המדענית שפיצחה את הסודות של תרופות הסבתא

מכונית קטנה היטלטלה בדרכי הארץ, חוצה את המדינה מצפון ועד דרום, מגולן ועד סיני. היא התפתלה בדרכים־לא־דרכים, ביקרה בכפרים ערביים, וכשנתקלה בעוברי אורח – יצא מהחלון ראשו של נסים קריספיל, שהתעניין בערבית צחה איפה מתגורר המרפא המקומי. איתו ברכב ישבו שניים מחלוצי חקר צמחי המרפא בארץ, דן פלביץ' וזהרה יניב. יחד הם נעו מהילר אחד לאחר, מיישוב דרוזי בגליל לכפר בדווי בנגב. משימתם הייתה לתעד עולם עשיר שהולך ונעלם: אוצר של מידע על סגולות המרפא של הצמחים, שיטות הגידול המיטביות ואופן הפקת התרופה מהם.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קצף לריאות ואבחון עצמי: הפקולטה שעשתה הסבה לקורונה
– לא קל להיות צבוע ארץ-ישראלי
– ברוריה משדרות, דעתך אינה חשובה לנו

העבודה נמשכה בשנות השמונים. החוקרים בנו רשימות מסודרות של מרפאים, וידאו שאכן הגיעו לסמכות המקומית העליונה בענייני ריפוי ולא סתם הלכו בעקבות המלצה של נכד משוחד, מיפו את המסלול, והצטיידו בכלי איסוף נאותים. כך הם בנו נדבך אחר נדבך את האתנו־בוטניקה הישראלית, מערכת היחסים בין האדם בארץ לצמחים שלצידו. במג'דל־שמס הדגים להם מרפא את השימוש בפרחי בבונג להקלה על דלקות עיניים. בכפר־כמא הסבירה הילרית איך מפיקים מתופח אל־מג'נין משקה לפריון שיש לו גם סגולות נוספות – תרנגולות שלא הסכימו קודם לדגור על ביציהן, קיבלו את התרופה ומיד התיישבו עליהן בנחת בלי להניד עפעף. חלק מהמרפאים הביעו חשדנות, אחרים הביעו שביעות רצון מהעניין שגילו החוקרים במסורת מבית אבא, כולם חצו את גיל השישים. "בשנים האלה הדור הצעיר בחברה המסורתית כבר זלזל בריפוי בעזרת צמחים, וטען שאלה בובה מייסס, סיפורי מעשיות", נזכרת פרופ' זֹהרה יניב־בכרך, הנחשבת היום לאורים ותומים בתחום צמחי המרפא בארץ ובעולם.

"במדע האתנו־בוטניקה יש דרישות בינלאומיות שהשתדלנו כמובן להקפיד עליהן, למשל שלפחות שלושה אנשים בלתי קשורים יצביעו על מרפא מסוים, אבל גם למדנו תוך כדי תנועה. מרפא אחד הראה לנו תרופה שהופקה מרקפת: שפשפו את הפקעת וכך יצרו אבקה שלדבריו הייתה טובה מאוד לטיפול בטחורים. ואז נסענו לכפר אחר, וגם המרפא שם הראה לנו אבקה שמיועדת לטחורים, וסיפר שמקורה בצמח בעל שם ערבי מסוים. כך הצטברו לנו שמות של שבעה צמחים שונים שמשמשים לאותה מטרה. שאלנו את עצמנו, מה גרם לטיפולים האלה להיות שכיחים כל כך? בסוף התברר שכל שבעת השמות היו כינויים שונים לרקפת, בכל כפר קראו לה אחרת. כך למדנו שהנושא של שמות הצמחים מורכב מאוד, ולכן אנחנו חייבים לשנות את שיטת העבודה ולראות את הצמח עצמו בשלמותו, לא כאבקה ולא חלקים ממנו. המשמעות היא שצריך לתזמן את ההגעה לפי עונות, וללמוד מהם התנאים האידיאליים להפקת התרופה. לפעמים מדובר אפילו בשעה מסוימת מאוד ביום, שבה יש לאסוף את חלב הפרי. לכן העבודה הייתה מורכבת וארוכה כל כך, אבל גם מרגשת מאוד".

