זכרו של אברהם סורמלו, נהג מונית וממספרי הסיפורים הגדולים בירושלים, נמחה מלב. על המרתף שבו שתה וצחק עם אנשי תרבות, שחקנים ובדחנים, משייקה אופיר ועד רבקה מיכאלי, נבנה בניין המשביר החדש בכיכר ציון. אבל נכדו דביר הולך בעקבותיו, סובב ברחובות בין הדווידקה למלון רון, בין החתולות לברנשים, ומספר על העיר הישנה ואנשיה: "פעם ילד שאל אותי בפליאה – זה אמיתי? עניתי לו – מה זה חשוב. זה סיפור טוב? זה מה שמשנה"
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קבלת תורה בדור פוסט-מודרני
– עורך דין – מהפיוט ועד הפרקליטות
– מגוון הצעות לבילוי משפחתי ברוח חג השבועות
אם תרצו למצוא בירושלים מקום מסוים בלי יישומון ניווט, תצטרכו לשאול מישהו לאן ללכת. "איפה שיש אלוהים אין ג'י־פי־אס", אומר לי דביר סוּרָמֵלוֹ, עוצר לפתע במקומו בזמן ששנינו משוטטים ברחובות נחלת שבעה. "הבעיה עם ירושלמים היא שהם אוהבים לזכור שמות שאפילו המנדט שכח. לפני שבנו פה את הרכבת הקלה, אם הייתי שואלת ירושלמי איך מגיעים מבנייני האומה לכיכר ספרא הוא היה עונה לך: 'מה הבעיה? את נוסעת ישר ברחוב יפו, נופלת על כיכר הדווידקה, ממשיכה משם לכיכר ציון, מסתכלת שמאלה, רואה מלון רון ואת ככה קרובה'. אבל אז את מתחילה לנסוע ומגלה שהדווידקה כבר מזמן לא כיכר, שכיכר ציון מעולם לא הייתה כיכר, ושלמלון רון כבר שנים קוראים בכלל מלון מנורה".
וכמו העיר כך אנשיה, מספר סורמלו. "אם היית מזדמנת לירושלים ושואלת עובר אורח איפה אפשר למצוא את אברהם ג'נאשווילי, הוא היה שולח אותך לקסטל ואומר לך שאת לא מפה. אבל אם היית שואלת אותו איפה אפשר לפגוש את אברהם סורמלו, הוא היה אומר לך, 'אה, למה לא אמרת מראש? לכי ישר על רחוב יפו, תעברי על כיכר הדווידקה תמשיכי הלאה לכיכר ציון, תחפשי מלון רון, תלכי ימינה לרחוב הראשי של נחלת שבעה שקוראים אותו רחוב סולומון, חפשי את הדירה הקצרה ביותר, בבית הגבוה ביותר, ושם תמצאי אותו".
ואז סורמלו מסתובב לכיוון אחד הבניינים ומראה לי את הדירה. היא עדיין שם, מחריבה את האסתטיקה של הבניין כולו. "אני זוכר את עצמי בתור ילד עומד בה ומניח חמסה על התקרה", הוא נזכר בגובה התקרה הנמוך. "זו דירה שחייט כנראה תפר למידותיו, כי סבא שלי היה איש קצר מאוד. הוא היה כל כך קצר שזה כאב בעיניים. מספרים במשפחה שפעם ברחוב פגש אותו חבר ואמר לו, 'סורמלו, תגיד, איפה השאר?'. סבא ענה לו: 'מה אני יכול לעשות? כשהייתי ילד בגרוזיה שלחו אותי אצל הרב שייתן ברכה. הרב שם את היד על הראש שלי ואמר, תהיה גדול! תהיה גדול! ומרוב שהוא דחף למטה אני לא עליתי למעלה'".
