הקריירה המוזיקלית של סמיון כספה נראתה מבטיחה. בעיר פריז, שם התגורר הצעיר היהודי עם אמו ואחִיו, כבר יצא שמו כפסנתרן מחונן הכובש את אולמות הקונצרטים בזה אחר זה. באחד הימים קיבל מכתב שנשלח מעיר הולדתו חרבין שבמנצ'וריה, חבל ארץ בצפון־מזרחה של סין: אביו, שהקים שם מלון מפואר, ביקש ממנו לחזור לביקור ולמסע הופעות. הבן נענה לבקשתו, נסע לסין והספיק לנגן בכמה קונצרטים שזכו לשבחים – עד שערב אחד לפתע נעלם. עד מהרה התברר כי כנופיה רוסית חטפה את הפסנתרן, כלאה אותו בכפר מרוחק והתעללה בו. אחת לכמה ימים הגיע מכתב שבו מתחנן סמיון כי אביו ישלם לחוטפים את סכום הכופר העצום שדרשו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– לא רק באקוודור: קהילות יהודיות בעולם חוזרות לאורתודוקסיה
– המגפה שאיימה על איטליה במאה ה-19 הובילה לתגובות יהודיות שונות
– שומר אחי: השליחים שמצילים נשמות יהודיות אבודות בגולה
כמעט תשעים שנה עברו מאז הפרשה ההיא שזעזעה את יהודי חרבין. כעת היא קמה לתחייה ברומאן ההיסטורי "סירות הדרקון" שכתב ד"ר אריאל בר – מנתח עיניים, מפקד הרפואה לשעבר בפיקוד העורף, ומי שמוביל משלחות הצלה ישראליות המשוגרות לאזורי אסון. ד"ר בר הרשה לעצמו יד חופשית בפיתוח העלילה; החטוף בספרו הוא צעיר בשם בוריס קפלן, ומי שמנסה להציל את חייו היא בת זוגו נטליה, שיוצאת למסע כדי להשיב את אהובה. אך הסיפור שברקע, קורותיה של קהילה יהודית מפוארת שחיה כחלק ממיעוט רוסי בתוך עיר סינית הנתונה תחת כיבוש יפני, נותר נאמן למציאות.
לד"ר בר (55) יש שורשים משפחתיים עמוקים בחרבין ובהווי המוזיקלי העשיר שלה: אביו, גרי ברובינסקי ז"ל, גדל בעיר והיה כנר מחונן שציפו ממנו לגדולות. אך מעבר לעובדות הבסיסיות, בר לא ידע כמעט דבר על הרקע שממנו הגיע האב. "הוא לא היה דברן גדול ולא אדם סנטימנטלי. מדי פעם שחרר זיכרון קטן מילדותו, למשל על הצעדות השנתיות של תנועת הנוער בית"ר לכבוד קיסר יפן, או על אמו שלא הרשתה לו לשחק עם הילדים הסינים, מתוך מחשבה שהם חולים. אלו היו פיסות סיפורים שהילכו עליי קסם, וידעתי שמתישהו ארצה להכיר לעומק את התרבות שבה הוא גדל".
אחרי מסע שורשים עצמאי שערך בחרבין, גמלה בו ההחלטה לכתוב ספר שיגולל את סיפורה של הקהילה. "לא היה לי עניין בספר עיון; רציתי לכתוב רומאן", אומר בר, שכבר חיבר בעבר שלושה ספרים. לצורך הכתיבה הוא נפגש עם רבים מיוצאי חרבין, קרא את עיתוני הקהילה ואת הביטאון של "איגוד יוצאי סין" בישראל, וראיין במשך שעות ארוכות את תדי קאופמן, בנו של מנהיג הקהילה ד"ר אברהם קאופמן. באמצעותו התוודע בר לפרשת כספה. "כששמעתי ממנו על מה שאירע שם, אמרתי לעצמי: זהו, זה הסיפור שלי. התחלתי לחפש פרטים נוספים על הפרשה, וכך הגעתי אל ד"ר סאבין ברויאר, אשת אקדמיה צרפתית שחוקרת את חיי היהודים בחרבין. היא כבר נכנסה לארכיונים והוציאה את כל המסמכים האפשריים, כולל מכתבים שיוסף כספה כתב לבנו ומסמכים של השגרירות הצרפתית – כי החטוף היה גם אזרח צרפת. היה לה גם מכתב שנשלח על ידי סמיון כספה, ובו שורה הקושרת אותו לאישה בשם לידיה שפירו".
