"הוריי היקרים ומארייט,
שמחה גדולה היא לי לכתוב לכם אחרי חודשי ניתוק רבים כל כך. ב־28.1 שחרר אותנו הצבא האדום ומאז מתייחסים אלינו יפה. מדהים שהצלחנו להיחלץ מהגיהינום הזה. מקווה שבקרוב יהיה לנו העונג להימצא שוב כולנו יחדיו, ואני מתכוונת להחזיר את הזמן האבוד בקרבת האנשים היקרים לי.
ז'אן גיסמר, מס' 80596, בלוק 16, מחנה אושוויץ".
השתאות וצמרמורת, סיוטים והשראה, אמונה באדם ואובדן האמונה באדם – כל הרגשות האלה מתעוררים יחד למקרא המכתבים שלוקטו לספר "נכתב בדמעות". אלו הן עדויות ראשוניות, אותנטיות, של מי שהיו בתוך התופת אך נשארו בחיים, ולחלקם המוות עדיין ארב מעבר לפינה. זוועות בלתי נתפסות וענייני יומיום משמשים בערבוביה במכתבים ששלחו האסירים המשוחררים ממחנות המוות, בעודם אוספים את עצמם ומתחילים לחשוב איך והיכן יחיו את המחר.
"את השחרור מראים תמיד מנקודת המבט של המשחררים. אנחנו רצינו להציג איך זה נראה מצד השורדים", אומר ד"ר רוברט רוזט, מי שערך את הספר יחד עם יעל נידם־אורביטו. "הדרך שמצאנו כדי להראות את הצד הזה, היא המכתבים הראשונים שנכתבו עם תום המלחמה. יש בהם חשיבות מיוחדת, כי הניצולים רוצים לספר לחברים טובים או לבני משפחה מה הם עברו, ועושים זאת מיד אחרי. זאת עדות, אבל היא לא מעובדת, אלא ספונטנית. המכתבים האלה הם הושטת יד מעולם החושך לעולם האור. הם מסמלים את הרצון האדיר של האנשים לחזור לחיים ולבנות חיים חדשים, אחרי שהקודמים נהרסו".
"יש הרבה אמירות כמו – אין לי מספיק דיו, אין לי נייר, אני לא יודע איך לספר. יש גם כאלה שמתנצלים על תיאורי הזוועות, אבל בוער בהם הרצון לספר. כשהם מספרים על העבודה הקשה ועל אושוויץ – אלו דברים שהיום כולם מכירים, אבל באותם ימים,
אנשים הופתעו והתקשו לקרוא את זה"
ד"ר רוזט, היסטוריון בכיר במכון הבינלאומי לחקר השואה ביד ושם ובעבר מנהל הספרייה שבמקום, לא הסתפק בהצגת האיגרות ככתבן וכלשונן: אחרי כל מכתב או חלופת מכתבים מופיעות כמה פסקאות המספרות על הכותב, על הנמען ועל אישים נוספים הנזכרים בטקסט. המחקר שערך כדי לגלות את הפרטים האלה יורד לרזולוציות של קשרי משפחה, תאריך הלידה, והמסע שעברו הדמויות בשנות ההשמדה – מתי ולאן נשלחו, מי שרד ומי נספה. כל העובדות עברו הצלבה של כמה מקורות, חלקם ביד ושם וחלקם בארכיונים ברחבי העולם. "רצינו להראות לא רק את המכתב, אלא גם את ההקשר שלו. על מה הוא מדבר? מי האנשים המוזכרים בו? מה קרה להם? דרך הפרטים האלה אנחנו מקבלים ממדים עמוקים יותר של אותם מכתבים", מסביר רוזט.
יש משהו ייחודי בנקודת הזמן הזאת, כשהשורד עדיין לא נפגש עם החברה "הרגילה" ועם המבט שלה עליו, והוא מעביר את הרגשות, המחשבות והמאוויים שלו בצורה "נקייה".
"נכון. מי שהגיע ארצה, למשל, נתקל בחברה צברית מאוד. לעיתים הוא כונה בשמות גנאי, או סתם התקבל בחוסר סבלנות ובלי אוזן קשבת. הניצולים כמעט לא דיברו עם אנשי היישוב בארץ, הם דיברו רק בינם לבין עצמם. זאת סיבה נוספת לכך שהמכתבים האלה חשובים כל כך ומספקים זווית מבט נדירה".
אפשר לראות שחלק מהכותבים מביעים צורך עז לספר מה קרה להם, אך מתקשים לעשות זאת בפועל.
