הקהל עמד דרוך, אחרוני הצלמים שיפרו עמדות על תלולית אסטרטגית בשטח, ובהינתן האות נפתחה דלת המבנה בעל ששת הקודקודים. אז, בשורה מתוזמנת ולקול תשואות הנוכחים, הפציעו שישה סרבלים אדומים מאוישים, שבלטו על רקע לובן המבנה וצוהב המישור. חלקם נשאו איתם קסדות כבדות מורשת ומשקל, האחרים העדיפו ליהנות מידיים חשופות אחרי ארבעה ימי הסתופפות במבנה או בחליפת חלל. זה היה רגע היסטורי, והלמות הקליקים של צוותי הצילום לא פסקה. לא בכל יום באה לסופה משימה שאפתנית וחלוצית כזו. פתאום צעק מישהו: "רגע, רגע, עוד פעם, לא תפסנו", והאסטרונאוטים נענו לקריאה, סבו על עקביהם ויצאו בשנית לשחזר את הרגע ההיסטורי.
שלושה ימים וחצי קודם, ביום חמישי שעבר בשעה עשר־אפס־אפס, נחתו באמצע שומקום ארבעה גברים ושתי נשים עטויי חליפות חלל מעוצבות לעילא. הם נפרדו מהעולם החיצון ונכנסו להביטאט, אותו מבנה ייחודי. במקביל התכנסו עשרות אנשי מרכז הבקרה, במטרה להעניק לעמיתיהם האסטרונאוטים תמיכה בשלט רחוק. ששת הנבחרים, כמו כל משלחת המשוגרת לחלל, נדרשו לעמוד ביעדים צפופים שנקבעו מראש, ובחדרי הבקרה עקבו אחר מהלכיהם באדיקות. על אחת מצלעות המבנה פרוש הלו"ז העמוס, שהתחיל בשש בבוקר ונגמר עם ליל. האסטרונאוטים ישנו בקפסולות קלאוסטרופוביות שהוקצו למטרה, ויתרו על מקלחת בשל הקיצוב במים, וניזונו מקפסולות של מזון מיובש שבלחיצת כפתור מכונה הפך אכיל. עם שחר פשט כל אחד מהם את הסרבל האדום, לבש את החליפה הכבדה והכפפות, חבש את הקסדה והתפנה למטלותיו שלו, במטרה להכין את הקרקע – תרתי משמע – לדבר האמיתי: משימת מחקר על כוכב הלכת מאדים.
בינתיים הסתפקו האסטרונאוטים בנחיתה באזור מצפה־רמון, ולכן נקרא שמם בישראל – רמונאוטים. הנגב, מתברר, הוא אחד המקומות המעטים בכדור הארץ שיכולים להדגים תנאים דומים לאלה השוררים על פני כוכב הלכת האדום. מכיוון שהאזור הולם כל כך את המשימה, החליט גם פורום החלל האוסטרי (OeWF) – שמתמחה בפרויקטים מהסוג הזה כבר למעלה מעשור, ומנהל בימים אלה משימה מקבילה בעומאן – להיות מעורב בניסוי המקומי. הגוף האירופי עתיד לקחת חלק גם בניסוי ישראלי ארוך יותר, בן כמה שבועות, שייערך בהמשך בכוכב האדום הכחול־לבן שלנו.
המשימה האנלוגית, המדמה משלחת חקר מאוישת לחלל, היא סנונית ראשונה במיזם D־MARS (Desert Mars Analog Ramon Station), שהוקם במכון דווידסון לחינוך מדעי בתמיכת סוכנות החלל הישראלית שבמשרד המדע. המטרה היא לחקור ולהתמודד עם אתגרים שיעמדו בפני משלחות לכוכב השכן, ומי יודע, אולי גם לעזור בבניית חיים עתידיים על אדמתו. בנוסף לשאיפות מרחיקות (כוכבי) לכת אלה, המיזם מתעתד גם לשמש כלי חינוכי אדיר, וכבר באפריל יפקדו את ההביטאט תלמידים למשימה משלהם. אם הכול ילך כמצופה, גם האדם הפשוט שלא חולם חלל אבל רוצה להרגיש חלל, יוכל לעשות כן במרכז חינוכי שייבנה באזור.