בר איתר את נכדה של שפירו, שחי כיום בארצות הברית. "קיימתי איתו ריאיון ארוך, ומצאתי את מה שכל כותב רומאנים היסטוריים מייחל לו – לא ידוע מה היה טיב היחסים בין סמיון ללידיה. שאלה נוספת שאין לה תשובה היא מדוע מריה כספה ושני ילדיה עברו לפריז". מן התמהיל של מערכות היחסים הבלתי פתורות האלו בנה בר את ספרו, כשהוא משלב בין מציאות לבדיה. "חזרתי לזקני העיר ושמעתי מכל אחד מהם סיפור אחר על הפרשה הזו. לקחתי את כל החלקים, בניתי מעין פאזל, אספתי קצוות והשלמתי כפי שאני מצאתי לנכון. כך נוצר סיפור היסטורי שמקפל בתוכו את סיפורה המדהים של יהדות חרבין".
כשטרומפלדור חזר לעיר
בשפת המנצ'ו, משמעות המילה חרבין היא "מקום לייבוש רשתות דייגים". העיר הנושאת שם זה שוכנת על גדות נהר שונגואה, וכיום היא נחשבת למרכז התעשייתי והתקשורתי של האזור. ראשוני היהודים הגיעו לחרבין מרוסיה וממזרח אירופה ב־1898, עם תחילת הקמתה של מסילת הרכבת הטרנס־סיבירית, שנועדה לחבר בין מוסקבה לבייג'ינג. בנובמבר 1903, כשרכבות החלה לנוע על המסילה הזו, כבר מנתה הקהילה היהודית כ־500 איש. שנתיים לאחר מכן, עם סיומה של מלחמת רוסיה־יפן, התיישבו בעיר חיילים יהודים משוחררים רבים, ואליהם הצטרפו פליטים מהפרעות בדרום־מערב רוסיה. ב־1908 הגיע מספרם של יהודי חרבין ל־8,000, ואחרי המהפכה הבולשביקית של 1917 היה המקום יעד לגל הגירה נוסף. בשנות השיא של הקהילה, בין 1917 ל־1930, היא מנתה 15 אלף נפש – כחמישה עד עשרה אחוזים מכלל תושבי העיר.
"יהודי חרבין ידעו לנצל הזדמנויות עסקיות, וחיו ברווחה כלכלית. כשהיפנים כבשו את האזור, המצב השתנה. כל עוד הסינים שלטו, הם לא נתנו לרוסים תושבי החבל להרים ראש, ואילו היפנים היו עסוקים יותר בענייניהם שלהם. באזור קמו כנופיות פשע רוסיות, שראו ביהודים כר פורה לחטיפות ולסחיטת דמי כופר"
נוכחותם של היהודים הורגשה בכל תחומי החיים והכלכלה בחרבין. הם פתחו חנויות, מפעלים, מכרות פחם, בתי מלון, בית חולים יהודי ששירת גם את כלל האוכלוסייה, בתי ספר, תנועות נוער, בית תמחוי, עיתונים יומיים והוצאות ספרים. למוזיקה היה מקום משמעותי בחיי התרבות של הקהילה, שהחזיקה תזמורות ותיאטרון. במהלך מלחמת האזרחים ברוסיה הגיעו לעיר אוריאל גולדשטיין ובת זוגו בת־שבע – אחותה של רחל המשוררת – וייסדו גם קונסרבטוריון. בתם, הפסנתרנית אלה גולדשטיין, נולדה בעת מגוריהם שם.
