השמש קופחת על ראשינו בעוצמה, אבל יוסף אברמוביץ מאיץ בי כשאנו ספק־צועדים ספק־מבוססים בחול הרך, צמוד לגדר המקיפה את השדה הסולרי הגדול. "עוד מעט תראה משהו מדהים", אומר אברמוביץ במבטא אמריקני לא בולט מדי, כשניצוץ שובב מרצד בעיניו. בקצה השדה הוא פוקד עליי לחלוץ נעליים. השתגעת לגמרי, אני אומר לו, החול ממש לוהט. הוא לא מתרגש: "תלמד את סודות המדבר. תכניס את הרגל כמה סנטימטרים לתוך החול של הדיונה, ואז תראה שיהיה לך קריר ונעים". כעבור רגעים אחדים שנינו מטפסים על הדיונה, פעולה שבמבט מהצד נראית כמו סצנה בסרט ההמשך הכושל ל"גבעת חלפון". בסיום הטיפוס המייגע אנחנו משקיפים סוף־סוף אל המראה המובטח: שטיח זכוכית עצום וסימטרי שנמתח מאופק לאופק. למעלה מ־140 אלף פאנלים סולריים סופגים כאן את אור השמש הנצחי, והופכים אותו לחשמל. המתחם הזה נמצא סמוך ממש לכביש הערבה, אבל לחולפים בכביש יהיה קשה מאוד לראות אותו: בשיתוף פעולה עם הגופים הירוקים – שלא פעם ולא פעמיים עשו לאברמוביץ חיים קשים מאוד – נבנה השדה הסולרי הגדול של קיבוץ קטורה מאחורי מטע תמרים. אברמוביץ חושב שזה היה מיותר: "בעיניי זה נוף יפה מאוד, שמרחוק אפילו יוצר אשליה של אגם כחול. במה זה פחות יפה מחממות, נניח?"
כתבות נוספות במקור ראשון:
– הפרלמנט האוסטרי הכריז: חיזבאללה הוא ארגון טרור
– הדוגמנית הווירטואלית: כבר לא מספיק להיות יפה ולשתוק
– 20 שנה לנסיגה: צה"ל לא ניצח, את המחיר אנחנו עדיין משלמים
כמה שעות לפני כן אני אוסף אותו מביתו בירושלים – הוא לא מחזיק כלי רכב פרטי, מטעמים אידיאולוגיים־ירוקים – ושנינו שמים פעמינו מזרחה, לכיוון ים המלח, ואז דרומה, כמעט עד אילת. המטרה: לראות בעיניים כיצד מתגשם חלום האנרגיה המתחדשת בדרום הארץ, בדמות הישג מרשים שהושג השנה – מאה אחוזים מצריכת החשמל של העיר אילת והיישובים שבינה ובין צומת הערבה בשעות היום, מסופקים בכוחם של השדות הסולריים שאברמוביץ היה חלוצם. אבל אנחנו נפגשים גם כדי לדבר על כמה סוגיות פחות נעימות שפעילים סביבתיים כמותו נדרשים להתמודד עמן.
"יש שתי דרכים להפיק חשמל מהשמש – באמצעות חום או באמצעות אור", מסביר לי אברמוביץ לפני שאנחנו ניגשים לטיעוני התביעה וההגנה. המגדל הגבוה שהוקם באשלים, לא הרחק מבאר־שבע, פועל בשיטה של חום: אלפי מראות מכוונות לנקודה במגדל, והחום העצום שנוצר שם מומר לאנרגיה. "אני בעד השיטה הזו, בגדול, אבל לדעתי היא לא ישימה בישראל, בעיקר בגלל המחיר. החשמל שמיוצר באשלים עולה 80־90 אגורות לקילו־ואט שעה (קוט"ש), בעוד מחיר החשמל שמיוצר באופן סולרי כאן בשדה עומד עכשיו על 9־15 אגורות לקוט"ש. זה מחיר נמוך מדי, לדעתי. המדינה קבעה אותו בכוונה כך שרק שלוש־ארבע חברות יוכלו להתמודד עם הפקת החשמל, כלומר כדי ליצור מונופול. אם המחיר יהיה קצת יותר מ־15 אגורות, יהיו 200 חברות שיוכלו להתמודד, ויוקמו הרבה יותר שדות סולריים. הם שינו את כללי המשחק תוך כדי המשחק. היה תהליך מסודר של קבלת רישיונות, שבמסגרתו אנשים השקיעו כסף רב, מיליונים, כדי להשיג אותם. ואז, פתאום, רשות החשמל עברה לשיטת מכרזים בלי ליישם קודם את הרישיונות, ששוויים צנח לאפס".