"זו חוויה שלא הייתה לי בחיים", נרגש הרמונאוט פרופ' גיא רון, פיזיקאי גרעין שאמון על ניסוי מדידת הקרינה הקוסמית. "פעלנו כמו במשימת חלל אמיתית, בכל היבט. קמנו מוקדם מאוד לסדר יום שמתוכנן עד לרמת הדקה. היה זמן מדוד למשימות מדעיות בחוץ, וכשהיינו בפנים נדרשנו לתחזוקה שוטפת.
"מתקן כזה מצריך עבודה ללא הפסקה: פה לתקן, פה לבדוק. לא היה לנו רגע פנוי. באתי לכאן עם ספרים, חשבתי שאצליח לקרוא, ומיותר לציין שלא הגעתי אליהם. ויחד עם זה – הבידוד פה, השקט. אני חושב שרק עכשיו אני קצת יותר מבין, קצת, מה עובר על אסטרונאוטים".
עם יד על הלב, לא חטפתם דקה או שתיים בחוץ בלי שמישהו הבחין?
"גם אם הייתי רוצה, החליפה שאיתה יוצאים החוצה בנויה כך שתהיה לא נוחה, כי גם חליפה אמיתית היא לא נוחה. חם בה, אתה מזיע מאוד, המנשא על הגב עם מערכת המפוח המכניסה חמצן והקשר הוא כבד, כך שזה לא דבר שנורא בא לך לעשות. אגב, גם בפנים היה לנו חם, המבנה הפך בשעות מסוימות לחממה אחת גדולה".
היית חוזר על זה שוב?
"בטח, איזו שאלה. וגם למשימה ארוכה יותר. יש לי כמה רעיונות לניסויים חדשים שהייתי רוצה לעשות".
חצי שעה כדי להתלבש
ביום ראשון השבוע, אחרי כמה שעות טובות במיניבוס באדיבות משרד המדע, כמה עצירות בחנויות נוחות וחציית מכתש ממונעת אחת, הועמסנו על ג'יפים – לא לפני שחתמנו על התחייבות לשמירת סודיות בכל הנוגע למיקום המדויק של האתר. אגב, הסיכוי שהייתי יודעת לשחזר את מסלול ההגעה למקום, גם עם מפה טופוגרפית ביד וחוש אוריינטציה יוצא דופן הוא אפסי, אבל מה לא עושים כדי להגיע למאדים. כדי לא לחטוא בשוביניזם אומר רק שהנהגת או הנהג שלטו ברכב השטח באופן חלקי ביותר, וכך בעקבות ברקס אחד מיותר ושיגור בלתי צפוי מהספסל מצאתי את עצמי יוצרת קשר פיזי מתון עם עיתונאים זרים. אחרי אמירת סליחה בשלל שפות שבנו למקומותינו בשלום, והמשכנו לעבר מבנה המגורים הלבן שהחל להתגלות בשטח.
בתום טקס היציאה הדרמטית של השישייה – שהיה, יש להודות, די מרגש – אפשר היה לחזות מבפנים בהביטאט המצומק. 51 מטרים רבועים בסך הכול עמדו לרשות הרמונאוטים במשך רוב שעות היום, מה שמעמיד את בכיינות משתתפי האח הגדול באור מפונק משהו.
בצידו האחד של המבנה נמצאים המעבדה והציוד המקצועי, כמו למשל גלאי הקרינה הקוסמית שפיתח פרופ' רון, וכעת שוכב להנאתו במזוודה, מותש מעבודה.
