לולא שלט הברכה שהדביקו דיירי הבניין הירושלמי בכניסה, ושני זרי פרחים גדולים הניצבים בסלון, ספק אם הייתי מבינה שאני במקום הנכון. שום דבר בחלל הבית לא מגלה לנכנסים שזהו מעונו של אחד המתמטיקאים החשובים בעולם, מי שרק לפני שבועיים זכה בפרס שאו היוקרתי, "הנובל של המזרח". ליד זר חמניות ששלח החבר נתן שרנסקי, פרושים ספרי הקריאה שנמצאים כרגע בשימוש: "אמונות ודעות בעולמו של רש"י", "הדבר" של אלבר קאמי, תרגום רוסי לאחת מיצירותיו של האנתרופולוג קלוד לוי־שטראוס, מאמר של הפילוסוף הגרמני הגל, כרך של תלמוד בבלי וגם ספר על העולם הביזנטי, שעמד במוקד מחקריו של אביו ההיסטוריון. "אני מקדיש לקריאה כמה שעות בכל שבת", אומר לי פרופ' קשדן.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– למרות המגפה, האבטלה והמהומות: אופטימיות בשוק המניות בארה"ב
– המוני פסלים מימי בית ראשון אותרו בהר הבית
– "ההומור עוזר לי בהתמודדות עם הפרקינסון"
בחדר הסמוך נמתחת על פני שלושה קירות, ממסד ועד טפחות, ספרייה ענקית ועמוסה. ספרי קודש עטורי זהב שולטים בכיפה, לצד ספרי פילוסופיה בשפות שונות וספרות קלאסית. מתמטיקה? נייט. "לא הייתה אצלנו בבית מתמטיקה, למרות שאבא ואמא נפגשו בחוג למתמטיקה", מספר לי בנו של פרופ' קשדן, עלי, שמצטרף לשיחתנו. "היו חברים, הייתה ספרות, היו טיולים".
עוד קודם בואי לביתו של קשדן, סיפרו לי מכריו על איש רנסנס שמוחו בכול, אדם ששולט בספרות ובתלמוד גם אם שמעו יצא בענף המתמטי של חקר תורת החבורות. "מדובר באחד המתמטיקאים האוניברסליסטים האחרונים", אמר לי הקולגה פרופ' אלכס לובוצקי. "פרופסור לתלמוד שאל אותי לא מזמן אם קשדן הוא מתמטיקאי, כי תמיד הוא רואה אותו רכון על שולחן בספרייה למדעי היהדות. לאיש הזה יש יכולת קליטה שלא תיאמן". קשדן עצמו יספר לי על קבוצה קטנה בחוג למתמטיקה שמתכנסת יחד מדי שבוע ללמוד את דנטה, הפילוסוף והמשורר האיטלקי.
בשנת 2002, אחרי שהספיק לעמוד בראש המחלקה למתמטיקה באוניברסיטת הרווארד ובראש התוכנית לפיזיקה מתמטית במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, קשר קשדן את גורלו במכון איינשטיין – המחלקה למתמטיקה של האוניברסיטה העברית. שמו של המכון עלה לכותרות לא מעט בשנים האחרונות, ובנסיבות משמחות ביותר.
לפני כחודשיים הפך פרופ' הלל פורסטנברג, חוקר במכון, לישראלי הראשון שזכה ב"אָבֶּל" – פרס בינלאומי יוקרתי ביותר שנחשב לנובל של המתמטיקאים, בהיעדר נובל בתחום. אגב, קשדן הוא הישראלי הראשון בין זוכי השאו. נצעד עוד כמה שנים אחורה, וברשימה המכובדת של מקבלי הפרסים הבינלאומיים נמצא את פרופ' אילון לינדנשטראוס, שמחלק זמנו בין פרינסטון ומכון איינשטיין. בשנת 2010 זכה לינדנשטראוס במדליית פילדס היוקרתית, המוענקת אחת לארבע שנים לחוקרים צעירים על הישגיהם לפני גיל 40. את פרופ' ישראל אומן, המתמטיקאי שזכה בפרס נובל לכלכלה על מחקריו בתחום תורת המשחקים, אין צורך להציג. פרס וולף, שמוענק בישראל לאנשי מדע מרחבי העולם על פי החלטת ועדות בינלאומיות, ניתן ב־2001 לפרופ' שַֹהֲרֹן שלח מהמכון, מתמטיקאי שקיבל פרופסורה בגיל 29, וכמות המאמרים שהוציא תחת ידו נחשבת יוצאת דופן בעולם כולו. כעבור שש שנים הוענק הפרס גם לפרופ' פורסטנברג. לאלה מצטרפים פרסי ישראל ופרסי א.מ.ת, ועוד רבים וטובים.
פרופ' קשדן הוא אולי אחד האנשים שיכולים לפענח את סוד הקסם של מכון איינשטיין, להסביר איך העלתה המחלקה הירושלמית את המוחות המקומיים על מפת המתמטיקה העולמית. "קודם כול המכון הוא מקום טוב, יש אווירה טובה מאוד", אומר קשדן. "כמי שנמצא בו כבר כמעט עשרים שנה, אני חושב שלמרכיב הזה יש חלק חשוב בהצלחה. גם בקרב הדור הבא יש סטודנטים טובים מאוד, והבחירה שלהם לבוא לפה נובעת בחלקה מאיכות המחקר ובחלקה מהאווירה.