האתנו־בוטניקה, מוסיפה יניב, פורחת בדרך כלל במדינות שמשתרעות על פני שטח גדול, והרפואה המודרנית אינה נגישה לכל תושביהן. "המרכזים הרפואיים בישראל קרובים יחסית למקומות המגורים, ולכן מי שסובל מחולי או פגיעה רצינית מגיע לשם לקבלת טיפול. לעומת זאת, אם אתה מתגורר בכפר מרוחק בבוליביה, בשעת חירום אתה פונה למה שנגיש, וזה המרפא המקומי. כבר בשנות השמונים הבנו שהאתנו־בוטניקה בישראל מוגבלת בגלל גודלה של המדינה והתפתחותה. מצד שני זו ארץ שמקבצת ערב־רב של תרבויות ודתות, והשימוש בצמחי המרפא שגשג כאן במשך דורות. הבעיה היא שאף אחד לא טרח לשמר את הידע היקר הזה, שלא פעם מגובה במחקרים מודרניים".

העבודה המאומצת של פרופ' דן פלביץ' ז"ל וזהרה יניב תבדל"א, שניהם אנשי מכון וולקני, הולידה ספר חשוב וידידותי בן שני כרכים שמהדורותיו ממשיכות לצאת לאור גם היום – "צמחי המרפא של ארץ ישראל", ספר יסוד בהכרת הצמחים המגוונים ששימשו לריפוי ולמניעת מחלות. עכשיו הוא מונח לעיוני על השולחן בסלון ביתה בתל־אביב, תכף ייערמו לצידו עוד ועוד ספרים שכתבה, ערכה או השתתפה ביצירתם. מיד בתום פגישתנו היא תפתח הרצאת זום ("בסך הכול זו חוויה לא רעה") מול 75 סטודנטים מהפקולטה לתזונה ברחובות, ותדבר על שימושי נר הלילה ברפואה העממית לצד ממצאי המחקרים.

"מתחת לאף חיו כאן אנשים ששימרו במשך דורות רפואה מסורתית, אבל באקדמיה הישראלית – וכך גם בעולם – לא עשו עם זה כלום. למעשה החיינו את התחום הזה. גם היום אני מופתעת לפגוש בקורסים שלי סטודנטים לרוקחות שלא יודעים שתרופות כמו אספירין או מורפיום, מקורן בצמחים"

נגיף הקורונה, ששיבש את לו"ז ההרצאות שלה ועצר פרויקט שהתחילה במכון וולקני, גם פינה לה לזמן לכתיבה. "כן קורונה, לא קורונה – אני כל הזמן עסוקה. אני עובדת על מאמר חדש, פנאי אין לי. גם אורי בעלי כותב בלי הפסקה", היא אומרת. המגפה העולמית גם הוציאה מהבקבוק כל מיני הרבליסטים בעיני עצמם שמשיאים עצות לציבור, ויניב וחבריה ב"עמותה הישראלית לצמחי מרפא" (עיל"ם) החליטו לעצור את הגל הזה. "השרלטנות שולטת", היא מסבירה, כמי שנלחמה לא פעם לחשוף ערוותם של מחקרי סרק. "בימים אלה, כשתחת כל עץ רענן מופצים כל מיני הבלים על צמחים וויטמינים שמסייעים כביכול נגד קורונה, פנינו למשרד הבריאות והפצרנו שלא יתייחסו לכל הטענות חסרות היסוד הללו. אם ממליצים למשל לצרוך ויטמין סי מפירות – זה הרגל שכדאי לאמץ בכל מקרה, למען בריאות טובה. באותה מידה צריך להקפיד על שינה טובה, תזונה מאוזנת ומשקל תקין".

הסוד הסיני

יניב (83), שראויה לתואר "האמא של האתנו־בוטניקה בישראל", היא גם אם לשתי ילדות וסבתא לשישה. לאלה מצטרפים שלושת ילדיו, תשעת נכדיו ושלושת ניניו של בעלה. אורי (93) – פרופ' אוריאל בכרך – הוא דמות שראויה לכתבה בפני עצמה. כמדען הוא שירת בחיל המדע שהקים בן־גוריון, ויצר את התשתית להקמת התעשייה הטכנולוגית הצבאית בישראל. כיום הוא פרופסור אמריטוס לביולוגיה מולקולרית בבית הספר לרפואה בירושלים, ועוסק בחקר הסרטן. מדי פעם במהלך הריאיון ישלים שמות אנשים, תאריכים או צמחים. "הזיכרון שלי טוב, אבל לו יש זיכרון פנומנלי, הוא ממש גוגל אנושי", מחמיאה רעייתו.

