם מטרה, יש לטפל תמיד בראש הנחש".
פיקד על צוות בסיירת צנחנים, על פלחה"ן בחטיבה, על יחידת שלדג, ומ־1997 היה מבכירי אוגדת איו"ש ופיקוד המרכז. מפקד עוצבת הגליל במלחמת לבנון השנייה. ב־2012 מונה לסגן מפקד "מפקדת העומק"
איום הטילים: חטיבת רקטות במקום צבא רקטות
לפי קפלינסקי, הישארות בלבנון הייתה מצריכה גם בנייה מחדש של סדרי העדיפויות במערכי המודיעין. "הרבה מאוד שנים שררה שם גישה של 'אוקיי, תסתדרו עם מה שיש'. לקראת הסוף היה שינוי דרמטי שהוביל הרמטכ"ל דאז אמנון ליפקין־שחק. למשל, פתאום יחידה 8200 הוכוונה ללחימה הזו".
היכולות המודיעיניות של ישראל לאורך שנות השהייה בלבנון הן נקודת תורפה שמרואיינים נוספים מצביעים עליה. "איש לא חזה את הצמיחה של חזבאללה לממדים שהגיע אליהם מאז אמצע שנות השמונים, ופה אני מתכוון להערה למודיעין שלנו", אומר אלוף במיל' איתן דנגוט, שהיה מזכירו הצבאי של שר הביטחון עמיר פרץ במלחמת לבנון השנייה. "לא צפינו את ההתפתחות התמנונית של חזבאללה ואת ההשפעה האיראנית. זהו כשל מודיעיני בהבנה, בהכוונה ובניתוח. לא השכלנו לקרוא את הנחישות השיעית־איראנית להמשך החדירה והפיתוח שלהם בלבנון, ואת סבלנות ההמתנה שלהם. הגענו למסקנה הזו, לצערי, 'דרך הרגליים' – כלומר דרך האבדות והפיגועים הקשים שהיו בדרום לבנון במחצית שנות התשעים".
"כשאני נכנס לתפקיד, אני אוהב לשאול את עצמי לא היכן אצליח, אלא היכן אכשל", מספר זאבי־פרקש. "ב־2001, ערב כניסתי לתפקיד ראש אמ"ן, אחת התשובות שלי לשאלה הזו הייתה שאני יכול להיכשל מול חזבאללה, כי אין לנו חדירה מודיעינית מספיק חזקה מולם. הגעתי למסקנה שצריך לעשות תפנית אדירה במשימות של אגף המודיעין, ואלו הביאו תוצאות מדהימות באותם יעדים שחשבתי שאנחנו חלשים מולם. אני יכול להגיד בגאווה רבה שכיום יש לנו מול חזבאללה מודיעין מעולה".
הדאגה המרכזית שמסב חזבאללה נוגעת ליכולות השיגור שלו. אלה הומחשו היטב במלחמת לבנון השנייה, אז נפלו בשטחה של ישראל אלפי רקטות וטילים – רובם באזור הצפון, וכמה עשרות גם במרכז. 56 אזרחים וחיילים נהרגו מהירי הזה, וחלקה הצפוני של המדינה שותק למעשה. לאחר המלחמה ניטש ויכוח בין בכירי מערכת הביטחון באשר לנקודות הזמן שבהן התפתח דרמטית מערך השיגור של חזבאללה. האם הישארות של צה"ל בלבנון הייתה מונעת זאת? "אני רוצה להפריך את האגדה שלפיה אנחנו יצאנו מלבנון, וכתוצאה מזה פתאום חזבאללה התעצם מבחינת טילים", אומר אהוד ברק. "למרות קיומה של רצועת הביטחון, הארגון הזה החזיק כבר אז מעל 6,000 רקטות וטילים, שארוכי־הטווח שבהם יכלו להגיע לחדרה. ב־2006 היו להם 14 אלף רקטות, מה שאומר שאחרי הנסיגה נוספו כאלף רקטות בשנה. במהלך מלחמת לבנון השנייה הם ירו בפועל 4,700 רקטות – הרבה פחות ממה שהיה בידיהם עת יצאנו מלבנון.
"לעומת זאת, בין 2006 ל־2020 המאגר שלהם גדל ל־140 אלף רקטות, שמכסות את כל שטח ישראל. המשמעות היא שאחרי מלחמת לבנון השנייה – אותה מלחמה שמתייחסים אליה כמכה החזקה שהביאה שקט לצפון – נוספו לחזבאללה עשרת אלפים טילים ורקטות כל שנה, לא אלף. מכאן שההתעצמות הגדולה ברקטות וטילים לא באה כתוצאה מהיציאה מלבנון. להפך, השנים מ־2000 עד 2006 היו התקופה הכי שקטה בגזרה הזו, גם כשמביטים עשרות שנים אחורה".
