משה הָטוֹרִי זוכר היטב מתי הבין שלא יוכל לעשות עוד שקר בנפשו ובנפש צאן מרעיתו. בימים ההם שמו היה לובוטאקה הטורי, והוא שימש כומר בכנסייה פרוטסטנטית ביפן, אך הדת היהודית תפסה מקום גדל והולך באורח חייו ובאמונותיו. "באחד מימי ראשון, אחרי הדרשה, נעמדתי מול הקהל כדי לברך את הלחם והיין", הוא מספר. "לפי הנצרות, על ידי ברכת הכומר היין הופך לדמו של ישו והלחם הופך לבשרו. הגבהתי את המגש, ובטעות כמעט פלטתי בעברית 'ברוך', כי בבית נהגתי להגיד מדי שבת את ברכת המוציא לפני הארוחה. הבלעתי את המילה הזו וחזרתי לנוסח הנוצרי, בלי שהציבור יחוש בדבר. אחרי הטקס אשתי ניגשה אליי, והתברר שהיא בהחלט שמה לב להחלקה שלי. אמרתי לה: כנראה הגיע הזמן לפרוש מהכנסייה. ידעתי שכבר אין לי כל אמונה בנצרות, וכך אי אפשר להמשיך".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שבוי בעד ארצנו: השנה של טרומפלדור בשבי היפני
– דם השמש העולה: לחשוף את האכזריות היפנית במלחמת העולם השנייה
– למרות מאמצי הממשלה: שפל היסטורי בילודה ביפן
היום הוא תושב שכונת שערי־חסד, חבר נאמן בפלג הירושלמי. הוא מתנסח במיטב הסגנון הישיבתי של תלמידי הגר"א, אך מבטאו הזר מעיד על עברו היוצא דופן ועל המדינה שממנה התנתק. "הייתי נער יפני רגיל, שגר בעיר תעשייתית ששמה לא אחר מאשר טויוטה", מספר לי הטורי (60). "בכיתה ז' נשלחתי ללמוד בבית ספר נוצרי. המשפחה שלי לא הייתה נוצרית, אבל כילד כבד ראייה, הוריי הניחו שבבית הספר הזה יסייעו לי יותר מאשר במוסדות החינוך הממלכתיים.
"אצל הנוצרים הכרתי את התנ"ך, הברית הישנה. קראתי בשפה היפנית את הפרקים הראשונים בספר בראשית, שמספרים שיש בורא לעולם, והתרגשתי מכך. בבית שלי לא דיברו כלל על שאלות כאלו. אמרתי לעצמי שאם העולם לא קיים סתם כך, אלא יש לו מנהיג ובורא, אני רוצה לפגוש אותו".
בגיל 16 התחיל ללכת מדי שבוע לכנסייה פרוטסטנטית. "ההורים לא התלהבו כל כך מהצעד הזה, אבל כבר לא יכלו לשלוט עליי באופן מוחלט. בכל יום ראשון נסעתי באוטובוס מטויוטה לנגויה, עיר בת 2 מיליוני תושבים, כדי להתפלל ולשמוע את הדרשה של הכומר בכנסייה. כעבור שנה החלטתי לבקש מהכומר לשלוח אותי למכללה להכשרת כמרים. לא רציתי בהכרח להפוך לאיש דת, אבל חשבתי שבלימודים האלה אוכל להבין טוב יותר את הנצרות, ואולי למצוא דרך לפגוש את הבורא כפי שחלמתי. מעבר לכך אמרתי לעצמי שלא רע אם בסופו של דבר כן אהפוך לכומר, כי זה תפקיד שאוכל למלא למרות קשיי הראייה שלי. אבא שלי היה קבלן בנייה גדול, אבל בשל הלקות שלי לא יכולתי להשתלב בעבודה בחברה שלו, וגם לא במקצועות רבים אחרים.
"הכומר נעתר לבקשתי והכניס אותי למכללה. מטבע הדברים אי אפשר ללמוד במקום כזה בלי להפוך לנוצרי, ולכן הוא הטביל אותי. במשך כמה שנים למדתי בנגויה, ואחר כך הוא שלח אותי להמשך המסלול במכללה להכשרת כמרים בטוקיו".
