במבט לאחור, ירַח גְלָטֵר יכול להצביע על הרגע שבו הבחין לראשונה בתסמינים. זה קרה לפני כשלוש שנים, במהלך טיול בנגב. גלטר, טיילן ותיק שכבר הספיק לסיים את שביל ישראל ונהג לסייע לחבריו בקטעים הקשים של המסלולים, הרגיש פתאום שהוא מאבד ביטחון ויציבות. "התחלתי להתלונן – קודם לאוזניי בלבד ואחר כך גם באוזני חבריי – שהירידה נראית תלולה מדי, שהשביל צר, שאין במה להיאחז כשעוברים מסלע לסלע. אמירות שלפני כן לא העליתי על דל שפתיי, ואפילו לא במחשבתי", הוא מספר. לא נותר לו אלא להתקדם בפסיעות מהוססות, ולחפש כל העת נקודות משען. התופעה הזו נמשכה בשניים־שלושה טיולים נוספים. במקביל, בני משפחתו הבחינו שהדיבור שלו נעשה איטי, וכך גם תנועותיו. הם לחצו עליו לפנות לרופא, ולאחר בדיקה נוירולוגית קיבל גלטר את האבחון: חלית בפרקינסון.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הגילוי שמחלת הסרטן תוקפת לעיתים באופן אקראי עשוי להיות חיובי
– במקום המפעלים: האם ירוחם תהפוך לבירת הקנאביס הרפואי?
– מאה שנה להקמת ההגנה – סיפורו של המסתערב הראשון
אבל זו הייתה רק ההתחלה. חצי שנה לאחר מכן אושפז גלטר בעקבות הפרעות בקצב הלב, ולראשונה בחייו נפגש עם קרדיולוג. הוא, שלאורך כל שנותיו מעולם לא נזקק לתרופות, מצא עצמו מארגן קופסת טבליות שבועית ובה כדורים לפרקינסון וללב. וכאילו זה לא הספיק, באותה תקופה התבשר כי לקה גם בסרטן הערמונית. תוך שנה וחצי הפך גלטר מאדם בריא לחלוטין לחולה שמקדיש את רוב זמנו לתיאום בדיקות וטיפולים בשלושה תחומים רפואיים שונים. תחושותיו מאותה תקופה מתבטאות היטב בכריכת ספרו החדש: תמונה שלו, עומד בלב נוף מדברי, בין סדקי אדמה ההולכים ומתרחבים. בפתח הספר, לצד איור דומה שיצרה בתו אפרת, הוא כותב: "ירח צעד בריא ושמח בשבילי ישראל, ופתאום ה'פרקינסון' הרעיד את האדמה מתחת לרגליו".
גלטר (74), שבמהלך השנים עסק בין השאר בדוברות ובכתיבה, מתמודד עם התפנית בחייו באמצעות תיעוד הומוריסטי, כמשקיף מהצד. את הספר דק־הכרס והקולח שהוציא לאור בהוצאה עצמית, הוא הכתיר בשם "'חגיגה' בגופו של האדם". החלק המרכזי בספר הוא משל: גלטר מתאר בו את המחלות שהתנחלו בגופו כלהקות תיאטרון המתחרות ביניהן על אור הזרקורים, שחקנים שרוצים להצליח באודישן מול הבמאים־הרופאים. הוא מנסה להראות איך לאחר ההלם הראשוני, אפשר לקבל באופטימיות את הבשורות הקשות על שחקנים נוספים שמצטרפים להמולה. "יש לי תפיסה שמלווה אותי שנים רבות: בתקופות משבר כדאי לקחת מחברת קטנה ועט, ולרשום נקודות", אומר גלטר. "כך עשיתי גם אחרי שאבי נפטר. הייתי מתעורר לפנות בוקר עם זיכרונות מסיפורים משפחתיים, והייתי יושב וכותב. הרצון לכתוב את הספר הנוכחי התעורר אצלי במהלך האשפוז בבית החולים, גם בגלל השעמום. ברגע שאני צחקתי על הסיטואציה, הבנתי שיש כאן רעיון מצחיק שאפשר לכתוב".