רבים מיהודי חרבין התעשרו, מספר בר, כי ידעו לנצל הזדמנויות. "אחד הפך לספק הסוכר העיקרי באותו חבל ארץ, אחר השתלב בתעשיית הפרוות, ושלישי קיבל זיכיון לפרויקט בתחום העץ. רוב היהודים חיו ברווחה גדולה, והיו להם חיי קהילה נהדרים. בשנות השלושים, כשהיפנים כבשו את האזור, המצב השתנה. כל עוד הסינים שלטו, הם לא נתנו לרוסים תושבי החבל להרים ראש, ואילו היפנים היו עסוקים יותר בענייניהם שלהם. באזור קמו כנופיות פשע רוסיות, שראו ביהודים כר פורה לחטיפות ולסחיטת דמי כופר".
פלישת היפנים למנצ'וריה סימנה גם את תחילת הקץ של יהדות חרבין. המצב הכלכלי הידרדר, והיהודים עזבו את העיר בטפטוף שהלך והתעצם. בתוך שנים אחדות נותרו בקהילה רק 5,000 איש. דווקא בתקופת השואה שוב הגיעו יהודים לחרבין, שכן יחסם של היפנים אליהם היה חיובי יחסית. כדי להבין את הסיבה לכך צריך לחזור לתחילת המאה העשרים, לשנים שבהן הפכה יפן למעצמה עולה, השואפת להשתלט על שטחים של הקיסרות הרוסית. כשהצי היפני נכנס לנמל פורט־ארתור, הכריזו הרוסים מלחמה. כאן נכנס לתמונה בנקאי יהודי־אמריקני בשם יעקב שיף, שהחליט לסייע ליפנים: בעקבות הפוגרומים שבוצעו ביהודי רוסיה, ובפרט הטבח האכזרי בקישינב, סבר שיף שניצחון יפני עשוי להביא להחלפת שלטון הצאר בממשל טוב יותר ליהודים. הוא גייס כספים ממקורות שונים, והלווה לממשלת יפן יותר מ־50 מיליון ליש"ט. המימון הזה אכן סייע רבות ליפנים, וגם עורר אצלם את האמונה שהיהודים הם אנשים עשירים השולטים בעולם. אם באירופה הפכה המנטרה הזו לחלק מהתפיסה האנטישמית, אצל היפנים נוצרה תופעה הפוכה: הם העריצו את היהודים וראו בהם סמל להשכלה, שאפתנות וכישרון עסקי. וכך, במלחמת העולם השנייה אמנם שיתפו היפנים פעולה עם הנאצים מבחינה צבאית, אך במקביל סיפקו הגנה ליהודים רבים שנמלטו לשטחם.
בסוף המלחמה שוב החלה קהילת חרבין לדעוך. הסובייטים השתלטו על העיר, והגלו רבים מתושביה למחנות כפייה בסיביר. זרם העוזבים גבר, ובאמצע שנות השישים כבר הייתה העיר ריקה כמעט מיהודים. היהודי האחרון עזב את חרבין בשנות השמונים.