סורמלו – שפירוש שמו הוא "איש סוראמי", עיירת הולדתו בגיאורגיה – היה מספר הסיפורים האגדי של ירושלים. בחבורה סביבו התקבצו שחקנים ובדחנים, אנשי בידור ותרבות, רדיו וטלוויזיה. זה היה בשנות החמישים, השישים והשבעים. לקראת מותו, בשנותיו האחרונות, נהג לשבת במטבח דירתו הפונה לרחוב, להסתכל בעוברים ובשבים ולחקור אותם. "הוא היה המוכתר של השכונה. ואם הייתם עוברים ומוצאים חן בעיניו, הוא היה אומר לכם, 'תעלו ותיכנסו, תאכלו משהו קטן, תשתו משהו גדול, ותשמעו סיפור".
קצת יותר מארבעים שנה חלפו מאז שנפטר, ב־1979, מספר הסיפורים הירושלמי הנודע. הוא לא הותיר אחריו הרבה, אבל הכישרון כנראה דילג דור אל נכדו דביר, שממשיך את מורשת סבו. אחת לכמה זמן הוא מוביל אנשים בקבוצות ברחובות הצפופים של נחלת שבעה: לבית הכנסת שסבו נהג להתפלל בו, למועדון שנהג לשבת בו, ולפעמים, כשאין להם כוח, הוא "אורז את ירושלים במזוודה", כפי שהוא אוהב לתאר, ומגיע אליהם. לסיור קוראים "כולם היו בנאי, חוץ מסורמלו". "הייתה תוכנית בטלוויזיה שקראו לה 'זה הסוד שלי', והוקדשה פעם ליום ירושלים", מספר סורמלו על מה שהביא אותו לצעוד בעקבות הסב. "המתמודדים התבקשו להעביר זה לזה בפנטומימה דמויות ירושלמיות, וסורמלו הגיע לפני טדי קולק. אז הבנתי שלשם המשפחה שלי יש משמעות. הדבר היחיד בחיים שאני לא אחראי עליו הוא זה שאני סורמלו, אבל אני לא מחזיר מתנות".
לא משנה הסדר
כשאנחנו צועדים במדרחוב המרוצף, סורמלו מביט רגע בבגדים של עצמו וצוחק: "אם סבא שלי היה מזדמן לשיחה בינינו ורואה אותי מדבר איתך ככה, בבגדים של קיבוצניק, הוא היה אומר שזה מהצד הפולני במשפחה. הוא היה אומר שככה בן אדם לא יוצא מהבית, אפילו לא כדי להוריד את הזבל, והוא בחיים שלו לא הוריד את הזבל. סבא שלי התלבש כמו שבן אדם צריך להתלבש – חליפת שלושה חלקים, עניבה, שעון הולך בלמטה של הבטן, טבעת ארבעה צול זהב, ותמיד, אבל תמיד – מגבעת שהולכת על הצד של הראש".
להסתובב עם סורמלו ברחוב זה כמו ללכת עם מכונת זמן. החשיבה אסוציאטיבית, השפה ירושלמית ומתגלגלת, וכל פינת רחוב, כל ברנש ירושלמי חולף וכל חתול יכולים להזכיר לו סיפור. "בירושלמית אין חתול. יש רק חתולה. סיפרו פעם על ירושלמי שהשאיר אצל הווטרינר חתול בכלוב, ובכלוב היה פתק: 'הסוג חתולה, המין זכר'".
במשך שנים רבות, כך הוא מספר, "ירושלים הייתה המקום שהדבר הכי טוב שאפשר היה לעשות הוא למות. לחיות לא היה הצד החזק שלה. הרחוב החשוב ביותר בעיר היה רחוב יפו, שירד משער יפו של העיר העתיקה כל הדרך מערבה עד לשפלה, עד יפו, שהייתה אז הנתב"ג של ישראל, ושם התחבר עם שדרות ירושלים. מעין סגירת מעגל".
