במעגל סגור: כך התייחסו במשך שנים לדתיים בגל"צ

הדפים המצהיבים האלה לא נועדו לעיניים זרות, גם לא לעיניים קרובות יותר. הם הסתתרו זמן רב בתחתית ערימת מסמכים, אולי כבר נשכחו שם. אבל באחד הימים הועברו חפצים ממשרד למשרד, ניירות הושלכו לפח – וכך אחד מעובדי גלי צה"ל הבחין במקרה ברשימות מעניינות: שמותיהם של מועמדים לשירות בתחנה אי אז בשנות התשעים, ולצד כמה מהם הערות תמציתיות. בחלק מהמקרים היו אלה חוות דעת רלוונטיות למשימות המוטלות על מגישים וכתבים ברדיו: "מתנסחת נפלא", או "בעלת ש' שורקת". ארבעה מהשמות, לעומת זאת, נשאו תיוג מגזרי חד: "דתי", "דתייה".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אמריקן סטייל: ארדן מסכם כהונה ומתכונן לתפקיד החדש
– מרצים ישראלים נגד הממונה על אנטישמיות בגרמניה
– חמישה דברים שלא ידעתם על רובינזון קרוזו

האם היו אלה הערות טכניות בלבד, או שבמגירות גלי צה"ל נגנזו לאורך השנים עוד ועוד רשימות כאלה, עם סיומן של בחינות הקבלה? מה היה משקלן של הכיפה והחצאית בהכרעה אם לשבץ מועמד באחד התפקידים בתחנה? והאם התיוג נמשך גם בזמן השירות, וליווה את הכתב הצעיר בכל שליחות עיתונאית שמילא? עד לא מזמן חששו בוגרי גל"צ הדתיים לספר על חוויית השירות שלהם, אך לאחרונה החלו הזיכרונות הללו לצוף בעקבות ויכוח טוויטר סוער. מהצד האחד שלו ניצב עמית סגל, בוגר התחנה וכיום הפרשן הפוליטי של חדשות 12 (גילוי נאות: עמית סגל הוא בנו של עורך "מקור ראשון", חגי סגל, ובעבר שימש בעצמו בעל טור בעיתון). מהצד האחר – יוסי עבאדי, מדריך אקטואליה ראשי בקורס הכתבים של התחנה הצבאית, ומי שישב במשך שנים בוועדת הקבלה החורצת גורלות.

לאחר שעבאדי צידד בציוץ שמאשים את סגל בהטיה פוליטית, סגל לא נשאר חייב וצייץ: "בקורס הכתבים של גל"צ רוב המדריכים הדגולים שדיברו על אתיקה עיתונאית וכל הג'אז הזה התגלו כבולשביקים. עבאדי למשל התגאה שהביא להדחתו של אבשלום קור מהחדשות כי מתח ביקורת על ההטיה שמאלה של התחנה. שותפו להדרכה כתב את השם של אבשלום על הלוח ואז יידה עליו גירים בשנאה. אלה היו הימים". "עמית, קיבלתי אותך לגל"צ", ענה לו עבאדי, "אף שהיית עיתונאי עם דעה, כי אני חסיד של פלורליזם… לאכזבתי הפכת לדובר עם דעה. אני צופה בך כדי לדעת מה נתניהו רוצה להדליף. אין לך ערך מוסף מעבר לכך".

הוויכוח נמשך בריאיון ל־103FM. עבאדי עמד על כך ש"במשך כל השנים בגלי צה"ל, גם כשהייתי בה וגם אחרי, התחנה הקפידה על איזון מתמטי כמעט. בכל פעם שהעלו דעה מצד אחד – העלו דעה מהצד השני". סגל ענה: "להגיד שבגל"צ היה איזון מתמטי, זו אחת הסאטירות המשובחות ששמעתי אי פעם מעל גלי האתר. זאת פשוט בדיחה. (…) העובדה שהיית אחראי על קבלת חיילים מעוררת בי חלחלה רטרואקטיבית".

הדר (שם בדוי): "כשהתחלתי לשמור נגיעה וללבוש חצאיות, היו אנשים שהפסיקו לדבר איתי. לא היה פשוט להיות דתייה בגל"צ. בכל ערב היה מגיע לדסק אוכל לא כשר. פעם בחצי שנה הרס"ר היה מגיע לביקורת פתע ומכניס מישהו לריתוק, אבל בגדול – מרגע שמחשיך, אנחנו אדונים לעצמנו. גם משגיח הכשרות שלנו היה אוכל עם כולם באבו־חסן"

בניסיון לגלות כיצד נראו הדברים במסדרונות התחנה באותם ימים, והאם חיילים דתיים שנכנסו אליה קיבלו הזדמנות שווה לשדר, להתקדם ולהביע את עצמם, פנינו אל המעטים שחוו זאת על בשרם. רובם אכן מתארים חוויה לא פשוטה, התמודדות בלתי פוסקת מול סביבה שרואה בהם חריגים ושונים ומול מערכת שנוהגת בהם כאילו התקבלו בזכות ולא בחסד. אחרים מעדיפים להדגיש את תחושת המקצועיות ואת חוויית הלמידה, גם אם התנאים לא היו קלים במיוחד. העדויות מוצגות כאן לפניכם, מדברות מהשטח שממנו בדרך כלל לא נהוג לדווח, ומלמדות על דור שלם של כתבים ופרשנים שפרש כנפיים אחרי השירות הצבאי והגיע לעמדות השפעה בכל שדרות התקשורת הישראלית.

הכיפה הראשונה
"האם אתה מקפיד במצוות יותר מההורים שלך, או שאתה יותר ליברלי מהם?"

אבינעם מאיר, בוגר ישיבת הר עציון וחניך מחזור 1995 של קורס הכתבים, היה חובש הכיפה הראשון שהתקבל לגלי צה"ל, והיחיד ששירת אז בכל בניין התחנה. "במבחני הידע הכללי היו בערך מאה שאלות", הוא נזכר. "מתוכן רק שאלה אחת הייתה על יהדות, ושתיים על נצרות. לפני שלב הריאיון האישי נכנס לאולם משה שלונסקי, שהיה אז מפקד התחנה, הרים את הדף עם תוצאות הבחינות ואמר שאני קיבלתי את הציון הגבוה ביותר. הריאיון האישי נסב רובו ככולו על ענייני דת. ישבה שם חבורה מכובדת של אנשים, שחקרה אותי על ההתמודדויות העתידיות שלי בתור כתב שומר מצוות. מה יקרה אם ישלחו אותי לסקר אירוע תרבות שאולי נחשב כ'פריצות' מבחינתי? איך אסביר לחברים בתחנה שאני לא עובד בשבת? וגם, עד כמה אני, כבחור דתי, מכיר את התרבות הישראלית?

"בדיעבד התברר שהשאלות האלה היו נכונות מאוד למה שעברתי, ובאמצעותן כנראה רצו לדעת אם אני עומד במצבי לחץ ואם אוכל להשתלב בעבודה. אבל בסוף הגיעה שאלת מחץ: 'האם אתה מקפיד במצוות יותר מההורים שלך, או שאתה יותר ליברלי מהם?'. עטיתי פוקר פייס בזמן שהגלגלים במוחי נעו במלוא הקיטור. לבסוף החלטתי לענות על השאלה הזאת בתקיפות אבל באדיבות: אמרתי שאני לא חושב שיש קשר בין הקפדה על מצוות ובין ליברליזם או אי־ליברליזם".

במהלך השירות בתחנה, מספר מאיר, הוא נאלץ להתמודד שוב ושוב עם סביבה שמתקשה לעכל את אורח חייו. "אחרי השמירה הראשונה הלכתי לישון בחדר שמיועד לשומרים, ולהפתעתי היו שם גם חיילות. אמרתי: אני לא מוכן לישון בחדר עם חיילות. הוצאתי את המיטה וישנתי ליד המדרגות. גם לשמור על כשרות לא היה פשוט. בפסח יכולת לשבת בדסק החדשות, ופתאום אחת המפיקות שולפת מהתיק שלה לחמנייה. ואנחנו מדברים על בסיס צבאי.