ביפן אין נוצרים רבים; שיעורם באוכלוסייה אינו מגיע אפילו לאחוז בודד. הדת המקומית המסורתית והנפוצה משלבת בין גרסה של הבודהיזם לשינטו – הדת האתנית של יפן עוד מימי קדם. "שתי האמונות האלה מסתדרות יחד מצוין", אומר הטורי, שמאפייני הדת של ארץ מולדתו נהירים לו כשבילי שערי־חסד. "בשינטו ממילא אין מצוות או כתבי קודש, ולעובדי אלילים אין כל בעיה להרבות עוד ועוד אלילים. במקורם אנשי השינטו הם עובדי השמש, אבל למעשה יש אצלם סגידה לכל דבר בטבע. קיימים אצלם למשל אליל המים, אליל האש ואליל האדמה. טוענים שכיום יש ביפן אמונה ב־800 אלילים שונים.
"לרעייתי ולי היו עדיין בגדים שלבשנו בחתונתנו, ובהם גלימת הכומר. הוצאנו מביתנו את כל הבגדים הללו ושרפנו אותם בריש גלי. לפי הגר"א חל על טבעות הנישואין שלנו דין 'משמשי עבודה זרה'. נסענו לים המלח עם הטבעות, ששוויין היה 7,000 דולרים, והשלכנו אותן"
"בדרך כלל אורח החיים של היפנים הוא חילוני, אבל לצד זה קיימת אצלם השפעה דתית חזקה בכל היבט של היומיום. אין שם טקס לידה, חתונה או הלוויה בלי מעורבות של הדת, ולא רק ברגעים האלה. קיימת למשל אמונה דמוניסטית חזקה שלפיה לפני שבונים בניין, ראשית יש לפייס את אליל האדמה. לרשויות המדינה אסור לפי החוק להקצות כספים כלשהם לענייני דת, אבל אם לא ייערך טקס מקדים כזה במיזם בנייה – שום פועל לא יסכים לעבוד שם. לכן הקבלנים ביפן מממנים מכספם את העניין, ומזמינים את כוהני דת השינטו לפני תחילת העבודות. גם אבא שלי נהג לעשות זאת".
הטורי הצעיר בחר כאמור בדרך אחרת. אחרי שש שנים במכללה לכמורה הוא קיבל תואר שני בלימודי תנ"ך. "במסגרת הזו למדתי גם עברית תנ"כית, ושלטתי בה היטב. בגיל 27 הוסמכתי לכמורה ונשלחתי לעיירה קטנה במערב יפן. התפקיד שלי היה דומה למדי לרב קהילתי – לדאוג לבני הקהילה, לנהל את התפילות ובעיקר את זו של יום ראשון, וכן להיות אחראי על ניהול גן ילדים נוצרי.
"אחרי שנים אחדות הוזמנתי לשמש ככומר בכנסייה בנגויה. באותה תקופה כבר התחלתי לעיין במקורות יהודיים, ואף הגעתי כמה פעמים לישראל, בסיורים של קבוצות נוצריות. ביקרנו בירושלים ובגליל, המדריך העביר אותנו בעיקר מכנסייה לכנסייה, ואני בהזדמנות כלשהי נפרדתי מהקבוצה לכמה שעות והלכתי לשכונת מאה־שערים. ידעתי שזהו מקומם של היהודים החרדים, ושקיימות שם חנויות של ספרי קודש. רכשתי סידור וכמה ספרים נוספים, לא היה לי חשוב במיוחד איזה. כששבתי ליפן התחלתי לקרוא בהם בחדרי, והלימוד הזה עורר בי חשק לקיים כמה מהמצוות. לא הייתה לי עדיין כל כוונה להתגייר, רק ביקשתי ליטול מהיהדות מה שמתאים לי, במחשבה שאוכל למצוא דרך לחדש את הנצרות. קיוויתי שהשילוב של חלקים מהיהדות יחזק בי את האמונה הנוצרית, אבל התוצאה הייתה הפוכה: התעוררו בי ספקות ותהיות שהציקו לי יותר ויותר".