נחלת שבעה, שכונת מגוריו של סבו המנוח, מעולם לא הייתה שכונת פאר. "היא הייתה שכונה של בני אדם שרצו לשפר מעט את התנאים שהיו בתוך העיר העתיקה. וכמו שהיא עלתה מהר ככה היא גם ירדה. היו בה כל מיני עסקים קטנים, תעשייה זעירה, ואחרי שהבריטים עזבו היה בכלל תכנון להרוס את כל האזור ולהקים בו מבנים של אבן מנוסרת – כזו שדומה יותר למצבות של המנוּחוֹת מאשר לאבן קיר. הצליחו לעצור את זה, אבל השכונה המשיכה לשקוע, עד שהחליט מי שהחליט להפוך את כל מרכז העיר למדרחוב אחד גדול. ההצלחה הייתה אדירה, אבל בתוך הדבר הזה שכחו קצת את התושבים המקוריים.
"התגוררתי כאן במשך שנתיים. היה לי קיר משותף עם שלוש זקנות שהגיל המשותף שלהן היה בערך 700. הדבר האחרון שהן חלמו עליו הוא שיהיו פה מסעדות ובתי קפה שמנגנים מוזיקה והאדמה רועדת. ובלילה מגיעים כל מיני נערים אחרי ששתו – פה משתינים, שם שוברים בקבוק ערק. היו ימים שהן ממש פחדו לצאת מהבית. לכן לכל מי שמטייל איתי, ולא משנה איפה בעולם אנחנו נמצאים, אני אומר שתמיד צריך לזכור שיש אנשים שהנאחס שלהם הוא לחיות במקום שכיף לנו לטייל בו".
אבל לאדון סורמלו הרעש כנראה הפריע פחות. הוא אהב להתבונן בהמולת הרחוב. "וכמו שהיה נמוך, ככה גם היה חזק. סיפרו עליו שהיה האיש הכי חזק בירושלים בשנים ההן. עד היום כשאני מסתובב בעיר ואומר לאנשים 'סורמלו' הם תופסים את היד שלהם. מי שקיבל ממנו לחיצת יד לא שוכח אותה אף פעם".
אי אפשר לדבר על ירושלים בלי להזכיר את הבנאים. "הם גרים בתל־אביב כבר הרבה שנים, אבל הבנאים וירושלים זה כמו נדבך בכותל המערבי", אומר סורמלו. בשנת 1992, כשיוסי בנאי עלה עם ההצגה "שובו של הסורמלו" שכולה קודש לדמותו ולסיפוריו של המספר הירושלמי, אחד מחבריו של דביר הלך לצפות בה לפניו. "כשהוא חזר התקשרתי אליו, זה היה כבר חצות, ושאלתי אותו איך היה. הוא שתק. אמר לי, 'לא רוצה לומר, לא נעים. יוסי בנאי צוחק על סבא שלך. איך שהמסך נפתח רואים אותו עולה לבמה ומחזיק ביד כוסית, שעה וחצי, ולא מניח אותה בצד'. אמרתי לו, 'תראה, אני את סבא שלי לא זוכר עם כוסית, אני זוכר אותו עם בקבוק'".
סורמלו הנכד לא מנסה לעשות אידיאליזציה לדמות של סבו, וזה חוזר לא אחת בשיחה־סיור שלנו. "סבא שלי שתה הרבה. כל כך הרבה, שסיפרו עליו שפעם נכנס לאיזה בית מרזח ירושלמי והמוזג שאכל אותו: 'מה תשתה? ויסקי, ערק, בירה, יין?'. סבא שלי ענה: 'לא משנה הסדר, תיתן, אני מבטיח לשתות'".