בצידו השני של ההביטאט נמצאת כוורת השינה, שתי קומות של כוכים בעלי עומק. בתווך – המטבח על קפסולותיו וצנצנותיו ששימשו את השפים בצוות: נדב קושניר וג'קי פיי. לא בפריים – שירותי ואקום שכמו על יאכטה נשאבים ידנית.
את ההביטאט עיצב חבר הצוות אלון שיקאר, אדריכל ומרצה, ששקד על התכנון יחד עם האדריכל משה צגאי וסטודנטים בטכניון. שיקאר לובש למעננו את החליפה בת 12 הקילוגרמים, שאותה עיצב לא פחות ממעצב האופנה אלון ליבנה. היא לא תעבור את דרישות נאס"א, אבל בהחלט תזכה בכמה דרקונים עם צבעי המטאל שלה. תהליך הלבישה, אגב, אורך חצי שעה. שיקאר קצת מקצר למעננו הליכים, ואז יוצא לדגמן רמונאוט בפעולה. זמן טוב לרדוף אחר עמיתיו למשימה.
מי שמסתובבת בשטח מוארת, ולא מקרינה קוסמית, היא ד"ר רעות סורק־אברמוביץ', ששימשה כקצינת המדע של המשימה. "הרגשתי מאדים. זה פשוט לא ייאמן, משהו אחר לגמרי. כשיצאתי בפעם הראשונה ל־EVA Extravehicular activity), פעילות מחוץ למתקן – י"א), המשימה שלי הייתה ללכת ולבחון את השטח במשך שעתיים. הכרתי את צילומי השטח, אבל כמדענית מחובתי לראות בעיניים. יצאנו תמיד בזוגות או בשלישיות, אף פעם לא לבד, ושותפי למשימה הראשונה היה גיא, שעבד עם הגלאי שלו. עמדתי בחוץ, בשקט הזה, ואני לא יכולה לתאר לך את ההרגשה. אתה מסתובב במדבר עם חליפה כבדה, ועם קסדה של טייסי מיג סובייטים שהיו צריכים לעבוד בלחץ אטמוספרי נמוך. הבידוד מוחלט – לא רק כי אין פה כלום, אלא כי החליפה מנתקת אותך לגמרי מהעולם. אתה אטום, החושים אטומים, אתה לא מריח ולא שומע כלום פרט לסחרור האוויר בקסדה ולקולות האנשים בקשר. זו חוויה מדהימה".
סורק־אברמוביץ' היא אסטרו־ביולוגית, כלומר חוקרת העוסקת כהגדרתה ב"מדע רב־תחומי שמתעסק בנושאים כמו ראשית החיים". היא זו שגם סיפקה לי תמונת "לפני ואחרי" של המשימה. כמה ימים קודם לשיגור פגשתי אותה בבית קפה שאינו מבודד כלל מרעש מטחנות קפה. ישבנו לשעה קלה, שהייתה עמוסת וואטסאפים משלל הקבוצות שהוקמו לרגל מיזם D־MARS. שנייה אחת היא לא מסתכלת במכשיר הסלולרי, וכבר נערמות עוד ועוד הודעות – מה עם הציוד, מי דיבר עם הלל, מי בא להקים, מי בא לפרק וכן הלאה.
קחו עוד כמה שבועות אחורה בזמן, ואני נוכחת בערב חגיגי של "אגודת המאדים הישראלית", גוף חדש יחסית ששם לו למטרה "להלהיב ולשכנע אנשים לגבי מאדים", כלשון עמוד הפייסבוק. סורק־אברמוביץ' הקימה את זרוע המאדים המקומית יחד עם חברים חובבי חלל כמותה, אחרי שחזרה משהות של כמה שנים באוסטרליה, שם פעלה בין השאר באגודת מאדים האוסטרלית. המפגש השלישי במספר, התקיים בערב חורפי באמדוקס רעננה. ממוצע תארים בקהל – 2.7 לנפש. חמש ההרצאות הקצרות עסקו בנושאים כמו "אתגרי הרפואה בחלל" או חוויות צבעוניות מאוניברסיטת החלל הבינלאומית שסיפרה הדס נבנצל, דמות מפתח ב־D־MARS.