אני מוכרח להודות שהמשל שלך היה לי קצת קשה. אתה מדמה מחלות חמורות לשחקנים שעושים הכול כדי לעלות לבמה, אבל מי רוצה לעלות לבמה כזו?
"גם כשאני מדבר על הפרקינסון, שהיא מחלה שמתפתחת, אני משתמש בביטוי ההומוריסטי 'יש לי למה לצפות'. המחלה הזאת היא תהליך. כיום המצב שלי טוב יותר בגלל הכדורים, אבל כשמתחילים סימנים של רעידה בצד ימין, התגובה שלי היא: יופי, אני מתקדם בחיים. ההומור הוא כלי שעוזר לי בהתמודדות, אבל אני לא כופה אותו על אנשים. מי שרוצה, שישתמש בו. זכותו של החולה לצחוק ממצבו. אני יכול להבין גם את מי שלא רוצה, והדגשתי את זה כמה פעמים. אני לא מתכוון להרגיז אף אחד, אבל לי הצחוק הזה עושה טוב".
"כשמתחילים סימנים של רעידה בצד ימין, התגובה שלי היא: יופי, אני מתקדם בחיים. ההומור הוא כלי שעוזר לי בהתמודדות, אבל אני לא כופה אותו על אנשים. מי שרוצה, שישתמש בו. זכותו של החולה לצחוק ממצבו. אני יכול להבין גם את מי שלא רוצה"
מה בעצם אומר המשל שלך על האודישן? שהחולה משתוקק שיכירו במחלה שלו?
"החולה בדרך כלל רוצה שיאמינו לו. כשהתחילו אצלי הפרעות בקצב הלב, הגיע אליי הביתה אמבולנס. אחרי בדיקה אמרו לי שצריכים לפנות אותי לבית חולים. לא רציתי שאף אחד מהשכנים ידע, אבל מאחורי הגב שלי הוזמנה ניידת טיפול נמרץ, וכשלקחו אותי כל השכנים כבר היו בחוץ. במצב כזה השאלה היא מה אתה באמת רוצה. מצד אחד רציתי כבר להיות בבית ושהכול ייגמר, ומצד שני – אם כבר בלבלתי את המוח לכולם, רציתי לקבל אישור והצדקה לכל הבלגן הזה. אדם רוצה שיאשרו שהוא דובר אמת ולא מדבר שטויות. גם כשאתה מזמין אינסטלטור, אתה לא רוצה שהוא יגיד לך שהזמנת אותו סתם".
טעויות של ותיקים
משל הבמה של גלטר כולל גם ביקורת על מערכת הבריאות. לבמאים־הרופאים אין תמיד זמן לשמוע את החולה, וכל אחד מהם מנהל את ההצגה־הטיפול בתחומו בלבד, ללא תיאום עם הרופאים מהתחומים האחרים. "היה לי למשל תור לרדיולוג, שחיכיתי לו הרבה זמן", מספר גלטר. "בינתיים הרגשתי רע מאוד בגלל דלקות במערכת השתן, אבל לא הלכתי לרופאה לטיפול, כדי לא להפסיד את התור לרדיולוג. זה לא רק שאין רופא שמכיל את כל הטיפול בך; חסר גם הרופא שיכול לעזור לך לבנות סדרי עדיפויות ולתכנן את הצעדים שלך. לא היה לי עם מי לדבר. הרופאה בקופת החולים לא לקחה על עצמה את האחריות להחליט מה עושים קודם ומה אחר כך".