יאיר נוה, בפרספקטיבה של 20 שנה מאז היציאה מלבנון, מציג ניתוח אחר: "אם צה"ל נמצא בלבנון, ולחזבאללה יש סכום כסף מסוים שהוא צריך להקצות באופן מיידי או לכוחות שלו שנלחמים בשטח או לבניית חיל רקטות – הוא כמובן משקיע את הרוב בהתעצמות הטקטית בשטח. במקרה כזה, חלק קטן מהסכום היה הולך להקמת חטיבת רקטות אחת שתאיים על ישראל. הם היו משפרים לא את הטילים הבליסטיים אלא את טילי הנ"ט, המטענים והצלפים, כדי לפגוע באנשים שלנו על הבופור או ברכס טייבה. מכיוון שיצאנו מלבנון, המצב התהפך: לחזבאללה אין היום מערכת טקטית שנזקקת לשדרוג, והוא יושב ומתעצם כמו מדינה. לכן הוא לא בנה חיל רקטות או מערך רקטות, אלא צבא רקטות. והבעיה המרכזית היא שהוא הולך לכיוון של טילים מדויקים".
איום נוסף שנשקף מצד חזבאללה הוא חטיפת חיילים. בשנים שלאחר נסיגת צה"ל מלבנון ניסה הארגון שוב ושוב לעשות זאת, ופעמיים הצליח להשיג את מטרתו. ב־7 באוקטובר 2000 נחטפו בגזרת הר דב החיילים בני אביטן, עומר סואעד ובני אברהם; וב־12 ביולי 2006 נחטפו באזור זרעית אלדד רגב ואהוד גולדווסר. בשני המקרים, החיילים שנפלו לידי חזבאללה כבר לא היו בין החיים, או שמתו כעבור זמן קצר. הבכירים ששוחחו עמנו סבורים שגם לו שהה צה"ל ברצועת הביטחון היו מתרחשות חטיפות – רק שבמקרה כזה, הן היו מתבצעות מתוך המוצבים.
קפלינסקי, שפיקד על עוצבת הגליל בעת החטיפה בהר דב, סבור כי את האירוע הספציפי הזה דווקא ניתן היה למנוע, "אבל דברים כאלה קרו לנו גם כשישבנו בלבנון, ועוד היינו חזקים, וחזבאללה עוד היה בתחילת דרכו. בסוגי הפעילות שנקטנו שם, היו לנו הרבה נקודות תורפה שהפכו את המשימה של חטיפת חייל לקלה מאוד. חזבאללה מבין את הרגישות שלנו למקרים כאלה, ולכן המוטיבציה שלו לחטיפה הייתה מוסיפה להתקיים בכל מקרה".
מפקד סוללת ארטילריה ומפקד גדוד 402 במלחמת לבנון הראשונה. בעת הנסיגה מלבנון היה ראש מחלקת ארגון באגף התכנון. במלחמת לבנון השנייה היה המזכיר הצבאי של שר הביטחון עמיר פרץ. היה מתאם פעולות הממשלה בשטחים, ולאחר פרישתו מצה"ל עמד בראש המנהלת לפיתוח הצפון
בנט מבקר בהקשר הזה את מדיניות ההכלה שנקט צה"ל בתקופה שלאחר הנסיגה מלבנון: "אהוד ברק הזהיר מפני התגובה שלנו אם חזבאללה יירו עלינו כדור אחד ואם תיפול שערה מראשו של חייל – והאיום הזה לא מומש. חטפו לנו חיילים, והוא לא עשה כלום. זה העניק הרבה רוח גבית לחזבאללה, וגרם נזק אדיר".
"בחטיפה בשנת 2000 הייתה תגובה של צה"ל בירי שטוח מסלול, בארטילריה וגם ממסוקי קרב", אומר מנגד ברק. "עסקתי רבות בחטיפות – כלומר מהצד שחוטף – ולכן אני יודע כמה זה קל. וכשהמידע מגיע למטכ"ל שעה וחצי אחרי החטיפה, אין סיכוי להציל את האנשים דרך פעולה התקפית, שהיא ענישה בלבד.
"האירוע בהר דב התרחש בימים הראשונים לפרוץ האינתיפאדה השנייה. היינו עם מאות אירועים ביום ביהודה ושומרון, וכל צה"ל נשפך לשם. בד בבד התחוללו 'אירועי אוקטובר' שנהרגו בהם אזרחים ישראלים. לפתוח בפעולות ענישה מאסיביות כלפי חזבאללה, פירושו היה להיכנס להתמודדות עם מה שהם החזיקו באותה נקודת זמן – כאמור, מספר טילים גדול יותר ממה שהם שיגרו לעברנו במלחמת לבנון השנייה. זה היה דבר לא חכם לעשותו".