"בוודאי. יש הרבה אמירות כמו – אין לי מספיק דיו, אין לי נייר, אין לי מילים, אני לא יודע איך לספר. יש גם כאלה שמתנצלים על תיאורי הזוועות, אבל בוער בהם הרצון לספר, גם דברים אישיים מאוד. חלק ממה שהם מתארים הפך מאז לקנון שלנו. כשהם מספרים על העבודה הקשה ועל אושוויץ – אלו דברים שהיום כולם מכירים, אבל בשנת 45' או 46' זה לא היה ידוע. אנשים הופתעו והתקשו לקרוא על מה שהיה שם".
עורכי הספר, שראה אור בהוצאת יד ושם, הקפידו להביא בו מכתבים שמייצגים מגוון מקומות, זמנים ומצבים שונים. "בסוף המלחמה לא היה 'יום שחרור' אחד", מסביר רוזט. "היו יהודים שהוחזקו באזורים מזרחיים יותר, ושוחררו על ידי הסובייטים כבר ב־1943. מצד שני, יש לנו מכתבים שנשלחו לקראת סוף 1945. יצרנו גם פיזור גיאוגרפי כדי לתת לקהל לטעום מגוון חומרים ארכיוניים".
איך המכתבים האלה הגיעו ליעדיהם, בחודשים הראשונים שלאחר המלחמה? האם כבר פעלו אז באירופה שירותי דואר יעילים?
"יש מכתבים שנשלחו בדואר, ואחרים הועברו דרך ארגונים כמו הג'וינט. לא תמיד הופיעה עליהם כתובת ברורה: לפעמים המען הוא 'הדוד נתן בניו־יורק', וזה הספיק כדי שהמכתב הגיע. חלק מהמכתבים הועברו דרך בלדרים, ויש כמה שנמסרו דרך הכוחות המשחררים, במיוחד הבריטיים והאמריקניים; אנשי דת או חיילים אחרים שלחו אותם בדואר הצבאי. זו הייתה עדיין תקופת האנדרלמוסיה שלאחר המלחמה, לא הכול חזר לתפקד, ויש מכתבים שהבלגן הזה משתקף בהם, באמירות כמו 'אני כבר כתבתי לכם כמה פעמים ועדיין לא קיבלתי תשובה'".
המכתבים מופיעים בספר ללא היררכיה: יש שם הכול, מעניינים בירוקרטיים ועד תיאור הזוועות. מדוע?
"אין תגובה אחת לשחרור. יש כאלה שמחפשים עזרה, ויש שרוצים לספר. אבל מאחורי כל המכתבים יש דחף להתחיל לחיות שוב. יש שאומרים את זה במפורש, ויש שבין השורות".
הילדים סירבו לחזור אל הוריהם
"בעולם יש חברים ותיקים בלבד. חברויות חדשות אינן נארגות עכשיו. חיי המחנה הפכו את בני האדם לפרא, לאנוכיים במידה נוראית. כדי להינצל היו דורכים על גוויות זולתם. קשה לתאר זאת. בינתיים אני לבד. בלי האישה, בלי הילדים ובלי בית. לאן השליך הגורל את כל אהוביי? האם עוד אראה אותם, או שמא לעולם לא אראה מי מהם?"
(מכתבו של הירש רבינוביץ', נשלח ב־20 ביולי 1945 מהעיר מודנה, איטליה)
באחד המכתבים המופיעים בספר, מתאר הכותב את הזוועות שעבר ומספר כי כל משפחתו נספתה. הוא מביע זעם וכאב רב – ובכל זאת, המחקר שערכו אנשי יד ושם העלה כי האיש בחר להישאר באירופה והתגורר בה עד יום מותו. "חלק מהניצולים נהגו כך, ממגוון סיבות", אומר ד"ר רוזט. "זה יכול להיות עניין של קהילה, שפה או משפחה. היו כאלה שרצו להגיע לארץ אבל התעכבו קצת, וכשהיו מוכנים לעלייה כבר לא יכלו לעשות זאת – בגלל גזרות המנדט, בגלל מלחמת העצמאות או משום שהמשטר הקומוניסטי לא אפשר להם. כדי לגלות מה עלה בגורלם אחרי המלחמה, היינו צריכים לפעמים לעסוק בבלשות. העבודה הזו שאבה את כולי והעסיקה אותי מאוד. בכל יום, בהליכת הבוקר עם אשתי שושנה, הייתי מעדכן אותה איזה קצות חוט מצאתי".