החולה, אומר גלטר, גם לא מקבל עדכון לגבי השלבים הבאים בטיפול. האדם היחידי שאיתו מזדמנת לו אפשרות לשיחה, הוא הסניטר שמוביל את מיטתו לבדיקות ולטיפולים השונים. "כל עוד אין מכשירים בתמונה, מתייחסים אליך כאדם. שואלים מה כואב לך, מה הביא אותך לטיפול, מה הרגשת. ברגע שיש מכשירים, מעבדות ומספרים, הם אלו ש'מדברים' אל החולה, ולא הרופא. וכך, מי שנשאר לשוחח עם המטופל הוא רק מוביל המיטה".
הצורך הזה ברופא שיתווך בין החולה לבין הטיפולים נשמע הגיוני ומתבקש, אבל אולי זה לא מעשי במערכת בריאות גדולה ועמוסה כל כך.
"אני מאמין שהאויב של הטוב הוא הטוב מאוד. גם אם בלתי אפשרי שיהיה רופא אחד שיְתַכלל הכול, עדיין לא הגיוני שאתה אומר לרופא של הסרטן 'יש לי גם פרקינסון', והוא אומר לך 'זה לא חשוב עכשיו'. אין סנכרון בין הרופאים, וגם אם הם כן מתחשבים זה בזה – לי כחולה אין מושג שזה אכן כך, וההרגשה היא שאני צריך לתכנן ולנהל את הכול. כרגע אני משקיע בזה ימים שלמים, מלאכת תיאום הבדיקות במכונים השונים הפכה להיות העבודה שלי. לי יש זמן ואני גם מכיר קצת את המערכות, אבל מה יעשה אדם אחר?"
עד לפני שנים אחדות, גלטר לא הכיר אפילו את רופאת המשפחה שלו במרפאה הסמוכה לביתו. המפגש הראשוני איתה היה דווקא בנסיבות חיוביות: לפני חמש שנים ביקש גלטר להודות על שבעה עשורים של בריאות איתנה, והחליט ללכת בעקבות בנו ולתרום כליה באופן וולונטרי. תחנתו הראשונה הייתה אצל רופאת המשפחה בקופת החולים, ומשם הוא המשיך למרכז להשתלות בבית החולים בילינסון. "הם קיבלו אותי באהבה רבה. נשלחתי לעבור סדרת בדיקות רחבה ומקיפה, ובכל פעם שהגיעו התוצאות, הרגשתי שאני מתקדם צעד נוסף למימוש החלום שלי".
אשתו גילה התלהבה פחות מהרעיון. "התנגדתי בגלל תהליך ההתאוששות", היא מודה, "אבל ירח היה חוזר מכל בדיקה שמח ומאושר". רגע לפני סוף התהליך התבקש גלטר לבצע בדיקת PSA, בדיקת דם שמאבחנת את הרמה של חלבון מסוים בערמונית. הפעם התוצאה לא הייתה תקינה. האורולוג לא נבהל וכתב שמבחינתו אין מניעה לתרומת כליה, אבל הרופאה המופקדת על שלומם של התורמים במרכז ההשתלות החליטה שגלטר יצטרך לוותר על החלום. "היא אמרה לי שהמכלול של הבדיקות הראה שאני אדם בריא, ובכל זאת היא לא ישנה לילה שלם. אחרי הרבה התלבטויות היא הגיעה למסקנה שאילו היה מדובר בתרומה לבן משפחה היא הייתה מאשרת לי, אבל לא תרומה וולונטרית". "אני רקדתי מרוב שמחה על שלא אפשרו לו לתרום", מספרת גילה, "אבל הוא היה בדיכאון במשך יומיים".
מהמסע לתרומת כליה נשארה רק הבדיקה ההיא שעוררה מעט חשד. אחרי שלוש שנים של בדיקות תקופתיות שהעידו על עלייה הדרגתית ברמת ה־PSA, החליט האורולוג לבדוק הימצאות של תאים סרטניים בערמונית, וכך התגלה הגידול.