אז הגיעה תורה של סורק־אברמוביץ' שהדהימה את הקהל השבוי עם סיפור משימת הדמיית החיים במאדים, שנמצא אז בישורת האחרונה. היא הציגה כמה תמונות, חלקן ממאדים וחלקן מאזור מצפה־רמון, וביקשה מהנוכחים לנחש אילו מהן צולמו באדמת הנגב. לא פשוט. אחר כך דיברה על פוטנציאל ההדמיה האדיר הטמון בכוכב המדבר שלנו – דמיון למאדים מבחינת מבנה הקרקע והגיאולוגיה, רמת הצחיחות הגבוהה והיותו מבודד.
"מבחינת תחומי המחקר שלי, היכולת לבדוק איך התפתחו חיים בנגב מאוד רלוונטית להבנה איפה כדאי לחפש חיים במאדים", מסבירה לי סורק־אברמוביץ'. "אם את מסתכלת על תמונות ממאדים – הצוקים ושכבות הסלע והיעדר המים והמראה הכללי – זה ממש דומה. אני יכולה במשימה כזו לבדוק את כלי העבודה שלי: אם אני לוקחת רובר או חיית משא רובוטית כלשהי, ובוחנת איך היא מתמודדת עם המסלע והשיפועים באזור מצפה־רמון, זה יכול לשקף מה צפוי לרובוט כזה במאדים. זו החשיבות של משימות אנלוגיות".
לקראת שנת המאדים
משימות אנלוגיות, יש לומר, הן לא דבר חדש. הרעיון שמאחוריהן הוא לבחון ולהתמודד עם כל האתגרים והתקלות כשחדר הבקרה עוד יושב על אותו כוכב, ולהיערך מבעוד מועד לפיתוח טכנולוגיות חדשות שיענו על הקשיים. תנאי שטח דומים למאדים נמצאים גם במדבר יוטה, והוא אכן משמש רבות את צוותי האסטרונאוטים המדומים. למעשה, לפני כשנה שוגר למשימה בינלאומית נציג מטעם סוכנות החלל הישראלית – רואי נאור, דוקטורנט למדעי כדור הארץ ממכון ויצמן וקיבוצניק לעת מצוא. יחד עם עוד חמישה עמיתים שפגש במסגרת אוניברסיטת החלל הבינלאומית, שהה נאור במשך שבועיים במדבר יוטה בטמפרטורות שירדו אל מתחת לאפס, ועבד על מחקריו הגיאולוגיים. הוא בחן למשל הימצאות מינרלים בסלעים, בזמן שעמית אוסטרלי, ממש כמו מארק ווטאני ההוליוודי, בדק היתכנות של גידול צמחים בחממות לצורך מאכל, שהרי כמה אבקות אפשר להכניס לפה בשנתיים שיחלפו עד הנסיעה חזור לכדור הארץ.
מפעם לפעם עורכת נאס"א משימות הדמיה. אחת המרתקות שבהן היא פרויקט "נימו" (NEEMO), ההביטאט היחידי בעולם שנמצא מתחת למים. האסטרונאוטים (או מוטב, נימונאוטים) שנשלחים אליו שוהים בו למעלה משלושה שבועות. "צוותי נימו עושים עבודות בחוץ – עודרים, חוקרים", מספרת סורק־אברמוביץ'. "זו כבידה שונה לגמרי, והמשמעות היא כמובן לחיות כל הזמן עם הזרמת חמצן. יש לזה הרבה השלכות רפואיות שאפשר לחקור, כמו כמה חמצן נכנס למוח ולדם. המשימות של נאס"א ושל סוכנויות החלל האחרות מדמות את חיי האסטרונאוטים העתידיים עד הסוף – הממשק עם החליפה, אמצעי התקשורת, הרובוטיקה, המזון וגם הפסיכולוגיה שבחיי צוות בתנאי לחץ. לתחום הענק והעשיר הזה מצטרפות גם אוניברסיטאות, שנהנות ממחקרים שלא יתאפשרו להן בדרך אחרת, ואגודות חובבים – ובין אלה בולטות אגודת המאדים העולמית ופורום החלל האוסטרי, שנחשב למקצועי ביותר".