לשניהם זו זוגיות פרק ב'. לפני 22 שנה הם עלו על מטוס נטול ישראלים בטוקיו; זהרה הגיעה מכנס צמחי מרפא בקוריאה, אורי מכנס מיקרוביולוגיה ביפן – "וכוח מלמעלה הפגיש בינינו. זה מה שנקרא פגישה משמיים", היא אומרת. "אני הייתי בעבר המורה שלה", אורי מספר, וזהרה ממשיכה: "יום אחד אני מחטטת בניירות שלי מהאוניברסיטה, ואני רואה שעל אחד הקורסים שלקחתי חתום א' בכרך. אורי לא זכר את העניין – זה הגיוני, היו לו מיליון תלמידים, אבל איך אני לא זכרתי שהוא היה מורה שלי? אורי אומר שזה כי הייתי עסוקה יותר מדי בבחורים".

הקורונה כאמור עדיין באוויר, ובני הזוג מכניסים אותי לביתם בחום אך בריחוק הנדרש. יניב מציעה לי תה ירוק, אבל לא תה שמיוצר על ידי חברה גדולה ומשווק בשקיקים, אלא גרגרי ענק שנחלטים כמות שהם. מאמר משותף של בני הזוג שפורסם לפני כמה שנים עסק בסגולותיו הרפואיות של התה הירוק, ועורר הדים. אורי הוביל את המחקר, וזהרה תרמה משלה בהיבט האתנו־בוטני. "כשזהרה הייתה בשבתון, נסעתי איתה לסין", מספר אורי. "רופאה סינית, שעבדה איתי בארץ על פיתוח שיטה לאיתור סרטן באמצעות בדיקת שתן, הזמינה אותי לבקר שם בבית החולים שלה. הסתובבתי קצת כדי לראות את מצב התחלואה, והבחנתי במשהו מעניין: שיעורי סרטן השד וסרטן הפרוסטטה שם נמוכים מאוד. שאלתי את הרופאה איך זה ייתכן, והיא השיבה שלדעתה זה בזכות חומרים פעילים שקיימים בתה הירוק שנהוג לשתות בסין – ולא קיימים בתה השחור. התחלנו לחקור את קבוצת החומרים הללו, שנקראים פוליפנולים, וראינו שבאופן מובהק הם מונעים סרטן וגם עשויים לרפא סרטן. באופן מעשי חולה לא יכול לשתות די תה בשביל מספיק פוליפנול, אבל אפשר ליצור תרופה שמבוססת על המולקולה. אישור לתרופה עוד אין, אבל העבודה הזאת צוטטה בלי סוף, ולא מפסיקים לפנות אלינו בעניין".

עוד קודם לפרסום הזה שימש התה הירוק לשלל ייעודים בריאותיים – התגברות על חולשה, זירוז פעילות הכליות, סיוע לירידה במשקל, וכן בשימוש חיצוני נגד גירודים וחבורות. מחקר התה הירוק של בני הזוג מדגים היטב את עקרונות פועלה של יניב לאורך השנים – בחינת ידע מבוסס מסורת בעזרת כלים מדעיים.

צמחים לא הציפו את ילדותה העירונית, ובטח לא כיכבו בחלומותיה לעתיד. היא גדלה בתל־אביב הצעירה, ברחוב אחד העם פינת שינקין, בת לרואה חשבון שעבד באגודת הבונים החופשיים ולרופאת שיניים שחלמה שהילדה תמשיך את דרכה. היו אלה ימים סוערים, ובבית הספר בלפור הלימודים נערכו במשמרות. בגיל 11 עמדה זהרה בשדרות רוטשילד, וזכתה לראות במו עיניה את נכבדי העם נאספים להכרזה על הקמת מדינה. "זו הייתה התרגשות שאין לתאר", היא נזכרת.

"בתקופת שהותי בארה"ב, ראיתי שגלעין המשמש מוצג כתרופה לסרטן. יש בו ציאניד, תרכובת כימית רעילה, וטענו שאם טוחנים את הגלעין ובולעים, הרעל הזה יכול להרוג את התאים הסרטניים. החולים הוציאו הון תועפות, ונגרם להם נזק. עד שאמרו לציבור שהכול בלוף, האמונה הזו התפשטה וסיכנה אנשים"

בנעוריה הייתה חברה בתנועת הצופים, "שם דיברו המון על הגשמה, ולכן בצבא יצאתי לגרעין נח"ל". היא נשלחה לעין־רדיאן, היאחזות שעתידה להפוך לקיבוץ יטבתה. שם במדבר לבלבה אהבתה לעולם הצומח. "בגרעין מינו אותי לאחראית על הנוי, והייתי צריכה לבחור צמחים שיעמדו בחום הגדול ולא יזדקקו להרבה מים. שלחו אותי לקורס נוי, ושם הכרתי צמחים שונים והתאהבתי. כשסיימתי את הצבא לא 'הגשמתי' הלאה, אלא עזבתי את הקיבוץ ופניתי ללימודים. מכיוון שהיו לי ציונים טובים התקבלתי לבית ספר לרפואה, אבל האהבה לצמחים שלחה אותי ללמוד בוטניקה באוניברסיטה העברית.