גלטר אינו מתבייש לדבר על הסרטן, ואף יוצא בספרו נגד הניסיונות של חולים להסתיר את המחלה ולהימנע מלנקוב בשמה המפורש. מהבחינה הזו, הוא אומר, אין שום הבדל בין הפרקינסון, הסרטן ובעיות הלב; על הכול הוא מוכן לספר. גם בנושא הזה, גילה קצת חולקת עליו. "ירח לדעתי פתוח מדי. בהתחלה בכלל לא רציתי לשתף איתו פעולה בכתיבת הספר. לא הבנתי איך אדם חושף את עצמו כל כך, והתעקשתי לא לקרוא את מה שכתב. אחרי ששמעתי את התגובות החיוביות של החברים שקראו, וראיתי איך הכתיבה מעניקה לו חיים, לא יכולתי לעמוד מהצד והרגשתי שאני חייבת לעזור לו".
מה שלא תמצאו בספר של גלטר הוא מידע רפואי. "לא הפכתי למומחה לפרקינסון או סרטן הערמונית. גם לא קראתי ספרים מקצועיים בנושא, משתי סיבות. קודם כול, אני אדם שבאופן כללי נותן אמון באנשים, ובתוכם כמובן הרופאים, עד שהם מאכזבים אותי. שנית, מניסיוני למדתי שלפעמים דווקא הרופאים המנוסים פחות, הם אלו שצודקים. היה לי חבר שרופאים מומחים בתל־השומר קצבו לו ימים ספורים לחיות, ודווקא רופא צעיר שבדק אותו שוב, מצא שהאבחנה שלהם הייתה שגויה. אותו אדם באמת חי עוד שנים רבות".
המפעל הוקם בטעות
האמון של ירח (ירחמיאל) גלטר באנשים ובמערכות, כמו גם האופטימיות הגדולה שלו, גרמו לו במהלך שנותיו לקחת על עצמו תפקידים מאתגרים ומשימות לא פשוטות. הוא נולד ב־1946 להורים ניצולי שואה, גדל בחיפה ואחר כך בבני־ברק, ועשה מסלול ציוני־דתי קלאסי של אותם ימים: ישיבת בני עקיבא נחלים, שנה בישיבת "כרם ביבנה" ושירות צבאי בנח"ל שכלל קומונה במסגרת בני עקיבא. לאחר נישואיו טס עם גילה לארה"ב, לשליחות מטעם הסוכנות היהודית. בעת שהותם שם פרצה מלחמת יום הכיפורים, וגלטר חש תסכול מכך שאינו נמצא בחזית.
"מוטה גור, שהיה אז נספח צה"ל בשגרירות בוושינגטון, נפגש עם כל השליחים ואמר לנו שרק טייסים ושריונרים חוזרים לארץ, וכל השאר מגויסים לפעול בארה"ב למען ישראל", הוא מספר. "שיתפתי בתסכול שלי את חבר הכנסת זבולון המר, שאותו הכרתי. כעבור זמן הוא מתקשר אליי ואומר: 'מצאתי משהו למשוגע כמוך. צריכים מנהל מתנ"ס בירוחם'. לא ידעתי מה זה מתנ"ס ואיפה זה ירוחם, וגם חיכו לי בארץ כל מיני הצעות אחרות, ובכל זאת הלכתי על זה". גילה: "היינו הורים לשני ילדים קטנטנים, והייתה לנו דירה בבני־ברק, אבל רצינו ללכת לעשות משהו משמעותי. כולם חשבו שאנחנו משוגעים".