דרכיהם של נאור, סורק־אברמוביץ' וד"ר הלל רובינשטיין, מפקד המשימה במצפה־רמון, הצטלבו ב"בית הספר לאסטרונאוטים צעירים" שהקים האחרון במכון דוידסון. אז גם עלה הרעיון לערוך ניסוי הדמיה מקומי. "רואי אמר 'תקשיבו, אחרי יוטה, נראה לי שיהיה מתאים לעשות משימה אנלוגית במצפה־רמון'. באמצעות יובל פורת, מהנדס חלל וחבר בפורום האוסטרי, הגיעה לנגב משלחת רמת דרג. הסתובבנו איתם, הראינו להם אתרים והם התלהבו מאוד. ישבנו עם הנציגים של OeWF ועם סוכנות המדע הישראלית, וסגרנו על ניסוי גדול ב־2020 – שהיא כידוע 'שנת המאדים', עם שישה שיגורים שמתוכננים לצאת לכוכב. הסברנו שאנחנו מעוניינים כבר השנה להתחיל בשיתוף פעולה, והנה הוא קורה".
שיתוף הפעולה מתגשם בדמות ניסוי שהוביל כעת רובינשטיין כדי לבדוק "פרוטוקול תקשורת", או בעממית: מה קורה כאשר יש כמה צוותי אסטרונאוטים על מאדים, והקשר של אחד מהם עם חדר הבקרה או עם צוות אחר לא עובד – מי מדווח, איך יוצרים קשר ומה הצוות האחר עושה כדי לפתור את הבעיה. הסיטואציה אינה מופרכת, שכן כמה צוותים מסוכנויות חלל שונות עתידים להישלח בו זמנית למאדים כבר בעשורים הקרובים, וזה עוד בלי להזכיר את המושבה שמתכנן אילון מאסק. בין צילום לריאיון הספיק רובינשטיין לדווח לי שניסוי התקשורת הצליח "מעל למצופה", ובזמן קֶצֶר התקשורת בין חדר הבקרה להביטאט, התגברו על הבעיה בעזרת חדר הבקרה באוסטריה. רואי נאור, אגב, פיקד על חדר הבקרה הישראלי במהלך ארבעת ימי המשימה.
ניסוי נוסף שנערך בשיתוף עם האוסטרים, ובהובלת פרופ' רון, התמקד במדידת קרינה קוסמית במקומות שונים במקביל. התפרצויות שמש משחררות כמות אדירה של קרינה, מה שעלול לסכן את האסטרונאוטים שינחתו על הכוכב האדום. "כדור הארץ שלנו ממוגן – יש לו אטמוספירה ויש לו שדה מגנטי בקטבים", מסביר רון. "במאדים אין כמעט אטמוספירה, אין שדה מגנטי, ולכן הסכנה גדולה הרבה יותר. נאס"א מעריכה שבמשימה של 500 יום, כולל זמן הנסיעה, אסטרונאוט ייחשף ליותר קרינה משמותר לו להיחשף במהלך כל חייו. אם מתרגמים את זה למספרים, זה נשמע נורא – על כל עשרה אסטרונאוטים שישוגרו למאדים, אחד ייהרג. חייבים להתמגן, ליצור שכבת הגנה מסיבית בין האסטרונאוטים והקרינה. איך? על ידי בנייה שעושה שימוש בקרקע המקומית, או בקרח שנמצא על הכוכב. ברגע שיש התפרצות שמש שאנחנו יודעים עליה מראש – מסתתרים במבנה ועוטים חליפה מבודדת.