"כבר ביום הראשון של הקד"צ (קורס קדם־צבאי המכשיר קריינים, כתבים וטכנאים לתחנה – רמ"ב), הייתי שונה: זה היה י"ז בתמוז, והקורס נפתח בסעודה חגיגית. אני צם, והם חוגגים. בבוקר תשעה באב אמרתי לאחראית על הקורס שהיום אני יושב על הרצפה. היא שאלה אותי 'למה, מה קרה?', ואני עניתי – סתם, עזבי, לא משנה. הלכתי והתיישבתי בצד של האולם כדי לא למשוך תשומת לב, אבל החברים ראו אותי והציעו לי לשבת על כיסא. מילא הם, אבל הופתעתי מכך שאותה אישה, עיתונאית מבוגרת, לא ידעה שום דבר על תשעה באב. אני זוכר שפעם אחד העורכים במחלקת האקטואליה פתר תשבץ, והגיע להגדרה 'בנו של יצחק אבינו'. הוא לא ידע לענות עליה וחיפש אותי כדי שאגיד לו את התשובה. על דבר אחד אני חתום בגאווה", מוסיף מאיר בחיוך: "בזכותי הגיעה הנטלה הראשונה לגלי צה"ל".

לקראת סיום הקורס, פערי התרבות בינו לבין החיילים האחרים הובילו לוויכוח סוער. "כל אחד התבקש לספר איזו תוכנית מיוחדת הוא היה רוצה ליצור. תכננתי לומר משהו בנאלי, אבל לפניי מישהו סיפר על רצונו העז לעשות ספיישל חד־פעמי על מוזיקה קלאסית גרמנית. שמעתי את זה ואמרתי שאני רוצה לעשות ספיישל חד־פעמי על מוזיקה קלאסית יהודית. התחיל רעש. היו גילויי התקוממות נגד החוצפה הזאת, לרצות להכניס מוזיקה יהודית. דווקא הבחור שהציע את התוכנית על המוזיקה הגרמנית הבין שאני מציב תמונת מראה. הוא וחייל נוסף אמרו: 'בעצם למה לא, אפשר לעשות גם תוכנית כזאת במדינה יהודית'. אחר כך הצעתי את הרעיון למנהל גלגלצ, אבל הוא סירב.

"בשלב מאוחר יותר בשירות הייתי אחראי על כל השידורים המיוחדים שהיו קשורים לאסון המסוקים, ועמדתי בקשר עם משפחות החללים. בין השאר הצענו לכל משפחה לבחור שיר שנקדיש ליקירה, ואחת המשפחות ביקשה שיר חסידי כלשהו. התברר שהוא לא קיים בתקליטייה של גלי צה"ל – לא הוא ולא שום דבר אחר מהז'אנר. הרגשתי נבוך להגיד למשפחה שכולה שהשיר שהיא מבקשת בכלל לא נמצא".

מאיר התגייס כאמור ב־1995, כאשר המתח בין דתיים לחילונים הגיע לשיא בעקבות רצח רבין. "כששמעתי על הרצח, חששתי ממה שיקרה לי עכשיו בתחנה. במהלך השבוע שלונסקי ניגש אליי כמה פעמים ואמר שאם מישהו יגיד לי משהו, שלא אהסס לדווח לו. כמובן לא עלה במוחי לעשות את זה – כי מה, אני אלשין על חבריי? היה חייל אחד שהשמיץ והשתלח בדתיים, אבל מה שהטריד אותי יותר היו ההתלחששויות וההסתודדויות מאחורי גבי. בכל פעם שנכנסתי לחדר, כולם נעצו בי עיניים ופתאום השתתקו".

עקיבא נוביק: "נדמה לנו שבתחילת שנות האלפיים היה גל מטורף של קבלת דתיים לתחנה. בפועל, רובם לא נקלטו במחלקת החדשות. בשנתון שלי, 2007, אף אדם שגדל בבית דתי לא נכנס למחלקה הזו, וגם לא ב־2006. זה היה המצב בזמן עבאדי. ואם אבי בניהו לא היה נלחם לקבל את שיבל כרמי מנסור, לא היה גם דרוזי אחד במחלקת החדשות"

כשהקורס הסתיים, שובץ מאיר לתפקיד פקידותי, הרחק מהעשייה העיתונאית הנחשקת. ייתכן שבכירי התחנה רצו לחסוך ממנו ומעצמם את הדילמות סביב עבודה בשבת, אבל מהר מאוד התברר למאיר שהבעיות לא נפתרו. "הייתי צריך להכין דברים שישודרו אחר כך בשבת, או פרומו לתוכניות של שבת. אמרתי שאני לא מוכן שיהודי אחד ישמע בגללי את הפרסומת הזאת ויפעיל רדיו בשבת. התקשרתי לרב יהודה עמיטל, שהיה ראש הישיבה שלי, ואחרי שהוא דיבר עם מפקד התחנה והסביר מה אסור לי לעשות, החליטו להעביר אותי תפקיד. לאיזו מחלקה? תרבות ובידור. שוב נאבקתי, עד שבסוף הציבו אותי במחלקת האקטואליה. שם, בניגוד לכל החברים שלי, לא קיבלתי תחום סיקור. בכל זאת עשיתי כל מאמץ להביא סקופים לתחנה, כדי שאוכל להראות – הנה התוצרת שלי. ואז הוקמה 'מחלקת חיילים וצבא', ובה מצאתי את מקומי. הייתי עורך ומפיק של התוכניות בנושא צבא וביטחון, כולל הרבה מאוד מבצעי שידור מיוחדים".

יצא לך לשוחח שיחות רציניות בענייני דת עם החברים בתחנה?
"היו מעט מאוד שיחות כאלה. אם שאלו משהו, זה בדרך כלל נגע לאקטואליה של אותו יום, למשל מה דעתי על רפורמים. הייתי מתחיל לענות בהרחבה, ומולי ישבו אנשים אינטליגנטים ורציניים, אבל בדרך כלל אחרי משפט וחצי הם התעייפו או שלפו איזו סיסמה נבובה".

מלחמה בטחנות רוח
"הכנסת נושא למיקום גבוה במהדורה היה הניצחון הקטן שלנו"

הדר (שם בדוי) שירתה בגלי צה"ל בסוף העשור הראשון של המילניום. כשהתקבלה לתחנה עוד הייתה חילונית, אך במהלך השירות חזרה בתשובה. "כשהתחלתי לשמור נגיעה וללבוש חצאיות, היו אנשים שהפסיקו לדבר איתי", היא מספרת. "הם שינו את היחס אליי ב־180 מעלות, ואמרו בפירוש שהם לא אוהבים את הצעד שעשיתי.

"לא היה פשוט להיות דתייה בגל"צ. בכל ערב היה מגיע לדסק אוכל לא כשר – שרימפסים, חמץ בפסח, פיצות עם נקניק. כל ערב. פעם בחצי שנה הרס"ר היה מגיע לביקורת פתע ומכניס מישהו לריתוק, אבל בגדול – מרגע שמחשיך, אנחנו אדונים לעצמנו ועושים מה שרוצים. נאמר את זה ככה, משגיח הכשרות שלנו היה אוכל עם כולם באבו־חסן (חומוסייה לא כשרה – רמ"ב).

"נכנסתי פעם לחדרי השינה של מחלקת אקטואליה, אחרי שהפקתי תוכנית בוקר עד השעות הקטנות של הלילה. זה היה חדר שהוגדר כמיועד לבנות. כשהתעוררתי היה במיטה לידי גבר. כמובן לקחתי את עצמי ויצאתי משם, אבל לא היה מקום להתלונן על דברים כאלה. ג'וינטים כמובן עישנו חופשי. ואם בתחנה ביפו עוד היו קצת מבוגרים אחראים, בתחנה הירושלמית ברחוב אגרון הכול היה פרוץ. אנשים היו מגיעים לשם לבצע בפרהסיה את כל מה שהם רוצים. קבוצות שלמות של חיילים באו להתפרע, זה היה ממש סדום ועמורה".

במהלך קורס קדם־צבאי נלקחו החניכים לסיור בעיר דוד, ואחריו לסיור בירושלים עם עמותת השמאל "עיר עמים". "חברים שלי לקורס ממש כעסו על הסיור בעיר דוד, אמרו שאלו אדמות גזולות ואיך אנחנו מעיזים לדרוך שם בכלל. בשלב מאוחר יותר בשירות, מפקד התחנה ירון דקל ביקש ממני לארגן לגל"צניקים סיור בציבור החרדי. בניתי מסלול, ורציתי שגם העורכים הבכירים יירשמו, כדי להלהיב את כל האחרים. הם לא רצו לשתף פעולה, והיה לי ממש ריב עם אחד מבכירי התחנה בנושא הזה. הוא התפוצץ וצעק עליי 'תרדי ממני'. בסוף הסיור לא יצא לפועל".