ירוחם של שנת 1974 הייתה עיירה קטנטנה ובה פחות מ־6,000 תושבים. לאחר שבשנות השישים נפתחו כבישים חדשים לאילת דרך דימונה ודרך מצפה־רמון, הפך היישוב למנותק מכל ציר תחבורה מרכזי וסבל ממחסור במקומות עבודה ומהגירה שלילית, בעיקר של צעירים. זו הייתה המציאות שפגשו בני הזוג גלטר כשנחתו היישר מארה"ב לדירה קטנה בעיירה הדרומית. גילה השתלבה במערכת החינוך, שידעה תחלופה גבוהה של מורים, וירח קיבל את האחריות על המתנ"ס, שבמשך שנתיים עברו בו ארבעה מנהלים. הוא הקים ספריית משחקים, יזם פרויקט "אחים בוגרים" לתלמידים צעירים, הוסיף חוגים והשקיע במיוחד בקליטת הקהילה ההודית ביישוב. לצד אלה הוא היה מעורב גם במערכת החינוך הפורמלית, ובשלב מסוים אף ניהל את מחלקת החינוך במועצה המקומית.
אחרי כארבע שנים עברה משפחת גלטר לבני־ברק, וירח החל לעבוד בחברה למתנ"סים כאחראי על אגף התרבות היהודית. הוא לא העלה על דעתו שתוך זמן קצר ישוב לירוחם, והפעם בתפקיד הבכיר ביותר במערכת המקומית. באותם ימים התקיימו בעיירה בחירות לראשות המועצה, אך המנצח לא הצליח לבנות קואליציה יציבה. באוגוסט 1979 התקשר אל גלטר עוזרו של שר הפנים יוסף בורג, וביקש ממנו לבוא לפגישה עם השר. "כשהגעתי, בורג אמר לי: 'אני נכנס עכשיו לישיבת ממשלה. יגאל ידין רוצה למנות מישהו לראשות הוועדה הקרואה בירוחם, אבל אני רוצה למנות אותך'. זה היה שבוע לפני תחילת שנת הלימודים, ובורג ביקש שאחליט מיד. לא היו אז טלפונים ניידים ולא יכולתי לעדכן את גילה, אבל החלטתי לתת תשובה חיובית. בורג נכנס לישיבת הממשלה וחזר אחרי חצי שעה עם מכתב הסמכה. נסעתי באוטובוס לירוחם לקבל רכב ודירה, ובערב צלצלתי לגילה וחטפתי ממנה על הראש".
"העיניים של ירח רואות הכול חיובי, אבל אני ראיתי גם את הבעיות במערכת החינוך המקומית, כי עסקתי בתחום הזה", מספרת גילה. "הסיבה לכך שלא רציתי לגור בירוחם הייתה החינוך של הילדים שלנו. כשהגענו לשם בפעם הראשונה הם היו רק בגן, אבל כשהתבקשנו לחזור הם כבר למדו בבית ספר יסודי".
"גם אם בלתי אפשרי שיהיה רופא אחד שיְתַכלל הכול, עדיין לא הגיוני שאתה אומר לרופא של הסרטן 'יש לי גם פרקינסון', והוא אומר לך 'זה לא חשוב עכשיו'. אין סנכרון בין הרופאים, אני צריך לנהל את הכול. כרגע אני משקיע בזה ימים שלמים, תיאום הבדיקות במכונים השונים הפך להיות העבודה שלי"
משפחת גלטר נדדה שוב לירוחם, הפעם עם שלושה ילדים. במשך ארבע שנים כיהן גלטר כראש הוועדה הקרואה במקום. הוא רענן את מערך עובדי המועצה, יצר עם יהודי מונטריאול קשרים שהביאו לבניית ספרייה מפוארת בעיירה, ונלחם על סלילת "כביש הנפט", שקיצר את הנסיעה לרמת־חובב ולבאר־שבע. בעקבות תקופת כהונתו שם הוציא את הספר "ירוחם – שם של מקום", המגולל כתב אישום לא פשוט נגד המדינה בשל יחסה לירוחם בפרט ולעיירות הפיתוח בכלל.