בגיל 25 בלבד החליט אביו של בר לתלות את הכינור. "אבא הבין שנגזר עליו לשבת בשורת הכנרים האחורית ולחכות שמישהו ימות, אם ברצונו להתקדם לשורה הראשונה. הוא היה אדם קיצוני – או שאתה יאשה חפץ, או שאתה לא מנגן בכלל. הוא לא היה מסוגל לסבול טעויות, ולכן היה שומע מוזיקה ברדיו, ולא הולך לקונצרטים"
כשאריאל בר נסע לפני שנים אחדות לחרבין, כבר נותרו מהקהילה המפוארת רק זיכרונות. הוא הזמין חדר במלון מודרן, המלון שהיה שייך למשפחת כספה, נפגש עם מדריך מהחוג ליהדות וארץ ישראל באוניברסיטה המקומית, ויצא למסע בין הווה לעבר, בין האישי והקהילתי. אחת מתחנותיו הראשונות הייתה בית הכנסת של הקהילה, העומד ברחוב המרכזי בעיר. "זה כמו ללכת בשדרה החמישית בניו־יורק ולגלות בית כנסת נטוש", נזכר בר. היום משמש המבנה כמוזיאון לתולדות הקהילה היהודית של חרבין, ובר מצא שם בין השאר תמונה של אביו כילד, אוחז בידיו כינור. תמונה אחרת מציגה את יוסף טרומפלדור: אחרי שנפצע במלחמת רוסיה־יפן, הגיע טרומפלדור לבית החולים בחרבין כדי לקבל טיפול רפואי. משם נשלח לכלא היפני, ואחרי שחרורו שב לעיר וייסד בה קואופרטיב חקלאי. קיר במוזיאון מוקדש להוריו של אהוד אולמרט, בלה ומרדכי, שחיו גם הם בחרבין. לתנועה הרוויזיוניסטית היה סניף בעיר, ואולמרט האב היה פעיל בה. עוד בשמות המוכרים: אביה של המשוררת דליה רביקוביץ', משפחתו של חבר הכנסת לשעבר אפי איתם, וכן יוסף תקוע, שכיהן כשגריר ישראל באו"ם.
ליהודי חרבין היה כמובן גם בית עלמין משלהם, אלא שבשנות החמישים החליטו הסינים לחרוש אותו ולהקים מבנים מעל שטחו, כפי שנהגו בבתי הקברות של המיעוטים השונים בעיר. רגע לפני שהאתר יחולל ויימחק, הודיע אחד מבני הקהילה כי הוא יממן את העתקת מאות הקברים למקום אחר. "נסעתי שעה וחצי בתוך שכונות סיניות, עברתי שער, ופתאום ראיתי מגן דוד גדול ומצבות עם כיתוב עברי", מספר בר. "זו הייתה התרגשות אדירה. מצאתי שם את הקבר של רב הקהילה ושל דמויות מוכרות נוספות. במקום אחר בעיר איתרתי את מרפאת העיניים של הקהילה היהודית, שהוסבה לבית ספר לנערות. אפשר לראות שם מגיני דוד על החלונות. מוזר לחשוב שישראלי יליד הארץ מוצא את השורשים שלו במקום מרוחק כל כך".
האורות כבו, הנגינה נמשכה
מי שהניחה בידיו של גרי ברובינסקי את הקשת והכינור הייתה אמו, שחלמה להפוך אותו ליאשה חפץ – הכנר המיתולוגי שכבר מגיל 10 הופיע על הבמות המכובדות בעולם. "המוזיקה הייתה דומיננטית מאוד בחייו של אבא, הוא היה טוב בזה", אומר בר. "בכלל, מוזיקה קלאסית הייתה משמעותית בעולם התרבות של יהודי חרבין. לימים התפרסם בניו־יורק טיימס מאמר שקובע כי המוזיקה הקלאסית שגשגה בסין בזכות העיר חרבין, ובפרט הודות לקהילה היהודית".
כדי לבנות את דמויותיהם של בוריס ונטליה כפסנתרן וכנרת, צלל בר לעולמם של מוזיקאים ולמד על שעות האימונים הרבות שהם משקיעים בפיתוח המיומנות שלהם. אחד הסיפורים היפים שנשזרו בספרו מתאר את "קונצרט החושך": שני הגיבורים מנגנים יחד בקונצרט בעודם ילדים, כשלפתע משתרר חושך באולם. השניים לא נותנים לעלטה להפריע להם, וממשיכים בנגינה בדיוק רב. הסיפור הזה מבוסס על עדות ששמע בר לגבי קונצרט שבו השתתף אביו כילד בן 8.