מלחמת לבנון השנייה:
לא בשיטות של שכם
ברק משתמש באינתיפאדה השנייה כנימוק להימנעות מעימות נרחב עם חזבאללה באוקטובר 2000. אבל מה באשר לאינתיפאדה הזו עצמה? האם ייתכן שלולא הנסיגה החד־צדדית מלבנון, לא הייתה מתפרצת כעבור חמישה חודשים אלימות פלסטינית בסדר גודל כזה?
אהוד ברק מבקש, כצפוי, לנתק את הקשר בין הנסיגה ובין גל הטרור הפלסטיני שהחל בעת כהונתו. "זו אשליה לחשוב שהפלסטינים היו מניחים את נשקם ומפסיקים לחלום לפעול כנגד השליטה הישראלית בהם, רק משום שישראל בטיפשותה ממשיכה לשהות בלבנון. יותר מזה – מבחינה מבצעית־טקטית, זה היה מגביל אותנו מאוד: הייתה מגיעה העת שצריך לעשות את מבצע 'חומת מגן', אבל אנחנו היינו תקועים עוד בלבנון בחיכוך יומיומי עם החזבאללה, והייתה חסרה לנו בערך אוגדה וחצי שיושבת שם".
בנט סבור אחרת: "אנחנו יודעים עובדתית שערפאת אמר: 'אחרי שברחתם מלבנון, למדנו שצריך להשתמש בכוח'", הוא אומר. גם נוה מקשר בין שתי הגזרות: "אם היינו בלבנון, לא בטוח שהייתה עוצמה כזו לאינתיפאדה השנייה. ייתכן גם שהיינו נכנסים הרבה יותר מוקדם לערים הפלסטיניות, כי אופן החשיבה ואופן הפעולה של הצבא והמנהיגות היו מכוונים לטיפול בדברים בשטח האויב. הדווקנות של ללכת עם הפלסטינים לפי ההסכמים, עלתה לנו בחיי אדם".
עמוס גלעד היה בין אלה שהתריעו מראש על אפשרות סבירה להתקוממות פלסטינית, בסדר הגודל ובמועד שזו אכן התרחשה, ולכן הוא סבור שאי אפשר לתלות אותה ישירות בהתפתחויות בצפון. "אף אחד לא יכול להוכיח קשר בין הנסיגה לאינתיפאדה, ועם זאת, אופן הנסיגה היה בעייתי. הוא נראה כמו מנוסה, ולדעתי זה השליך על האינתיפאדה".
השתתף במבצע ליטני ובמלחמת לבנון הראשונה כמפקד פלוגה, בשנות השמונים הוביל מבצעים מורכבים בלבנון, היה מפקד עוצבת חירם ב־1989־1991, ובהמשך שימש בין השאר כמח"ט גולני, כקצין חי"ר וצנחנים ראשי, כמפקד פיקוד המרכז וכסגן הרמטכ"ל
"אני לא מאמין שהאינתיפאדה השנייה הייתה נמנעת לו המשיך צה"ל לשבת בלבנון", אומר גם זאבי־פרקש. "היא תוכננה על ידי ערפאת, והייתה חשובה לו. הייתה התרעה מודיעינית בנושא, ושאול מופז כרמטכ"ל נתן הנחיות כיצד להתכונן לזה מבחינת תקציב, אימונים וכל שנדרש".
ובחזרה לזירה הצפונית – האם מלחמת לבנון השנייה הייתה פורצת, לולא הנסיגה החד־צדדית? בנט סבור כי "המלחמה הזו בוודאי לא הייתה מתקיימת לו היינו בתוך רצועת הביטחון". קפלינסקי, הגם שהוא מצדד מהותית בנסיגה, סבור שיכולת הלחימה של צה"ל מול חזבאללה הייתה עשויה להיות טובה יותר, אם הכוחות היו מורגלים בתעסוקה מהסוג שנדרש בלבנון. "הצבא הגיע בצורה לא טובה למלחמת לבנון השנייה בשל הקיצוצים הדרמטיים שפגעו באימונים ובמוכנות", אומר קפלינסקי. "בנוסף, הצבא אימץ דפוסי פעולה שנכונים ללחימה בטרור מתאבדים, ולא מתאימים למה שהיה צריך לעשות בלבנון. היחידות הסדירות של צה"ל לא התאמנו במשך שלוש־ארבע שנים בגלל האינתיפאדה, וכשהן יצאו משכם ועברו לבינת־ג'בל – הן המשיכו לפעול בשיטות שהכירו".