"בגלל הסכנה חשוב מאוד לנטר. בניסוי שלנו שלחתי גלאי לצוות פורום החלל האוסטרי בעומאן, מדדנו בשני המקומות בו זמנית והצלבנו תוצאות. מדידת קרינה קוסמית היא כמובן לא דבר חדש; אני רציתי לראות אם אצליח לפתח מערכת זולה יחסית וניידת, כזו שמתקפלת למזוודה ואפשר לצאת איתה בקלות לשטח. זה עבד מצוין. יש לי שאיפה לשפר עוד את הגלאי ולהוזיל אותו, כך שבתי ספר יוכלו לרכוש כמה כאלה ככלי לימודי".
להדפיס במכונת פסטה
עוד שלוש משימות עמדו בפני הרמונאוטים. אחת מהן עוסקת בהיתכנות השימוש באדמת מאדים להדפסת לבֵנים בתלת־ממד. הרציונל הוא פשוט: עם כל הציוד האינסופי שיידרשו האסטרונאוטים להעמיס על החללית ומגבלת המטען, לא כדאי להזדקק גם למלט, ברזלים ושאר חומרי בנייה מתוצרת כדור הארץ. במתחם המעבדה הזעיר בהביטאט אני רואה צנצנות שבהן נאספה קרקע שכבר נפרשה לשכבות שונות, והמדענים בחנו את הרכבן. מבחנה של אדמת מאדים אמיתית ששוויה זהב נמצאת גם היא לצידן, הכול כדי למצוא את ה"דיו" הנכון לשימוש במדפסת הלבנים.
הצלחה אחת למוח הישראלי כבר יש בתחום. בשנת 2015 פרסמה נאס"א קול קורא להדפסת מבני מאדים בתלת־ממד. על המשימה התמודדו 162 צוותים, בהם גם אדריכלים עטורי פרסים ויוצאי מוסדות אקדמיים יוקרתיים. אחת הדוברים באותו ערב של אגודת המאדים הישראלית הייתה הלן וקסלר, בוגרת המחלקה לארכיטקטורה בבצלאל, שסיפרה לקהל המשועשע כיצד היא ושותפיה לפרויקט צלחו שלב אחרי שלב בתחרות. את ההצעה שלהם הם בחרו להגיש כספר קומיקס, ואט־אט דילגו מעל כל המשוכות למרות אפס תקציב, אפס זמן ורצף סיטואציות קומיות הכי ישראליות. וקסלר סיפרה איך כשהמדפסת התקלקלה, הם קיבלו בהשאלה ממוזיאון המדע מכונת פסטה, והשתילו לה זרוע רובוטית; איך שלחו את תוצר ההדפסה לחו"ל בעזרת חברים טייסים שלקחו אותה בקוקפיט; ואיך שכרו חדר במלון כדי להשתמש במשך 15 שעות במדפסת של חברה שישבה באותו בניין. נכון לעכשיו, הצוות הישראלי הוא אחד מחמשת המתמודדים הסופיים, וכבר מחזיק באמתחתו ציון לשבח מנאס"א. יש כבוד.
ואם בגאווה מקומית עסקינן, וסט הגנה מפני קרינה שיצרה החברה הישראלית StemRad, בראשותו של ד"ר אורן מילשטיין, עתיד להצטרף בקרוב למסע סביב הירח. בובת־דמי שעליה אלפי גלאי קרינה תלבש את הווסט ותעלה לחללית "אוריון", לצד חברתה נטולת ההגנה. כך יהיה אפשר לבחון עד כמה מבודד הווסט את הלובש מפני הקרינה הקוסמית שציין בפנינו פרופ' רון. ומאוריון הדרך (של הווסט) למאדים קצרה.