בגיל 29 הוא התחתן עם ציפורה, שאז עוד נקראה צ'י־אֶה. "בניגוד אליי היא הייתה נוצרייה מבית, ואבא שלה אפילו היה ראש קהילה באיזו כנסייה. אחרי החתונה לקחתי אותה לטיול בארץ הקודש. לי זה היה הביקור השלישי כאן, לה זו הייתה הפעם הראשונה. היא ראתה בארץ שלכבוד שבת מכינים חלות, והחליטה לאמץ את המנהג. בכל יום שישי לשתי את הבצק, והיא אפתה.
"ציפורה לא התלהבה כמוני מהיהדות, אבל הסכימה לנסות ללכת בעקבות הדברים שאני התלהבתי מהם. בליל שבת הייתי מקדש על היין וקורא את נוסח הברכה בעברית מתוך הסידור שקניתי בירושלים. במשך כל השבת היינו יושבים יחד בבית בלי לעשות דבר, כי לא ידענו מה צריך ומה מותר ביום הזה. חיכינו שיחשיך, ובמוצאי שבת קראתי את נוסח ההבדלה. מיד אחר כך הייתי רץ לחדרי, להכין את הדרשה שאשא בכנסייה למחרת. איש לא ידע שאנחנו שומרים על מצוות היהדות במחתרת. בעצם, הממונה עליי בכנסייה היה מודע לזה, אבל הוא חשב שאני נוהג כך כדי להפוך את היהדות לבדיחה. הוא לא העלה בדעתו שיש לי כוונות רציניות בעניין".
ברכת המוציא שכמעט נאמרה בקול רם בטקס הנוצרי גרמה להטורי עצמו להבין עד כמה הקשר שלו ליהדות נעשה מוחשי. בני הזוג דנו והתלבטו ממושכות, ולבסוף מצאו מוצא: לבקש מהממונים בכנסייה אישור לנסוע לישראל למשך חמש שנים, לצורך לימודים. "זה לא נחשב חריג, כי הרבה נוצרים מרחבי העולם מגיעים ללמוד בארץ. קיימות כאן מכללות נוצריות שחלקן משתפות פעולה עם האוניברסיטה העברית, ומלמדות נצרות, לימודי יהדות ובעיקר עברית. בכנסייה אכן נעתרו לבקשה בשמחה. המכללה היפנית שלמדתי בה הייתה זקוקה למרצים שבקיאים בעברית תנ"כית, והם חשבו שארכוש דוקטורט בישראל ואחזור לשם כמומחה לתיאולוגיה נוצרית".
וידבר משה, וידבר אחרת
בקיץ תשנ"ג (1993) נחתו בני הזוג הטורי בישראל, עם שתי מזוודות גדולות ובלי כל ידיעה מה בעצם הם מבקשים ואיך מתקדמים מכאן. "לא הכרנו אף אחד בארץ, ולא היה לנו מושג לְמה עלינו להתכונן. אפילו הבאנו כמה חפצים בסיסיים, כי לא היינו בטוחים מה יש פה.
"הדבר הראשון שהבנתי כאן הוא שעם כל הכבוד לעברית התנ"כית שרכשתי, אם אני רוצה להסתדר בארץ עליי ללמוד את העברית המדוברת היום. ברחוב הישראלי הרי לא מתבטאים בסגנון 'וידבר משה'. התחלתי ללמוד באוניברסיטה העברית, וכבר בהתחלה הכניסו אותי לכיתה ברמה גבוהה של עברית, כי את הדקדוק של השפה הכרתי היטב. שכרנו דירה במרכז ירושלים, ובכל ערב ישבנו ודנו לאן ממשיכים מכאן. בשלב ההוא עוד תכננו לשוב ליפן לאחר תום הלימודים, כפי שהתחייבתי. מצד שני, חשבנו, מה אעשה שם אם כבר אין לי כל אמונה בנצרות? הרי אין לי מקצוע אחר לעסוק בו. ואם נבחר להתגייר, מה יהיה על המשפחה שהשארנו ביפן? הכול היה נתון בערפל סמיך".
אחרי כמה חודשים הם גמרו אומר להצטרף לעם היהודי – "או ליתר דיוק, אני רציתי בכך ואשתי הסכימה. פתחנו תיק גיור בבית הדין הרבני בירושלים, אצל הרב זלמן נחמיה גולדברג, ונשלחתי ללמוד בישיבה. התהליך היה מהיר, כי הרבנים שבאתי עמם במגע ראו את הרצינות שלנו ושלחו מכתבי המלצה לבית הדין. בדיוק שנה אחרי שהגענו ארצה, הפכנו ליהודים.