אחת הבעיות העולות מהספר (שנכתב בעזרתו של דורי טבצ'ניקוב) היא התלות הגבוהה של רשויות מקומיות כמו ירוחם בשלטון המרכזי. גלטר תיאר ניתוק מוחלט של משרדי הממשלה מהמציאות בשטח, והמחיש זאת באמצעות סיפור על בית ספר שהוקם בטעות בירוחם במקום באופקים. הפרטים שונו מעט, אבל המקרה המתואר היה דומה מאוד למה שהתרחש במציאות. בתחילת שנות השמונים הועבר למועצת ירוחם תקציב בלתי רגיל (תב"ר) להקמת מפעל מוגן עבור בעלי מוגבלויות. התקציב הזה היה מיועד לאופקים והגיע לירוחם בשל שגיאה, אבל מהנדס המועצה לא שאל שאלות, ניצל את ההזדמנות והרים מבנה יפה ומיותר, לתפארת העיירה. רק כעבור שנתיים, כשהמפתחות הוגשו לראש המועצה, התגלתה הטעות.
בשנת 1983 תמה תקופת הוועדה הקרואה, ובירוחם נערכו בחירות מקומיות. גלטר אזר אומץ והתמודד על ראשות המועצה, אך לא הצליח. "כשסיימתי את תפקידי כראש ועדה קרואה, הרגשתי שאני לא יכול לעזוב עדיין, ורציתי לסיים מהלכים שהתחלתי. לא התנהגתי כפוליטיקאי, אלא כאיש ירוחם. הקמתי רשימה עצמאית ובה אנשים ממפלגות שונות, מתוך תפיסה שרשימה מקומית לא צריכה להיות קשורה לפוליטיקה הארצית. כשעוסקים בביוב, אין הבדל בין אגודת ישראל למפ"ם".
הרגשת עלבון כשלא בחרו בך?
"מבחינה מסוימת הרגשתי שחרור. מצד שני היה לי גם כעס, בעיקר על הקהילה ההודית והקהילה החרדית במקום".
גם אחרי הבחירות הוא נשאר בירוחם, ומונה לסגנו של ראש המועצה הנבחר, ברוך אלמקייס מהמערך. אלא שכעבור ארבעה חודשים כרת אלמקייס ברית פוליטית עם נציג הליכוד מאחורי גבו של גלטר, והדיח את זה האחרון מתפקידו. בתחילת 1984 שבה המשפחה לבני־ברק. "יכול להיות שבסופו של דבר, התושבים עשו לי טובה", אומרת גילה. "היה אצלי קונפליקט עמוק בין הרצון לתרומה והאחריות לכלל, לבין הצורך לתת חינוך טוב לילדים שלי. כבר בכיתה ז' הבנים שלי נאלצו לצאת ללמוד בישיבה עם פנימייה בבאר־שבע, כי בירוחם לא הייתה מסגרת חינוכית דתית לגיל הזה". אגב, אחד מחברי הילדות של בנם דרור היה מיכאל ביטון – לימים ראש מועצת ירוחם וכיום שר בממשלת ישראל. הם זוכרים אותו כנער צעיר, שבילה לא מעט שעות בביתם.
בדיעבד, גילה לא מצטערת על ההחלטה של בעלה לכהן כראש ועדה קרואה. "ירח הוא יזם בנשמתו, הוא הוביל הרבה דברים בחיים, אבל אין ספק שהשנים ההן בירוחם היו גולת הכותרת של העשייה שלו. יש בו תמימות של איש חזון, והוא נוטה לחלום וגם לעשות. בסופו של דבר יש לנו ולילדים זיכרונות נהדרים מירוחם, ואני חושבת שזה השפיע עליהם. לא במקרה הבכור שלנו, אמיר, התגורר בעבר במעלות, והבת שלנו אפרת גרה היום בצפת. הם גילו שיש עוד אפשרויות מגורים חוץ ממרכז הארץ".
אחד מנכדיהם של ירח וגילה גר בירוחם, ומגדל שם את נינם הראשון. "החלום שלי היה שאנשים יעברו לגור בירוחם בגלל אינטרסים אישיים ורצון ליהנות מחיים נורמליים, ולא מתוך ציונות, חלוציות או התנדבות", אומר גלטר. "אני שמח לראות שזה מה שקורה היום".