דנגוט אומר דברים דומים: "הצבא לא נתן למוכנות הצפונית שלו סדר עדיפות ראשון, ולא אימן את היחידות. זו תקלה שלא התחילה בתקופת עמיר פרץ והרמטכ"ל דן חלוץ, אלא ארבע שנים קודם לכן".
הוא עצמו סבור כי מלחמת לבנון השנייה, על אף כשליה שנודעו ונחקרו, לימדה את חזבאללה לקח כואב. "14 שנה אחר כך, אפשר לראות שהשגנו שקט יחסי לטווח הארוך. המלחמה הזו הביאה לפגיעה מאסיבית בחזבאללה, צילקה אותו וערערה את מעמדו בתוך החברה הלבנונית. עד היום הוא נזהר מאוד, בעיקר בתקופות של קשיים כלכליים בלבנון, לא לדרדר את המדינה עד כדי כך שיפעלו נגדו. רק ביום הדין, כשהוא יקבל הוראה מאיראן שמחייבת אותו לפעול מול ישראל, לא תהיה לו ברירה והוא יקריב את לבנון".
"אני חושב שהטענה המרכזית שלי ושל רוב המפקדים באותה תקופה לא נגעה לעצם היציאה מלבנון", אומר נוה, "אלא לתנאים שבה היא נעשתה, ולכך שהיא הייתה חד־צדדית, היסטרית ומבולגנת. אין ספק שהיא הוסיפה לאויב כוחות נפש ושיפרה את ההרתעה שלו מולנו. נאום קורי העכביש המפורסם (שבו השווה מנהיג חזבאללה חסן נסראללה את ישראל וכוחה הצבאי לרעיעות ולארעיות של קורי עכביש – מ"פ) אולי לא היה נכתב כלל, לו היינו יוצאים בצורה אחרת. במקום לסגת בחסות האו"ם, אולי יכולנו לצאת בחסות ארה"ב ומערכת של כוח בינלאומי או אמריקני שייכנס לשם, כולל הגדרות ברורות אילו מערכות נשק נכנסות ללבנון ואילו לא".
לשיטתו של קפלינסקי, הישארות ברצועת הביטחון לאורך שנים הייתה מכניסה למשוואה גם את שאר שטחי מדינת לבנון. "מראש החלטנו להשאיר אותה מחוץ למשחק, אבל בטווח הארוך זה לא היה מחזיק מים. היינו צריכים להפוך את מקום המבטחים הזה של חזבאללה לזירת פעילות לגיטימית עבורנו, ולחלק ממערכי ההרתעה שלנו".
דנגוט סבור כי יש להיזהר מאוד בנושאים כאלה: "ישראל אינה בנויה להחזיק טריטוריה למשך תקופה ממושכת – לא מבחינה ערכית, ולא מבחינת תפיסת ההפעלה של צה"ל. אנחנו לא יכולים להשקיע את המסות הגדולות של כוחות צבא שדרושים כדי לשלוט טופוגרפית באזור הזה ולהילחם בקיני החזבאללה שבתוכו. הרי לא באנו כדי להשתלט על כל לבנון, וליצור סדר יום חדש בכל מחיר. אפילו הרוסים והאמריקנים לא הצליחו לעשות דבר כזה במקומות אחרים, למרות השקעה של מיליארדים, ואלה מדינות חזקות בהרבה מאיתנו. על כן, גם אם לא היינו נסוגים מלבנון בשנת 2000, בכל מקרה היינו עושים זאת בהמשך, כי תג המחיר וגביית המחיר לא היו נכונים כלפי צה"ל וכלפי ישראל כמדינה".
השתתף במבצע ליטני (1978) והוביל את קרב הבופור במלחמת לבנון הראשונה. פיקד על גדוד 13 של גולני ועל עוצבת חירם ברצועת הביטחון. מפקד עוצבת הגליל בנסיגה מלבנון ובעת חטיפת החיילים בהר דב. סגן הרמטכ"ל במלחמת לבנון השנייה, "הוצנח" לפיקוד הצפון לצד מפקד הפיקוד, אלוף אודי אדם
האם גם בעת שירותך בלבנון חשבת שישראל צריכה לצאת משם?
