"שמי אוסאמה עלוואט, אני נמצא כאן ברמאללה, ועל אף המרחק וכל המחסומים שבדרך, דווקא השנה אני מרגיש שיש בינינו יותר מהמשותף ואנחנו יותר ביחד. אני מתרגש להנחות את הטקס הזה איתך", כך אמר בשבוע שעבר – בערבית ולאחר מכן בעברית – המנחה הפלסטיני של טקס יום הזיכרון המשותף הישראלי־פלסטיני, שנערך הפעם במתכונת מקוונת. "בלי קהל האלפים שהתרגלנו לראות מולנו", אמרה לו ולצופים מאיה כץ, המנחה הישראלית, "אנחנו יודעים שאתם שם, וכולנו ביחד. והמילה הזאת, ביחד, היא מילת מפתח במציאות החדשה שאנחנו חיים בה עכשיו, כי ביחד כולנו מתמודדים עם איום משותף, כזה שלא מבדיל בין עם לעם, בין דם לדם".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון
– "תעמולה ישראלית": ה-BDS נגד ערוץ "מכאן" ושחקני פאודה
– ביקורת על האונ' העברית: "עמדות פרוגרסיביות והנדסת תודעה"
– בגלל התבטאויותיו הבוטות: הקרן החדשה מתנתקת מעמירם גולדבלום
לפני כ־15 שנה החלו להיערך הטקסים השנויים במחלוקת, שמציינים את כאב השכול והדמים "בשני הצדדים". זאת בהתאם לרוח הארגונים שמאחוריהם: "פורום המשפחות השכולות הישראלי־פלסטיני", ותנועת "לוחמים לשלום", שבה חברים חיילים משוחררים ישראלים ופעילי טרור לשעבר. עלוואט וכץ הם חברים בארגון הזה, ששומר גם בתוכו על סימטרייה – בכל תפקיד מכהנים נציג ישראלי ונציג פלסטיני במקביל.
כשברקע כמה שיבושים טכניים וטעויות, הוצגה בטקס שאיפה לשלום ולאחווה, לסיום "הכיבוש והדיכוי", ולחיים משותפים ושקטים. אך מהתכתבויות פנימיות בין חברי לוחמים לשלום הישראלים, כפי שנחשפו בדו"ח שפרסמה תנועת "עד כאן" בחודש שעבר, עולה תמונה של הקצנה מחמירה והולכת, עד כדי תמיכה שקטה באלימות פלסטינית. בקבוצת גוגל שהדיונים נערכו בה, התלבטו החברים בשאלות ההכרה בזכות השיבה, היחס לתנועת החרם (BDS) והחשש שיתויגו כמקדמי "נורמליזציה עם ישראל", מה שיגרום לפלסטינים להתייחס לחברי הארגון כאל משתפי פעולה עם האויב.
מהדיונים עולה התלות של "לוחמים לשלום" ברשות הפלסטינית, והמעורבות הרבה של הרש"פ בארגון וביכולתו לפעול ברחוב הפלסטיני. במאבק על הלגיטימיות שלהם, נפגשו אנשי התנועה בין השאר עם אבו־מאזן ועם בכירים פלסטינים אחרים. "ב'לוחמים לשלום' עשו בשנים האחרונות עוד ועוד פעולות שנועדו להוכיח שהם חלק מההתנגדות לכיבוש", מסבירים אנשי "עד כאן". "לחברים עצמם ברור שהפעילות שלהם לא תביא שלום, שכן הם מקפידים שהיא לא תתפרש בעיני הפלסטינים כקידום נורמליזציה".