על הרמונאוטים עצמם בוצע ניסוי פסיכולוגי מרתק, שמובילים חוקרים מאיטליה. "מחקרי עבר בפסיכולוגיה הראו שכאשר אדם נמצא בלחץ, הוא משתמש במילים קצרות יותר", מסבירה סורק־אברמוביץ'. "הניסוי שנעשה כאן בוחן אפיון פסיכולוגי: לאורך המשימה מודדים לחץ דם, ממלאים שאלון שמתעניין איך אתה מרגיש או בכמה לחץ אתה נתון, ואז מבקשים ממך לכתוב חיבור קטן. אגב, הם לא מבקשים שנכתוב באנגלית. בעזרת כלים סטטיסטיים שברשותם, הם מנתחים את הנתונים.
"אין סוף לניסויים הפסיכולוגיים שאפשר לערוך בתחנות המחקר. באנטארקטיקה למשל יש תחנה שבה כל פנים המבנה צופה בחומר דמוי עץ. מה קורה לך מבחינה פסיכולוגית כשאת מוקפת קירות מחומרים טבעיים? כמה תמונות משפחתיות שמים בחדר, ומה זה עושה? יש מגוון אדיר של היבטים שאפשר לבחון".
ניסוי פסיכולוגי נוסף הפעיל נדב קושניר, עובד סוציאלי וקצין הרפואה של המשימה. "זה ניסוי שנערך על ידי חוקרים ממילאנו, ובחן את ההשפעה של יצירתיות על יכולת פתרון בעיות", הוא מסביר. "לצורך כך מצאנו את עצמנו מתנסים בעשייה יצירתית, כל אחד במה שהוא בחר. אני ציירתי, מישהו כתב שירה, ואחר בנה בתלת־ממד.
"אחר כך עשינו איזשהו תהליך של למידה – כל אחד ישב עם עצמו במשך עשר דקות מול הדף, וציין חוזקות וחולשות שקשורות לממשקים האנושיים. זה יכול להיות הממשק בין חברי הצוות, או בין האנשים לבין החליפות, מערכות תמיכת החיים או ההביטאט. מתוך זה בחרנו את הדברים העיקריים ושלחנו לאיטליה. החיים הצפופים של אנשים שלא מכירים היטב זה את זה, ונדרשים להתמודד עם הרבה לחץ, הם כר פורה למחקרים כאלה".
ואיך באמת היו החיים תחת לחץ עם אנשים שאתה לא ממש מכיר?
"אפשר ללמוד הרבה על אנשים בסיטואציה כזאת, וחשוב לתפעל את תחושת הנוחות כל הזמן. אין הנחתום מעיד על עיסתו, אבל הייתה כאן חבורה נפלאה של אנשים שכיף לעבוד איתה".
חיידקים משגשגים בכיף
כאן אנחנו מגיעים למשימת המשימות מבחינתה של סורק־אברמוביץ', ולשאלת השאלות: האם יימצאו חיים בכוכב מצפה־רמון? היא כמובן לא מחפשת חיים שוקקים כמו אלה שבתחנת הדלק בכניסה למצפה, אלא פעילות מיקרוביאלית שרוחשת בסלעים. את עבודת הדוקטורט שלה באוסטרליה היא כתבה בנושא "פונטציאל קיבוע חנקן בסביבות חיים קיצוניות", ואם להסתפק בהבנת הסייפא – גם הנגב עונה לצורך העניין על הגדרת סביבת קיצון. הניסוי מתחומי הביו־גיאולוגיה שהיא ערכה כאן התבצע בתמיכת מרכז מינרווה למחקר חיים בסביבות קיצון פלנטריות, והאנליזה הראשונית נשלחה לשם.