"בשנת 1981 נשלחתי כסגן מפקד סוללת ארטילריה לתוך רצועת הביטחון הצרה שהייתה אז, כדי להשיג טווח ירי לצור. אז הבנתי בפועל את החשיבות של השהייה בתוך השטח כדי להרחיק את האיום מהיישובים שנמצאים בגב שלך. זה היה סודי, צה"ל לא הודה שהוא שוהה מעבר לגבול, אבל חשיבות המשימה הייתה לי ברורה מאוד. כעבור שנה, בעת מלחמת לבנון הראשונה, כבר הייתי מפקד סוללת ארטילריה. שהיתי בביירות תקופה ארוכה, ואיבדתי לוחמים. אחר כך, בהרי השוף, מצאתי את עצמי מוּבל במירכאות לקרב בין דרוזים לנוצרים, כשאנחנו מנסים להפריד ביניהם. אז כבר הבנתי שאין לנו מה לחפש בלבנון. בתוך ההיסטוריה של המדינה הזאת, עם כל העדות, התרבויות השונות והשנאה, אין לנו מה לעשות מעבר להשגת היעד של אבטחת היישובים. לכן היה לי ברור שככל שנמהר לחזור לכיוון הגבול, כן ייטב.
"הדעה שלי בדבר הצורך בשינוי אסטרטגי התחזקה כששירתי בתפקידי מג"ד ומעלה, מסוף שנות השמונים. בכמה פעולות ומבצעים שימשתי כמפקד סיוע הפעלת אש לחטיבה בעומק לבנון; האויב התחלף, הנפגעים והאירועים הלכו ותכפו, ומשהו היה חייב להשתנות. אני לא יכול לחתוך את נקודת הזמן, אבל 562 הרוגים זה מספר שאנחנו כמדינה לא יכולים להרשות לעצמנו, ביחס לאותה משימה שהתהפכה במרוצת הדרך".
המחאה בעורף:
הרגישות מקבלת נחישות
ואם מדברים על תג המחיר, שאלה מעניינת נוספת שעולה היא כיצד הייתה מתפתחת המחאה האזרחית כנגד הישארות צה"ל בלבנון. האם תנועת "ארבע אמהות", שקמה בשנת 1997 בעקבות אסון המסוקים, הייתה ממשיכה לצבור תאוצה? האמהות אמנם זכו לגיבוי ציבורי ותקשורתי נרחב, אך פעילותן גם עוררה התנגדות וחששות בקרב מפקדים לא מעטים בשטח. שמואל זכאי, מח"ט גולני באותן שנים, זיכה אותן בכינוי הבלתי רגיש בעליל "ארבע סמרטוטות", וגרס כי הן פוגעות במורל החיילים המשרתים בלבנון. גם ארז גרשטיין, מי שהיה מפקד יחידת הקישור ללבנון (יק"ל) ונהרג ברצועת הביטחון בשנת 1999, דיבר על הסכנה שהוא רואה בארגונים מעין אלו. בסדרה "מלחמה בלי שם" (כאן 11) הופיע קטע מריאיון ב"מבט" שבו אומר גרשטיין: "תנועות שדוגלות ביציאה חד־צדדית מלבנון משפיעות בצורה גרועה על השטח, ויוצרות איום על חיילי צה"ל – פעם אחת בשיתוף פעולה של האוכלוסייה שמבינה שאנחנו בדרך החוצה חד־צדדית, ופעם שנייה מהמחבלים שרואים בזה עידוד, שאומרים לעצמם: הצד החלש הזה יוצא חד־צדדית, מתקפל החוצה".
"כדובר צה"ל, כל הזמן הייתי צריך להוציא הודעות על חיילים שמתו", נזכר גלעד, ששירת בתפקיד בשנים 1994־1996. "זה שרף לי את הלב. היינו תחת מתקפות בלתי פוסקות. המורל בארץ היה נמוך, ואנשים לא הבינו בשביל מה. ככלל, אמא ישראלית זה כוח שהייתי מגדיר אותו כאסטרטגי, בעיקר כשאתה מחבר אותו לתהייה הציבורית מהי התכלית שבשבילה ילדים נפצעים או נהרגים, חלילה. אז כוח כזה הוא רב־עוצמה, ואולי בצדק".
קפלינסקי מספר כי איבד במערכה המדממת בלבנון שני חברי נפש: ארז גרשטיין, שנהרג כאמור בעת היותו מפקד יק"ל, ואמיר מי־טל, מפקד סיירת גולני. הוא כאוב, מתגעגע וזוכר, אך בה בעת מתריע מפני התהליך שעברה מדינת ישראל בנושא היחס לנופלים. "זה משהו שקשה מאוד לדבר עליו, בעיקר לאנשי צבא", אומר קפלינסקי, בורר את מילותיו בקפידה. "הרגישות לנפגעים בחברה הישראלית הפכה למוטיב שמשפיע על דפוס הפעולה, על המדיניות, על העשייה. מתוך התפיסה הזאת שנוצרה ושהמשיכה מאז – ואני אומר את זה באמת בצער ובכאב, ובלי כל כוונה לפגוע חלילה במשפחות שכולות – בסוף הגענו למצב שחייל הרוג זה אסון לאומי, ולעומת זאת אזרח שנהרג מטיל של חיזבאללה, זה משהו שאפשר לחיות איתו. זה נשמע הפוך מההיגיון המדינתי. הייתי אחראי על חיילים, אני יכול להבין מאיפה זה בא, אני אפילו גאה ברגישות של המדינה – אבל זה הפך לגורם דומיננטי מאוד, והוביל אותנו לעשות כל מיני דברים שמבחינה צבאית שילמנו עליהם מחיר יקר".