"ביפן בשלב הזה עוד לא ידעו דבר על התמורה שחלה בנו – לא המשפחה שלנו, וגם לא אנשי הכנסייה ששיגרו אותי ארצה. כשזה נודע להם לבסוף, הם כעסו עלינו מאוד. מבחינתם זו הייתה בגידה, וגם אובדן של השקעה עצומה: הכנסייה מממנת את כל ההוצאות של פרח כמורה במשך תקופת הלימודים וההכשרה, ואני הרי הייתי במסלול כזה לאורך עשר שנים. יש מדינות שבהן כומר נחשב לעובד מדינה, ומי שמחליט לבסוף שאינו רוצה לשמש בתפקיד, חייב להשיב את הכסף שהושקע בו. ביפן אין חוק כזה, ולכן לא הייתי צריך להחזיר להם אפילו ין בודד, אבל עד היום כועסים עליי שם. גם המשפחה כעסה, כי בתרבות היפנית יש תפיסה של 'ברומא התנהג כרומאי': בחו"ל אתה רשאי לחיות כרצונך, אבל אם אתה חוזר ליפן ולפתע מסרב לאכול עם המשפחה או לנהוג לפי שאר המנהגים שלה, אתה נחשב לבוגד".
"מבחינת הכנסייה זה היה אובדן של השקעה עצומה, אחרי שמימנו את כל ההוצאות שלי במשך תקופת ההכשרה. גם המשפחה כעסה, כי בתרבות היפנית יש תפיסה של 'ברומא התנהג כרומאי': בחו"ל אתה רשאי לחיות כרצונך, אבל אם אתה חוזר ליפן ומסרב לנהוג לפי מנהגי המשפחה, אתה נחשב לבוגד"
בני הזוג הטורי התנתקו מאז לחלוטין ממשפחותיהם היפניות. "יש לי שם אחות, אבל כיום אין לי כל קשר איתה, ולאשתי היה אח שכבר מת. המשפחות לא רצו להמשיך לשמור על קשר איתנו, בפרט לאחר שהוריי נפטרו, והאמת היא שגם אנחנו ביקשנו להתנתק. כבר לפחות עשור אין לנו שום מגע עם קרובינו ביפן".
ההתלבטויות וההתחבטויות שלו באשר לדרכו לא הסתיימו עם הגיור. "היה הרבה יותר קשה אחרי שהפכנו ליהודים", הוא נאנח. "בשל החיפוש הבלתי פוסק שלי, עברנו מקהילה לקהילה בתוך ירושלים. בראשית הדרך למדתי בכמה ישיבות ציוניות, דוגמת נחלת צבי ומכון מאיר, ואחר כך גם בכמה כוללים. בכל מקום שהגענו אליו קיבלו אותנו בצורה יפה מאוד". באחת הקהילות שימש הטורי כגבאי, ובאחרת כדרשן הקבוע מדי שבת – תפקיד שוודאי הזכיר לו ימים עברו. ובכל זאת, בני הזוג לא מצאו עדיין את מקומם. "בכל פעם מחדש, אחרי זמן מה הייתי עוזב את הקהילה וממשיך לנדוד ולחפש".
איך הפכת בסופו של דבר לחרדי־ליטאי?
"עוד לפני הגיור התוודעתי כאן בארץ לכתביו של הגר"א, הגאון מווילנה, והתרשמתי מאוד ממנו ומדרישת האמת שאפיינה אותו. בהמשך העמקתי עוד בתורתו ונקשרתי אליה. בייחוד הרשים אותי הסיפור שהגר"א הסכים לוותר על כל חלקו בעולם הבא תמורת אתרוג לסוכות".