לא נורמלי להיות נורמלי
"תנועת הסולידריות הבינלאומית" (ISM) היא ארגון שמאל בינלאומי קיצוני, הנאבק בישראל ותומך בפלסטינים. ב־2003 היא עלתה לכותרות בארץ בעקבות מותה של הפעילה רייצ'ל קורי, שנהרגה בתאונת דחפור ברפיח בעת שהתעמתה עם חיילי צה"ל. ביוני 2013, בכנס שקיימה ISM בבית־לחם, פורסמה "רשימה שחורה" של ארגונים המקדמים נורמליזציה בין ישראל לפלסטינים. בין אלה נכללה תנועת לוחמים לשלום – מה שיצר איום ברור על יכולתם של חבריה הפלסטינים לפעול בקרב הציבור שלהם עצמם.
לפי ההתכתבויות, לוחמים לשלום שאפו לבקש מאבו־מאזן "סיוע כספי ותדמיתי" ו"תמיכה ממנו ומכל הגופים השייכים לרשות". אחד הפעילים הציע לקיים הפגנה הקוראת לשחרור מחבלים פלסטינים המרצים את עונשם בישראל, ובהם מרואן ברגותי, בניסיון לרצות את יו"ר הרשות
מי שדיווח על כך בקבוצת הדיונים של לוחמים לשלום היה אבנר וישניצר, ממייסדי התנועה. הוא הסביר שבבסיסו של שיח האנטי־נורמליזציה עומדת "הטענה כי כל שיתוף פעולה עם ישראלים… מסייע לישראל לנרמל את הכיבוש, כלומר להציג את עצמה כרודפת שלום כשבפועל היא מהדקת את אחיזתה בשטחים הכבושים". בעידן ללא אופק מדיני, כתב וישניצר, "הופכים אלה הקוראים למאבק משותף לא אלים לכמעט משת"פים… הרשתות החברתיות… מאפשרות הפעלת לחץ ישיר, אישי, על פעילים שעובדים עם ישראלים… התוצאה של כל המגמות האלה היא סביבת עבודה קשה הרבה יותר, שבה הסחורה שאנחנו משווקים, פג תוקפה בעיני ציבורים שונים".
הפעיל הלל ברדין, אחד מוותיקי הדיאלוג הישראלי־פלסטיני האזרחי, הציע בתשובה "להתקיף את כוחות האנטי־נורמליזציה ישירות", ולהתעמת עם הנושא פנים אל פנים. "כדאי… ללכת כתנועה לאוניברסיטאות ולמועדונים הפלסטיניים, ולהזמין כל מי שרוצה לפעול ביחד נגד הכיבוש לבוא אלינו לשיחות, להתארגנות ולפעולה. אינני מאמין שהמתנגדים יהרגו אותנו", כתב ברדין, "אולם נוכל ככה להוכיח לפלסטינים שאנו מוכנים לסכן את עצמנו כדי להתקדם נגד הכיבוש… בואו נאתגר אותם להתגבר על פחדיהם ולפעול עם קואליציה איתנה של שני העמים בכוח מוגבר אחד".
פעילים אחרים התנגדו: הם גרסו שמוטב להנמיך פרופיל. אורי נוי מאיר הציע להמשיך לפעול, אך לא תחת הכותרת של התנועה המשותפת. המלצתו הייתה "ליצור מגע עם הגורמים העולים בקרב ההתנגדות העממית הבלתי אלימה" בשטחי יו"ש, "כפעילים ופעילות לא מאוגדים". לדבריו, המהלך יתקבל בגלל אופי המאבק הספונטני יותר. הוא הוסיף ש"יש צורך, למרות התסכול, להבין את ההקשר שבו נוצר רעיון התטביע (המילה הערבית לנורמליזציה, מהשורש טב"ע, להפוך לטבעי – י"פ), כלומר התסכול הנוצר מהדיבור הכפול של הממשל והמשטר הישראלי וגם של המנהיגים הפלסטינים ללא שום שיפור משמעותי בשטח".