"זו הייתה תקופה נפלאה. במקביל ללימודים עבדתי בנוי כדי להרוויח כסף, גידלתי צמחי בר, עישבתי. בין הסטודנטים הייתה אחווה נהדרת, ובמחלקה לימדו כל השמות הגדולים של הבוטניקה – מיכאל זהרי המפורסם, ואברהם פאהן שהיה אלוף האנטומיה של צמחים. אלה היו חוקרים מהדור שלא נולד כאן, אירופים שהאמינו שבוטניקה קלאסית צריך ללמוד בשינון, וזה מה שאנחנו עשינו: שיננו שמות, שיננו מבנה צמחים והיה לא קל".

ושיננתם גם שמות צמחי מרפא?
"על צמחי מרפא אף אחד לא דיבר. זה נחשב אז לעיסוק נחות, לא רציני, השאירו אותו למטפלים ה'פרימיטיבים' בכפרים. מתחת לאף חיו כאן אנשים ששימרו במשך דורות רפואה מסורתית, אבל באקדמיה הישראלית – וכך גם בעולם – לא עשו עם זה כלום. אנחנו למעשה החיינו את התחום הזה מאוחר יותר. גם היום אני מופתעת לפגוש בקורסים שלי סטודנטים לרוקחות שלא יודעים שתרופות כמו אספירין או מורפיום, מקורן בצמחים".

חממה על הגג

בתואר השני שלה נשארה באוניברסיטה העברית, אבל סטתה קצת מהבוטניקה הקלאסית לעבר הביוכימיה של הצמח. הלך הרוח של הסגל שם היה שונה: "הביוכימאים היו הרבה יותר נוקשים. אגב, פרופ' ישעיהו ליבוביץ לימד במחלקה, אבל לא זכיתי ללמוד אצלו". בשנת 1963 טסה לניו־יורק, לעשות דוקטורט באוניברסיטת קולומביה. את בעלה הראשון הכירה שם, במסיבת סטודנטים שהתקיימה על ספינה. בארץ פרצה אז מלחמת ששת הימים, ובארה"ב פשטה ההיפיות. "זאת הייתה תקופת ילדי הפרחים. היה כיף ללמוד שם באותם ימים, וכן, אולי הייתי קצת בוהמית", היא צוחקת.

עבודת הדוקטור שלה עסקה באפשרות "לשחק" בזרע העגבנייה בעזרת קרני אור – אור אדום עודד נביטה, אור אינפרה־אדום עיכב אותה. גם בגלות המשיכה בעבודות הנוי: "הודות לניסיון שלי בגינון, קיבלתי עבודה בחממות שהיו על גג הקמפוס. פעם ביום הייתי עולה לשם ומשקה. יום אחד ראש המחלקה שלי נכנס לחממה כדי לקטוף פרחים ללוויה. אני, עם הצינור בידיים, הסתובבתי לראות מי זה, והרטבתי אותו מכף רגל ועד ראש. הוא היה כל כך אומלל בלבוש המחויט שלו, אבל כך הוא זכר אותי בהמשך, אז אולי זה דווקא היה לטובה".

בתום הדוקטורט החלה לעבוד במכון לחקר הצמח על שם בויס תומפסון, מוסד מחקר פרטי יוקרתי, ונשארה שם 11 שנה. בגן הבוטני העצום היא חקרה מנגנונים של פרזיטיות – היחסים הבלתי סימטריים בין טפיל לפונדקאי, כמו פטריות נטולות קיום עצמאי שנצמדות דווקא לצמחים מסוימים. בנושאים האלה עסקו הפרסומים הראשונים שלה, והם עוררו עניין. בשנים ההן גם נולדו שתי בנותיה. "המכון שבו עבדתי היה גברי מאוד ולבן מאוד. הייתי שם אישה יחידה, אבל זה לא הפריע לי. מה שכן, בכל פעם שהם רצו להראות שמדובר במוסד פתוח ומכיל, הם הצביעו עליי: 'הנה יש לנו אישה שהיא יהודייה וגם בהיריון'. סגרתי להם את הפינה".