"במשלחת להאיטי פגשתי רופא מבית החולים סורוקה, ישראלי יליד צרפת, ששימש אחר כך השראה לאחת הדמויות בספר. הוא אמר לי: 'עליתי לארץ מתוך ציונות, אבל עם השנים זה השתנה. לאט־לאט הרגשתי שהציונות שלי נסדקת. כשטסתי להאיטי כבר לא היו סדקים. הרגשתי את רוח היהדות, רוח צה"ל, רוח הישראליות, בלי ציניות'"
גרי ברובינסקי עלה ארצה עם משפחתו כשהיה בן 16. הם שוכנו במעברה בעתלית, אך האם לא נתנה לדלות ולמחסור להשפיע על תוכניותיה: כבר בראשית ימיהם בארץ היא נסעה לתל־אביב, כדי לחפש מורה לכינור עבור בנה. שנתיים אחר כך, כשגרי התגייס ונשלח לטירונות במסגרת הנח"ל, דפקה האם על כל דלת אפשרית כדי להעביר אותו לתזמורת צה"ל. "בזמנו, כדי להתקבל לשם, היית צריך לדעת לנגן על שלושה כלים לפחות. אבא למד מהר גם קלרינט וסקסופון, והתקבל".
לאחר שחרורו הצטרף ברובינסקי לתזמורת הפילהרמונית הישראלית. הוא ניגן בשורותיה במשך כארבע שנים – ואז, בגיל 25 בלבד, החליט לתלות את הכינור. "אבא הבין שיאשה חפץ הוא לא יהיה, ושנגזר עליו לשבת בשורת הכנרים האחורית ולחכות שמישהו ימות, אם ברצונו להתקדם לשורה הראשונה".
איך סבתא שלך הגיבה לפרישה שלו מהנגינה?
"היא התאבלה ממש, אפילו איימה בהתאבדות. אבל אבא שמע שבלונדון יש מסלול לימודים גבוהים שיכול להתאים לו, אז הוא נסע לשם ובמשך ארבע שנים למד הנדסת אלקטרוניקה. אחר כך עבר לצרפת, ולשם כך למד צרפתית ברמה גבוהה מאוד. הוא שלט היטב בכל שפה שרכש – אנגלית, צרפתית, גרמנית ועברית".
כמהנדס אלקטרוניקה מילא ברובינסקי תפקיד בכיר במשרד הביטחון. מאז שעזב את הפילהרמונית, לא נגע עוד בכינור. "פעם אחת הוא שמע אותי מתאמן בחדר השני, ואמר: 'אריאל, הכינור שלך לא מכוון'", מחקה בר את המבטא הרוסי של אביו. "הוא כיון לי אותו, וזו הייתה הפעם היחידה שראיתי את אבא מחזיק כינור. הוא היה אדם קיצוני – או שאתה יאשה חפץ, או שאתה לא מנגן בכלל. הוא לא היה מסוגל לסבול טעויות, ולכן היה שומע מוזיקה ברדיו, ולא הולך לקונצרטים. הוא היה יסודי ופרפקציוניסט, בלי שום מקום לפשרות".
איך הסטנדרטים שלו השפיעו עליך?
"זו שאלה שמעסיקה אותי עד היום. לאבא היו דרישות גבוהות, והוא תמיד הקרין לי שאני לא טוב מספיק. כשקיבלתי בבחינה תשעים, הוא שאל למה לא מאה. הרבה פעמים הוא אמר שיש לי שתי ידיים שמאליות – וזה מצחיק כי נהייתי רופא עיניים, עבודה שדורשת המון דיוק. הוא לא היה אבא שמחבק וקונה מתנות, אבל הערצתי אותו וידעתי שהוא גאון. הפרפקציוניזם שלו כנראה הוציא ממני הישגים".