את המאבק נגד הנורמליזציה מובילים לא רק ארגונים קיצוניים, אלא גם הרשות הפלסטינית עצמה. ב־2013 התקיים עדיין משא ומתן בינה לבין ממשלת ישראל, אבל מאז פועלת הרשות באופן חד־צדדי לקדם את מעמדה הבינלאומי, ובין השאר מנסה להוביל מגוון מהלכי חרם. כדי לאפשר לחבריה הישראלים והפלסטינים להמשיך לפעול בשטחי הרשות, חתרה תנועת לוחמים לשלום להשיג את אישורה של הרש"פ לכך שהיא אינה תנועת נורמליזציה, אלא חלק מההתנגדות לכיבוש. כך היה למשל במפגש שהתקיים במאי 2014 בין חברי התנועה לאבו־מאזן. הלוחמים לשלום העניקו לו תעודת הוקרה: "לראש הרשות מחמוד עבאס אבו־מאזן, מעריכים את מאמציכם לשלום שוויוני" נכתב שם, לצד סמל מסגד אל־אקצה. "המפגש היה מרגש", העיד בקבוצת הדיונים אורי בן־אסא, מנכ"ל התנועה דאז. "אבו־מאזן דיבר, להתרשמותי מהלב, על הבחירה שלו בזניחת הדרך האלימה… ניכר שהם החליטו לפנות ישירות אל הקהל הישראלי, הם הקימו את הוועדה הפלסטינית לאינטראקציה עם החברה הישראלית" – גוף שמטרתו ליצור קשר ישיר עם הציבור הישראלי, בלי תיווכה של ממשלת ישראל. בן־אסא מספר כי כשעלה נושא ה"תטביע", בין השאר על ידי אחינועם ניני, שאלו הנוכחים את אבו־מאזן כיצד הרשות יכולה לעזור ללוחמים לשלום "לפעול בצורה חופשית יותר, ולהכריז על פעולותינו כפעולות רצויות. התשובה של אבו־מאזן הייתה חד־משמעית: פעילות משותפת של ישראלים ופלסטינים לקידום השלום אינה תטביע, והוא רוצה לעודד אותה. לדעתי על הפלסטינים (החברים בתנועה – י"פ) לאחוז את השור בקרניו ולהוציא נייר רשמי מהרשות שהפעילות שלנו אינה תטביע".
אדם אחר ששיתף פעולה עם לוחמים לשלום היה השר הפלסטיני למאבק בהתנחלויות, זיאד אבו־עין – מחבל שרצח שני נערים יהודים בשנות השמונים, שוחרר בעסקת ג'יבריל ב־1988, ומת מהתקף לב במהלך התפרעות בגוש שילה בסוף שנת 2014. אבו־עין חיבב מאוד את פעילות הארגון, אך לפי ההתכתבויות אנשיו נהגו "לקחת קרדיט" על הפעילות הזו, באופן שעורר תרעומת בקרב החברים הישראלים.
פגישות אחרות עם בכירים פלסטינים נערכו בספטמבר 2014 עם ראש הביטחון המסכל (גוף ריגול וחקירה המקביל לשב"כ הישראלי) זיאד הב א־ריח, ועם ראש הוועדה לאינטראקציה מוחמד אל־מדני. גם כאן המטרה הייתה "להביא לכך שהרשות הפלסטינית תכיר בנו כתנועה רצויה שפעילותה מבורכת ואינה נורמליזציה… ההערכה לתנועה ולדרך פעולתנו הובעה בפה מלא". בפגישות סוכם על שיתוף פעולה בבלימת צמיחת ההתנחלויות באזור בית־לחם, ובתחום ערב יום הזיכרון. עם זאת, הביטחון המסכל הוכיח כי לא תמיד הוא מעריך את פעילות לוחמים לשלום. ב־2017 דווח בקבוצת הדיונים שחברים פלסטינים בארגון נחקרו בשיחת טלפון על מעורבותם בפעילות המשותפת, ולכן הקפיאו את השתתפותם בה.