מנהלי התחנה, היא מספרת, השתדלו לא לשבץ כתבים דתיים במחלקת אקטואליה, כדי שלא יצטרכו למצוא להם מחליפים בשבתות. "חברים שהיו במזכירות המערכת אמרו בפירוש שזה בעייתי, לשים שם דתיים". בשידורים עצמם, כך נוכחה לדעת, התקיימה הטיה מובהקת לעבר הקוטב השמאלי והחילוני. "אני תמיד אומרת שאפשר ללמוד המון על מערכת לפי מאגרי המידע שלה. באתר מסוים שעבדתי בו, אם היית כותב 'חרדים', היית מקבל בעיקר תמונות של הפגנות וחסידים מתפרעים. המקבילה לזה בגלי צה"ל הייתה רשימת הטלפונים של ההפקה: יכולת לראות איך המרואיינים המומחים מגיעים תמיד מאותו צד פוליטי. מפיקה יכולה לנסות להציע מישהו אחר, אבל העורך הוא זה שקובע.

"אני זוכרת איך נפנפו נושאים שנחשבו בעיניהם ללא לגיטימיים, ואילו מה שכן התאים לבון־טון, קיבל יחס מיוחד. היה למשל המקרה בבית־שמש, של חרדי שירק על הילדה נעמה מרגוליס כי לא הייתה לבושה צנוע לטעמו. הסיפור הזה נחשף בתוכנית 'אולפן שישי' עם יאיר לפיד, שהעורך שלה אז היה גולן יוכפז, שהגיש גם את 'בוקר טוב ישראל' בגלי צה"ל. הוא פמפם את המקרה הזה בלי פרופורציות, ממש עשה מזה קמפיין. לא שזה לא סיפור, אבל חצי שעה של ראיונות מכל כיוון?"

כתב השטחים דביר ז'ורנו, היא מספרת, נתקל גם הוא בצנזורה פנימית. "בכל פעם שקיבל הודעה על יידוי אבנים מצד פלסטינים, הוא התקשר למערכת כדי לדווח, אבל הרבה מהעורכים לא הכניסו את הדיווחים האלה. כשערכתי חדשות שמתי את הנושאים האלה במיקום גבוה במהדורה, וכשהצלחתי זה היה הניצחון הקטן שלנו. אבל בסוף זו מלחמה בטחנות רוח, כי מולך יש מערכת חזקה, חדת לשון ויודעת לטעון. דיברו איתנו על הטלת ספק ומתיחת ביקורת ופיתוח חוש עיתונאי, אבל היה ברור שכל זה עובד רק לצד אחד. וכשמגיעה בחורה בת 18 כמוני, בלי הרבה רקע, מה היא כבר יכולה לעשות?"

ההתנתקות, השתיקה וההשתקה
"קיבלתי נזיפות מבכירים בתחנה: 'ככה לא מתנהגים כלפי ראש ממשלה'"

עבאדי כאמור טוען לאיזון פוליטי "כמעט מתמטי" בשידורים. יוצאי גל"צ הדתיים מתארים מציאות אחרת, כשהם נשאלים אם היו יכולים להביע דעות ימניות בלי לשלם על כך מחיר. "בשלב מסוים ניגש אליי מישהו שהיה איתי בקורס, ואמר לי שהוא ליכודניק", מספר בוגר התחנה ששירת בה בשנות התשעים. "והנה, הפלא ופלא, כשהיו צריכים לשבץ כתבים לתפקידים, שלחו אותו לתחום הספורט. אני יודע בוודאות שהם הכירו את דעותיו. בכלל, שמתי לב שכל מי שהיה חשוד בימניות שובץ ככתב ספורט. זה היה המקום של הימנים".

קוה שפרן: "הביאו את אחמד טיבי שירצה לנו. היה חשוב שהחיילים ישמעו את עמדת היועץ של יאסר ערפאת, יו"ר הרשות הפלסטינית שהוכרז כטרוריסט. כדי לאזן הביאו גם את בני אלון, כאילו שניהם שווים. ואחרי זה עוד הייתה מי שטענה 'מה פתאום מביאים לכאן אדם שתומך בטרנספר?'. היום היא אחת העיתונאיות הבכירות בישראל"

"כשאורי אורבך הצטרף לתחנה, זה נראה שהגיע חייזר ונותנים לו לדבר", נזכר אברי גלעד, שותפו של אורבך ז"ל להגשת "המילה האחרונה" במשך שנים ארוכות. "היה ברור שהמענה הראוי היחיד הוא חרחורי בוז והגחכה. זה כאילו היה בשביל הקטע: הנה, נותנים לימנים לדבר. מה כבר יש להם להגיד בכלל, חוץ מהשטויות שלהם על אוסלו. הייתה תקופה ארוכה של ביטול מוחלט". בריאיון לרוני קובן בכאן 11 סיפר גלעד: "כשהייתי יודע על מישהו ימני, הייתי חוסם אותו. היינו חלק מהדבר הזה".

נחזור מעט לאחור, אל שערי הכניסה לתחנה. המעוניינים להתקבל אליה צריכים כאמור לעבור מבחן ידע כללי, שמורכב משאלות אמריקניות. בעלי הציונים הגבוהים ביותר עוברים לשלב הבא, שכולל מבחני קול, יום מבחני סימולציה ולאחר מכן ראיונות אישיים. בגלי צה"ל נהגו תמיד להתהדר בכך שמבחני הקבלה עיוורים לחלוטין למוצא ולמגזר, אבל כבר בשנות השמונים פרסם העיתונאי ישראל הראל סיפור המעיד שיש כנראה גם קריטריונים כאלה. "נערה צעירה שהגיע זמנה להתגייס, שלחה טפסים לגל"צ", הוא משחזר. "באותה תקופה, באופן די מקרי, הכתובת שלה הייתה אלון־מורה. היא סורבה מיד. יעצו לה להגיש טופס נוסף: הפעם היא ציינה את כתובתה הקודמת, שהייתה בירושלים, והוזמנה למיונים. בסוף היא לא התקבלה".

העיתונאי קוה שפרן, העומד היום בראש חברה העוסקת בתקשורת והפקות, התקבל לשירות בגלי צה"ל ב־1999. הוא נשאר שם במשך שבע שנים, ובין השאר שימש בתפקיד החשוב של כתב מדיני. "ההתרחשות בשנותיי בגל"צ הייתה 'שמאל דוחה וימין מקרבת'", הוא מספר. "ניסו לשלב קולות חדשים, אבל לצד זה הייתה הגמוניה של שמאל חילוני־אשכנזי־תל־אביבי, שמנע מאנשי ימין יכולת ניכרת להוביל קו שונה. התחנה התגאתה בכיפות שיש בה, אבל ראשיה ציפו שלא ישמעו את הכיפה בשידור – כי עיתונאי צריך כביכול להיות אובייקטיבי.

"היום כל אחד מתגאה שהוא היה זה שפתח את גל"צ לדתיים: 'אני קידמתי את עמית סגל', 'אני מיניתי את קוה', 'בתקופתי מספר הכיפות גדל'. אבל הפטרונות הזו, של מי שהסכימו בנדיבותם לפתוח את דלתם לילידים, היא פשוט מביכה. כאילו הם בעלי הבית ואנחנו אורחים שזוכים להסתופף בצל שולחן השידור הצה"לי".

שפרן מספר כי בתחנה בהחלט הייתה השתקה, גם אם לא במובן של צנזורה גלויה ובוטה. "השתקה היא דבר מורכב, ויש לה רבדים שונים. יש השתקה לא מודעת, כשאפילו מי שמצנזר לא שם לב שהוא עושה את זה. יש השתקה שקטה ומרומזת, שהיא 'רוח המפקד' – נותנים לעיתונאים לקלוט בעצמם מה לומר ומה לא. אתה נכנס לדסק ומבין שהלוויה של רב לא תזכה לסיקור כמו הלוויה של אמן, כי אף אחד לא יודע מי היה הרב הזה או מה חשיבותו. הילולת ל"ג בעומר לא תסוקר כמו אירועי ספורט, למרות שלמירון מגיעים הרבה יותר אנשים מאשר לכל אצטדיון. גם פיגועים כלפי מתנחלים לא זוכים לאותו ביטוי רדיופוני כמו פיגועים בכפר־סבא. זה קיים אפילו ברמה של האם יושמעו שירים עצובים אחרי שמתנחל נרצח.