ככל שהרכב שועט קדימה ומתרחק מאזורים מיושבים, מצב רוחו של אברמוביץ נעשה עולץ יותר ויותר. אם זה היה תלוי בו, היינו מתחילים את הנסיעה בביתו הקודם שבקיבוץ קטורה, ולא בירושלים, שאליה עבר לטובת בני משפחתו. הוא נולד בבוסטון לפני 56 שנים, וכשהיה בן 5 החליטו הוריו לעלות ארצה, אך הקליטה שלהם כאן לא צלחה והם חזרו למסצ'וסטס. כשבגר למד עיתונות באוניברסיטת קולומביה, והיה אקטיביסט פוליטי – בין השאר למען עליית יהודי ברית המועצות, ונגד האפרטהייד בדרום־אפריקה. באוגוסט 2006 עלה ארצה עם אשתו סוזן וחמשת ילדיהם – שלוש בנות ביולוגיות ושני ילדים מאומצים מאתיופיה. "נחתנו בנתב"ג, הכנסנו 14 מזוודות לוואן, והתחלנו יום ארוך שסופו בביתנו החדש בקטורה", הוא משחזר. "קודם כול נסענו לתל־אביב, לקברו של אחד העם, שהוא אחד מהגיבורים שלי. אחר כך קנינו קרוקס לכולם, עצרנו בשדה־בוקר לומר שלום לדוד ופולה בן־גוריון, ורגע לפני שהשמש שקעה הגענו לקטורה. יצאנו מהוואן ישר לחום הכבד, ואני ממש זוכר איך פגעה בי קרן השמש האחרונה לפני השקיעה, כמו סרט מצויר. אמרתי לעצמי: ברור שהם עושים כאן משהו עם השמש האדירה הזו.
"אחרי יומיים־שלושה הבנתי לתדהמתי שאין בישראל ייצור אנרגיה סולרית, מלבד במתקנים קטנים מאוד, כמו דודי שמש וכדומה. הסבירו לי שאין מישהו מטורף מספיק שיילחם מול הממשלה בנושא הזה. באותו רגע החלטתי שאני האיש שיעשה את זה, למורת רוחה של אשתי, שחשבה שהנה הגענו למנוחה ולנחלה".
עיר עוטפת אור
ללא רקע של ממש בתחום, נרתם אברמוביץ למפעל חייו. עוד באותו שבוע הוא הקים את חברת "ערבה פאוור", שעתידה לייצר פיסת היסטוריה ירוקה בדרום המדינה. "תמיד התעניינתי באנרגיה, בתיכון אפילו קיבלתי פרס קטן על משהו סולרי שבניתי, ואני זוכר היטב את השמחה שאחזה בי כשהנשיא קרטר הציב פאנלים סולריים על גג הבית הלבן. אני גם זוכר את האכזבה שחשתי כשרייגן הוריד אותם. מעבר לזה, אני יזם בנשמתי. ובערבה הכול התחבר".
בדיוק באותה תקופה, בצירוף מקרים שהתברר כמשתלם במיוחד, הוקמה בערבה חברה לתועלת הציבור שעיסוקה אנרגיה מתחדשת. החברה, שהייתה שייכת ליישובי האזור, נועדה למצוא אפיקי השקעה ותעסוקה חדשים, במקום החקלאות שהפסיקה להיות רווחית. "בחדר האוכל היו שני שלטים שהודיעו על קורסים חדשים – אחד לאולפן בעברית, ואחד בנושא אנרגיות מתחדשות. סוזן הרשתה לי לבחור רק אחד מהם, אז הלכתי על האנרגיות". לאברמוביץ חשוב להזכיר את דורית בנט, מנכ"לית חברת "אילת־אילות אנרגיה מתחדשת", שיזמה את הקורס ומימנה אותו. לדבריו, בלי הדרבון והסיוע המתמיד מצד בנט וצוותה, הוא והחברה שהקים לא היו מגיעים לאן שהגיעו.