לקראת פגישה נוספת עם אבו־מאזן, בהתאם לבקשתו בשנת 2016, התכוננו חברי הארגון למעין משא ומתן שבו יוכלו לבקש מיו"ר הרשות תמורה למעשיהם שלהם. לפי ההתכתבויות, לוחמים לשלום קיוו לקבל "סיוע כספי ותדמיתי" ו"תמיכה ממנו ומכל הגופים השייכים לרשות". המתאם הפלסטיני מצד לוחמים לשלום, מוחמד עווידה, כתב שהמפגש יהיה צעד "ענק" נגד "כל מי שנגדנו, מבחינת נורמליזציה". אחד מפעילי הארגון הביע תקווה שאבו־מאזן יגיע בעצמו לאחת הצעדות המשותפות. הוא אף הציע לקיים הפגנה למען שחרור מחבלים פלסטינים המרצים את עונשם בישראל, ובהם מרואן ברגותי, בניסיון לרצות את יו"ר הרשות ולהראות נכונות למאבק משותף.
בסרטון שהוציא הארגון בשנת 2018 סיכם את הטענה אחד הפעילים הפלסטינים, נזיר רמאחה, שנידון בעבר ל־21 שנות מאסר אך שוחרר בהסכמי אוסלו: לדבריו, לוחמים לשלום אינו ארגון נורמליזציה. "רוב הפעילים הם אסירים משוחררים, צעירים שנאבקים, המאבק נמצא במרכז", אומר שם רמאחה. "אפילו הישראלים… מתנגדים לכיבוש, ומתנגדים לשרת את הכיבוש".
גבולות המאבק
לוחמים לשלום רואים בעצמם ארגון המתנגד לאלימות, "משני הצדדים" כמובן. בהתכתבות מנובמבר 2011 נערך דיון על "התנגדות לא אלימה". אחד ממייסדי הארגון, אבנר הורביץ, הזכיר למשתתפים שיידוי אבנים הוא התנגדות אלימה, והביא כדוגמה לטענתו את רצח אשר פלמר ובנו יהונתן סמוך לקריית־ארבע, חודשיים לפני כן: שוטר במנגנוני הביטחון הפלסטיניים יידה לעברם אבן מתוך מכונית נוסעת, וכך הרג אותם. ארז קריספין הגיב לטענה בדעה שקולה וברוח פציפיסטית: "אני לא חושב שתוצאה ספציפית בהכרח צריכה לשמש למבחן הכללי, ובעיקר אני חושב שצריך להפריד בין יידוי אבנים בהפגנה מול נשק חם לעומת יידוי אבנים על מכוניות נוסעות. גנדי באיזה שלב דיבר על 'אי אלימות יחסית', שבה אתה מודד אם אתה אלים ביחס לאלימות שמופעלת מהצד השני – לפי נייר הלקמוס הזה, יידוי אבנים למול נשק חי, כדורי גומי וכו' לא מרגיש לי אלים בכלל".
השאלה המשיכה להטריד את הארגון גם בשנים הבאות. ב־2017 נשלחו החברים לסדנה בקפריסין שאחד מדיוניה נשא את הכותרת: "הסיכוי לשנות את דעת הקהל בישראל לגבי – ואיך לא – האם זריקת אבנים היא אלימות?". ב־2018 הצטרפו פעילי הארגון להפגנה בנבי־סאלח למען עאהד תמימי, שנעצרה בחשד לתקיפת חיילי צה"ל. "ההשתתפות שלנו בהפגנה זכתה לאהדה רבה בצד הפלסטיני. ההרגשה של כולנו הייתה, למרות שהיה לא קל וחטפנו די הרבה גז, שאנחנו שמחים מאוד שיכולנו להשתתף במאבק הכל כך צודק הזה", דווח בקבוצת הדיונים. אחת השאלות שעלו במהלך האירוע, כך נכתב עוד, היא "מה נעשה כאשר ההפגנה הופכת לאלימה. תשובתנו הייתה ונותרה כי אנחנו ממשיכים לתמוך במפגינים אך לא משתתפים באלימות… מאבקים לא אלימים יצירתיים ומצליחים יותר ממאבקים אלימים".