דביר סורמלו בן "חמישים ושוונץ", כפי שהוא נוהג לומר. הוא גדל בקריית־משה ומתגורר כיום בצור־הדסה, בפרברי העיר. אביו הוא בנו של סורמלו, כמובן, ממוצא גיאורגי – גרוזיני, בעצם – ואמו מבית פולני. "את מבינה מה זה פולנייה שמביאה גרוזיני הביתה? בהוליווד יש סרטי אימה על דברים כאלה. יש לי בבית תמונות מהחתונה של ההורים שלי, ובשביל הסבא והסבתא הפולנים זו הייתה ההלוויה הכי שמחה שהם היו בה בחיים. כשאמא שלי הפולנייה הגיעה לבית של אבא שלי בפעם הראשונה, היא הבינה שאין שולחן בלי בקבוק. פותחים שולחן ושותים. מצב רוח טוב? ממשיכים. אחרי אינספור בקבוקים סבא שלי פתאום נעמד, מסתכל על כולם ואומר: 'יאללה, נוסעים'. אחרי ששתה הוא נהג באמבולנס שלו".
ראסיה לחמור
"היו שני אמבולנסים בירושלים – זאת אומרת, היה אמבולנס אחד, ואברהם היה נהג טקסי שלפעמים קראו לו באופן דחוף להוביל את אחד הפצועים לבית החולים", סיפר דן בן־אמוץ בערב הוקרה לסורמלו שנערך ימים ספורים לפני מותו, לרגל יום הולדתו השמונים. "הוא היה עומד שם למעלה, בבן־יהודה", מצביע בן־אמוץ בסרטון, הזמין לצפייה ביוטיוב. "בא אחד ואומר לו, קח אותי לשטראוס, אני מרגיש רע מאוד. אומר לו יאללה, תיכנס. יוצא החוצה עם המנואלה, מתחיל לעבוד, לא נדלק. נכנס פנימה, מנסה להדליק בירידה בבן יהודה. מגיע עד כיכר ציון – לא נדלק. סורמלו אומר לו צא החוצה רגע, תדחוף. אומר לו: נו, מה לדחוף, אני תכף מתעלף. אין לי כוח בכלל. אז הוא אומר לו: אין לך כוח? אז תזמין אמבולנס".
אז איך הפך נהג אמבולנס ירושלמי לדמות מיתולוגית בקרב קהל חובבי הסיפורים? התשובה כנראה מתחילה בדרך לכאן. "סבא תמיד היה אומר: 'הגעתי לארץ בשנת 18', בן 18'", מספר סורמלו הנכד (יש לציין שיש גרסאות אינספור על השנים והגיל, ובוודאי גם על פרטים אחרים בסיפור). "אבל זה לא היה סתם 'עליתי על מטוס ובאתי'. זה היה טיול שנמשך שנתיים, ברגל, דרך גרוזיה, עבור בטורקיה, סוריה ולבנון, ומשם לארץ ישראל. חצי מזרח תיכון הוא עבר". בארץ הוא פגש את אשתו דבורה, גם היא ממוצא גרוזיני, והראשונה במשפחתה שנולדה בעיר העתיקה. היא נפטרה שלושה חודשים לפני הולדתו של דביר, והוא קרוי על שמה. "את שואלת איך הוא הפך למספר סיפורים? בואי נגיד שכל מי שהגיע לפה עד הקמת המדינה וכמה שנים טובות אחר כך, היה לו סיפור. אנשים עברו פה כל כך הרבה דברים בדרך, וככה נולדו הסיפורים. שמעת פעם על 'הרנטגן'? סבא היה אותו הדבר, רק בלי הרב. הוא ידע להסתכל על אנשים ולזהות את האופי של הבן אדם, והייתה לו יכולת מופלאה לשבת ולספר סיפורים".