"יצאנו מהוואן ישר לחום הכבד, ואני זוכר איך פגעה בי קרן השמש האחרונה לפני השקיעה, כמו סרט מצויר. אמרתי לעצמי: ברור שעושים כאן משהו עם השמש האדירה הזו. אחרי יומיים הבנתי לתדהמתי שאין בישראל ייצור אנרגיה סולרית. הסבירו לי שאין מישהו מטורף מספיק שיילחם מול הממשלה בנושא הזה. באותו רגע החלטתי שאני האיש שיעשה את זה"
בערב חג השבועות חמש שנים לאחר מכן – זמן שיא בהתחשב בחלוציות של התחום ובבירוקרטיה המפרכת של מדינת ישראל – נחנך בשולי קיבוץ קטורה השדה הסולרי הראשון בארץ ובמזרח התיכון. השדה הקטן יחסית הוא בעל כושר ייצור של כ־5 מגה־ואט. חם מאוד בקטורה, וכדי ללכת את המרחק הקצר מבית ההארחה של הקיבוץ ועד השדה אנחנו חובשים כובע ומצטיידים בבקבוק מים קרים, שמתחממים במהירות מכאיבה. אברמוביץ לוקח אותי למקום גבוה יחסית, ומצביע על ארבע פינות השדה: "החלטנו לקיים כאן את מצוות 'פאה' במובנה המודרני. הכסף היחסי שהשדה מרוויח בארבע הפאות שלו, נתרם לארבע עמותות חברתיות". כדי לבטא את החיבור הזה בין עבר להווה נחנך באותו מעמד פסל של רות המואבייה, דמות המסמלת את מתנות העניים בשדה.
המיזם החלוצי התחבר לקו המתח הגבוה של חברת החשמל, והשתלב בו באופן כמעט בלתי מורגש. ב־2015 חובר לרשת גם השדה הגדול בקטורה, זה שנמצא מעבר לכביש ומאחורי מטע התמרים. הפעם כבר היה מדובר באירוע ששינה את הכללים: "השדה החדש ייצר 40 מגה־ואט, כיסה כשליש מהצריכה של אילת בשעות היום, ולמעשה חיסל שם את השימוש במזוט המזהם", אומר אברמוביץ בגאווה. בחודשים האחרונים, אחרי חיבורם של עוד כמה שדות סולריים בערבה לרשת, הגיע ההישג שב־2006 היה אפשר רק לחלום עליו: כל תצרוכת החשמל של יישובי הערבה ואילת, כולל המלונות, מסופקת בשעות היום על ידי השדות הסולריים. היעד הזה נכבש מתחת לרדאר, בדיוק כמו שאברמוביץ אוהב.
הוא עצמו כבר לא עובד ב"ערבה פאוור". מי שמנהלים את החברה הם שני שותפיו לייסודה – אד הופלנד מקטורה, ודיוויד רוזנבלט שהגיע מניו־ג'רזי. החברה שייכת ברובה לקיבוץ קטורה ולמשקיעים פרטיים, וכ־40 אחוזים ממנה נמצאים בבעלות חברת סימנס הגרמנית. בשנת 2008 השקיעה סימנס בערבה 15 מיליון דולר, כשרצתה להראות שפניה לכיוון הירוק. כך בבת אחת הפך השדה הסולרי הצנוע בקטורה למוקד התעניינות עולמי, בעיקר מצד מדינות אפריקה. "הגיעו אלינו משלחות מ־58 מדינות שרצו לחזות בפלא הגדול – ייצור אנרגיה זולה ולא מזהמת בעזרת אור השמש", מספר אברמוביץ. מהמשלחות הללו התפתחה החברה הבינלאומית שבראשה הוא עומד כיום, "אנרגיה גלובל". בשמונה שנות פעילותה היא הספיקה להקים שדות סולריים נרחבים בעשר מדינות באפריקה, ואפילו בכמה ממדינות ערב – אך אברמוביץ אינו מעוניין להרחיב את הדיבור על ההשקעות הרגישות שם. המיזם הבינלאומי הראשון היה ברואנדה שבמרכז אפריקה: השדה הסולרי שבנה שם אברמוביץ מספק היום כ־8 אחוזים מתצרוכת החשמל של המדינה, שאוכלוסייתה מונה כ־13 מיליון בני אדם.
אז השדות הסולריים בערבה מספקים חשמל לאזור בשעות היום. אבל מה לגבי שעות הלילה?