מנכ"ל "לוחמים לשלום" יונתן גר: "מאז הקמתה חרתה התנועה על דגלה את המאבק הבלתי אלים לסיום הכיבוש ולשלום צודק. יש דעות מגוונות, ויכוחים, התלבטויות ודיונים אידיאולוגיים. אנחנו מאמינים שעתיד ישראל תלוי ביכולתה לכונן יחסי שכנות ושלום עם שכניה"
התמיכה במפגינים אלימים בלי לגנות את אלימותם תואמת אולי את גישתו הפומבית של הארגון גם למעשי טרור – לא מסכימים, אבל גם לא מגנים. אך בהקשר הזה מגלות ההתכתבויות מחלוקת עזה: בשנת 2013, לאחר שאביתר בורובסקי נרצח בפיגוע דקירה בצומת תפוח, התפתח בקבוצת הדיונים ויכוח בשאלה אם לגנות את הרצח פומבית או לא. חלק מהפעילים כתבו כי התנועה צריכה לפרסם גינוי "באנגלית, עברית וערבית. שתיקה שלנו כרגע צורמת גם בגלל פעילות המחאה הספונטנית בענבתא לפני חודש" – אז הלכו פעילי הארגון לנחם משפחה פלסטינית ששניים מילדיה נהרגו בעימות עם צה"ל. הגינוי לרצח בעת הזאת חשוב, הסבירה חברה אחרת בארגון, משום שזהו הרצח הראשון של יהודי בשטחי יהודה ושומרון אחרי שנה וחצי. עוד משתתפת הביעה תרעומת על כך שההזדהות של הארגון מופנית רק כלפי נפגעים בצד הפלסטיני. "עובדה שבכל פעם אנחנו הולכים לביקורי סולידריות רק אצל פלסטינים. לא מגנים נקודתית אבל כן מביעים סולידריות נקודתית? ותמיד רק עם צד אחד?"
דוד וילנר, אחד הפעילים, הבהיר את לב הוויכוח: "הבעיה היא שאנחנו תמיד נגנה ונפגין נגד אלימות ישראלית כלפי הפלסטינים, ובאותיות קטנות וכבדרך אגב נוסיף גם 'אה, ואנחנו נגד אלימות בכלל, גם של פלסטינים'", הוא כתב. "ייגמר הכיבוש = תיגמר האלימות? אני לא חושב. בכל מקרה, אני לא נאבק בכיבוש. אני נאבק באלימות של שני הצדדים ולמען פתרון צודק לשני הצדדים".
מנגד, חבר הארגון עדי סופר כתב בתשובה: "כן, אנחנו תנועה מגיבה. אנחנו מגיבים בהפגנות כאשר הממשל הישראלי או המתנחלים מנהיגים טרור, אנחנו מגיבים בהפגנת נוכחות כשאבו־מאזן מדבר באו"ם, אנחנו מגיבים כאשר רוצים להרוס בית ספר… בליבי אני מרגיש יותר צורך להגיב על אלימות המתנחלים שאחרי, מאשר לרצח הזה, שיותר קל לי להבין מה הביא אותו… אני מבין אותך בתחושה שלתגובה יש ערך של אליבי מבחינתנו יותר מאשר צורך רגשי". דובר הארגון כתב שהוא "מתנגד להוצאת הודעה כזאת", וכך גם הוחלט לעשות בסופו של דבר. "אם נתחיל לגנות כל מקרה הרג או אלימות לא נצא מזה", כתב אחד מבכירי התנועה.