מקום מבוקש ליד השולחן
תהליך החיפוש הסתיים לפני 14 שנים, כשבני הזוג עברו לדירתם הנוכחית, בשכונת שערי־חסד הירושלמית. כאן מצא סוף־סוף משה הטורי את מקומו, דווקא באחד הזרמים הקנאיים ביותר בחברה החרדית – הפלג הירושלמי בהנהגתו של הרב שמואל אוירבך. "כשהגעתי לכאן, הרב אוירבך זצ"ל קירב אותי מאוד. הוא קבע לי מקום בשולחנו, ומאז ועד לפטירתו לפני שנתיים לא הניח לאף אחד לשבת שם, אפילו לא לתלמידים ותיקים מאוד. כשראה שאני אוהב את דברי הגאון מווילנה, הוא מסר לי את תורת הגר"א שרכש. גם כעת אני עוסק בה כפי שהוא לימד אותי. בניתי לי ספרייה פרטית ליד הבית שלי, ורוב היום אני יושב בה ולומד. כשלאנשי ישיבת 'מעלות התורה' של הרב אוירבך מתעוררות שאלות בתורת הגר"א, הם באים לכאן לשאול אותי. זה העיסוק שלי כיום".
בני הזוג הטורי הם חשוכי ילדים. אחרי הגיור הם פנו אמנם לטיפולי פוריות, אבל לדברי משה זה היה כבר בשלב מאוחר מכדי לשנות את הגזירה. כשאני מתעניין לדעת באיזו שפה הם משוחחים ביניהם, הוא משיב "יפנית שמשולבת במילים בעברית".
במשך השנים פרסם הטורי כמה חוברות המתארות את קורותיו. בין השאר סיפר כי כאשר נפטרה אמה של אשתו, שלחה אחת מבנות המשפחה ביפן הודעת דוא"ל לבני הזוג בירושלים, וביקשה מהם ליצור קשר מיידי. ציפורה, שאחיה כאמור נפטר, נותרה בתה היחידה של המנוחה, וקרוביה ציפו ממנה לשתף פעולה עם אירוע האשכבה. אף שהייתה זו משפחה נוצרית, גם בה היו מקובלים הטקסים היפניים הבסיסיים, הפגאניים, הנהוגים סביב מותו של אדם.
"עם כל מה שקרה בעניין הקורונה, באמת יש להיזהר מאוד. אני בוודאי לא מסכים לקיום לוויה המונית במצב כזה, אבל גם איני מסכים לסגירת בתי המדרש. היו צריכים לסגור את הלומדים בתוך בתי המדרש, ולהעמיד פקח בחוץ שיוודא שאיש מהם לא יוצא. זה היה מונע את הקורונה"
"לפי התפיסה שם, ברגע שאדם מת הוא הופך לאליל, וכל בני המשפחה חייבים להשתחוות לו", מספר הטורי. "אשתי הייתה אמורה להתייצב ראשונה ולהשתחוות בפני אמה המתה. החלטנו לא לטוס ליפן ולא להתערב בעניינים המשפחתיים, אלא להמשיך בחיינו כרגיל".
גם אם ההטורים רצו להותיר את יפן מאחוריהם, יפן דרשה את תשומת ליבם. כעבור כמה שבועות התקבלה בדוא"ל הודעה נוספת מהקרובים היפנים, שבישרו לציפורה על ירושה שממתינה לה: המפתח לבית אמה ומסמכי חשבון הבנק שלה. "יכולנו לקבל את הבית ולמכור אותו", מסביר הטורי, "אך לשם כך היה עלינו לשהות ביפן כמה חודשים. בנוסף, אי אפשר היה להסדיר את ענייני הירושה בלי לחדש את הקשר עם קרובי המשפחה".
כדי לא להיות במגע כלשהו עם עובדי עבודה זרה – מושג שמבחינתם כולל גם את הנצרות – קיבלו ההטורים החלטה דרמטית: ציפורה הודיעה בדוא"ל חוזר כי היא מוותרת על חלקה בירושה, וביקשה שלא יטרידו אותה עוד בענייני נדל"ן או כספים, אלא יתייחסו אליה כאילו אינה בין החיים. כעבור שבועות אחדים התקבלה הודעה שבית המשפט ביפן אישר את מחיקתה משושלת הירושה המשפחתית. בכך לא תמו ה"הטרדות": לפני שלוש שנים התבשרה ציפורה כי היא זכאית לקבל מחברת ביטוח יפנית סכום שווה ערך ל־70 אלף שקלים, עקב מות אמה. גם במקרה הזה, כדי לממש את הזכאות היה עליה לחדש את הקשר עם בני המשפחה, ואולי אף לנסוע לארץ השמש העולה. שוב העדיפה ציפורה לוותר על הכסף המגיע לה – "שמא היו מושכים אותנו לעבודה זרה חס ושלום", כפי שהסביר זאת משה הטורי.