ואז, ביום אביב אחד, חל המפנה המקצועי המכריע בחייה. "הלכתי לגן הבוטני בברונקס, מקום פנטסטי, וראיתי שלט קטן שמודיע על פתיחת קורס שנתי בנושא צמחי מרפא. אמרתי לעצמי: איזה יופי, זה נשמע מעניין. עד אז קראתי כל מיני מעשיות על צמחי מרפא, אבל לא ידעתי הרבה. הצטרפתי לקורס ונדלקתי. אהבתי את התחום עד כדי כך שאחרי שעות העבודה הלכתי ללמד אותו בבית ספר תיכון".

במהלך הקורס התוודעה יניב לדמות היסטורית חשובה: פדניוס דיוסקורידס, רופא סיציליאני בן המאה הראשונה ששירת בצבא יוון וטיפל בנפגעים באמצעות צמחי מרפא. את הידע הרפואי שצבר – הן בשטח והן בעזרת אנשים אחרים – החליט לאגד בחיבור אחד. אמן ששמו לא נודע צייר בשבילו 600 צמחים, בדיוק שמפעים גם עיניים של בן זמננו. ספרו "דה מטריה מדיקה" ("בענייני רפואה") היה לאחד המשפיעים בעולם רפואת הצמחים, והועתק ונדפס שוב ושוב עד התקופה המודרנית.

"אין עוררין על כך שהקנאביס טוב לשיכוך כאבים, אבל מה בדיוק גורם לכך? הוא מועיל בפוסט־טראומה – אבל איזה חומר בדיוק מועיל? אנחנו לא ממש יודעים. השיטה עד כה הייתה לתת למטופל לנסות צמחים מכל המשתלות, כדי לאתר את הזן האחד שיתאים לו. להתאים קנאביס למטופל זו ממש אמנות"

יניב מוציאה מספרייתה עותק מאוחר של הספר, וניגשת להביא לי אותו בעוד בעלה נוזף בה על הקִרבה היתרה. זהו ספר עבה ויפהפה, שעוצב בחזות נושנה כדי לדמות למקור. "הכתבים העתיקים האלה מהלכים עליי קסם. בגן הבוטני היה אז עותק אחד משנת 500 לספירה, וכשהייתי בשבתון בווינה עמדתי בתור בספרייה כדי לראות את העותק הנוסף שקיים מאותה שנה. דיוסקורידס הוא דמות אגדתית חשובה מאין כמותה. כל הצמחים שהוא הזכיר בספרו זוהו – ותחשבי איזו רמת דיוק זו בשביל מי שחי במאה הראשונה. חשוב לי שהתלמידים שלי יזכרו את השם ויבינו שמדע האתנו־בוטניקה לא נולד היום, הוא התחיל כבר אז".

אני מעלעלת בספר ונעצרת בדף אקראי, מול שרטוט של צמח יפה שאינו בן ארצנו. "הוא ממשפחת השפתניים, והשורש שלו טוב מאוד לטחורים", מסבירה יניב־בכרך. "בימי דיוסקורידס כבר היו ספרים העוסקים בצמחי מרפא, אבל הם היו יותר אנקדוטליים. אצלו הדיוק מדהים: את מקבלת את תיאור הצמח, המחלה שהוא משמש לטיפול בה, ושאר המידע הרלוונטי. הספר הזה מסייע לנו גם היום ומקצר לנו את העבודה. אם אנחנו מחפשים צמח שקיים בישראל, כמו למשל מרווה רפואית, אני אבדוק מה דיוסקורידס כתב עליו. ייתכן שהוא ידע מתי קוטפים אותו, באיזה חלק של הצמח נמצאים החומרים הפעילים, מהי שיטת הגידול המתאימה. כלומר, חלק מהשאלות המדעיות הוא כבר פתר עבורנו".

איך סיפור פורח

בשנת 1978 נגמרה מרצון החגיגה בארה"ב, וזהרה ובעלה החליטו לשוב לארץ עם בנותיהם ומיטלטליהם. המיטלטלים, יש לציין, היו כבדים מאוד. בשנתה האחרונה שם הצטיידה יניב בכל ספר שעוסק בצמחי מרפא, ורכשה את כל שקופיות הקורס ההוא, "שעד היום שוכבות במעבדה שלי במכון וולקני". כשהגיעו ארצה חיפשה משלח יד. "זו הייתה התקופה שאחרי 'נפולת של נמושות'. אני הייתי הנפולת והנמושה", היא צוחקת.