"ברור שכאשר מתעסקים בביטחון ובאינטרסים לאומיים חיוניים, צריך לעמוד באבדות, גם אם זה לעשר שנים או למאה שנים", אומר ברק. "ובכל זאת, אל לנו לעשות דברים שמקורם האמיתי הוא אינרציה מחשבתית והיעדר אומץ לקבל החלטות ולבצע אותן. אני לא מזלזל ב'ארבע אמהות', אני אוהב אותן מאוד והן באמת עזרו, אבל סדר הסיבה והמסובב איננו כפי שאנשים מסתכלים עליו. יש הסבורים שראיתי בסקרים, או שחשתי בציבור, שקיימת עייפות מהשהייה בלבנון, ואז תפסתי על זה טרמפ כדי להבטיח הבטחת בחירות. זה לא ככה. אני הייתי העוגן של ההתנגדות לכל מה שמשקף אזור הביטחון עוד לפני שהוא קם בשנות השמונים, והמשכתי עם זה במשך השנים.
"מראש אמרתי שאם נקים את רצועת הביטחון, יקרה לנו מה שקרה בתעלה במלחמת ההתשה: כבשנו בסערה את כל סיני, ולכאורה נוצר מרחב של 250 ק"מ שיכול היה לשמש מרחב ביטחון אסטרטגי לישראל. במקום זה – משיקולים שהיו בהתחלה ממש מיקרו־טקטיים, כמו למנוע מהמצרים לשוט בתעלה בסירות גומי – התחלנו לבנות על קו המים מערכת של היאחזויות שהפכו בהדרגה למוצבים. בתוך שנה מצאנו את עצמנו מגינים שם לא על ביטחון המדינה אלא על חיי החיילים, על האספקה למוצבים ועל פשיטות נגד מטענים. בשלב מסוים התערבבו בכך גם שיקולי יוקרה, ומזה אתה אף פעם לא יכול לצאת. אנחנו הרי לא מקבלים תכתיבים תחת לחץ, ובצדק, ומצד שני, כשאין לחץ אנחנו אומרים 'מה הבעיה? למה צריך פתאום לשנות את המצב?'. וכך שלוש שנים היינו במלחמת ההתשה, נהרגו לנו יותר חיילים מאשר במלחמת ששת הימים, ולא הגענו בה לשום דבר מעשי.
"בשנת 1985, כראש אמ"ן, גם הצעתי מה יש לעשות בלבנון. אמרתי: לצה"ל יש מספיק טנקים וארטילריה. במקום לבנות 'צבא דרום לבנון', עם טנקים וארטילריה בהגמוניה נוצרית, בואו נבנה את מה שלבנון מכירה. ההצעה שלי הייתה להקים ארבעה משמרות אזרחיים, שכל אחד קשור לעדה שלו – דרוזים במזרח, נוצרים במרג'־עיון, שיעים במערב שיהיו מחוברים לצור וצידון, ודרוזים שיוכלו להתחבר למובלעת הנוצרית בג'וניה. הצעתי גם שבבינת־ג'בל יהיה כוח מעורב של מיליציות. אמרתי: 'יש כבר בלבנון 52 מיליציות כאלה, אז יהיו 56'. ולא הצלחתי לשכנע. במשך שנים הייתי האופוזיציונר היחיד בצה"ל בנושא הזה. לא ראיתי שום תכלית בהמשך הישיבה שם, כש־10 עד 15 אחוזים מאוכלוסיית לבנון תחת השליטה שלנו, והטרור הולך ומתגבר. לא היה לנו שום יעד, וגם לא תביעות טריטוריאליות. אף אחד לא חשב שצריך להקים את היאחזות צידונית או מאחז חירמית, הכול היה ביטחון נטו".