"אי אפשר לקבל הכול מהיום הראשון, חייבים סבלנות. עד 2025 נצליח לספק את החשמל לכל האזור גם בלילה, כי יכולת האגירה תשתפר והעלות שלה תרד. כיום אני מתנדב בצוות שבונה בשביל המשרד להגנת הסביבה תוכנית עבור המדינה כולה, במטרה להגיע עד שנת 2030 למאה אחוז חשמל מאנרגיה ירוקה במשך שעות היום, ועד שנת 2050 גם בשעות הלילה".
בערבה יש המון שטח פנוי והמון שמש, בדיוק התנאים הדרושים לייצור אנרגיה סולרית. האם זה יכול לעבוד גם באזורים עירוניים צפופים, או כאלה שחשופים פחות לשמש?
"השאלה היא מה זה 'פחות שמש'. בגרמניה, מטר רבוע של פאנל סולרי מייצר 900 קוט"ש בשנה. אצלנו יכולת הייצור היא למעלה מפי שניים מזה, כי יש הרבה יותר שמש. אז איך זה שגרמניה מובילה את העולם בייצור חשמל סולרי ואנרגיות מתחדשות אחרות? מדוע שם הטכנולוגיות האלה מספקות כ־40 אחוזים מכלל צריכת החשמל, ובישראל אנחנו על 7 אחוזים מביכים בלבד? זה עניין של מדיניות. אין אצלנו מספיק תמריצים להצבת קולטי שמש על גגות של בניינים משותפים. יש דוד שמש, אבל לא מעבר לזה. הכול בגלל אינטרסים של חברות האנרגיה, שרוצות לשמור לעצמן את המונופול".
קפיטליזם על סטרואידים
ביום כדור הארץ החמישים, שצוין ב־22 באפריל השנה, עלה לאינטרנט בקול רעש גדול הסרט "כוכב האנשים" (Planet of the Humans), מבית היוצר של הדוקומנטריסט האמריקני מייקל מור. הבמאי ג'ף גיבס מתייחס בו לכמה סוגים של אנרגיה מתחדשת, ועל כל אחד מהם יש לו מה לומר – ואלה לא דברים חיוביים. בסצנה אחת הוא מגלה כיצד פסטיבל ירוק שהתגאה בשימוש באנרגיה סולרית בלבד, נאלץ להתחבר לגנרטור דיזל מזהם, אחרי שהשמיים התקדרו בעבים והלוחות הסולריים לא הצליחו לספק את הסחורה. בסצנה אחרת נחשפת הכמות האדירה של אנרגיית מאובנים שנדרשת כדי לייצר את הלוחות הסולריים – שמחזיקים מעמד עשור בלבד לפני שהם הופכים לפסולת מתכת מזהמת. קיתונות של ביקורת נשפכו גם על ייצור אנרגיה בשרפת "ביומסה" (בעיקר פסולת עצים) ועל האנרגיה התרמו־סולרית שמופקת מחום השמש.
"בגרמניה, מטר רבוע של פאנל סולרי מייצר 900 קילו־ואט שעה בשנה. אצלנו יכולת הייצור היא למעלה מפי שניים. אז איך זה שגרמניה מובילה בייצור חשמל סולרי, עם כארבעים אחוז מכלל האנרגיה, ובישראל אנחנו על שבעה אחוזים מביכים בלבד? המדיניות אצלנו היא לשמר את המונופול של חברות האנרגיה"
ג'ף גיבס כיסח אתכם, אני אומר לאברמוביץ. "נתחיל בכך שאין דבר כזה, אנרגיה ירוקה טהורה לגמרי", הוא משיב. "תמיד תהיה 'טביעת רגל פחמנית', כלומר זיהום. כשראיתי את הסרט הזה, נשבר לי הלב בכמה מקומות. דבר ראשון, הוא צודק באמירה הבסיסית שלו: צריך לחשוב מחדש על צורת הצריכה שלנו. הדבר השני הוא שרפת העצים, שהיא באמת בושה לכל מי שמתעסק בה. אבל בחלקים שעוסקים באנרגיה סולרית, הבמאי טועה לגמרי. המחיר של ייצור אנרגיה כזו ירד ביותר מחמישים אחוז מאז שהפיקו את הסרט, וכל המספרים שם לא נכונים. בנוסף, אני לא מכיר לוח סולרי שמת אחרי עשר שנים, כפי שנטען שם. ללוחות שלנו יש אחריות ל־25 שנה, גם אם קיימת ירידה קטנה בניצולת לאורך השנים. בשנים האחרונות כושר הפקת החשמל של הלוחות עלה מאוד, ולכן הזמן שנדרש מהם כדי 'לשלם' על הזיהום שנגרם בייצור שלהם, התקצר דרמטית. היום לוח סולרי 'מחזיר' את הזיהום בתוך שנתיים עד ארבע שנים, ואחר כך יש לו עוד עשרים שנה לייצר אנרגיה ירוקה".