היא פנתה במכתב למכון וולקני והביעה את רצונה להתקבל לעבודה. מנהל המכון דאז, יואש ועדיה ז"ל, כתב לה כמה הוא שמח לטפל בפניות של ישראלים חוזרים. "כשהגעתי לשם, הוא אמר לי דבר נפלא. אמנם בהשכלתי התאמתי למחלקה העוסקת בהגנת הצומח, כי עבדתי על מחלות של צמחים, אבל הוא הודיע לי: 'תסתובבי ברחבי המכון, וכשאת מוצאת מקום שאת רוצה לעבוד בו, תסבירי איזו תועלת את יכולה להביא לו. אם ראש המחלקה יאשר, את בפנים'. זה היה ממש יפה ונכון מצידו לנהוג כך".

בעיתוי מושלם, באותו הזמן פתח פלביץ' את המחלקה לצמחי מרפא ותבלין במכון לגידולי שדה, ויניב הצטרפה אליה כביוכימאית. בעקבות קריאה מהמועצה הלאומית למחקר ופיתוח, הם יצאו למבצע חסר התקדים של סקר צמחי המרפא. ממנו המשיכו במשך השנים לחקור במחלקה מיני צמחים המשמשים להפקת תרופות – סולנום המשמש לייצור סטרואידים, פרג נטול מורפין להפקת קודאין, וצמחים מקומיים שהם מקור לשמן עשיר באומגה 3, תחליף לשמן הדגים הבלתי נעים בריחו ובטעמו. הפקת שמן כזה ממרווה מרושתת רשומה כפטנט על שם יניב, יחד עם שותפה למחקר פרופ' נתיב דודאי. קופסה אחת של כמוסות שמן מרווה ניצבת על המדף במקרר שלה, לצריכה עצמית.

"כדי לייצר תרופה מצמחי מרפא, צריך להפיק את החומר הפעיל, ולנקות אותו מיתר החומרים", היא מסבירה לי את האתגר. "אם את זקוקה לחומר אחד בלבד מהצמח, כמו המורפין שבשרף של פרג האופיום, ברגע שהפקת אותו – יש לך תרופה. אבל כשאת לוקחת צמח חשוב כמו ג'ינסינג, שיש בו ארבעה חומרים שכולם צריכים להיות נוכחים, נדרש המון מחקר כדי לדעת מה בדיוק עומד מאחורי הפעילות של כל אחד מהם ושל כולם יחד. מיצוי של ארבעת חומרי הג'ינסינג ייחשב תמיד תוסף תזונה, ולא תרופה, כי מדובר בתערובת של חומרים שונים. מאותה סיבה השום והכורכום, העשירים בחומרים פעילים, לא נחשבים תרופה אלא תוסף תזונה. חשוב מאוד לצרוך את הג'ינסינג מחברות שעשו סטנדרטיזציה, כלומר שהקפידו לעבוד עם כל ארבעת החומרים בריכוזים המתאימים, אחרת התוסף לא ייתן מה שצריך.

"סדר העבודה לייצור תרופה מצמח הוא כזה: קודם כול את מזהה את הפעילות שלו בעזרת אתנו־בוטניקה; אז באים הכימאים, וחוקרים מה גורם לפעילות; ואחר כך מתחילים לעשות ניקוי של החומרים כדי לראות מתי נעלמת הפעילות. לצמח יש המון דמיון, הוא יוצר מולקולות יפהפיות שכימאי לא יודע לסנתז, ולכן הבנת הפעילות שלו עשויה להיות מאוד לא פשוטה. אם אני צריכה לסכם את השנים הארוכות שעבדנו בוולקני, התרומה שלנו לא הייתה בגילוי; לא מצאנו חומר חדש, אבל למדנו לגדל את צמחי המרפא באופן מודרני יותר שימקסם בהם את כמות החומרים הפעילים".