בחטיבת המחקר של חיל המודיעין ב־1982, התריע מפני אפשרות של טבח בידי הפלנגות, כפי שאכן אירע בסברה ושתילה. דובר צה"ל באמצע שנות התשעים, ובהמשך ראש חטיבת המחקר באמ"ן, מתאם פעולות הממשלה בשטחים וראש האגף הביטחוני־מדיני במשרד הביטחון
באמצע שנות השמונים החליטה ממשלת ישראל, בניגוד להמלצות ברק, להקים את צבא דרום לבנון – אותה מיליציה חמושה של נוצרים מרונים, מוסלמים, שיעים ודרוזים שפעלה בחסות צה"ל. במהלך שנת 2000, כשהנסיגה הישראלית
כבר נראתה באופק, התמוטט צד"ל במהירות. חלק מחייליו ערקו לשורות חזבאללה, ורבים אחרים צבאו על גדר הגבול וקיבלו מקלט בישראל. האם המודל הזה, של צבא מקומי שמסייע לצה"ל, היה יכול להתקיים לאורך זמן? לו נשארה ישראל ברצועת הביטחון, האם היו יורשיו של גנרל אנטואן לאחד ממשיכים להילחם בעוז נגד חזבאללה עד היום? "אני חושב שהיינו צריכים להחזיר את צד"ל לממדיו המקוריים, למקד את פעילות אנשיו בהגנה על היישובים שלהם, ולהשאיר לנו את כל מה שקשור בפעילות ניידת ויזומה, מגובה במודיעין ובאמצעים לא מאוישים", אומר קפלינסקי. "אני חושב שזה גם היה נותן להם יותר ביטחון, וגם היה מאפשר לנו לסמוך עליהם יותר".
"לדעתי לא יכולנו לסמוך על צד"ל, כפי שלא יכולנו לסמוך על הפלנגות", אומר גלעד. "היה אפשר להמשיך לקיים את הכוח הזה, אבל המחיר היה עצום, ולשם מה? זה מכשיר, לא מטרה".
בין המרואיינים שוררת תמימות דעים שמדינת ישראל נהגה בצד"ל שלא כשורה. "האופן שבו נטשנו אותם כשיצאנו מלבנון, הוא מביש", אומר גלעד. "הם פעלו מכל הלב לטובת לבנון כפי שהם ראו זאת, ומה אנחנו עשינו? בבת אחת עזבנו והפקרנו אותם. חלקם חיים היום בארץ, אבל זה דרש תהליך שיקום ארוך. ההתנהלות שלנו יצרה צריבת תודעה שלילית מאוד לגבי האמינות של ישראל".
הסבב הבא:
מכה בדרום, תגובה בצפון
הישארות ישראל בלבנון הייתה כמובן משפיעה גם על הנעשה מחוץ לגבולותיהן של שתי המדינות. "סביר להניח שבמקרה כזה, האיראנים היו מפעילים את חזבאללה בסוריה באופן אחר, וכנראה לא באותם היקפים", אומר הירש. "עם זאת, הוא עדיין היה מופעל ככוח מנוסה שמספק מדריכים ומאמנים, והיה נשלח למשימות איכות בסוריה, בעיראק, בתימן ובמקומות נוספים, כפי שקורה היום. ייתכן גם שכוח קודס של קאסם סולימאני היה משקיע מאמץ גדול יותר בבניית המיליציות האחרות, כדי לכונן 'חזבאללה 2', שונה ומותאם לזירה הסורית".
השאלה המתבקשת, לאור כל זאת, היא כיצד היה נראה המצב ביישובי הצפון לולא התפנית האזורית של שנת 2000. האם קטיושות היו ממשיכות ליפול מפעם לפעם? האם התיירות הייתה מתפתחת כפי שהתפתחה?
דנגוט, שהיה ראש מנהלת הצפון, אומר שממשלות ישראל לא ניצלו את השקט היחסי כדי לפתח את האזור. "המדינה זנחה את הצפון כבר מיום הנסיגה. היא לא דאגה למיגון מספיק, מה שהופך את תשתיות הצפון לבטן רכה. למרות התפתחות התיירות, האזור לא מיצה את יכולותיו. שירותי הרפואה בצפון מתקדמים פחות, שיעורי האבטלה ניכרים והמדדים הסוציו־אקונומיים נמוכים. מתבקש לפתח בצפון עמקי סיליקון קטנים, אך המדינה לא השקיעה ולא יצרה את התנאים. לא נתַנו ליזמים תמריץ לבוא ולהשקיע שם. ישראל חייבת לפתח את הצפון ולגרום ליותר מחצי מיליון ישראלים, לא רק יהודים, לעבור אליו בעשור הקרוב. הדבר מהותי להמשך הקיום שלנו".
אך מה יחכה לתושבים החדשים הפוטנציאליים האלה בצפון? ייתכן שהתשובה היא – מלחמה שתהיה קשה וממושכת מקודמותיה. זאבי־פרקש: "אם חס וחלילה נצטרך להיכנס למערכה נוספת, זו לא תהיה 'מלחמת לבנון השלישית', אלא 'מלחמת הצפון הראשונה'. היא תתנהל מול סוריה, חזבאללה ואולי כוחות איראניים שיירו עלינו מעיראק. המערכה הזו לא תיפול עלינו כרעם ביום בהיר, ולא תתחיל בהכרח בצפון. היא יכולה להיפתח ממכה שננחית על חמאס, ואחריה תגובה מצד גורמים אחרים באזור, שירצו להראות שהם לא מבליגים על מה שמבחינתם אנחנו עושים לאחיהם הפלסטינים. לדעתי בהחלט ייתכן שכך תפרוץ מלחמה בצפון, וזה יכול לקרות להערכתי במהלך שנת 2021, או אפילו בסוף 2020".