בסרט נטען גם שביום מעונן אין ייצור סולרי, והצרכנים מוכרחים לשאוב חשמל מהרשת הרגילה. כלומר, אנרגיית השמש היא תוספת, לא משהו שאפשר לסמוך עליו כמקור אספקה ראשי.
"גם זה כבר לא נכון. הלוחות שיש לנו בערבה מבוססים אמנם על קרינת שמש ישירה, אבל יש כיום לוחות שעובדים על קרינה אולטרה־סגולית, וקולטים את אור השמש גם מבעד לעננים. נכון, זה לא חזק כמו קרינה ישירה, אבל חד־משמעית יש מספיק חשמל. גם אם הלוחות האלה קצת יותר יקרים, בחישוב הכולל הם מחזירים את ההשקעה.
"אני לא מסתיר את החסרונות, אבל צריך לדעת את האמת. לומר כיום שעננים יוצרים בעיה בייצור חשמל סולרי – זו הנחה ישנה ולא רלוונטית. אני אומר את זה לרשות החשמל כבר חמש שנים, והם מסרבים להאמין".
במדינה קטנה כמו ישראל יש מספיק מקום לשדות סולריים שיספקו את כל צרכיה?
"60 אחוז משטח המדינה הם מדבר, כך שיש מקום. נכון שהשדות האלה יהיו מרוחקים מאזור המרכז וזה ידרוש קווי הולכה, אבל גם כיום יש קווי הולכה ארוכים, כי אף אחד לא רוצה תחנה מזהמת ליד ביתו. אפשר למצוא גם פתרונות מחוץ לאזור המדבר. יש בארץ 800 קיבוצים ומושבים; אם כל אחד מהם יקבל אישור להקמה של שדה סולרי בגודל 500 דונם בתוך גבולות המתאר שלו, בלי לפגוע בטבע, זה ייתן 20 אלף מגה־ואט, שיספקו את כל תצרוכת החשמל של המדינה ויותר מכך (לשם השוואה, בחמסין הגדול בשבוע שעבר הגיעה צריכת החשמל בישראל לשיא, קרוב ל־14 אלף מגה־ואט – א"ש). ואחרי כל זה אני אומר שהפתרון האמיתי נמצא בכלל בגגות הבתים המשותפים. כך או כך, יש מספיק מקום במדינת ישראל לאנרגיה סולרית שתספק מאה אחוז. במקום זה, ממשלת ישראל ממשיכה לדחוף בלי הכרה את הגז הטבעי".
ומה הבעיה איתו?
"קודם כול, המחיר. במקום להחזיר לחברות הקידוח את סכום ההשקעה שהן סיכנו עד מציאת הגז, בערך 200־300 מיליון דולר, עושים תרגיל: מחשיבים במסגרת הסיכון את כל ההשקעה בקידוחים, ומחזירים להן מיליארדים. זה כמובן חישוב לא נכון, כי אחרי מציאת הגז כבר אין סיכון. התרגיל הזה, שנועד להכניס המון כסף לחברות האנרגיה, גורם לכך שהמחיר לצרכן הישראלי יהיה גבוה בהרבה ממה שצריך. המחיר הממוצע בעולם לאלף קוב גז טבעי הוא 2.7 דולרים, אבל חברת החשמל חתמה עם 'נובל אנרג'י' ו'דלק' על חוזה אספקה לפי תעריף שנע בין 4.5 ל־6 דולרים. זה לא ייאמן. הפוליטיקאים נמצאים בכיס של הטייקונים, זה קפיטליזם על סטרואידים. אני בעד קפיטליזם – אנרגיה סולרית בכל הארץ תביא השקעות פרטיות של 15 מיליארד דולר, הרבה יותר מקידוחי הגז – אבל מה שנעשה שם הוא שיגעון שאתה ואני משלמים עליו.