אחיו הצעיר של בר הוא מגיש הטלוויזיה ירון ברובינסקי. "הוא בדיוק כמו שרואים בטלוויזיה – מפרגן, טוב ונחמד. ירון קטן ממני ב־11 שנים, ומכיוון שאבא שלנו היה אדם מרוחק, אנחנו היינו קצת כמו אב ובן. הייתי מטפל בו ומאכיל אותו. בינינו יש עוד אח, גלעד. הוא עוסק בתחום המחשבים, וגם הוא סיים לאחרונה לכתוב ספר". מקרב בני המשפחה, בר הוא היחיד שעברת את שמו. "הרבה פעמים טעו באיות השם שלי, ולכן רציתי לשנות אותו. בנוסף ראיתי בו שם גלותי. ברובינסקי מחבר אותי לאיזו עיירה בפולין או רוסיה".
אמו עובדת זה שנים רבות כמזכירה בכירה בחברת הפקה שמביאה לארץ אמנים מחו"ל. בחופשותיו מבית הספר, וגם כשבגר, נהג בר להצטרף אליה לעבודה. כך זכו לפגוש זמרים מפורסמים ולהקות שהגיעו לארץ, ובהם חברי "גאנז אנד רוזס" ו"קווין". משרדה של האם שכן בסמוך לזה של המפיק המיתולוגי פשנל, מה שאפשר לאריאל הצעיר להיפגש לא פעם גם עם הגששים.
הוא זוכר את עצמו כתלמיד בינוני ששנא ללמוד, עד שבכיתה י' הכול השתנה. במסגרת מחויבות בית־ספרית התנדב בר בחדר המיון של בית החולים איכילוב, "וזה היה כמו להיכנס לתוך סדרת טלוויזיה. נדלקתי על זה ברמות, והחלטתי שאני הולך להיות רופא". בשנות הלימודים שנותרו לו הוא השקיע את נשמתו כדי להוציא ציונים גבוהים, ולקראת הגיוס הצליח להתקבל גם למסלול עתודאי ברפואה וגם לקורס טיס. "אמרתי שאם התקבלתי ללימודי רפואה בארץ, אני צריך ללכת על זה", הוא נזכר.
מהתיכון המשיך בר ישר לטכניון, ומשם למחלקת טיפול נמרץ נשימתי בבית החולים רמב"ם. בגיל 25 סיים ללמוד, ושובץ בחטיבת הצנחנים כרופא גדודי ואחר כך חטיבתי. "גיליתי שטוב לי בצבא. מילאתי תפקידים מגוונים והשתלבתי היטב". אחרי חמש שנים במדים החליט לקחת חופשה, ויצא עם אשתו דאז לטיול ארוך במיוחד, מקו המשווה ועד אנטארקטיקה. את רשמי המסע כתב ביומן שהלך והתעבה. עמודים רבים הוקדשו לחוויותיו הייחודיות כרופא: שוב ושוב מצא עצמו מטפל במטיילים שחלו או נפצעו, ואפילו עצר למשך חודש כדי להתנדב בכפר אינדיאני. היומן הזה היווה בסיס לספרו "יבשת בתרמיל", שראה אור ב־2001. "מרגע שהחלטתי להוציא ספר, הכתיבה עצמה התמשכה על פני חמש שנים. גיליתי כמה קשה לעבוד כרופא במשרה מלאה, לטפל בילדים וגם לשבת לכתוב. זו הייתה תקופה הזו די טראומטית. החלטתי אז שאני לא כותב יותר, עד שיהיה לי מספיק פנאי בחיים".
לעזור בלי להיות נטל
בינתיים המשיך בר להתקדם בצבא, ומונה למפקד הרפואה של פיקוד העורף. בתפקידו זה הוביל את משלחות ההצלה ששיגרה ישראל לאזורי אסון ברחבי העולם – להודו ולהאיטי אחרי רעידות האדמה שהכו שם, ליפן בעקבות הצונאמי, וגם למומבסה שבקניה, שם התרחשה ב־2002 מתקפת טרור. באמצע יום עבודה רגיל היה בר מקבל שיחת טלפון, וכעבור שעות אחדות כבר מצא את עצמו ביבשת אחרת, ככוח חלוץ שמנסה לעשות סדר ראשוני בכאוס.