"רוח המפקד, שמלמדת מה נכון ורצוי, מתחילה עוד בקד"צ. מגיע מישהו בכיר לדבר עם החיילים, וההרצאה שלו היא כולה מתקפה על אבשלום קור, שכביכול בגד בגל"צ כשפנה פעם לרמטכ"ל ולשר הביטחון והתלונן על אופן הסיקור של התחנה בתקופת מלחמה. הביאו את אחמד טיבי להרצות לנו: היה חשוב שהחיילים ישמעו את עמדת היועץ של יאסר ערפאת, יו"ר הרשות הפלסטינית שהוכרז כטרוריסט. כדי לאזן את טיבי הביאו גם את בני אלון, כאילו שניהם שווים. ואחרי זה עוד הייתה בקורס מי שטענה 'מה פתאום מביאים לכאן אדם שתומך בטרנספר?'. היום היא אחת העיתונאיות הבכירות בישראל".

בוגר אחר מספר שבמהלך קורס הכתבים של שנת 2000, הוזמן עזמי בשארה להרצות בפני המשתתפים. "זה קרה כשכבר ידעו שבשארה נפגש עם בכירי חמאס ומעודד אותם להוציא פיגועים. אני לא מכיר אף יחידה צבאית שהייתה מזמינה מישהו כזה. את איתמר בן־גביר, לעומת זאת, לא הסכימו אפילו להעלות לשידור במשך תקופה ארוכה" ("אכן, בצעירותי היה עליי חרם רשמי בגלי צה"ל", מאשר בן־גביר, "אבל בשנים האחרונות בוודאי אי אפשר לטעון שהתחנה הזו מחרימה אותי").

"אופן נוסף של השתקה והטיה", ממשיך שפרן, "נוגע לשאלה העיתונאית 'מה הכותרת', ההחלטה מה אייטם ומה לא. זו שאלה כביכול מקצועית, אבל היא תמיד מבוססת על החלטה פוליטית וערכית. למשל, כשנשלחתי למסיבת עיתונאים בבית הלבן, ושאלתי שם את נשיא ארה"ב ג'ורג' בוש מדוע הוא דורש לשחרר מחבלים פלסטינים, אך מסרב בעצמו לשחרר את ג'ונתן פולארד. בוש ענה מה שענה, ולמעשה התחמק. אמרתי בשידור שהנשיא לא ממש נותן תשובה, ושראש הממשלה אריאל שרון לא באמת מעלה את שחרור פולארד כדרישה ישראלית. אחרי השידור קיבלתי טלפון מעורך היומן, שהסביר לי שפולארד הוא לא הכותרת כי 'זה ישן', ומבקשים שלא אשדר את זה. אגב, מיד אחר כך לשכת שרון דאגה להוציא אותי מסבב השואלים במסיבות העיתונאים. ידעתי גם שאם אני מראיין את שרון ומכתיב כמה משפטים לדסק, יוציאו מתוכם כותרת על אי־פינוי המאחזים בניגוד להתחייבויות של מפת הדרכים, ולא יוציאו כותרת על כך שהרשות הפלסטינית לא אוספת את הנשק הבלתי חוקי".

בתקופת ההתנתקות, זוכר שפרן היטב, ההשתקה נעשתה מוחשית יותר. "ביקשתי לרדת לשבוע לגוש קטיף, כדי להיות מחובר לשטח. אפשרו לי את זה, אבל ביקשו שהדיווחים שלי יהיו רק בנושא המדיני, כי 'לא צריך עוד דיווחים מהשטח'. הייתה לי אז דילמה גדולה סביב הטרמינולוגיה. שפה יוצרת מציאות, והיא הדבר המורכב ביותר בהטיית דעת קהל ושליטה בהמון. החלטתי לשלב בין המונחים התנתקות, גירוש, פינוי, עקירה, נסיגה או הרס היישובים. ניסיתי לגוון, אבל בכל פעם שהכתבתי ידיעה לדסק החדשות, הנוסח היה עובר דרך מכבסת המילים של 'התנתקות' ו'פינוי־פיצוי'. בדסק הייתה התכנסות קולקטיבית לאימוץ מוחלט של הלקסיקון שיצרו יחצ"ני ההתנתקות.

"הפוליטיקה השפיעה מאוד על השידורים באותם ימים. ראש הממשלה הזהיר את מפקד גלי צה"ל שהתחנה צריכה לנהוג באחריות, אחרת עלול לפרוץ מרד מזוין של המתנחלים. בעקבות זה, העורכים בגל"צ כל הזמן רצו כתבות על הצפי לאלימות מתנחלים וההיערכות אליה. בכל תקופת ההתנתקות התקיים קשר הדוק של לשכת שרון עם בכירי גל"צ, שמצד אחד שמרו על עצמאות עיתונאית של הכתבים מול הלחצים, ומצד שני דאגו להנמיך את הווליום של הביקורת כלפי ההתנתקות, משום שהיא משימה של צה"ל. בשיחות סגורות נאמר בפירוש שגל"צ כיחידה צבאית צריכה להיכנס מתחת לאלונקת ההתנתקות. גם כאשר שידרתי ביומן הצהריים כתבה בוטה על כך שהערבויות הכספיות של ממשל בוש הן חסרות כל ערך ולא נותנות תמורה ממשית לישראל, מהר מאוד הגיע טלפון מלשכת שרון לבכירים בגל"צ, ואז עושים איתי בירור – 'מה פתאום אתה טוען כך?'. במצב כזה, גם אם הממונים עליך נותנים לך גיבוי מול לשכת ראש הממשלה, בפעם הבאה אתה תהיה מעודן וזהיר יותר".

ערב ההתנתקות נשלח שפרן לראיין את שרון. "לצידי בחרו לשלוח את יעל דן, שאריק שרון הציל את הבת שלה פעם מטביעה בבריכה. היא תמיד סיפרה שלנצח תהיה אסירת תודה כלפיו. לשלוח את יעל דן אל שרון, זה כמו לשלוח את ליהיא לפיד לראיין את יאיר לפיד. בסופו של הריאיון הזה שוב היו טלפונים נזעמים: קיבלתי נזיפות מבכירים בתחנה כי 'ככה לא מתנהגים כלפי ראש ממשלה', ו'השאלות שלך היו חצופות'. אף אחד לא חשב להגיד משהו ליעל דן על שאלות קלות מדי.

"את ההנחיה הבוטה ביותר קיבלתי בעקבות מאמר פומבי בעיתונות, שבו מתחתי ביקורת על 'מנזר השתקנים' התקשורתי ועל כך שהעיתונאים כולם התגייסו לעמוד מאחורי שרון וההתנתקות. היה רעש – איך ייתכן שהכתב המדיני של גל"צ מודה שהתקשורת מגויסת? אילנה דיין עשתה על זה ראיונות, ואמנון אברמוביץ' ואלוף בן קבעו שאני חסר ניסיון ושעליי להתפטר. אז מצד אחד הרשו לי בתחנה לפרסם את המאמר, ומצד שני אני מוזמן אחר כך לשיחה רשמית שבה אמרו לי, וזה ציטוט: 'עשית את שלך, עשית רעש, מעכשיו שקט'.

"באותה תקופה הגשתי גם את 'יוצאים לאור', תוכנית בוקר של הקראת כותרות העיתונים. זמן קצר אחרי המאמר נגד ההתנתקות קיבלתי הודעה על סיום תפקידי שם. זה לגיטימי להחליף שדרנים, מה גם שהייתי בתוכנית הזו כממלא מקום ולא בתפקיד קבוע, אבל אני חושב שהדברים קשורים".

גם נדב הלפרין, שהתגייס לגל"צ ב־2013 ושימש בתפקידי עריכה והפקה, ספג אש כשהעז להביע מעל במות חיצוניות את הדעות הלא נכונות. "הלפרין כתב פוסט בפייסבוק על כך שהוא לא חושב שנתניהו הסית לרצוח את רבין", מספר אחד מבני השנתון שלו בגלי צה"ל. "זה הגיע לטוויטר, ואנשים התנפלו עליו. אחר כך שמענו בתחנה שטלי ליפקין־שחק חשבה שהוא חייב להיענש. היא הלכה לירון דקל ואמרה לו שאסור לעבור על זה בשקט, אולי גם צריך להשעות את הלפרין לכמה ימים. דקל בחר להעיר להלפרין שלא נהוג שחיילים בגל"צ יביעו עמדות פוליטיות ברשתות. זה היה מוזר: חיילים אחרים הביעו בפייסבוק באופן קבוע עמדות שמאל מפורשות, חלקם אפילו הכריזו למי יצביעו בבחירות".