האם באמת נסיעה ליפן כדי לזכות בירושה הייתה כרוכה בסכנה רוחנית גדולה כל כך?
"הירושה העיקרית הייתה הבית שאשתי גדלה בו. כדי לקבל אותו היינו צריכים לעבור תהליך של רישום בטאבו בבית המשפט היפני, ואז היינו מוכרים את הבית, וזה היה אורך לפחות חודשיים־שלושה. את כל הפרוצדורה הזו אי אפשר לקיים בלי שיתוף פעולה עם המשפחה, וברגע שעושים זאת – אין לדעת מה יתרחש. הרב אוירבך נהג להסביר שהקדוש ברוך הוא הוציא את בני ישראל ממצרים בחיפזון ובלי להתמהמה, כדי שלא ייסחפו אחר האלילות המצרית. לא היה לנו שום ביטחון שלא נושפע עוד מהתרבות היפנית, שהכרנו היטב מילדותנו. אם היינו באים לשם ומכריזים שאנחנו חפצים בירושה בלבד, בלי לקיים את טקס ההשתחוויה למת – שכולל גם הקטרת קטורת, וברור שהוא איסור תורה לכל דבר – זה היה מחולל מהומה גדולה.
"מלבד זאת, אשתי לא רצתה שאבטל תורה במשך שלושה־ארבעה חודשים כדי לעסוק בענייני ירושה, ולכן היא החליטה לוותר על זכויותיה מיד. רבים בסביבתנו לא הבינו זאת, והיחיד שתמך בהחלטה היה הרב אוירבך. כשסיפרתי לו שברוך השם, בני המשפחה של ציפורה לא כעסו על סירובה להתייצב והפרשה הסתיימה בשלום, הוא השיב לי בביטול 'גם אם הם ישנאו אותנו – זה לא מעניין אותי. רק לברוח'".
ייהרג ואל יתגייס
התלבטות אחרת שהתעוררה אצל הטורי נגעה לשאלה אם עליו להשמיד לבוש טקסי ששמר מחייו הקודמים. "לרעייתי ולי היו עדיין בגדים שלבשנו בחתונתנו, ובהם גלימת הכומר. אלו בגדים מכובדים שנהוג ללבוש גם בפני אנשים חשובים, וממילא לדעת רוב הראשונים אינם נחשבים בגדים של עבודה זרה". ובכל זאת, הוא נמנע מלעשות הנחות לעצמו: "במקרה שלנו הדין שונה, שכן חתונתנו הייתה חתונה של כומר ואשתו שהיו אדוקים בעבודה זרה. לכן הוצאנו מביתנו את כל הבגדים הללו ושרפנו אותם בריש גלי, במעמד רבים מתלמידי ישיבת מעלות התורה".
תהליך הביעור נמשך ללא עכבות וללא הרהור שני. "התברר לי שעל פי הגר"א, חל על טבעות הנישואין שלנו דין 'משמשי עבודה זרה'. נסענו לים המלח עם הטבעות, ששוויין היה 7,000 דולרים, והשלכנו אותן שם". באותה נחישות הוא השמיד גם את כל תמונותיו שצולמו מאז שהתחיל את דרכו כפרח כמורה ועד העלייה ארצה.
"בליל שבת הייתי מקדש על היין וקורא את הברכה בעברית מתוך סידור. במשך השבת היינו יושבים יחד בבית בלי לעשות דבר, כי לא ידענו מה צריך ומה מותר. מיד כשהחשיך קראתי את נוסח ההבדלה, ואז הייתי רץ לחדרי, להכין את הדרשה לכנסייה. הממונה עליי בכנסייה חשב שאני רוצה להפוך את היהדות לבדיחה"
רק פעם אחת ניאות להחיות משהו מעברו ולנצל את היכרותו עם יפן. בקיץ 2009 התבקש הטורי לסייע בשחרורם של שני חסידי סאטמר שנעצרו בידי הרשויות היפניות, לאחר שנתפסו כשברשותם כדורי אקסטזי. עורך הדין המקומי שייצג אותם שמע שיש בישראל יהודי־חרדי ממוצא יפני, וביקש להיפגש עמו כדי להבין טוב יותר את הרקע של לקוחותיו ולקדם את הסיכוי לשחרורם. הטורי נסע ליפן, קיים פגישות, ובסופו של דבר המשפט אכן הסתיים בזיכוי מלא.