"מה שמאפיין את המשלחות הישראליות הוא עצמאות לוגיסטית", מספר בר. "אנחנו מביאים איתנו אנשי מחשבים, מערכות אינסטלציה ואספקת מזון, כך שאנחנו לא תלויים במקומיים. כך אנחנו מצליחים להיות גוף שרק עוזר, ולא יוצר עוד נטל על המדינה שזקוקה לסיוע".
להאיטי הוא הגיע בינואר 2010, במסגרת משלחת ישראלית שכללה 230 איש. "ברעידת האדמה שם מתו מאות אלפים, ואנחנו הצלחנו להציל אולי חמישים. ובכל זאת, הידיעה שאתה בא למקום כזה בלי שום תמורה, רק כדי לעזור לאנשים, נותנת תחושה פנטסטית". בעקבות החוויה העזה הוא מצא את עצמו חוזר אל שולחן הכתיבה, ותוך חודש וחצי השלים רומאן בשם "כשהאדמה רעדה", המשלב את סיפורה האמיתי של המשלחת עם עלילה בדיונית למחצה. אחת הדמויות בספר מבוססת למשל על אישה שניתח בהאיטי, בשל פציעת פנים חמורה. "למחרת ראיתי שהיא כבר לא בבית החולים. זו נותרה עבורי תעלומה – האם היא נפטרה או שוחררה בטעות". משימתו בהאיטי עמדה גם במרכז הרצאה שנשא בכנס איפא"ק בוושינגטון.
על המשלחת להודו מספר בר: "טסנו מישראל בהרקולס במשך 18 שעות, ובדרך ישנו על אלונקות. אני זוכר את הנסיעה הראשונה שלנו שם, מהמנחת המאולתר לתוך העיר. ראיתי איך לאורך הרחוב הראשי שורפים גופות, מחזה אפוקליפטי לחלוטין. היה עצוב ומעניין לראות את ההודים נשארים שקטים, למרות האסון. התושבים היו אדיבים וסבלנים, לא רבים על אוכל ולא על תחום מחיה".
הוא שב ומדגיש שהמטרה היחידה העומדת לנגד עיניהם של צוותי ההצלה הישראליים שמוזנקים למקומות כאלה, היא הצלת חיים. "על הודו עוד אפשר להגיד שיש לישראל אינטרס כלכלי מולה, אבל האיטי או נפאל הן מדינות שאין לנו אינטרס שנוגע אליהן. במשלחת להאיטי פגשתי רופא מבית החולים סורוקה, ישראלי יליד צרפת, שגם הוא שימש אחר כך השראה לאחת הדמויות בספר. הוא אמר לי: 'עליתי לארץ מתוך ציונות, אבל עם השנים זה השתנה. לאט־לאט הרגשתי שהציונות שלי נסדקת. כשטסתי להאיטי כבר לא היו סדקים. הרגשתי את רוח היהדות, רוח צה"ל, רוח הישראליות, בלי ציניות'".
ילדיו של בר – ארבעה "ביולוגיים" ושתי בנותיה של אשתו השנייה, שרואות בו אב לכל דבר – לא התלהבו מהנסיעות הפתאומיות. "הם היו מתגעגעים, הקטנים שאלו 'למה דווקא אתה ולא מישהו אחר'. אבל בסוף כולם היו גאים, כי הם ידעו שאבא נוסע לעזור לאנשים".