"מה הסיפור הכי מוכר מהשואה? יומנה של אנה פרנק (למטה). הבעיה היא שמי שלומד רק את הסיפור שלה, לא באמת מבין מהי השואה. צריך יותר מזה – להכיר תהליכים, להבין את ההקשר. בתור היסטוריון, אני רואה את ההיסטוריה כמו אריגה: כל חוט קיים בפני עצמו, אבל מתחבר לחוטים אחרים"
כשאני מבקשת ממנו לספר על מבצע בלשי כזה, הוא משיב: "היו הרבה! למשל, אדם בשם צבי רינגלר מסר לנו מכתב בחתימתה של מישהי בשם זהבית. הוא אמר שהיא הייתה ידידה שלו, אבל לא ידע לספק פרטים מעבר לכך. התחלנו להתחקות אחריה: ידענו שאותו צבי הגיע מהעיר מונקאץ' (שהייתה אז בריבונות הונגרית, וכיום נמצאת בשטח אוקראינה – ק"א), וגם זהבית היא משם, אבל שֵם פרטי בלבד אינו נותן לנו כלום כמעט. מצאנו אישה ששמה זהבית, דיברנו איתה והתברר שזו לא היא. חזרנו לצבי, והוא אמר שהם למדו ביחד. עכשיו, יש לנו סרטון מהגימנסיה היהודית במונקאץ', ושם יש זהבית. הצלבנו חומרים וגילינו שזאת היא, ואז כבר יכולנו למצוא עוד פרטים עליה.
"אחרי שגילינו מי כתב את המכתב, המשכנו לשאלה הבאה – מי הנמען. המילים הראשונות היו 'דוֹדי יקירי'. בהונגריה 'דוד' היא דרך מכובדת לפנות למישהו מבוגר ממך, כך שלא ידענו אם מדובר בדוד שלה, באדם מבוגר אחר, או שאולי זהו האהוב שלה, כמו המשמעות של המילה הזו בשיר השירים. אבל אחרי שהגדלנו מאוד את כתב היד, ראינו שבכלל לא כתוב שם 'דודי' אלא 'צוצי' – שם חיבה לצבי".
מכתב אחר המובא בספר נשלח על ידי ריינה דה־פריס, המשפטנית הראשית של "הארגון לעזרת הילד" – גוף שנאבק להוציא ילדים יהודים מבתי מציליהם הלא־יהודים ולהשיבם להוריהם או לקהילותיהם. "היו ילדים שחיו בבתי גויים במשך שנים ארוכות, ובחלק מהמקרים נוצר ביניהם קשר עמוק", מספר רוזט. "לפעמים המצילים לא רצו לשחרר, וגם הילדים לא תמיד רצו לעזוב. מבחינתם המצילים היו המשפחה שלהם, זה כל מה שהם הכירו, כי את ההורים הם כבר לא זכרו. זאת הייתה טרגדיה כפולה עבור ההורים, שאיבדו בני משפחה אחרים בשואה.
"יש לנו גם מכתב של הורים שהצליחו לשלוח את הבנות שלהם ארצה, שרדו בעצמם את המחנות, עלו לארץ אחרי המלחמה – אבל במשך זמן רב הקשר עם הבנות לא היה קיים. הם אמנם נפגשו, אבל הבנות כבר היו צבריות, והנתק היה ממושך. אלה סיפורים לא פשוטים, שיש בהם הרבה אנושיות. בתוך הסיפור העצום של השואה יש המון סיפורים קטנים שאנחנו יכולים להבין, להזדהות איתם, להוריד אותם לרמה היומיומית שלנו, ולהקביל אותם לדברים שאנחנו מכירים".
המיקרו־היסטוריה הזאת, שגורמת לנו להסתכל בעיניים של ניצולים בודדים, היא אפקטיבית מאוד.
"מה הסיפור הכי מוכר מהשואה? כולם יגידו לך: יומנה של אנה פרנק. הבעיה היא שמי שלומד רק את הסיפור שלה, לא באמת מבין מהי השואה. צריך יותר מזה – להכיר תהליכים, להבין את ההקשר. נכון, צריך גם להיכנס למיקרו כדי להמחיש, אבל זה לא מספיק. בתור היסטוריון, אני רואה את ההיסטוריה כמו אריגה: כל חוט קיים בפני עצמו, אבל מתחבר לחוטים אחרים. יש לנו היום כלים נפלאים של דיגיטציה, שבעזרתם אנחנו מחברים את כל החוטים האלה. מבחינה חינוכית, אם אנחנו רוצים שמישהו יזכור איזה רעיון גדול, סיפור פרטני חזק יעזור לכך מאוד. אנחנו ביד ושם נעזרים בזה הרבה. לסיפורים האישיים יש חשיבות גדולה מהבחינה הזו".