הסלקטור שעומד בשער
"זה סיפור שהיה יכול להתאים לרדיו קול חי"

ליוסי עבאדי עצמו, מספרים לנו יוצאי התחנה, היה תפקיד חשוב בבניית הפרופיל האנושי־פוליטי החדגוני של גלי צה"ל לאורך שנים. "הוא עמד כסלקטור בשערי התקשורת", מעיד הכתב הפרלמנטרי של חדשות 13 עקיבא נוביק, שהתקבל לגל"צ ב־2007. "בריאיון הקבלה שלי הוא שאל 'מה תעשה אם תידרש לסקר פינוי מאחז'. זאת שאלה מחפירה שאפשר להציג רק לעקיבא נוביק מעפרה, כי עבאדי חושש שהוא יבצע הפיכה בשידור חי, אם יפונה מאחז. האיש הזה ניסח את כללי הסלקציה, וכך השפיע על איך שהתקשורת הישראלית נראית לאורך שנים. אני יודע שעמית סגל צודק בכל מילה, ואני גם מאמין שאם ייקחו את אלף המתקבלים האחרונים לגלי צה"ל וישאלו אותם, הרוב המוחלט יסכימו איתו".

לפי עבאדי הוא קיבל אנשים לתחנה בשם הפלורליזם.
"אם הוא מקשקש במודע כדי לבסס טיעון, ניחא. אבל אם הוא באמת מאמין לשטויות שהוא אומר, גל"צ צריכה לספק הסברים ולהתנצל בפני מחנה שלם על זה שעבאדי החליט מי יתקבל. אם הוא קיבל את עמית כאיזו מחווה לימין, מעין שי לחג, זה מאשש את כל הטיעונים הכי קשים נגד התחנה".

בסוף קורס הכתבים לא שובץ נוביק במחלקת האקטואליה, שהיא המרכזית בתחנה. "לא חשבו שאני ראוי להיות שם, ושלחו אותי להיות מפיק ב'קולה של אמא'. בדיעבד שמעתי שאבשלום קור ניסה להסביר לוועדה שלא הגיוני שכבר כמה שנים הם שולחים את כל הדתיים למחלקות לא עיתונאיות. במהלך השירות עשיתי מאמצים גדולים לעבור למחלקת אקטואליה, והייתי צריך להילחם נגד המערכת. נחסמתי, למשל, בטענה שיש לי בעיה בקריינות של אותיות שורקות. לקחתי הלוואה של אלפי שקלים על חשבון כספי הפיקדון שלי, הלכתי לקלינאי התקשורת הכי נחשב בתל־אביב, והבאתי מסמך שאומר שאני יכול לשדר.

"אני מוכרח לציין שמי שפתחו לי בסוף את הדלת היו גולן יוכפז וטלי ליפקין־שחק, שני אנשים שלא מזוהים כנציגי הימין. לכן אני לא בטוח שהיחס שנתקלתי בו נובע משמאלנות, כמו שזה מגיע ממערכת דפוקה, ארכאית ומסואבת. עם כל הרשעות שיש בה, בסוף היא גם עובדת לפי הנוחות שלה. באתי והתנדבתי לעבודות השחורות, העיקר שייתנו לי להחזיק מיקרופון. נסעתי באוטובוסים לטקסי סוף מסלול בקצה העולם כדי להעביר ידיעה לחדשות של 11 בלילה.

"אנחנו חיים בתחושה שבתחילת שנות האלפיים היה גל מטורף של קבלת דתיים לתחנה. בפועל, רובם לא נקלטו במחלקת החדשות. בשנתון שלנו היו ארבעים חיילים, שניים מהם דתיים – לבנת בן־חמו ואני. אף אדם שגדל בבית דתי לא נכנס בשנת 2007 למחלקת החדשות, וגם לא בשנה שלפניה. במשך כל העשור ההוא, מי הדתיים שהיו במחלקת החדשות? אני זוכר בודדים, זה היה המצב בזמן עבאדי. וזה לא שהוועדה שלו הייתה רק אנטי־דתיים: אם אבי בניהו לא היה נלחם לקבל את שיבל כרמי מנסור, לא היה גם דרוזי אחד במחלקת החדשות".

נגד עבאדי, נציין, עולות טענות על יחס משפיל כלפי החיילים, בלי הבדלי דת והשתייכות פוליטית. "הוא פשוט היה משפיל חיילים", מספר אדם ששירת בגל"צ לפני כעשור. "קוטל כתבות בצורה מאוד לא נעימה, ממש יורד עליך לפעמים. זה באמת איש שהשאיר סוג של צלקת. אני הרגשתי בזמנו שהוא בכוונה לא מבקר אותנו עניינית, כאילו הוא רוצה להראות לנו כמה העולם הזה קשה וכמה אנחנו צריכים להיות עמידים לביקורת ארסית. אבל בסוף היינו ילדים בני 18 שזו הכתבה הראשונה שלהם, וסביר להניח שהיא לא תהיה כל כך טובה".

אבי בניהו, מפקד גל"צ לשעבר: "החלטתי להכניס לשידורים פינה על פרשת השבוע עם שני רבנים שאז עוד היו אנונימים: שי פירון ויובל שרלו. התחילה מהומת אלוהים. מולי שפירא, ראש חטיבת הבידור והתרבות, אמר לי: לא יקום ולא יהיה. אמרתי לו – העונש שלך הוא שהפינה הזו תבוא על חשבון רבע שעה מהתוכנית של שלמה ארצי"

"הכתבה השנייה שהכנתי הייתה על קבוצת עשירים אמריקנים שסבסדה קייטנה בארצות הברית לנערים מהעיר אריאל. לכל נער ישראלי הצמידו שלושה פרחי כמורה, ומהבוקר עד הערב הם למדו תנ"ך והברית החדשה. בקיצור – מיסיון שמתחפש לפילנתרופיה. עבאדי וברזילי אמרו לי: 'אולי זה נשמע לך סיפור חשוב כי אתה דתי. זו הייתה יכולה להיות כתבה מצוינת לרדיו קול חי, אבל אתה צריך להבין שהמאזינים שלנו הם לא בהכרח דתיים'. היום, כעיתונאי בוגר, אני יודע להגיד שזה סיפור שראוי לשידור גם בגלי צה"ל. עבאדי נתן לאידיאולוגיה לשבש את שיקול הדעת המקצועי שלו, אבל זה התחוור לי רק ברטרוספקטיבה של שנים לאחור".

מאור היה הדתי היחיד בקורס הקדם־צבאי של שנת 2000, וגם הוא לא הצליח להשתבץ בתחנה. "אומר בגילוי לב: לא בטוח שהסיבה לכך קשורה לדתיות שלי. התעצלתי קצת ולא היו לי ציונים טובים. אבל מעבר לכך, ברור שהאווירה שם הייתה תל־אביבית לגמרי, תפיסה שלפיה זה המגזר היחיד שקובע והיחיד שחשוב.

"הסיפור פשוט: הגביע הקדוש של התקשורת הישראלית הוא מהדורת החדשות המרכזית בטלוויזיה, חדשות 12 של היום. כולם רוצים לעבוד שם. ואנשים בגל"צ יודעים שאם הם יתבטאו נגד תפיסות העולם שיש שם, הסיכוי שלהם להגיע לחדשות 12 יקטן דרמטית. עיתונאים אמרו לי בפירוש: 'אנחנו מפחדים להתבטא מחוץ לארון'.

"המילים גל"צ וקומבינה הולכות יחד", מוסיף מאור. "נכון שכדי להתקבל לקורס לא צריך קשרים, צריך כישורים. אבל כדי להתקבל למקצוע 'נחות' בתחנה – טכנאי, טבח – בשביל זה צריך קשרים. ישבו איתנו בחדר כמה וכמה חיילים שהתפקיד הפורמלי שלהם היה עובדי רס"ר, אבל הם השתתפו בקורס כשומעים חופשיים. אחרי חצי שנה אני שומע שהם שובצו ככתבים. זאת הקומבינה האמיתית: אדם עם קב"א גבוה מאוד הולך לקורס נהגים בשלישות, ואז מציבים אותו ביחידה צבאית שצריכה נהג – שזו במקרה גלי צה"ל. וכשהוא כבר נמצא שם, הוא הופך לכתב. זה היה קיים אז, ואני מניח שקיים היום".

הזלזול בפריפריה
"אם אתה מנפץ את הקיים, זה נזק שאי אפשר לתקן"

לא רק דתיים ואנשי ימין סבלו מתיוג ומהדרה בתחנה; גם מזרחים חשו שהם לכל היותר אורחים ב"בית של החיילים". "מכ־35 חיילים בקורס שלי, רק שניים היו מזרחים – אני ועוד אחת", מעיד בוגר גל"צ, ששירת בתחנה בעשור הקודם. "היה ברור מאוד מה הלך הרוח הנכון, ומי שבא מהפריפריה, כמוני, קיבל תחושה חזקה של ניכור וזרות. אנשים בני 18 מדברים איתך על תיאטרון ופוליטיקה וקולנוע ודברים שאתה לא מכיר. הייתה שם קבוצה חזקה מתיכון ליד"ה ומעירוני ה', קליקה של אנשים שהכירו מראש, דיברו ביניהם בשפה מסוימת, וגרמו לך להרגיש בחוץ.