בהתכתבויות הפנימיות עולים גם הקשרים של הארגון עם מדינות וארגונים זרים, המספקים חלק ניכר מתקציבו. "קרן רוזה לוקסמבורג" הגרמנית, למשל, מסייעת במימון יום הזיכרון האלטרנטיבי. בהודעתה על הטקס היא ציינה שמטרתו אתגור "הנרטיב הקונצנזואלי שמטפחים הטקסים שמעצבת המדינה". טקסי המדינה מקבעים, לפי הקרן, את תודעת האומה היהודית הנלחמת על נפשה נגד הערבים המנסים להחריב את המפעל הציוני. שינוי הטקס יוכל לשחרר את הישראלים מהתודעה הזו, ולהדגיש "שמלחמה אינה צו גורל ושבכוחנו להפסיק את האלימות ולמנוע עוד שפיכות דמים והרג".
גם דיפלומטים רבים רואים בפעילות של לוחמים לשלום יוזמה מבורכת, ודואגים לסייע לארגון. השימוש בכוחות חיצוניים כדי להשפיע על מדיניות ישראל עולה לא פעם בדיוני התנועה. בשנת 2015 דווח בקבוצת הדיונים כי אחד מפעילי הארגון הצליח להביא למעין משבר דיפלומטי: לאחר שהמנהל האזרחי הרס 70 עמודי חשמל שהוצבו בחרבת טוויל במימון בלגי, דאג אותו פעיל ליידע ארגונים בלגיים על מה שאירע, "ותרם לביקורת בלגית שהתפרסמה בעיתונות ולהצהרות גינוי חריפות של שר החוץ הבלגי". לסיכום נכתב שהפעיל הזה "עוד יגיע רחוק".
באמצע 2018 דיווחו בארגון על יוזמה להגיש נגד שופטים ישראלים כתבי אישום בבית הדין הפלילי הבינלאומי בהאג, בגין צווי פינוי שנשלחו לפלסטינים בצפון הבקעה. "הרעיון הוא לצאת עם קמפיין מוגבל בזמן", הסביר פעיל הארגון בעדכון, "קמפיין של האשמה בפשעי מלחמה, לנסות להגיע לבית המשפט הבינלאומי בהאג. לייחס לשופטים אחריות אישית מלאה על פסקי הדין שהם מוציאים כאן". בתנועה סירבו לומר אם היוזמה הזו יצאה אל הפועל.
כמו לגבי ההפגנה האלימה או הטרור, גם בסוגיית ה־BDS מעדיפים בארגון לשמור על עמדה שהיא לא חלב ולא בשר: להימנע מתמיכה בתנועת החרם, אך גם לא להתנגד לה מפורשות. "לחברים יש מגוון עמדות בנושא", נכתב בהצהרת התנועה על ה־BDS. בהתכתבות פנימית בשנת 2014 הציע הלל ברדין חרם שמציב כיעד את השבת אדמות המדינה לפלסטינים, ולא זכות שיבה מלאה. חבר אחר הביע התנגדות: לדבריו, גם יוזמה כזו "תצמצם מאוד את תחום הפעולה של התנועה… לא אהיה חלק מתנועה שמעודדת BDS, טכניקה של ענישה קבוצתית". התשובה שקיבל מִפָּעיל נוסף, בן יגר, הייתה החלטית: "BDS כפעולה בלתי אלימה וממוקדת נגד ממשלה ומשטר אכזרי היא פעולה לגיטימית, והכי חשוב – יעילה… בדרום אפריקה פעולות כאלה היו בעלות משמעות גבוהה בתהליך סיום האפרטהייד".
השותפות הישראלית־פלסטינית מגיעה עד כדי תמיכה של "לוחמים לשלום" בזכות השיבה. בסרטון שפרסמה התנועה במארס 2018 מספרים פעיליה על תמיכתם העקרונית בעמדה הפלסטינית, תוך הסתייגות שלפיה הכרה בזכות אינה בהכרח תמיכה בשיבה בפועל. "זכות השיבה היא הביטוי לעוול הנעשה לעם הפלסטיני בשפה שלו, לכן אנו מאמינים שהכרה בכך יכולה להוות קפיצת מדרגה ביכולת שיתוף הפעולה בין העמים ולהעניק תקווה לציבור הפלסטיני", נכתב בפוסט המצורף. מההתכתבויות בקבוצת הגוגל עולה שלוחמים לשלום אף מעוניינים ליזום אירוע לציון ה"נכבה", במקביל ליום העצמאות.