סורמלו שב ומדגיש שסבו לא היה אדם מעודן במיוחד: "הוא היה ערס גדול. יש אנשים שמקבלים המון כבוד בזכות קוטר האגרוף שלהם, ולו היה אגרוף כבד וגדול במיוחד. אחד הסיפורים הכי מפורסמים עליו הוא שפעם הוא הלך לעיר העתיקה, לאיזה מועדון של קלפים ופוקר. תוך כדי הליכה הוא הגיע לסמטה צרה מאוד, רק מקום לכתפיים היה שם, וראה מולו חמור. עומד הסבא שלי, מסתכל על החמור, והחמור מסתכל על סבא שלי, אף אחד לא מתכוון לוותר. אחרי שתיים־שלוש דקות הבין סבא שאין פה מקום לצעדים בוני אמון, ניגש אל הפינה של הסמטה, שם את הבקבוק של הערק, מעל הפייה שלו הניח את המגבעת, בא לחמור, תפס אוזן אחת, תפס אוזן שנייה, ובום, ככה עם הראש. החמור התמוטט וסבא לקח את המגבעת והבקבוק והמשיך ללכת. פעם סיפרתי את הסיפור הזה לקבוצה והיה שם ילד. הוא ניגש ושאל אותי בפליאה – זה אמיתי? עניתי לו – מה זה חשוב. זה סיפור טוב? זה מה שמשנה".
ברחוב המרכזי של נחלת שבעה, בואכה כיכר ציון, אנחנו חולפים על פני בית הכנסת "קהל חסידים" שסורמלו נהג להתפלל בו. "אצל יהודים, הרבה פעמים, ככל שאתה מתבגר אתה הולך יותר לבית הכנסת. אצל סבא, ככל שהוא התבגר ככה הוא הלך פחות. אמרו לו, 'סורמלו, מה נהיה?'. הוא אמר: 'מה, עכשיו אני צריך שהוא ייזכר בי?'"
מול הבניין החדש של המשביר לצרכן, בקצה המזרחי של כיכר ציון, סורמלו מצווה עליי לשבת. "אין שימור בירושלים", הוא אומר. "זה נושא כאוב. אם איל נדל"ן רציני יגיש לעירייה תוכנית מספיק טובה להוסיף נדבכים לכותל, יש מצב שגם את זה יאשרו". אבל פעם, הוא מסביר, לפני שגילחו פה קטע מהרחוב ובנו את הבניין, שכן פה מבנה שהזכיר בזעיר אנפין את הטירה של הארי פוטר. היו בו גרמי מדרגות שעלו מכל מקום לשום מקום, ובין השאר פעל בו הדיסקוטק המפורסם ביותר שהיה אז בירושלים – האנדרגראונד. ובקומה התחתונה שכן מרתף אפלולי, המרתף של סורמלו. "הוא היה מעין חמארה, כמו שאומרים היום במחנה יהודה. מקום שכף רגלו של האדם הלבן לא דורכת, וכף רגלה של אישה משום צבע לא מגיעה אליו. מקום של גברים עבים וכבדים ששותים קפה שחור עם כוס מים קרים וקרח, ליד זה בקבוק של ערק, משחקים קלפים או שש בש ומדברים".
על מה מדברים?
"על הכול. האישה, הילדים, הנכדים, בית"ר ירושלים, שהשיחה עליה נורא עצובה בשנים האחרונות. אגב – על הבחירות לא מדברים שם. מתעסקים בפוליטיקה גלובלית. סוגרים עניינים עולמיים".
הימים ימי שנות החמישים, ועד אז סורמלו עדיין אנונימי יחסית. "לאט־לאט נכנסו לפה גם כל מיני בדרנים ואמנים ושחקנים, ששמעו שיש שם איש אחד שמספר סיפורים בשפה מאוד ציורית".
איזה סיפורים למשל?
"בתקופת מלחמת ההתשה הוא סיפר שהמצרים תפסו מרגל ישראלי בתעלה. הסיפור הוא כזה: במצרים כמובן חוקרים אותו ברוחב לב, כלומר מפרקים אותו במכות. אבל ההוא לא מוציא מילה מהפה. אחרי שלוש שעות של חקירה אומר הקצין המצרי – תלו אותו. לוקחים שני ארגזים, שמים את העניבה, הקצין נותן בעיטה והבחור מתחיל לפרפר ומסמן לקצין לבוא. הקצין אומר לחברים שלו: 'זהו, הוא נשבר, תורידו אותו'. פונה לבחור, שואל אותו, 'נו, מה יש לך לומר?', וההוא מסתכל לו בעיניים ואומר: 'אין לי אוויר'".