ולא רק תושבי הצפון צריכים לחשוש מהסבב הבא. "הסיפור הגדול של האיראנים בלבנון הוא העבודה הנחושה שלהם על 'פרויקט הדיוק'", אומר גלעד. "כיום יש בידיהם טכנולוגיות שמאפשרות פגיעה מדויקת באתרים אסטרטגיים בישראל, והם עושים מאמץ אדיר להעביר את היכולות האלה מאיראן ללבנון. אי אפשר להשוות את עזה לאיום שנשקף מלבנון, ועל זה נאמר 'מצפון תיפתח הרעה'. ישראל נחושה למנוע את זה, לפי ההצהרות הרשמיות של ראש הממשלה ושל צה"ל, ולפי מקורות זרים היא גם פועלת. אם ניכשל במניעת הצבתם של טילים מדויקים בלבנון, זה יכול לפתות את איראן להקדים את לוחות הזמנים".
ברק: "פרויקט הדיוק הוא בעייתי מבחינתנו. יכולת של האויב לכוון אל עשרות מטרות כאלה היא אתגר לא פשוט לתפקוד של המדינה. זה יחייב אותנו להפנות את רוב המשאבים של כיפת ברזל להגנה על נקודות חיוניות. יש פה מחדל מתמשך: כיפת ברזל הייתה צריכה כבר להיפרס בהיקפים הרבה יותר גדולים. הדבר הזה היה יכול להתבצע בשיתוף פעולה עם האמריקנים, והיה שלב אחד שבו הם היו מוכנים לתת לכל דבר שנרצה, ולספק כיסוי מלא לכל צורך אפשרי של מערכת ההגנה מטילים. הרגע הזה היה חתימת הסכם הגרעין עם איראן. אנחנו חשבנו שזה הסכם רע, ואכן היינו צריכים להגיד זאת לאמריקנים, אך בה בעת גם לנצל את ההזדמנות כדי לקבל עוד 7 מיליארדי דולרים להקמת קווי ייצור למיירטים. ההזדמנות הוחמצה כי ראש הממשלה העדיף את המופע המרשים אך התיאטרלי בקונגרס, במקום לשבת עם הממשל ולדון בכובד ראש על המשמעויות – הטריגרים האפשריים של שבירת ההסכמים, מה צריך לעשות במקרה כזה, איך נותנים לישראל יכולת עצמאית לפעול – ובעיקר הוא היה צריך לנצל את הרגע כדי לפתור מבחינה תקציבית וביצועית את האתגר של מערכת הגנת טילים רב־שכבתית. ההחמצה הזאת היא בלתי נסלחת".
"מבחנו היומיומי של כל פוליטיקאי שממונה לראש הממשלה או לשר הביטחון הוא לחשוב מה עדיף – האם לספוג את הנפגעים של היום ברמה הטקטית, או הנפגעים הרבים עוד יותר של מחר ברמה האסטרטגית", אומר נוה. "המנהיגים מעדיפים לא לשלם את המחיר היום, כי עד מחר אולי הפריץ ימות, אולי הכלב ימות, אולי יהיה איזה הסדר. בפועל מה שעומד לקרות הוא שבשלושת הימים הראשונים של מערכה מול חזבאללה ייפלו בישראל אלפי רקטות, ובתוך כשבועיים יהיה צורך לפנות את כל הצפון. תהיה לכך השפעה אסטרטגית על המדינה, על הממשלה ועל החוסן הלאומי שלנו. ואם ייהרגו חלילה אלף אזרחים ועוד מספר גדול של חיילים, יקומו אנשים ויגידו: חבל, בעשרים השנים שעברו יכולנו למנוע את הדברים האלה".
"בלי להתייחס לשום פעולה ספציפית, אגיד רק שמדינת ישראל נחושה כיום לא לאפשר את המשך ההתעצמות של חזבאללה", אומר בנט. "הגדרתי את היעד: אנחנו רוצים להוציא את איראן מסוריה. התפיסה החדשה שאנחנו מיישמים בגזרות כאלה אומרת שאסור להניח לאויב להתחזק ולהתעצם, גם מעבר לגבול. גם אם הוא עדיין לא מפעיל מולנו כוח – אנחנו באופן יזום מפעילים כוח".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