לטענת ארגון עד כאן, ההצהרות הללו נובעות מהצורך של חברי הארגון להוכיח עצמם מול הפלסטינים. "מההתכתבויות הפנימיות עולה כי הקבוצה הקיצונית הזו פועלת בשיתוף פעולה עם הרש"פ ובסיועה כדי לקדם את מטרות הפלסטינים", מסכמים אנשי עד כאן. "הארגון עורך ביום הזיכרון טקס הכולל השוואה נבזית בין נרצחים בפיגועי טרור ובין המחבלים הרוצחים עצמם, דורש בפומבי את זכות השיבה של הפלסטינים לתוך ישראל, ומאחורי הקלעים פעיליו מעודדים לסרבנות ולחרם על ישראל (BDS), ונותנים לגיטימציה לאלימות ולרצח יהודים. אנו קוראים לציבור הרחב ולאנשי הרוח מהשמאל הציוני להפנים כי מטרותיו של הארגון שונות מכפי שהוא מציג".
שלום איחוד ושלום מאוחד
לחברים הפלסטינים בארגון לוחמים לשלום היה קשה מאוד להמשיך בפעילותם בעשור האחרון. בהתכתבות מ־2018 מסופר כי הם הותקפו בעת צעדה משותפת עם ישראלים: בני עמם מהכפר אל־חאדר המתנגדים לנורמליזציה השליכו עליהם חפצים ופגעו בהם. בדיווח פנימי של הארגון נכתב שהצועדים לבשו חולצות נושאות מסרים פרו־פלסטיניים על "נכבה" ו"שיבה", אך למרות זאת "הצעדה הייתה קשה ביותר גם מבחינה מספרית וגם מבחינת ההתנגדות לתטביע".
לאחר רצח אביתר בורובסקי כתבה אחת הפעילות: "אנחנו הולכים לביקורי סולידריות רק אצל פלסטינים. לא מגנים נקודתית אבל כן מביעים סולידריות נקודתית? ותמיד רק עם צד אחד?" חברה עדי סופר כתב בתשובה: "בליבי אני מרגיש יותר צורך להגיב על אלימות המתנחלים שאחרי, מאשר לרצח הזה, שיותר קל לי להבין"
לפני כחצי שנה כבר חשף עד כאן כי ראאד אל־הדאר, פעיל ב"לוחמים לשלום" מאז ייסודו של הארגון ב־2006, היה במקביל קצין בביטחון המסכל הפלסטיני. "בשורות 'לוחמים לשלום' פועלים בכיסוי אנשי מודיעין של הרשות", נאמר בהודעה של עד כאן. "בהמשך לתלונות שהגשנו למשטרה, אנו קוראים לרשויות למנוע קשרים אסורים בין ישראלים למנגנוני המודיעין הפלסטיניים". אנשי לוחמים לשלום הגיבו אז בקבוצת הדיונים: "הטענה נגדנו היא שאנחנו בקשר עם הביטחון המסכל וכביכול מעבירים לו מידע על הפגנות. כל הפעולות שלנו גלויות ופתוחות לציבור, אין צורך לבוא בהיחבא. כל ניסיון לייצר מצג שווא של השתחלות חשאית לשורות התנועה ושל 'תפסו אותנו על חם' הוא מגוחך. כל הפעילויות שלנו פומביות, מתפרסמות ברשתות החברתיות ופתוחות לקהל הרחב. אנחנו פועלים בשקיפות מלאה".