קללות בכל השפות
מי שגילה את סורמלו לציבור הרחב היה דן בן־אמוץ, שהסתובב אז בין טיפוסים עממיים ואסף מהם סיפורים. כך למשל היה עם "סיפורי אבו־נימר", שבן־אמוץ טען שהיה דייג מיפו. "אני לא בטוח עד היום אם זה נכון", אומר סורמלו. יום אחד פגש בן־אמוץ את סורמלו והתאהב בו, "ממש העריץ אותו", ועד מהרה הפך המרתף למרכז בוהמייני של כל מיני דמויות ירושלמיות ואמנים שחפצו להסתופף בצילן. "הדמות מהפרסומת של בנק הפועלים, של דן חסכן, יש מצב שהיא נכתבה על דן בן־אמוץ. הוא לא נהג לשלם על המצרכים שהוא צרך. אחד הסיפורים המפורסמים אצלנו במשפחה הוא על ערב אחד שהם ישבו במועדון, הרימו כוסית אחת, שנייה, שלישית, וכשמצב הרוח הגיע לשיא סבא שלי השתיק את כולם, וברגע של עצבות אמר להם: 'יש לי רק בקשה אחת אליכם – כשיגיע יומי ואעבור לצד היותר טוב של החיים, אני מבקש מכם שתבואו אצל המצבה שלי עם בקבוק של ויסקי, אבל מהסוג הטוב, ותרוקנו אותו". דן בן־אמוץ אפילו לא מצמץ ואמר: 'אכפת לך אם זה יעבור דרך הכליות קודם?'"
בשנים הבאות הושכר המרתף למוזיקאי ואיש הבידור דן בירון, ולשותפו הבוהמיין יוסי אוחנה. שמו שונה ל"פוספוס", והוא הפך לביתם של הסטודנטים בעיר. נערכו בו הופעות ג'אז והצגות. אברהם פררה וגברי בנאי עשו שם את צעדיהם הראשונים. בירושלים של אז היו שני מקומות לבלות בהם: "אם התחלת בפוספוס והשתעממת, עברת לבכחוס ליד מרכז הפעמון. הפעילו אותו שלושה אנשים – אחד שהייתה חסרה לו יד, אחד שהייתה חסרה לו רגל, ולשלישי קראו דני שלם. אני רציני איתך".
גם אחר שהושכר המועדון, סורמלו המשיך לפקוד אותו. "בכל ערב היה מגיע מלובש, נעמד בפתח, ואנשים היו מתחילים פשוט לנהור לכיוונו. הוא היה יורד למטה, וחיכה לו שם ברז פרטי של ויסקי. מזג לעצמו כוסית, התיישב, והתחיל לספר סיפורים. הוא היה פשוט ממגנט. נקרא לזה 'כריזמה פראית'. סורמלו נשמע להרבה מאוד אנשים כמו איטלקית או ספניולית, אבל אנחנו במשפחה לא יודעים בכלל לדבר ספניולית. סבא שלי דיבר גרוזינית, עברית, ערבית, וקילל בכל השפות".
את טיבו של הקשר עם הבנאים גילה דביר כאשר פגש יום אחד בגיסתם. היא סיפרה לו סיפור ששמעה מהם, על איך יום אחד ישב סורמלו ושתה עם גברי בנאי וחנן גולדבלט. "על השולחן היו צלוחיות, לשים משהו בפה – גרעינים לבנים, גרעינים שחורים. אבל כשהשמחה באמת נעשתה גדולה סבא שלי היה מכניס את היד לכיס ומוציא ממנו שקד".
למה שקד?