הראש מהיר, הקריאה איטית
אחרי שובו לאזור המרכז עסק גלטר בשלל פרויקטים ציבוריים ותקשורתיים. בין השאר שימש דובר אוניברסיטת בר־אילן, ניהל את מערך הפרסום של ערוץ 7, ישב כנציג ציבור בבית הדין לעבודה בתל־אביב ועוד. בכל שבוע הקדיש שעות רבות לפעילות גופנית ולצעידות ארוכות – סביב מודיעין, עיר מגוריו כיום, ובשבילים ברחבי הארץ. כשמחלת הפרקינסון החלה לתת את אותותיה, הוא נאלץ לוותר על הבילוי הזה ולהסתפק בצעידות בתוך העיר. "החברים מהקבוצה שאיתה אני מטייל כבר עשור, התקשרו וניסו לשכנע אותי להמשיך לצאת איתם. הם הבטיחו לעזור לי לצעוד, אבל החלטתי לא לעשות שטויות ולא להסתכן. יד שמאל שלי כפופה ורגל שמואל קשוחה, והחשש שלי הוא שאתקל ואפול".
הכדורים שהוא נוטל מונעים את החרפת התסמינים של הפרקינסון, אך הוא נעזר בבני משפחתו לצורך פעולות כמו הקלדה במחשב ובטלפון. "מה שמפריע לי בעיקר הוא שאני קורא לאט. הראש עובד מהר, אבל הקריאה איטית. זה בא לידי ביטוי גם בתפילה. אני מתפלל בקצב שלי, ושמתי לי למטרה להגיע לתפילת העמידה ביחד עם הקהל". כשגילה מתארת את הקשיים בביצוע פעולות שגרתיות ואומרת ש"זה לא כיף להיות חולה פרקינסון", הוא ממהר להוסיף: "אבל זה לא נורא".
בספר מזכיר גלטר אדם המהווה עבורו מודל לחיקוי – חבר שלקה בפרקינסון, והתמודד בגבורה עם רעידה קשה בידו השמאלית. "הוא היה מעביר את היד השמאלית הרועדת אל מאחורי גבו, ומחזיק אותה בידו הימנית, וכך בולם את הרעידה", כותב גלטר. "בתנוחה זו הוא היה עומד על רגליו לפני ספר התורה הפתוח, וקורא בקול רם וצלול ובדיוק רב את פרשת השבוע. מדי יום הוא הוסע לעבודתו בתעשייה האווירית. הוא רצה להמשיך 'לחיות', להרגיש שהוא חשוב ולהיות 'בריא', ומבחינתי מלחמתו במחלה הייתה ניצחון הרוח על הגוף. שנים רבות ראיתי אותו כגיבור. לא העליתי אז על דעתי שגם אני אצטרף לחולים במחלה הזאת. היום אני רואה בו דמות שאני יכול להזדהות איתה. אני פוחד מהמבחן שהמחלה הזו תעמיד אותי בו".
כתיבת "'חגיגה' בגופו של האדם" הייתה עבור גלטר תהליך תרפויטי אישי, אבל כעת הוא מקווה שהספר יסייע גם לאחרים. "מה שעזר לי בתקופה הראשונה של ההלם, יוכל אולי לעזור לקוראים במפגש שלהם או של מכריהם עם אתגרי עולם המכונים והבדיקות הרפואיות, הרופאים, בתי החולים והכאבים", הוא אומר. "העמותה לחולי פרקינסון הזמינה אותי לאחרונה להרצות על המחלה. אם היו מציעים לי דבר כזה לפני שלושה־ארבעה חודשים, הסירוב שלי היה מוחלט. אבל התגובות המעודדות שקיבלתי לספר, גרמו לי להעז".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