את עשרות השנים הבאות היא הקדישה לצמחי מרפא ולאתנו־בוטניקה של המזרח התיכון – הן במחקרים שערכה בארץ ובעולם, הן כמרצה בשלל מוסדות, הן כמחברת מאמרים וספרים, והן כמתווכת לשיתוף פעולה חקלאי בינלאומי. לאורך התקופה היא גם גרפה כמה פרסים חשובים. באלבום התמונות היא מראה לי טקס קבלת פרס מ"אוניברסיטת השלום" במקסיקו על מחקריה. בבית החולים שיבא, במהלך כנס שנושאו “טיפול בסרטן בשילוב צמחי מרפא”, הוענק לה פרס על מפעל חיים. באי הכנס נהנו מהרצאתה על שילוב צמחים בטיפול הקונבנציונלי בסרטן, וגם על מרכיבי צמחים שהוכרזו לשווא כתרופות פלא, כמו הגוגו למשל.

"בתקופת שהותי בארצות הברית, ראיתי שגלעין המשמש מוצג כתרופה לסרטן. יש בו ציאניד, שהוא תרכובת כימית רעילה, וטענו שאם טוחנים את הגלעין ובולעים, הרעל הזה עלול להרוג את התאים הסרטניים. החולים הוציאו הון תועפות, וחמור מכך: נגרם להם נזק. אספתי את הספרות בעניין, והצגתי אותה בכנס. עד שלא אמרו לציבור שהכול בלוף, האמונה הזו התפשטה וסיכנה אנשים".

מה עם צמח השרביטן? גם לו קשרו כתרים בריפוי סרטן.
"העניין הזה לא ברור בכלל. זה סיפור שהתחיל מרועה בג'נין, שהיה חולה בסרטן והייתה לו עז או גדייה שחלתה. הוא ראה אותה לועסת שרביטן, ואחר כך היא הבריאה. הרועה החליט לבשל את צמח השרביטן ולשתות בעצמו. בביקור הבא שלו בבית החולים, הרופא בישר לו שהסרטן נעלם, והתעניין אם עבר טיפולים. הרועה נשבע שכל שעשה הוא לצרוך שרביטן. הסיפור הזה פורח עד היום, והוא תועד אפילו בכתבה בערוץ 2. אני תמיד מציגה אותה לסטודנטים כדי שיראו איך מידע לא נכון מתפשט. יש הרבה מרפאים שנותנים שרביטן לחולים, וגם חבר טוב של אורי, חוקר בבית ספר לרפואה, עשה זאת. לפחות חולה אחד שאנחנו הכרנו, החזיר נשמתו לבורא עם השרביטן. אנחנו מאוד מזהירים מזה. בשרביטן יש אמנם אפדרין, חומר מעורר שלספורטאים אסור לצרוך אותו, אבל הוא לא מרפא סרטן. מה גם שבשרביטן הישראלי אין בכלל אפדרין".

אבל בתקשורת הזכירו מחקרים מבטיחים.
"תראי, עמיתה שלי במכון עשתה ניסיונות עם שרביטן על תאים סרטניים. וכאן באופן כללי יש בעיה: את לוקחת צמח מרפא למעבדה, שמה אותו עם תאים, הם מתים, שמחה והילולה – אבל אלה לא ריכוזי החומר שיהיו בגוף האדם. בדיוק לכן, כל מחקר צריך לעבור שלושה שלבים: הראשון הוא על תאים, השני על בעלי חיים, ואז מגיע השלב השלישי והיקר ביותר, שהוא הקליני – ניסויים בבני אדם, עם קבוצת ביקורת וכל מה שנדרש. רק אז אפשר לראות אם זה באמת עובד. הרבה פרסומים יוצאים ומבשרים בקול תרועה רמה שמצאנו משהו, אבל צר לי, השרביטן הוא לא תרופת פלא".

לא הורג, אבל לא מרוסן

ואי אפשר בלי לדבר על השימוש בקנאביס לצרכים רפואיים, סוגיה שעולה שוב ושוב לכותרות בישראל. רבות נכתב על החומרים הפעילים CBD ו־THC, אבל למעשה הם רק שניים מ־400 התרכובות הכימיות שיש בצמח, מה שהופך את המחקר הביוכימי שלו למורכב מאוד. כשפרופ' יניב וד"ר נירית ברנשטיין התבקשו על ידי הוצאת ספרים ישראלית לבחור ספר אחד ראוי העוסק בצמח הזה, על מנת שיתורגם לעברית, הן בחרו ב"קנאביס ו־CBD לבריאות הגוף והנפש – מדריך חיוני לשימוש בתרופה שקיבלנו מהטבע". זהו ספר ידידותי ומדעי למחצה שכתבו בארה"ב עליזה שרמן וד"ר ג'ונגלה צ'ין. יניב וברנשטיין ערכו אותו מדעית, הוסיפו הקדמה וכן צירפו הסתייגויות בשל ההבדלים בין מדיניות הקנאביס בארה"ב לזו שבארץ.