אל־הדאר גרם לקרע של ממש בצלע הפלסטינית של הארגון. במהלך שנות פעילותו הוא היה האחראי מטעם לוחמים לשלום על כניסת פלסטינים לישראל, וכן שימש בתור המתאם הפלסטיני הראשי. הצד הפלסטיני של לוחמים לשלום אף ביקש שיקבל משכורת, בניגוד לרוב הפעילים. מאז 2016 הוא היה שותף גם בארגון Taghyeer-Change ("שינוי"), שמייסדו הוא עלי אבו־עוואד – אדם שנמצא בקשרים עם יהודים תושבי גוש עציון ובהם הרב חנן שלזינגר מאלון־שבות, במסגרת ארגון "שורשים" (Roots/Judur/Shorashim). אל־הדאר פעל לצרף ל"שינוי" תומכים ופעילים של לוחמים לשלום – וכשהתגלה הדבר, פרץ משבר בתנועה.
"ראאד שהיה מתאם הקבוצות, וריאד שהיה מתאם הצעדות וחוגי הבית, עזבו את התנועה, ואיתם גם מרי שהייתה מתאמת קבוצת הנשים", דווח בקבוצת הדיונים הישראלית. "הם העבירו (אל הארגון של אבו־עוואד – י"פ) אנשים שלנו ותורמים שלנו, ובכך גרמו להחלשת התנועה בדרכים שונות". עוד צוין כי אבו־עוואד "עובד עם מתנחלים, ובכך ששמנו נקשר בשלו נחשבנו לעושים נורמליזציה ברחוב הפלסטיני".
בעקבות המשבר החליט המנכ"ל הפלסטיני של לוחמים לשלום, סולימאן (סולי) חטיב, להתפטר מתפקידו. "סולי מרגיש שגם לו יש אחריות להידרדרות המצב, ובגלל זה ועוד סיבות אישיות החליט לותר על תואר המנכ"ל", נכתב בסיכום. "…בכל זאת הוא יישאר בתפקידו בגיוס אהדה, תומכים וכספים בחו"ל". עוד נאמר כי "חשוב לשמור על שקיפות, וחבל שהמשבר הזה הלך ונרקם שנה וחצי בלי ידיעת הצד הישראלי".
***
מנכ"ל "לוחמים לשלום" יונתן גר מסר בתגובה: "מאז הקמתה חרתה תנועת לוחמים לשלום על דגלה את המאבק הבלתי אלים לסיום הכיבוש ולשלום צודק, כערך המרכזי המנחה את פעילותה, ולו מחויבים כל פעיליה שהשתתפו בעבר במאבק המזוין בשני הצדדים.
"כבר הפסקנו לספור את הפעמים שהגיעו לפתחנו שברירי 'תחקירים' שיסודם בהתחקות אובססיבית של ארגוני ימין נטולי מהימנות בסיסית, ובהם הוצג מידע חלקי, מסולף ומגמתי באשר לאופי פעילותנו. גם ה'תחקיר' הנוכחי שמבוסס על, שומו שמיים, מידע מקבוצות דיון פתוחות שבהן מתכתבים ומתדיינים מאות אנשים, אינו שונה.
"הנה סקופ אמיתי: לפעילי לוחמים לשלום יש דעות מגוונות, ויכוחים, התלבטויות, ואפילו, רחמנא ליצלן, דיונים אידיאולוגיים. וכן, אנו סבורים שאין פסול בשיח אזרחי עם נציגי הרשות הפלסטינית. אדרבה – גם גורמי שלטון ישראליים מקיימים אותן בשגרה. למעשה, בימים אלה מנהלת ממשלת ישראל שיחות גלויות אפילו עם שלטון חמאס בעצמו.
"אנחנו מאמינים כי עתידה של ישראל תלוי ביכולתה לכונן יחסי שכנות ושלום עם שכניה, ולכך אנו שואפים. אילו התובנה הזו הייתה מופנמת, כבר מזמן היה אפשר למנוע הרג ושפיכות דמים מיותרת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