"כשאני הגעתי למכון הייתי בשנות החמישים לחיי, והעברית שבפי לא הייתה טובה. איכשהו למדתי לתפקד בלי בדיקת שיעורי בית ומבחנים. לא הרגשתי מבוכה או לחץ, עשיתי מה שיכולתי וקיבלו את זה. הרוח הטובה היא חלק גדול מאוד במשוואה".
מדי יום הוא צועד במשך שעה מביתו בשכונת קטמון למכון שבקמפוס גבעת רם – לא דבר מובן מאליו אחרי התאונה הקשה שבה כמעט קיפח את חייו, לפני שש שנים. המתמטיקאי שנהג לכבוש פסגות הרים בעולם והתאהב ברכיבת אופניים ספורטיבית, יצא באחד הימים לרכוב יחד עם בנו עלי. בשובם מהמסלול פגעה בו משאית ונמלטה, משאירה אותו שרוע על הכביש. קשדן הובל לבית חולים כשהוא מפרפר בין חיים למוות, משפחתו כבר נקראה להיפרד. אחרי טיפול רפואי מסור ושיקום ארוך, הוא שב לחיק המתמטיקה שהוא כל כך אוהב. "איש יוצא דופן, גם מבחינת המוח וגם מבחינת הכוח. יכולת העמידה שלו בכל הקשיים מעוררת השתאות, הוא פשוט לא רואה בעיניים", אומר עליו לובוצקי.
מראש הזהירו אותי שקשדן לא ירצה לדבר על הפרס הנחשק – שמצטרף גם במקרה שלו לפרס ישראל, פרס א.מ.ת ופרסים נוספים שקטף בעבר. הזהירו, וצדקו. "אני לא אוהב לדבר על רגש", הוא אומר. מתי בחרת במתמטיקה כדרך חיים? אני שואלת אותו בעברית – ומכאן עוברת שיחתנו לאנגלית, שבה הוא מרגיש נוח יותר. לדבריו, כבר בגיל 12 הבין שיהיה מתמטיקאי. את התואר הראשון קיבל מאוניברסיטת מוסקבה, עיר הולדתו, וכעבור שנתיים השלים בה תואר קנדידט, המקביל לדוקטור. עוד במהלך הלימודים פיתח את התרומה המדעית המזוהה איתו, "תכונת טי של קשדן", הקשורה לתורת ההצגות. הייתה זו עבודה מפתיעה ומקורית, שמפרנסת מאז מחקרים ברחבי העולם, ויש לה יישומים חשובים בכמה תחומים של המתמטיקה.
ואם ביישומים עסקינן, אין זמן טוב מזה לשאול את הזוכה הטרי על הרלוונטיות של המתמטיקה, שסובלת מיחסי ציבור גרועים בקרב הקהל הישראלי. קשדן לוקח רגע לחשוב, ואז עונה בקול שקט – "זו באמת שאלה מעניינת מאוד, למה מתמטיקה מופשטת קשורה לחיינו. אתן לך שתי תשובות שמשלימות זו את זו. ראשית, המתמטיקה נמצאת ברקע של פיתוחים טכנולוגיים רבים, ומספר מדהים של יישומים מעשיים מבוסס עליה. אביו של סרגיי ברין, אחד ממייסדי גוגל, הוא חבר שלי. הרעיון הראשוני של איך לארגן את חיפוש המידע באינטרנט, מבוסס על יישום מתמטי שקרוי marcov process. ודוגמה נוספת – דיברתי לאחרונה עם אדם שעובד על פיתוח שיעזור לאנשים עיוורים להבחין בעצם שנמצא מולם, וגם במקרה הזה המתמטיקה חשובה מאוד.
"לזה מתווסף צד שקשור ביופי, בהרמוניה של המתמטיקה. המבנים המיוחדים שלה מופיעים בחיינו אפילו במקומות בלתי צפויים, למשל בקונצרט שאת שומעת. אפילו צורת המחשבה שלנו קשורה במתמטיקה".
התורה והמספרים
לא רק פרסים, גם המענקים המכובדים ביותר, אלה שמאפשרים לחוקרים להמשיך לשקוד על מחקריהם, זרמו לשערי מכון איינשטיין. אחד המוכרים שבהם הוא ה־ERC, המענק הגדול ביותר של האיחוד האירופי. לאחרונה זכה בו בפעם השלישית לובוצקי, מתמטיקאי בעל מדף פרסים נאה לכשעצמו, כולל פרס ישראל. ה"גרנט" האירופי לא ניתן דווקא על מצוינות והישגים – כמה חתני נובל הגישו בקשה ולא נענו – אלא על מחקרים שטומנים בחובם חידוש, או שיש בהם כיוון בלתי צפוי. מחקרו של לובוצקי מגיע מחיבור מפתיע בין מתמטיקה לבין נוסח המסורה – הערות שוליים שנרשמו בצד הטקסט המקראי החל מהמאה התשיעית, במטרה לייצר נוסח אחיד לספרי התורה בכל קהילות ישראל. בעידן טרום הדפוס, הדרך להתגבר על טעויות אנוש שמתרחשות בעת העתקת כתבי יד הייתה לנהל רשימות מוקפדות של ספירת מילים, של מקרי כתיב יוצא דופן ושאר דקויות בכתובים.