מה עמדתך בנושא הלגליזציה?
"תראי, אי אפשר לגדל זן אחד של קנאביס שיהיה תמיד אותו דבר מהבחינה הכימית. אי אפשר לשמור על יחס אחיד של עשרים אחוז מהחומר הזה ועשרה אחוזים מזה ושבעה אחוזים מזה, יש שונוּת. אין עוררין על כך שהקנאביס טוב לשיכוך כאבים, אבל מה בדיוק גורם לתכונה הזו? אנחנו רואים שהוא מועיל במצבי פוסט־טראומה – אבל איזה חומר בדיוק מועיל? אנחנו לא ממש יודעים. השיטה עד כה הייתה לתת למטופל לנסות צמחים מכל המשתלות, כדי לאתר את הזן האחד שיתאים לו. להתאים קנאביס למטופל זו ממש אמנות. עד לא מזמן אנשים היו מגיעים לחווה ומקבלים את הקנאביס הספציפי שמועיל להם. עכשיו הכריזו על רפורמה שלפיה כל אחד ילך לבית מרקחת, ויקבל את מה שיש שם להציע לו.

"הכתבים העתיקים מהלכים עליי קסם. בגן הבוטני היה עותק אחד של דיוסקורידס משנת 500 לספירה, וכשהייתי בשבתון בווינה עמדתי בתור בספרייה כדי לראות עותק נוסף מאותה שנה. הוא דמות אגדתית. כל הצמחים שהוא הזכיר בספרו זוהו – תחשבי איזו רמת דיוק זו בשביל מי שחי במאה הראשונה"

"צריך לדעת שקנאביס עלול לגרום נזק לצעירים, לפגום בזיכרון. אצל אנשים בעלי נטייה לפסיכוזה הוא מעורר פסיכוזות, ומשיחות שניהלתי אני יודעת שרבים מהפסיכיאטרים מתנגדים. כולם אמרו לי שבמחלקות הסגורות בבתי החולים יושבים מאושפזים שהשתמשו בקנאביס. זה צמח מלא פוטנציאל, ויש לו יתרון גדול על פני אחרים בכך שהוא לא הורג, אבל קשה לרסן אותו. אני מעדיפה להישאר בשיטה הקודמת, ואל תשאלי אותי אם אני בעד קנאביס חופשי, כי זו כבר סוגיה אחרת לגמרי".

אני שואלת אותה, כמי שצברה שנים של לימודים אינטנסיביים וחובקי עולם, האם לא מקוממת אותה הקלות שבה אנשים מציגים את עצמם כמטפלים בצמחי מרפא. "זה מקומם ומטריד, כי זה עלול להיות מסוכן", משיבה יניב. "בעמותת עיל"ם, שאני הייתי ממייסדיה, משתדלים להילחם בתופעות הללו. הבעיה נעוצה גם במוסדות להרבליסטים: מכיוון שלא מקבלים בהם תואר אקדמי, קשה מאוד לשמור על רמה גבוהה. יש המון דברים שהרבליסט קליני צריך לדעת, ואנחנו בעיל"ם יצאנו בדרישה מפורשת להגדיר כך וכך שעות וקורסים שיעסקו בכימיה ובאינטראקציות הכימיות. כבחינה לסטודנטים שלי, אני שולחת אותם לספרות המקצועית, למצוא שני מאמרים מדעיים על צמח מסוים ולהעריך אותם. כך לומדים לקרוא בביקורתיות את המידע שעומד מולך".

עד כמה הרפואה שלנו ממצה את פוטנציאל הצמחים?
"עוד לא מימשנו אותו במלואו, אבל אנחנו כל הזמן מתקדמים. כ־40 אחוזים מכלל התרופות בארצות הברית מקורן בצמחים או בבקטריות. רק 60 אחוז הן תרופות סינתטיות, וזה נתון מדהים. התרופות אמנם פותחו מחומרים פעילים מעטים שהופקו מצמחים, וכאמור הרפואה המודרנית מתקשה מאוד להתמודד עם חקר צמחים שיש בהם יותר מחומר פעיל אחד. אנחנו מוקפים בטבע רב סגולות, ועוד נלמד ליהנות ממנו ולהפיק ממנו את המרב".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il