"זה כבר סיפור בפני עצמו. אם ירושלמי היה פוגש אותו ברחוב והיה מחובב עליו, הוא נהג להכניס את היד לכיס ולהוציא מתוכו שקד אחד. עד שאת זוכה לאכול אותו הנשמה יוצאת לך. היה מכניס ומוציא אותו, שלושת רבעי שעה פרידה מהשקד. מי שקיבל ממנו שקד לא ישכח את זה לעולם.
"יושב לו סבא עם גברי וחנן גולדבלט, מכניס את היד לכיס ומוציא ממנו חמישה שקדים שלמים. גולדבלט חיסל את כולם בבת אחת. סבא הסתובב לגולדבלט ואמר לו: 'תגיד לי, אתה לא מתבייש? זה לא עובד ככה! אתה לוקח שלוש אצבעות ומלטף אותו, אתה אפילו טיפה ממזמז אותו, ורק בסוף אתה מקלף ואוכל אותו'. שקד, אמר לו סבא, 'זה כמו אישה'. גברי חזר הביתה, סיפר את זה ליוסי, ויוסי אמר: 'זה לא סיפור, זה שיר'. ואם תפתחו פעם רדיו תוכלו לשמוע את הגשש החיוור עם שיר קטן שנקרא 'זמזם שקד': 'שקדים אתה הלא נורא אוהב, רק אל תאכל בבת־אחת. / תבחר שקד אחד עם כל הלב, לטף אותו מעט ביד… / מיד תבדוק שלא יהיה מריר, גם לשקד צריך גישה. / זמזם אותו יפה, זמזם כמו שיר, זמזם שקד, שקד זה כמו אישה'".
פחם ליהלום
בכיכר ציון עוצר אותנו תמהוני אחד, לבוש במכנסיים קצרות על גבי מכנסיים ארוכות ועל סנטרו מסיכת קורונה צבעונית. למה יש כל כך הרבה אנשים מוזרים בירושלים, אני שואלת את סורמלו. "זו עיר שמושכת אליה מטורללים. ירושלים היא כמו סלט ירקות ענקי – יש בו מלפפונים ועגבניות, יש בו הכול, אבל אין פה באמת סלט. עד בערך 30 שנה אחרי הקמת המדינה היא עוד הייתה בוהמיינית. מגוון הצלילים והשפות והלבוש והתרבויות שהיית פוגשת ברחוב היה עוצר נשימה. נחלאות היא כמעט שם שגוי, זו לא שכונה, זה צביר ענק של שכונות של אנשים שחיו בדלות נוראית. בצד של הזה של הרחוב היה לך ניגון אשכנזי, וכשהיית עוברת לצד השני היה לך ניגון ספרדי. פה היה טעם אחד של חמין, ושם טעם אחר. הילדים היו מתקוטטים אבל גם מדברים, הספרדי למד מילה ביידיש והאשכנזי למד מילה בלדינו. זה יצר תמהיל של צלילים. ירושלים היא לא מודיעין. היא עיר שאנשים באו אליה בכוונת מכוון במשך מאות ואלפי שנים. מספר הסיפורים שהם סחבו והביאו איתם מהבית הוא עצום".
דביר היה ילד קטן בשלהי קיץ 1979, כשסבו הלך לעולמו. "בשנותיו האחרונות הוא כבר לא היה בשיאו, והוא גם לא היה סבא של חיבוקים וליטופים, כך שאני לא יכול לתאר לך איך הוא שם אותי על הברכיים וסיפר לי סיפור. זה לא קרה. אבל רגע לפני שהוא נפטר התאספו פה ליד המועדון ידידיו ומוקיריו. הגיעו שייקה אופיר, דן בן־אמוץ, רבקה מיכאלי, שאול ביבר ואחרים, וסיפרו לכבודו את הסיפורים שלו בפעם האחרונה. האירוע צולם לטלוויזיה הישראלית, ושבוע אחר כך הוא נפטר. בשלושים למותו שידרו את הסרט הזה, ושם רואים אישה קצת רחבה מחזיקה תינוקת, ולידה ילד קטן שמקשיב עם עיניים פתוחות. זה אני, וזה הזיכרון האחרון שיש לי מסבא".