השאלות ממשיכות ללוות
"הוריי היקרים,
…ימיו האחרונים של הוורמכט היו מראה משובב עין. זהו צבא מובס עד היסוד, אבל אין עונש שיכול להלום את החורבן, הכאב והאומללות שזרע בכל רחבי אירופה. …ממה שראיתי עד כה, העם הגרמני יצא פטור בקלות גדולה מדי.
באהבה, ג'ייק"
(מכתב ששלח ג'ייק גולדשטיין, חייל בצבא ארה"ב, 6 ביוני 1945)
"אמא, אבא וג'קי היקרים,
…כשהתקרבה הפלוגה שלנו למחנה, נתקלנו במסילת רכבת שעליה קרונות משא רבים, כולם מלאים גופות. היו שם צעירים ונשים וגברים שהס"ס סידר בשורות וירה בהם למוות במקלעים רק כמה ימים לפני כן. …ביום ההוא לא לקחנו שבויים גרמנים. את כל מי שתפסנו, והיו שם 350 אנשי ס"ס, הרגנו. הם לא טובים יותר מחזירים והתייחסנו אליהם בהתאם. …משער המחנה יצאו אלינו כ־50 גברים ונשים יהודים שחיבקו ונישקו אותי. הם היו רעבים גם לקצת נשמה יהודית. רציתי לשמח אותם אז שרתי להם קטעי חזנות. …מבחינתי, כל הסבל והאומללות שהיה עליי לשאת בשמונת החודשים האחרונים היו מוצדקים מאוד. רק לראות את השמחה על פניהם של האנשים המעונים, ידועי הסבל האלה, היה בשביל כולנו גמול פי אלף. …אני גאה להיות אחד מהרבים שסוף־סוף עזרו לשחרר את הנשמות האומללות האלה, שעברו כאן, על אדמתו של האל, גיהינום שהשכל הישר אינו יכול לתפוס.
שלכם כתמיד, סמי"
(מכתבו של סמי פופוש, חייל בצבא ארה"ב, 1 במאי 1945)
הרצון לנקום בגרמנים הוא מוטיב החוזר בכמה מהמכתבים – ולפעמים מתואר גם המימוש שלו. "יש חיילים יהודים שמספרים איך הם ירו בנאצים במחנה דכאו. המכתב של סמי פופוש סוגר דיון ממושך בשאלה כמה גרמנים הם הרגו שם. היו שתי סברות בנושא הזה, והעובדה שהמכתב הזה 'טרי' לגמרי, מעצימה את חשיבותו כמסמך היסטורי. אבל נושא הנקמה הוא לא דבר נפוץ במכתבים, רוב האנשים פשוט רוצים לחזור לחיים. גם זאת שאלה מעניינת: איזה דבר שקיים בנו, כעם, גרם לנו לא ללכת לכיוון של מעשי נקם. אולי זה בא מהמסורת היהודית, שהיא מסורת של צדק וחסד, ולא נקמה".
"יש סיפורים עצובים במיוחד, למשל זה של אדל אדלהייד רוט, אסירה באושוויץ. במכתב ששלחה מהמחנה, אדל מספרת מה קרה למשפחה, ומעלה זיכרונות מהבית. כתיבת המכתב הייתה הדבר האחרון שהיא עשתה בחייה: למחרת היא נפטרה. זה טרגי, כי היא שרדה ולא שרדה"
מה היה הרגע הכי מרגש מבחינתך בעבודה על הספר?
"התרגשנו בכל פעם שגילינו מי הם האנשים המוזכרים במכתבים, אבל היה מכתב אחד שריגש אותי במיוחד: זה שכתבה סימה רישאווי לאחיה", אומר רוזט, ומפנה אותי למכתב. "נדנקו", כותבת שם סימה, "גם אני הייתי נותנת הכול בשביל להיות מסוגלת לראות אותך – רק להרגיש אותך בקרבתי – להרגיש את הידיים שלך ולא להצטרך לדבר, מפני שאת כל מה שראיתי בעיניי וסבלתי בארבע השנים האחרונות אי אפשר לספר או לכתוב. הדברים הם מעבר לכל דמיון של בן אנוש. מי שאי פעם חווה את אושוויץ בימי חייו – כבר לא יכול להיות בן־אדם".