בוגר גל"צ: "מכ־35 חיילים בקורס, רק שניים היו מזרחים – אני ועוד אחת. גילויים מפורשים של גזענות לא כל כך היו, אבל באופן סמוי נתקלתי בזה בלי סוף. מין הרגשה שלא מחשיבים את דעתך. חיילת שהייתה איתי בקורס אמרה לי פעם בבירור שהיא לא הייתה יוצאת עם מזרחי. ממש מסתכלים עליך מלמעלה"

"גילויים מפורשים של גזענות לא כל כך היו, אבל באופן סמוי נתקלתי בזה בלי סוף. מין הרגשה שמדברים אליך בזלזול ולא מחשיבים את דעתך. חיילת שהייתה איתי בקורס אמרה לי פעם בצורה ברורה שהיא לא הייתה יוצאת עם מזרחי. ממש מסתכלים עליך מלמעלה".

בריאיון לרוני קובן סיפר אברי גלעד כיצד בימי שירותו בתחנה בשנות השמונים "לקחו את הסינגלים של הזמרים המזרחים וזרקו אותם על הקירות כדי לראות אותם נשברים". המרואיין שלנו כבר מדבר על "יחס רגוע" שקיבל בגלגלצ. "אמנם גם שם הרגשתי חייזר – הרי אני באתי עם אייל גולן וסאבלימינל, והם עם דיוויד בואי ופרדי מרקורי – אבל סיגלתי לעצמי יכולת לשחק אותה כאילו אני מבין במה שאנשים מדברים לידי, ואז פשוט הייתי הולך לגגל את זה".

מתחילת שנות האלפיים היו מי שפעלו לשנות את דפוסי החשיבה ולשלב בתחנה קולות נוספים ומגוונים, אחרי שזיהו את ההומוגניות כבעיה. אחד ממובילי הקו הזה היה אבי בניהו, מפקד גל"צ בשנים 2001־2007. הצעדים שנקט עוררו לא פעם התנגדות מצד כמה מהוותיקים, אבל קיבלו את תמיכתם של אחרים. מפקדים שבאו אחריו, כמו ירון דקל ושמעון אלקבץ, המשיכו את מדיניות השילוב.

"הדבר הראשון שעשיתי הוא להוציא את עצמי מוועדת הקבלה ולשים במקומי את אורי אורבך", מספר בניהו. "הדבר השני היה לשנות את המבחנים. עד אז הופיעו בהם שאלות על סקסטה וכריסטינה אגילרה, ורציתי שגם מועמדים לא חילונים יצליחו לעבור את המבחנים. החלטה נוספת שלי הייתה להכניס לשידורים פינת פרשת השבוע. בזמנו זה נחשב לצלם בהיכל. אפרים לפיד (מפקד התחנה בשנים 1989־1992 – רמ"ב) ניסה לעשות את זה בזמנו, והרגו לו את הצורה. אבל אני ידעתי שדווקא לי, כמי שמגיע במקור מהשומר הצעיר, יהיה קל יותר. אמרתי להם: 'תביאו לי רב שהוא לא משום עמותה ולא משויך פוליטית'. צביקה גולדברג, מנהל מחלקת החדשות, הביא שני רבנים שאז עוד היו אנונימים: שי פירון ויובל שרלו. התחילה מהומת אלוהים. מולי שפירא, ראש חטיבת הבידור והתרבות, אמר לי: לא יקום ולא יהיה. אמרתי לו – ה'עונש' שלך הוא שהפינה הזו תבוא על חשבון רבע שעה מהתוכנית של שלמה ארצי, כדי שתשודר סמוך לכניסת השבת.

"ככל שירדת 'למטה' בתחנה, שיתוף הפעולה היה טוב יותר. היו כמה 'סוכני שינוי' שסייעו לי במהלכים החברתיים הללו, ביניהם צביקה גולדברג, גלית אלשטיין, צורי רוקח ועומר בן־רובי. בישיבה שכינסתי עם בכירי גל"צ בעבר, אמר לי יצחק לבני: 'לתחנה הזו יש די־אן־איי, מסורת ומאזינים משלה. אני מזהה פה פרץ של דתיות ומזרחיות. אם אתה מנפץ את הקיים, זה נזק שאי אפשר לתקן'. גם גדעון סאמט הצטרף לדבריו, אבל השאר לא אמרו כלום. הסתכלתי על גולדברג ואמרתי לו: ניצחנו".

גם הניסיונות של בניהו לגוון את המוזיקה המושמעת נתקלו בהתנגדויות. הוא נזכר איך טומי לפיד, בימי חומת מגן, אמר על שיר של עמיר בניון ששודר בגל"צ "לא אנחנו כבשנו את טול־כרם, אלא טול־כרם כבשה אותנו". "אהבתי מאוד לשמוע את המוזיקה הזו", אומר בניהו. "בגלגלצ לא התערבתי בתכנים בדרך כלל, אבל פעמיים נאלצתי 'לדחוף' להשמיע שירים – את 'אנא בכוח' ואת 'שיר למעלות'. לא הסכמתי לוותר עליהם. שינויים מסוג הזה ביקשתי עוד לפני שנכנסתי לתפקיד. שאלו אותי 'מתי אתה נכנס?', ועניתי – 'יש תוכנית דגל שנקראת הג'אם של קוטנר. עד שאני לא שומע שם שעתיים עם איציק קלה, אני לא נכנס'. עד אז, למרות שכבר היו לו עשרים דיסקים, אף אחד לא ידע מי הוא. שמעו אותו רק אצל הכורדים בירושלים. בגלי צה"ל עשו שעתיים כמי שכפאם שד, והתאהבו.

"בכל שבוע היו מעבירים בגלי צה"ל שעתיים מהבארבי בשידור חי. אמרתי להם: 'תגידו, אני עובד בבארבי? על כל שעה משם אני רוצה שעה של שידור ממועדון הפלאקה'. זה היה כמו לפרוץ שביל בדשא. בכל שנה גלי צה"ל הפיקו ערב הוקרה לשירי משוררים, ויום אחד בא אליי ראש מחלקת תרבות ושאל למי להקדיש את הפרויקט הפעם: 'עשינו אברהם שלונסקי, עשינו תרצה אתר, עשינו נתן אלתרמן, מה עוד?'. עניתי לו 'אריס סאן'. הוא היה מופתע. אמרתי: 'למה לא? אמן פורץ דרך בז'אנר הים־תיכוני, הופיע בהתנדבות בפני חיילי צה"ל בכל המלחמות'. הוא לא הסכים. אמרתי לו זוז, לקחתי אנשים והם הפיקו את הערב.

"התחלתי להכניס שינויים גם בתוכנית 'ציפורי לילה'. מולי שפירא אמר לי 'על ציפורי לילה אני מחליט'. מיד שמתי שם כמגיש את נסים גרמה. שפירא אמר לי 'אבל הוא לא סלב'. אמרתי לו – 'מי מחליט מי סלב?'. נסים עשה תוכנית מעולה במשך חמש שנים".

בניהו מספר שבתור מפקד התחנה הוא נלחם לבער כל אפשרות לפרוטקציה בוועדות הקבלה. "כשהבת של נחמן שי למשל הייתה מועמדת לתחנה, נכנסתי לחדר הוועדה ואמרתי 'כל מי שהוא מינוי של נחמן שי, או שנחמן שי קידם אותו – שיצא מפה'. ראיתי את נושא המיונים והקבלה לגל"צ כאחת הנקודות הרגישות בחברה הישראלית באותה העת. גם הבת של דן חלוץ הייתה מועמדת, הגיעה עד השלב האחרון ולא התקבלה. בתחנה אמרו לי 'אתה נורמלי? הוא יסגור אותנו'. אמרתי: 'שיסגור. לא יקרה כלום. נמות עם ראש מורם'. חלוץ דווקא שיבח אותי ואת גלי צה"ל על התהליך ועל האומץ לא לקבל את בתו".