"הדבר השני הוא זיהום. גז משווק כדלק ירוק ונקי, אבל זה לחלוטין לא נכון. בזמן הקידוח משתחרר לאוויר מתאן, שהוא אחד הגורמים העיקריים להמשך ההתחממות הגלובלית ושינויי האקלים. הדבר השלישי הוא ביטחון. מדינת ישראל תהיה פגיעה מאוד אם 70 אחוזים מהאנרגיה שלה יגיעו מצינור גז תת־ימי. יש רעידות אדמה, צוללות איראניות, טילים של חזבאללה. כשבוגי יעלון היה שר הביטחון הוא אישר אסדת גז במרחק של 200 ק"מ בלב ים; שטייניץ ונתניהו העבירו אותה למרחק של פחות מ־10 ק"מ מהחוף באזור זיכרון־יעקב. מסכנים האנשים שגרים שם, הם הרבה יותר פגיעים עכשיו, מבחינה ביטחונית וגם רפואית. החומרים שיוצאים מהאסדה עלולים לסרטן. אני לא אנטי־גז. זה מקור אנרגיה טוב יותר מפחם, ועד שתהיה אגירה סולרית טובה לשעות הלילה, הגז הוא הרע במיעוטו – אבל לא בדרך שבה הממשלה עושה עסקים עם הטייקונים".
הדת הירוקה
תחום האנרגיות המתחדשות הפך בשנים האחרונות למוקד מחלוקת נוסף בין ימין ושמאל – בעיקר בעולם, אבל גם בארץ. בוויכוחים כאלה הטונים עולים במהירות, כל צד מתבצר בעמדתו, והפוזיציה הפוליטית מחלקת את הניצים לשני מחנות המנהלים ביניהם שיח צעקות, כמעט בלי יכולת דיון רצינית ומהותית או רצון כן לשכנע. אולי דווקא בגלל זרותו היחסית, כעולה מארה"ב, אברמוביץ מצליח לשבור את הפרדיגמה הזו בנועם הליכותיו. המורכבות שלו שוברת את כל הסטיגמות: הוא מגדיר את עצמו דתי־לאומי, וגם ירוק למהדרין; הוא טוען שהציבור הסרוג טועה בהתייצבותו לצד מכחישי שינוי האקלים, ומצד שני הוא עצמו לא חושש לצאת נגד ארגוני איכות הסביבה, כשלדעתו יש בכך צורך.
"אי אפשר לקבל הכול מהיום הראשון, חייבים סבלנות. אני מתנדב בצוות שבונה תוכנית למשרד לאיכות הסביבה, במטרה להביא את כל מדינת ישראל עד שנת 2030 למאה אחוז חשמל מאנרגיה ירוקה במשך שעות היום. עד 2025 נצליח לספק את החשמל לאזור הערבה גם בלילה, כי יכולת האגירה תשתפר והמחיר ירד"
גם המיזמים שלו נתקלו בלא מעט התנגדויות מצד הגופים הירוקים. "קודם כול, יש הרבה גופים וקשה לדבר עם כולם, כשלכל אחד יש אמירה קצת שונה. הייתי בטוח שהם יהיו החברים הכי טובים שלנו, כי בסוף המטרה של האנרגיה הסולרית היא להפחית את הזיהום. ההתנגדות הנחרצת שלהם לשימוש בשטחים פתוחים היא הרסנית בעיניי, כי זו שיטה של 'הכול או כלום'. אמרתי להם, זו החלטה שלכם: חברת החשמל מתכננת לבנות באשקלון עוד תחנה איומה על בסיס פחם. או שנעבוד ביחד, נפעל באופן אחראי עם סטנדרטים ירוקים, ניקח שטחים שגם כך נועדו לשימוש כלשהו, חממות נניח, ונעשה שינוי ייעוד לטובת שדות סולריים – או שתקום עוד תחנה מזהמת".
ניסיונות השכנוע הללו צלחו עד כה באופן חלקי. "בערבה הצלחנו להגיע איתם להסכמות, אבל עכשיו, כשאנחנו רוצים להגדיל את השימוש באנרגיית שמש, מה שכמובן מחייב עוד שדות, הם מתנגדים ואומרים שאני רוצה לפרוש שטיח סולרי בכל המדינה. זה כמובן לא נכון. התוכנית שלנו להביא את ישראל ב־2050 למאה אחוז אנרגיה ירוקה כוללת המון פתרונות שלא יפגעו בטבע. יש ירוקים שמשתכנעים, אבל אצל אחרים זו דת ממש, והם לא מסוגלים להודות בטעות".