"זה הרעיון: יש חיים גם בסביבות מדבריות יבשות ובאזורים שהקרינה בהם חזקה מאוד. חזזיות למשל (שילוב של אצות או חיידקים מסוימים עם פטריות – י"א) חיות במדבר בשמחה ובששון ושורדות בתנאי קיצון. הן עמידות כל כך שמוצאים אותן גם באנטארקטיקה. חיים מתפתחים בכל מקום עם קצת הגנה, הם אפילו לא צריכים הרבה".
ההבנה שחיים כלשהם ישרדו גם תנאים שנראים בלתי אפשריים, די חדשה. אפשר לזקוף אותה לזכות צוללת אמריקנית אחת בשם אלווין DSV, שביצעה עד היום עשרות אלפי צלילות ונשאה בבטנה כ־12 אלף מדענים. ייחודה הוא ביכולת שלה להגיע לעומק של כ־5,000 מטר. בסוף שנות השבעים היא צללה בין איי גלאפגוס, אלה שעזרו לדרווין לפתח את משנתו. "להפתעת החוקרים כי רבה, נמצאו חיים לאורך כל אזורי ההתנגשות הטקטונית הפעילים", מסבירה סורק־אברמוביץ'. "צדפות, סרטנים וחיידקים משגשגים שם בכיף – בלי שמש, עם הרבה גופרית, ובטמפרטורה של 700 מעלות. רק כשגילו את זה נפתח הראש, והחוקרים הבינו עד כמה אנחנו טועים".
מה היא רוצה למצוא במדבר? ציאנו־בקטריה, חיידק פוטוסינתזי שהתפתח בכדור הארץ לפני 3.6 מיליארדי שנים. מדובר ביצור מאוד לא תובעני בדרישותיו, שאחראי לזה שיש לנו היום חמצן באטמוספירה. הסיבה לזכייתו בכתר ממלכת החיידקים היא היכולת שלו לשרוד בתנאים קיצוניים. אפשר למצוא אותו בשכבות שלמות בתוך סלעים: כששוברים את הסלע הנכון, מגלים פס דק ופוטוגני שלו. אגב, לפני כשלוש שנים הציע צוות מדענים גרמני לייצא ציאנו־בקטריה למאדים כדי להוסיף חמצן לאטמוספירה המקומית.
סורק־אברמוביץ' אכן אספה אבנים להביטאט, שברה, יגעה ומצאה, והגיעה למסקנה: "גם אם נשלח למאדים את הטכנולוגיה הכי משוכללת, חשוב מאוד שיהיה ביו־גיאולוג שיעבוד בשטח. בהביטאט היה לנו דיון שנמשך שעות, האם צריך לשלוח אסטרונאוטים למאדים או שהטכנולוגיה תעשה בשבילנו את העבודה. אז יש היום לוויינים שמזהים כלורופיל, אבל אין ביטחון ביכולת שלנו לוודא שהם יעבדו אחרי טיסה של שבעה חודשים ויזהו כמות מזערית. צריך שם אותנו, בני האדם. אין מה לעשות".
עם כל האסטרואידים שצפויים לפגוע בכדור הארץ והתחזיות השחורות באשר לקיצו המתקרב, יש מצב שנגיע למאדים בהמונינו בכל מקרה, אבל עוד חזון למועד. עם רדת החשכה, כשהרוח כבר משתוללת, אנשי התקשורת והצלמים מתחילים לעלות לג'יפים. הרמונאוטים העייפים מתחילים לחשוב בית, אבל יש להם בית נייד לפרק. ההביטאט חייב לעבור שפצורים למען בטיחותם של תלמידי בית הספר לאסטרונאוטים שיגיעו באפריל. מאוחר יותר מגיעה סורק־אברמוביץ' המותשת לבית שבמבשרת, אל בעלה ובתה. "נכנסתי הביתה וחשבתי לעצמי שכנראה אף פעם לא אשכח את המשימה הזאת", היא מדווחת לי, "ואז רצתי למקלחת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