ירון דקל, מפקד התחנה בשנים 2012־2017, המשיך כאמור את המגמה של פתיחת השורות והמיקרופונים. "תחנה ציבורית שלא פונה לציבור שהיא משרתת, אלא רק לחלקים ממנו, יש בה בעיה", אומר דקל. "לכן, לצד השדרים הטובים מאוד, חשבתי שיש צורך ברענון השורות ובשילוב שדרים שמביאים קול אחר. ולצד החיילים הטובים מאוד, היה צריך לפתוח גם הרבה יותר ייצוג לפריפריה, לציונות הדתית ולעלייה מאתיופיה ומחבר העמים. בתקופתי גם שירתה חיילת ערבייה ראשונה בתולדות התחנה. אני מאמין שהאדם הוא תבנית נוף מולדתו, והחייל שמתגייס בגיל 18 ועורך תוכנית בגיל 20 מביא איתו את הערכים ותמונות המקום שספג בביתו, את התחושות שלו ואת החזון שלו.

"שמנו דגש גדול על כך שכולם יוכלו לשרת. זה אומר שהנוצרייה תהיה בחופש בחג המולד, והחיילים הדתיים לא יעשו בשבת עבודה 'מקצועית' אלא רק את מה שהם מחויבים כחיילים דתיים בצבא, כמו שמירות. דאגנו שלא תיפול להם משמרת בזמן תפילת מנחה וערבית, הייתה הקפדה על אוכל כשר, וכששירת אצלנו חייל חרדי, מיכאל שמש, הוא לא אכל בחדר האוכל, ואם אינני טועה הוא קיבל 'כלכלה' לאכול בחוץ.

"ותיקי התחנה לא כל כך התחברו לשינוי בקרב השדרים", מודה דקל. "הייתה על זה ביקורת. אני מזכיר ש־16 שנים לא שונה לוח השידורים של גל"צ, ובעיניי זו סטגנציה. היה מאבק גדול סביב קיצור תוכניתו של רזי ברקאי – 'הו־הא, מה יקרה אם רזי ישדר שעה במקום שעתיים'. זה היה כדי לתת לאראל סג"ל משבצת, והתעוררה התנגדות. אבל לתת לרינו צרור את המשבצת – זה כנראה מעורר פחות התנגדות. ארגון לא אוהב שינויים, ועל אחת כמה וכמה שלא אהבו את הקו שדורש גיוון".

עידן הסובלנות
"הם גיחכו, וראיתי שהם רוצים להקיא"

מול העדויות הרבות שהובאו לעיל, יש גם בוגרי גל"צ דתיים שנושאים עמם זיכרונות חיוביים מהשירות. "חוויית המשתמש שלי הייתה פנטסטית", אומר ראש עיריית בת־ים צביקה ברוט. ב־1999 הוא התגייס לתחנה, ושימש בתפקידים מרכזיים במחלקת האקטואליה – כתב צבאי, כתב לענייני משפט וכתב שטחים. "לא נתקלתי כמעט בבעיות כלשהן מעצם היותי דתי, בטח לא ברמה ממוסדת. להפך, הייתי במחזור הראשון שהייתה בו מסה של דתיים, ובתחנה יצאו מגדרם כדי לתת לנו הרגשה טובה. דאגו שכל המפגשים של הקורס לא יהיו בשבת, ושיוגש בהם אוכל כשר. אני גם הייתי הדתי הראשון שמונה לכתב צבאי. התקיים דיון מיוחד אם אפשר לשבץ אותי לתפקיד הזה, בגלל סוגיית השבת, ובסוף החליטו שכתב הספורט דאז עידן קוולר יחליף אותי בשבתות.

"פגשתי גם המון רצון ללמוד. אני זוכר שביום הראשון בקורס, עמדתי בצד עם עוד שני חבר'ה דתיים והתפללנו מנחה. חברינו לקורס שעברו לידנו נעמדו נדהמים. הם הסתכלו עלינו במבט של 'מה זה הבית כנסת הזה', אבל אחרי עשר שניות באו השאלות. הם ממש השתוקקו שנסביר להם מה עשינו".

צביקה ברוט: "אני דווקא פגשתי המון רצון ללמוד. ביום הראשון בקורס, עמדתי בצד עם עוד שני חבר'ה דתיים והתפללנו מנחה. חברינו שעברו לידנו נעמדו נדהמים. הם הסתכלו עלינו במבט של 'מה זה הבית כנסת הזה', אבל אחרי עשר שניות באו השאלות. הם ממש השתוקקו שנסביר להם מה עשינו"

על עבאדי מספר ברוט: "הוא היה סופר־קשוח והרבה פעמים השפיל. אבל לפחות בחוויה שלי, זה לא היה קשור בשום צורה למקום שממנו באת".

עם זאת, הוא מצביע על הטיה אידיאולוגית מורגשת היטב בעמדות ההגשה והעריכה. "בשני התחומים האלה בהחלט הייתה אחיזה של אנשי שמאל. אם הנהלת התחנה קיבלה בטבעיות את ההגעה שלנו, למגישי התוכניות הוותיקים והקבועים היה קשה יותר לעכל את השינוי. רובם למדו להבין ואולי אפילו להעריך את החשיבות של הגיוון, אבל זה לא בא לידי ביטוי בתכנים. עדיין קרה שאני ככתב שטחים מציע מרואיין מסוים, והמגיש אומר לי 'לא, אני לא רוצה את המתנחל הזה, בוא נעלה את השר הפלסטיני קדורה פארס'.

"סביב אחד הפינויים של חוות־גלעד הצעתי מרואיין ממשפחת זר, שהקימה את המקום. בתוכנית העדיפו לשוחח דווקא עם קצין משטרה שעלו נגדו טענות על הפעלת אלימות בזמן הפינוי. נתנו לאותו קצין לפרוס את כל משנתו, ולא הסכימו בשום אופן להעלות את הצד שכנגד. בלי להיכנס לשאלה מי צודק ומי לא – הגינות לא הייתה פה. ערערתי לצביקה גולדברג, והצלחתי לגרום לכך שיעלה לשידור גם מישהו ממשפחת זר. העניין הוא שהיית צריך להיות חזק בסיטואציות כאלה, והיו כתבים פחות חזקים, חד־משמעית. כשהם ישבו בשידור מול מגיש מוכר ושמאלן – לא רק שהם לא הביעו את דעתם הנגדית, הם גם גיחכו מכל מיני הערות שלו, כשאני יודע שבא להם להקיא.

"כאמור, הדברים האלה היו בדרך כלל נקודתיים. רוב מוחלט של האנשים בתחנה, כולל מגישים ועורכים, כן רצו לקבל ולשמוע. אני חושב שמי שבא ומספר על המצוקות שהיו לו באופן אישי בהקשר הזה, עושה עוול לגלי צה"ל".

אבינעם מאיר: "כבר ביום הראשון של הקורס הייתי שונה: זה היה י"ז בתמוז, והקורס נפתח בסעודה חגיגית. בבוקר תשעה באב אמרתי לאחראית על הקורס שהיום אני יושב על הרצפה. היא שאלה אותי 'למה, מה קרה?', ואני עניתי – סתם, עזבי, לא משנה. על דבר אחד אני חתום בגאווה: בזכותי הגיעה הנטלה הראשונה לגלי צה"ל"

גם מיכל גולד, בוגרת אולפנה מבני־ברק, מספרת שהחוויה שלה בגלי צה"ל "הייתה בסך הכול חיובית מאוד". בצעדיה הראשונים בתחנה, שאליה הגיעה בשנת 2000, "התחושה באוויר הייתה שנותנים לנו צ'אנס. במבחני הידע הכללי אני ועמית סגל השגנו את הציונים הכי גבוהים, והיה ברור שאנחנו מביאים ערך מוסף, ומראים שגם דתיים יכולים להיות מגוונים. עד אז חשבו שאנחנו מתאימים רק למחלקת יהדות או לתוכניות האומר, וכל זה השתנה. הרגשתי שהם באמת בהלם – איך יכול להיות שיש חיה כזאת, דתיים שמבינים לא רק ב'צמד רעים', ובכל פעם היה צורך להסביר את זה מחדש. אבל מעולם לא הרגשתי אפליה, אלא להפך – שזה מסקרן אותם, ושהם מקבלים והולכים לקראתי.

"אני כן זוכרת שהייתה לי תקרית עם אמן מפורסם. שלחו אותי לאיזשהו אייטם איתו, והוא דיבר אליי בגסות כי לבשתי חצאית. הוא העיף לי את המיקרופון ואמר 'שבפעם הבאה לא ישלחו לי כתבת דתייה', משהו כזה. פשוט עזבתי את האייטם ויצאתי משם, שזה דבר שלא ייעשה. אמרתי שאני לא ממשיכה ככה, והתקשרתי לראש המערכת. אני זוכרת שהייתה הבנה מצד כולם".