טהרנות כזו, טוען אברמוביץ, עלולה להוביל להמשך הזיהום. "אתן לך דוגמה. אני טס פעמים רבות לאפריקה, כדי להקים שדות סולריים. אני יודע שטיסות הן מזהמות, ומנסה לעשות עם משפחתי בכל שנה 'איפוס זיהום', דרך תרומה לנטיעת עצים למשל. חלק מהירוקים רואים בזה צביעות; אני טוען שאי אפשר להיות טהרן, צריך להסתכל על התמונה הגדולה ולפעול כל אחד כפי יכולתו לטובת האג'נדה הירוקה.
"אז אני חלק מהקהילה הירוקה ולא מסכים איתה על הכול, ואני גם חלק מהקהילה הדתית ולא מסכים איתה על הכול. כואב לי להגיד את זה, אבל אנחנו הדתיים הפראיירים הכי גדולים. יש לנו בשנים האחרונות כוח שלטוני, פוליטי, ואנחנו לא עושים בו כלום. לתת לתל־אביבים־החילונים־השמאלנים להיות סביבתיים, זה לא יעיל, כי הם רוב הזמן באופוזיציה, נטולי כוח. היינו צריכים לקחת על זה אחריות. אין שום סיבה שהדבר יהפוך לוויכוח של ימין או שמאל".
"כשטראמפ נכנס לבית הלבן היינו בחרדות, והחלטנו לגייס חברי קונגרס רפובליקנים. איך? לא דיברנו איתם על הצד הירוק, אלא על מקומות עבודה חדשים בארה"ב בזכות האנרגיה הסולרית באפריקה, על מלחמה באסלאם הקיצוני, ועל כך שכל פרויקט שיש לארה"ב קשר אליו, פירושו פחות דריסת רגל לסינים"
אי אפשר להתעלם מכך שפעילי הסביבה, ברובם המוחלט, מחזיקים גם בעמדות שמאל פוליטי.
"וזה עצוב בעיניי, כי אין לכך סיבה. לימין אכפת מביטחון? הראיתי כמה האנרגיה הסולרית בטוחה יותר מפני האיומים שיש עלינו מבחוץ. הימין בעד קפיטליזם? אנרגיה סולרית היא קפיטליזם אמיתי, שמחלק את הכסף וההשקעות בין הרבה גופים פרטיים ולא בין מעט טייקונים. כדתיים אנחנו מבינים את חשיבות הארץ שלנו. למה לא אכפת לנו מכך שהאוויר שלה מזוהם?"
בלי מילה הומניטרית
כשאברמוביץ מגיע לקטורה הוא מיד מרגיש בבית. היחס אליו בקיבוץ הקטן, הקשור בתנועת הנוער היהודית־אמריקנית "יהודה הצעיר", הוא כמו לגיבור מקומי או לשגריר, למרות שגר כאן בסך הכול כשלוש שנים. "הייתי נשאר כאן, הקיבוץ הוא המקום שהכי מתאים לי", אומר אברמוביץ באנחה קטנה, "אבל לילדים בשלב מסוים היה קשה. המסגרות לא מספיק מגוונות, והיינו צריכים כמה דברים ספציפיים שלא יכולנו למצוא כאן. בנוסף, סוזן קיבלה משרה בירושלים, ולא יכולתי לעכב את הקריירה שלה רק כדי להגשים את חלומותיי".
רעייתו סוזן סילברמן היא רבה רפורמית, ממנהיגות תנועת "נשות הכותל". אחותה היא הקומיקאית היהודייה־אמריקנית שרה סילברמן, והשתיים נמצאות בקשר מצוין, שגרם לפחות פעם אחת לסערת רשת. לרגל גיוסו של אדר, אחד מילדיהם של יוסף וסוזן, העלתה שרה ציוץ ברכה בטוויטר, וצירפה תמונה של האחיין במדים לצד תמונה שלו כילד. התגובות החריפות והפוגעניות מצד השמאל האמריקני, ששרה היא חלק ממנו, הדהימו את המשפחה אך לא הרתיעו את הקומיקאית, והיא השאירה את הציוץ על כנו. אברמוביץ מספר ששרה הייתה גם אחת המשקיעות הראשונות בחברה שהקים, ואף רתמה את קשריה בעולם התרבות והפוליטיקה לצורך קידום המיזם.