הפלג הירושלמי שאתם משתייכים לו נחשב לסמן ימני אפילו בחברה החרדית, בעיקר בשל ההפגנות נגד עצם ההתייצבות בלשכת הגיוס. אתה משתתף במאבקים כאלה?
"כאמור, הייתי מקורב מאוד לרב אוירבך, והוא צידד בהפגנות הללו. אני לא משתתף בהן בעצמי רק כי אני כבד ראייה, ובתוך ציבור גדול הייתי מאבד את דרכי. אבל אני ודאי מזדהה עם מטרת ההפגנות".
בחוברות שלו סיפר הטורי על עיתונאי יפני שמתגורר בישראל שהגיע אליו כדי לתהות על פשר ההתנגדות העזה של הפלג הירושלמי לגיוס. "אמרתי לו: זה 'ייהרג ואל יעבור' כפשוטו ממש".
התייצבות בלשכת הגיוס ושירות בצה"ל הם איסורים הלכתיים?
"זה פיתוי. אני מרבה לצטט את האמירה של הרב אוירבך, שבכל מקום שמתעורר פיתוי – 'רק לברוח'. הרי אם דגים יבחינו באיזה פיתוי על היבשה ויבקשו לצאת מהמים כדי להשיג אותו, הם ימותו. הגאון מווילנה עצמו היה חזק מאוד בלימוד התורה, אבל אפילו הוא כתב שדי לנו ברגע אחד של היפרדות מהתורה, וכולנו ניחשב כמתים".
אבל מי ישמור על המדינה אם כולם ילמדו תורה?
"התורה תשמור".
אני שואל אותו על הלוויה ההמונית של אחד מרבני הפלג הירושלמי, שהתקיימה בבני־ברק בעיצומם של ימי הקורונה ועוררה ביקורת ציבורית עזה. הטורי משיב כי הוא מתנגד להסתכנות ולכניסה למצבי פיקוח נפש, אולם מוסיף שהמשטרה עצמה לא הפריעה לקיום הלוויה, מה שאולי מרמז על איזו הסכמה שבשתיקה. "עם כל מה שקרה בעניין הקורונה, באמת יש להיזהר מאוד. בנוגע אליי, ההוראה הנוכחית לא לצאת מהבית אינה בגדר חידוש. בתורת הגאון מווילנה כתוב במפורש שעיקר גדול הוא לא לצאת מפתח הבית. אני בוודאי לא מסכים לקיום לוויה ההמונית במצב כזה, אבל גם אינני מסכים לסגירת בתי המדרש. היו צריכים לסגור את הלומדים בתוך בתי המדרש, ולהעמיד פקח בחוץ שיוודא שאיש מהם לא יוצא. זה היה מונע את הקורונה".
למי הצבעת בבחירות לכנסת?
"אין לי זכות הצבעה בארץ, מכיוון שאין לי אזרחות ישראלית, אני נמצא כאן במעמד של תושב ויש לי אזרחות יפנית", מפתיע הטורי. "לפי חוקי יפן אסור להחזיק בשתי אזרחויות, וברגע שהיינו מקבלים אזרחות ישראלית – זה היה כרוך באיבוד הדרכונים היפניים. עכשיו כבר לא מפריע לי לוותר עליהם, אבל בתחילת הדרך לא רצינו לעשות זאת. עד היום לא ביקשתי אזרחות ישראלית, ואני מודה שזה נובע גם מכך שאינני חש אמון כלפי המדינה, בעיקר בגלל עניין הגיוס לצה"ל. איני יכול להסכים בשום פנים ואופן להוצאת בחורים מבית המדרש. אבל חשוב לי לציין שיש נושאים שבהם אני מכיר טובה למדינה. למשל, היא מסייעת לנו רבות ככבדי ראייה. אנחנו גם נהנים משירותי הרווחה כאן, שהם טובים בהרבה מאלו שביפן. יש לנו הכרת הטוב על כך".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