שילה פריד, כיום עיתונאי "בשבע" וקריין ברדיו האזורי, התגייס לגלי צה"ל בשנת 2015. מהתיאורים שלו עולה שבחלוף השנים נעשתה הסביבה הזו ידידותית יותר עבור החייל הדתי. "כשהיינו צריכים זמן לתפילה, לא עשו לנו שום בעיה. אני זוכר שבאמצע הרצאה של אהרן ברק, חמישה דתיים הלכו לבית הכנסת וחזרו. זו הייתה הרצאה שבה הזהירו אותנו שלא יוצאים אפילו לשירותים – אבל הסבירו לברק מראש שאנחנו נצא להתפלל, כי אין לנו זמן אחר".

באשר להטיה הפוליטית של השידורים, ויכולתו המוגבלת של חייל המשרת בתחנה להשמיע קול אחר, מספר פריד: "לא תמיד אהבתי כל אייטם שהפקתי, לא כל דבר תאם את ערכיי, אבל בגדול לא ראיתי בזה יותר מדי בעיה. בחצי השנה הראשונה בתפקיד יש למפיק פחות שיקול דעת, אבל כשצוברים ניסיון כבר מציעים מרואיינים ואייטמים. ובדיוק כמו שעורכת טבעונית הציעה מדי פעם אייטמים שקשורים לכך, גם בחור דתי או ימני רואה דברים מהמקום שלו, ויכול להעלות נושאים בהתאם.

עו"ד זיו מאור: "הכנתי כתבה על עשירים אמריקנים שמסבסדים קייטנה לנערים מאריאל. לכל נער הצמידו שלושה פרחי כמורה, ומהבוקר עד הערב הם למדו תנ"ך והברית החדשה. בקיצור – מיסיון שמתחפש לפילנתרופיה. עבאדי וברזילי אמרו לי: 'אולי זה נשמע לך סיפור כי אתה דתי. זה היה יכול להתאים לרדיו קול חי'"

"לא הרגשתי שמישהו מנסה למנוע ממני דבר כזה. כשהייתי כתב תחקירים, למשל, התחקיר הכי גדול שלי עסק בהתנהלות פנימית במפלגת העבודה. היה לנו גם אייטם על פעילים בקהילה הגאה שאיימו על הרב שמואל אליהו. לרוב העורכים לא הייתה בעיה עם אייטם מהסוג הזה, כל עוד הוא ראוי. הייתה גם רגישות כלפיי בחלוקת המשימות. כשרצו למשל לעסוק בחגיגות חג המולד בנצרת, העורכת ענבר טויזר אמרה לי בעצמה: 'נראה לי שלא יהיה לך נוח, אז אני אעבוד על זה ואתה תפיק אייטם אחר'.

"אי אפשר לכפות על אנשי שמאל להיאבק על השמעת דעה ימנית", מוסיף פריד. "רזי ברקאי לא יתעמת עם איש שמאל באותה רמה שהוא מתעמת עם איש ימין, זה לא יהיה לו טבעי. צריך פשוט שהמגוון יהיה גדול יותר – עורכים בכירים שיכולים להכניס אייטמים מהצד הימני, מגישים שיכולים להביע את הצד הזה. היום באמת יש בגלי צה"ל יותר מגישים ימנים שנותנים את הזווית שלהם".

ההשפעה לטווח ארוך
"גל"צ היא קפסולה מרוכזת של כל ההתנהלות במערכות התקשורת"

אומרים עליה שהיא אנומליה, שיסודה בטעות. יש מי שסבורים שהיא חייבת להיסגר, ואחרים משוכנעים ששמי התקשורת הישראלית לא ייראו אותו דבר בלעדיה, כי מה שהתחיל בתור תחנה צבאית הפך לבית הספר המוצלח ביותר בארץ לעיתונות. לטוב ולרע, תפיסת העבודה שעוצבה בקרב החניכים הצעירים בגלי צה"ל, משפיעה על החדשות שאנחנו צורכים גם באמצעות כלי התקשורת האחרים.

כשאני שואלת את קוה שפרן מה דעתו על הדרישה שעולה מפעם לפעם לסגור את גלי צה"ל, הוא משיב: "למרות הכול, מדובר במקום שחשוב לי ולמדינה כולה. כשפנו אליי והציעו לי להגיש מועמדות לתפקיד מפקד גל"צ, הסכמתי כדי לחזור ממקום אחר ולתקן. ועדת האיתור שקלה זאת ברצינות, ובסופו של דבר נבחר שמעון אלקבץ, ואני מחזק את ידיו".

"גל"צ היא קפסולה מרוכזת של כל ההתנהלות המוכרת לנו במערכות התקשורת לאורך השנים", אומר איש תקשורת בכיר שצמח בתחנה. "יש שם בני 19 שמאמצים לעצמם במהירות איזשהו ז'רגון, איזו מורשת של ציניות והתחכמות. דיבור זריז, יכולת לא להזדעזע מהדברים המזעזעים ביותר, לפעמים אפילו להשתעשע על חשבונם, אולי כדרך להתמודד. גל"צ יודעת לזהות חולשה במהירות, ומהבחינה הזאת היא ספרטה. אז אם אתה חובש כיפה, ובנוסף לכול גם עיתונאי לא מספיק טוב, יתעללו בך. אבל ראיתי גם אנשים שדווקא לא חבשו כיפה, ואפילו הגיעו מרמת־אביב, ובכל זאת סבלו מניכור וזרות – פשוט כי לא היו מספיק טובים.

"מי שבא מחוץ למערכת הזו, הגיוני שהוא יחווה קושי להבין את הנרטיב הפנים־ארגוני שלה. מנגד, בתחנה יש חוסר הבנה בסיסי של הנרטיב ההפוך, שבמקרה מאפיין את הנישה הקטנה שנקראת הרוב במדינת ישראל. כשעבאדי אומר לסגל 'עמית, אני קיבלתי אותך לגלי צה"ל', התפיסה הזו של 'עשינו לך טובה, נו, שייכנס גם הסגל הזה' – לא הגיונית בעיניי. בלתי נסבל שההגמוניה הישנה עדיין מדברת כאילו היא היחידה על הסקאלה".

גל"צ: "פני התחנה בימינו משקפים את החברה הישראלית"

מגלי צה"ל נמסר לנו בתגובה לכתבה: "פניה של תחנת גלי צה"ל בימינו משקפים את פניה של החברה הישראלית. דלתות התחנה פתוחות לכולם, ועל כך יעידו פרחי העיתונות הגדלים מקורס לקורס, בערוגת גלי צה"ל. החיילים המוכשרים המשרתים אצלנו מגיעים מכל רחבי הארץ, שכבות האוכלוסייה, המגזרים והעדות. יחד הם חלק מפסיפס חברתי אדיר המורכב מהפריפריה שבדרום ובצפון, מהאולפנות והישיבות, מהמושבים, מירושלים וממרכז הארץ. גלי צה"ל, המציינת בימים אלה 70 שנה, גאה על העושר התרבותי והמגוון הרחב בשידוריה".

יוסי עבאדי מסר בתגובה לטענות שהועלו נגדו: "במשך השנים שהייתי מעורב בכך, גל"צ הקפידה על מיון מקצועי וחסר פניות, שבחר על פי כישורים והתאמה לתפקידים, בשאיפה מתמדת לשלב מלש"בים מהפריפריה וממגזרים שונים. על הכתבים בתחנה נאסר אז להביע עמדה פוליטית בשידור או בפומבי. בהתאם גם לא התקבלו לגל"צ מלש"בים אשר הביעו במיון עמדה פוליטית, מכל הצדדים, למעט במקרה אחד.

"לגל"צ התקבלו מצטיינים, ולראיה – התחנה הובילה בשיעורי ההאזנה לאורך העשורים שבהם שירתי בה, ורבים מחייליה הצליחו גם בתפקידים אחרים, בתקשורת ומחוצה לה. אין בסיס לטענות על הטיה פוליטית של גל"צ, חייליה או המיון אליה בשנים ההן. מקורן של הטענות הוא במחנה פוליטי שמנסה להצדיק פוליטיזציה של התחנה, בתירוצים של ריאקציה ו'תנועת מטוטלת'.

"קורס הכתבים בגל"צ אכן היה מאתגר ותובעני, ובו בוגרי תיכון למדו עיתונאות אובייקטיבית בעזרת הדרכה עניינית ובונה והסתגלו לנורמות צה"ליות, והתחושות הן בהתאם. אין בסיס לטענות על השפלות בקורס".

אבי ברזילי סירב להגיב לטענות שעלו בכתבה.