כיום אברמוביץ עובד בעיקר באפריקה. שם למעשה נפגשנו לראשונה, במסגרת משלחת מיוחדת של "גשר" וארגון OLAM, שיצאה לרואנדה בחודש פברואר כדי ללמוד על הפעילות היהודית והישראלית האינטנסיבית במדינה שעדיין משתקמת מהטבח הפנימי שהתחולל בה ב־1994. מלבד רואנדה, החברה של אברמוביץ מקימה שדות סולריים גם בבורונדי, באתיופיה, בקניה, באוגנדה, בניגריה, בגינאה, במוזמביק ובזמביה. בזו האחרונה הצליח אברמוביץ לשכלל את שיטת ייצור החשמל: בתום שנתיים של מחקר הוא מצא מקום שבו רוח חזקה מתחילה לנשב עם שקיעת החמה. בשילוב של לוחות סולריים וטורבינות רוח, מייצר השדה 70 מגה־ואט שמוזרמים לרשת החשמל 24 שעות ביממה.
קסמו האישי של אברמוביץ, היכרותו עם שני צדדי המפה הפוליטית ויכולתו לדבר עם שניהם בהיגיון, הובילו גם להישג מרשים מול הממשל האמריקני הנוכחי. "כשטראמפ נכנס לבית הלבן היינו בחרדה, כי הסתמכנו כלכלית על מיזמים שהנשיא אובמה מימן באפריקה, וטראמפ הצהיר שהוא הולך לבטל את כל הכספים האלה. בשנה הראשונה אחרי הבחירות שרצתי בוושינגטון כדי לטכס עצה עם חבריי בבירה האמריקנית. השורה התחתונה היא שהצלחנו מעבר למשוער, אפילו אובמה לא היה מדמיין הצלחה כזו".
זה הזמן לספר לכולם איך עשית את זה.
"בכמה שלבים ומכמה כיוונים. קודם כול, מדינת ישראל חתמה על שותפות במיזם הממשלתי האמריקני 'פאוור אפריקה' מיד בראשית כהונתו של טראמפ, והדבר השפיע הרבה לטובתנו. את חברי הקונגרס הדמוקרטים היה קל יותר לשכנע, אבל גייסנו גם מחוקקים רפובליקנים. איך? לא דיברנו איתם בהכרח על מטרות הומניטריות, אלא על מקומות עבודה שייתוספו בארצות הברית בזכות האנרגיה הסולרית באפריקה: חברות אמריקניות שמייצרות לוחות סולריים מקבלות מאיתנו הזמנות. הנושא של ייצוג נשים בפרלמנטים חשוב לאיוונקה טראמפ, וקידמנו אותו מול הממשלות האפריקניות שהיינו בקשר עסקי איתן. דיברנו עם הרפובליקנים גם על מלחמה באסלאם הקיצוני באפריקה: פיתוח מפעלי אנרגיה מצמצם את ההשפעה של הגורמים הרעים האלה, ומחזק את אחיזתם והשפעתם של גורמים טובים, כמו ארה"ב וישראל. והדבר האחרון: כל מיזם סולרי באפריקה שלארה"ב יש קשר אליו – הוא מיזם אחד פחות שהסינים יכולים להשתלט עליו. הסך הכולל היה מט: החלטה על הקצאת 60 מיליארד דולר בשנים הקרובות לחברות כמונו עברה פה אחד בבית הנבחרים, וברוב עצום של 93 מול 7 בסנאט".
האנרגיה הסולרית הפכה אותך לאיש עשיר?
"לא, כי בכל פעם שהרווחנו כסף, השקענו אותו במקום חדש. יש לנו תוכניות להנפקה, יש לי מניות, ואני מאמין שזה יהיה רווחי מאוד, אבל בינתיים יש לי מינוס בבנק". באותו חיוך שובב שריחף על שפתיו בתחילת היום, אברמוביץ חותם: "בכל זאת, אני צריך להוכיח איכשהו את הדימוי הירוק, הליברלי והפרוגרסיבי שלי, לא?"
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