"גם במקרה הזה נדרשה עבודת בלשות כדי לגלות מי הכותבת", מספר רוזט. "אחרי שפענחנו את חידת הזהות שלה, גילינו שאחיה שלח עוד חומרים ליד ושם, ומתוכם עלה הסיפור במלואו. כשפרצה המלחמה, סימה כינסה את משפחתה ואמרה לאחים שלה – 'אתם חייבים לברוח, אני אדאג לאמא'; אבי המשפחה נפטר עוד קודם לכן. האחים ברחו מצ'כוסלובקיה לפולין, ומכיוון שאחד מהם היה כנר, הקונסוליה הבריטית בקרקוב רצתה לשלוח אותו ללמוד באנגליה. הוא הסכים רק בתנאי שישלחו איתו גם את אחיו. ככה הם נצלו. בינתיים סימה עברה סבל נוראי, אבל ידעה שהצילה את האחים שלה. היא הייתה אשת חיל במלוא מובן המילה. אותי זה ריגש מאוד, לגלות לא רק מי היא, אלא גם מה היא עשתה.
"יש גם סיפורים עצובים במיוחד, למשל זה של אדל אדלהייד רוט, אסירה באושוויץ. במכתב ששלחה מהמחנה, אדל מספרת מה קרה לחלק מהמשפחה, ומעלה זיכרונות מהבית שהיה לה. כתיבת המכתב הייתה הדבר האחרון שהיא עשתה בחייה: למחרת היא נפטרה. זה מאוד טרגי, כי היא שרדה ולא שרדה. אחיה, חיים רוט, הקים לימים את מפעל הנצחת השמות 'לכל איש יש שם'. כמו אדל היו הרבה יהודים שבסוף המלחמה כבר היו חלשים וחולים, שוחררו אך לא שרדו".
כזה היה גם גורלו של ארנסט ון־דר־הורסט, אדם לא יהודי שסייע להצלת יהודים, ונשלח גם הוא לברגן־בלזן. את מכתבו המופיע בספר הוא כתב מבית החולים במחנה, שלושה ימים לפני מותו. "יש לנו ציפייה לצדק כלשהו בעולם, אבל לא תמיד זה עובד ככה", אומר רוזט. "גם יהודים דתיים, כמוני, מתקשים להבין את המציאות מהפרספקטיבה הזאת. איך זה יכול להיות? למה השם לקח אותם? אלו שאלות נצחיות שאין להן תשובות".
חלק מהמכתבים שפרסמתם הם מלאי שמחה. איך אפשר להיות שמח כל כך אחרי ההשמדה?
"יש מהכותבים שמשיבים על מכתב שקיבלו, וכמובן הם שמחים מאוד על עצם הקשר שנוצר. אבל כמעט בכל מכתב יש גם נימה אחרת מלבד השמחה. זה מדהים, יש אנשים שמספרים על האובדן העצום, ואחר כך ממשיכים לשאלות כל כך נורמליות – מה שלומך, מה שלום הילדים".
זה לא מאולץ?
"גם כשהולכים ל'שבעה', לפעמים האווירה כבדה מאוד, אבל לפעמים מדברים על ענייני חולין – וזה לא אומר שהכאב הגדול אינו קיים. איך ניצולי השואה עוסקים במכתביהם בדברים יומיומיים? אני לא באמת יודע, אבל כשאתה פוגש משהו בהיסטוריה כמו המכתבים האלה, והשאלות ממשיכות ללכת איתך, זה חיובי וטוב. שלא נגיד שאנחנו יודעים הכול".
עם איזו שאלה אתה נשארת אחרי עריכת הספר?
"לפעמים אני שואל את עצמי איך אנשים הצליחו באמת לחזור לחיים אחרי כל מה שעברו. זה דבר מדהים, לא ייאמן. הדיון על חיי הניצולים נסוב בדרך כלל על התסביכים שלהם ועל היותם קורבנות, אבל הסיפור האמיתי הוא שרובם הגדול חזרו לחיים ותרמו לחברה. זה יכול לתת הרבה השראה וללמד אותנו שגם במצבים קשים, אנחנו הרבה יותר חזקים ממה שנדמה לנו".
"נכתב בדמעות" מצטרף לספרו הקודם של ד"ר רוזט, "צבא עבדים – פלוגות העבודה היהודיות בחזית המזרח", בנושא עבודות הכפייה של יהדות הונגריה. במקביל למחקריו משמש רוזט כמדריך אח"מים ביד ושם, וחבר ב"איר"ה – הארגון הבין־לאומי להנצחת השואה".
מה הפרויקט הבא שלך?
"הייתי רוצה ליצור ספר של מכתבים שנשלחו על סף המלחמה, ולספר בו מה קרה לכותבים ולנמענים. העבודה על 'נכתב בדמעות' דרשה הקמת צוות שלם של מתורגמנים ואנשי מחקר נוספים. אולי יום אחד יהיו משאבים גם לספר שאני חולם עליו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