הגשמה מאוחרת
במקביל לתפקידיו בצבא התמחה בר ברפואת עיניים. "הייתי צריך לבחור תחום, והחלטתי שאני לא רוצה לעסוק במקצועות כירורגיים. גם טיפול נמרץ לא רציתי, כי הבנתי שלא אראה אור שמש. גם לא פנימאי, כי אני אוהב סיפוק מיידי של לקחת בעיה ולפתור אותה. כך הגעתי לרפואת עיניים – בהתחלה די בחשדנות וחוסר התלהבות, אבל עם הזמן ראיתי שאני נהנה. בכלל, לאורך השנים למדתי שהאמיתות של היום, לא בהכרח מחזיקות מעמד מחר. חשבתי שאין סיכוי שאתגרש, והתגרשתי. חשבתי שלא אשאר בקבע, ונשארתי. בשלב מסוים בלימודים החלטתי שלא אעסוק ברפואה, ובכל זאת הפכתי לרופא". כיום הוא מומחה לניתוחי עפעפיים ואוקולופלסטיקה (כירורגיה פלסטית של אזור העין), ולדבריו שלושה מילדיו רוצים להמשיך את דרכו וללמוד רפואה.
בשנים האחרונות הוא משקיע יותר ויותר בכתיבה. אחרי הספרים שנולדו בעקבות מסעותיו בדרום אמריקה ובהאיטי, פנה בר לכיוון שונה, ובהשפעת קריאה בתנ"ך חיבר את הרומאן "יותם". בעת הכתיבה הוא יצר קשר עם מאיר שלו ועמוס עוז, וביקש להיפגש עמם כדי לקבל טיפים ספרותיים. "שלו נענה לבקשה, ואילו עוז ענה 'איני יכול להיפגש איתך בעת הזאת כי אני מכונס בכתיבת ספרי'. אמרתי לעצמי: גם אני רוצה להיות מכונס בכתיבת ספרי". בהדרגה הוא הצליח ליצור לעצמו תמהיל לו"ז שכולל ימים קבועים המוקדשים לכתיבה בביתו שביישוב שילת. "הילדים אומרים לי 'אבא, מחר אתה לא הולך לעבודה?', אבל בשבילי זו עבודה קשה. אני יושב על המחשב מהבוקר ועד חמש הצהריים. כמו בכל כובע מקצועי, גם בכתיבה אני מחמיר עם עצמי מאוד".
איך אתה מגדיר את עצמך היום – רופא או סופר?
"כבר פיתחתי קריירה כרופא עיניים וכאיש צבא, אבל בשלב מסוים הרגשתי שאני מתפשר בחיי, ושבגלל החיפוש אחר פרנסה וביטחון אני לא נוהה אחרי התשוקה שלי לספרות. הערצתי אצל ירון את העובדה שהוא נאמן לעצמו, הולך אחרי תשוקותיו. הוא בחר ללמוד משחק, ולא עניין אותו אם תהיה לו עבודה או לא. עם הזמן אני מבין שאולי גם אחרים יכולים לנתח עפעפיים, ואילו לכתוב ספרים זה המימוש שלי. עכשיו אני מנסה לחתור להגשמת החלום הזה, תוך שאני ממשיך לעבוד כרופא".
בתקופת הקורונה, הוא מספר, פחתה ממילא העבודה במרפאת העיניים שלו. "תמיד חלמתי שיהיה לי יותר זמן לכתוב, אבל לא ככה. בינתיים אני עושה ספורט, קורא ספר אחרי ספר ומתכנן את הרומאן הבא שלי, אבל זו לא תקופה כיפית".
אתה כבר עסוק בפרויקט הבא? אין איזה פרק זמן של פרדה מגיבורי הספר הקודם?
"בתקופה של כתיבה אני לא קורא ספרים, כי אני כל כך חי את האנשים שאני כותב עליהם ואת מחשבותיהם, שאני לא יכול לזוז מהם. אשתי שואלת אותי 'איך היה היום שלך?', ואני עונה לה 'לא יודע, הייתי בחרבין ב־1932'. אבל כשהיצירה נגמרת, אני מתנתק ממנה. כשאנשים נותנים לי ביקורת על הספר, אני לא זוכר אפילו במה מדובר. כמו הורה שגידל ילד, ואז הילד הלך לדרכו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