הסרט מופיע ביוטיוב במלואו, אבל מלבדו ומלבד ערך קצר בוויקיפדיה, סורמלו לא זכה להנצחה רבה. "יום אחד מישהו אמר לי, 'לך למסעדת בארוד בחצר פיינגולד, יש שם תמונה מאוד יפה של סבא שלך'. רצתי לשם וראיתי תערוכה של כל מיני מקומות מירושלים של פעם. על הקיר הייתה תלויה סדרה של שלוש תמונות של סבא שלי, מהיפות שראיתי. הסתכלתי וראיתי שצילם אותן מיכה ברעם, זוכה פרס ישראל לצילום. הסבא הזה שלי, שבקושי ידע לקרוא ולכתוב, שהיה חותם עם האצבע שלו – יוסי בנאי זוכה פרס ישראל עשה עליו הצגה, מיכה ברעם זוכה פרס ישראל צילם אותו, וגברי בנאי עם שליש פרס ישראל הוציא עליו שיר 30 שנה אחרי שנפטר, 'געגועים לסורמלו'".
מה המקום של מספרי סיפורים בישראל היום? הצעירים מתעניינים, או שזה עולם הולך ונעלם?
"כשפונים אליי להזמין הופעות", מודה סורמלו בגילוי לב, "אני שואל מה הגיל של הקהל. אם אומרים שהוא צעיר אני אומר להם לחשוב על זה עוד פעם, כי לא בטוח שזה יתפוס. היום מה שתופס זה סטנדאפ, ובסטנדאפ בדיחה רודפת בדיחה. בשביל סיפור צריך זמן. יש לו התחלה אמצע וסוף. הוא לא מגלגל אותך מצחוק, הוא משאיר אותך עם טעם טוב. הסיכוי שטיפוס כמו סבא שלי יהפוך היום למישהו שכולם מכירים הוא כמעט בלתי אפשרי. האפשרות שדמות עממית מהשוק תצליח היום להיות פרסונה מיתולוגית, בעידן רב־ערוצי שבו כל אחד ממוקד בנישה הקטנה שלו, היא אפסית. האחרון שהצליח לעשות את זה הוא ז'וז'ו אבוטבול".
השמש קופחת בכיכר ציון, אבל לסורמלו הנכד זה כמעט לא מזיז. מעבר למסכה כירורגית חד־פעמית הוא שולף סיפורים כמו מכונת לוטו שמקפיצה כדורים. בכל פעם מפציר בי לשמוע עוד סיפור אחד קטן ודי. התפוח אכן לא נפל רחוק מהעץ. כשאני שואלת אותו כמה מהסיפורים אמת הם וכמה בדיה, הוא מגניב אליי מבט חצוף ומבטיח שזה הסיפור האחרון: "את יודעת, כשחגגו 40 לאיחוד ירושלים הזמינו אותי לגבעה הצרפתית לערב סיפורי תושבים. נעמדה שם גברת עם סיפור אהבה מופלא, באמת מרגש, אבל היא סיפרה אותו בפרטי פרטים. אמרתי לה, 'תקשיבי, את לא מספרת לילדים ולנכדים שלך, את מספרת את זה לקהל הרחב. עכשיו בואי נקצץ מפה, ניתן מכה שם, ניקח את הפחם שלך ונהפוך אותו ליהלום'. אז יש סיפורים עם גרעין של אמת, יש סיפורים מומצאים, אבל כמעט תמיד הם מבוססים על התכונות האנושיות. יוסי אלפי ויהודה עצבה סיפרו זיכרונות, אבל אני מספר בובעמייסס. מנסה לשדר אווירה. אני מספר לאנשים סיפורים על ירושלים של פעם, שאני אפילו לא באמת בטוח שהייתה קיימת".