"מעשה שהיה כך היה", משחזר לובוצקי. "לפני כ־15 שנה, כשניהלתי תוכנית במכון ללימודים מתקדמים בפרינסטון, בא לבקר אותי חברי יוסי עופר – פרופסור לתנ"ך ולשון באוניברסיטת בר־אילן, מומחה במסורה ואיש מבריק שחבש בעבר הרחוק את ספסלי המכון. בערב שבת הוזמנו לסעוד אצל נתנאל פיש, פיזיקאי דתי מבית כנסת שבו התפללתי. במהלך הארוחה הוא שואל את יוסי 'במה אתה עוסק', ויוסי מסביר לו על המסורה ועל ההערות. אז פיש עונה לו – 'הבנתי, זה בעצם נוהל תיקון שגיאות'".
בלי להיכנס לעבי הקורה של המונח, הלקוח מתורת האינפורמציה המודרנית, נגיד רק כי "נוהל תיקון שגיאות" הוא שיטה מתמטית־הנדסית המאפשרת להעביר מידע באופן מהימן, ומבטיחה שהודעות יפוענחו בצורה נכונה גם אם ייפלו שגיאות במהלך שיגורן. ההערה האגבית של הפיזיקאי הפרינסטוני הולידה מאמר שלובוצקי מודה כי הוא החביב עליו מבין מאמריו. "אמרתי ליוסי: בוא נחשוב האם אפשר לקבל תובנות על המסורה מתוך תורת האינפורמציה המודרנית. זה אפילו לא היה התחום שלי, אני עוסק בדרך כלל בתורת החבורות. כמה שנים אחר כך אני מוצא את עצמי מעביר סמינר על נוהל לתיקון שגיאות תוך שימוש בנוסח המסורה, ופרסמתי יחד עם יוסי מאמר בכתב־העת 'תרביץ' (של המכון למדעי היהדות באוניברסיטה העברית – י"פ). בעקבות כך נכנסתי לעומק חקר התחום המתמטי של נוהל תיקון שגיאות, ושילבתי אותו עם תורת החבורות. המענק החדש מוקדש לשילוב הזה".
כשאני שואלת אותו על הנוסחה של מכון איינשטיין, לובוצקי משיב: "אין ספק שיש כאן קומבינציה של הרבה מאוד מתמטיקאים גדולים. המחלקה למתמטיקה באוניברסיטה העברית היא גולת הכותרת של האקדמיה בישראל, בכל המקצועות. יש במכון איינשטיין עשרה אנשים שהם חברי האקדמיה האמריקנית למדעים; אני לא יודע אם בארה"ב יש מחלקות שאפשר למצוא בהן כל כך הרבה חברי אקדמיה".
כדי להבין איפה הכול מתחיל אני פונה לפרופ' מנחם מגידור, אדם עם פרספקטיבה. כף רגלו דרכה במחלקה כבר בגיל 16, כשהתקבל ללימודי מתמטיקה, ומאז הוא שם – למעט תקופת השירות הצבאי ושהות אקדמית בחו"ל. במהלך השנים שימש מגידור גם דיקן המחלקה ונשיא האוניברסיטה העברית. כיום הוא פנסיונר שכמו רבים מחבריו לא זנח את אהבתו, וממשיך להיות פעיל בהוראה ובמחקר של תורת הקבוצות ולוגיקה מתמטית. על מחקריו זכה מגידור בפרס הגרמני הומבולדט למצוינות – "פרס הרבה פחות חשוב מהאחרים, ואני לא סתם מצטנע". ועוד פרט טריוויה מעניין על אודותיו: הוא מחזיק ב"מספר ארדש 1". המדד הזה מציין את "הקרבה האקדמית" לאחד המתמטיקאים הפוריים ביותר בהיסטוריה, המדען היהודי־הונגרי פאול ארדש. "מספר 1" פירושו שמגידור כתב מאמר משותף עם ארדש – "טיפוס מיוחד במינו, שאפשר לספר עליו סיפורים מכאן ועד הודעה חדשה. היינו מיודדים מאוד, והוא בילה רבות בישראל".
מגידור מוסיף עוד קצת שמן למדורת היוקרה של המכון. "אחד הקריטריונים למעמד של מחלקה הוא כמה מחבריה מוזמנים להרצות בקונגרס העולמי למתמטיקאים, שנערך אחת לארבע שנים. לרוב החוקרים זה קורה רק פעם אחת בקריירה, ואילו למחלקה שלנו יש נציגות יפה מאוד בכל קונגרס".
זרעי ההצלחה נטמנו לדבריו כבר בראשית ימי המכון. "כדאי לחזור לאב המייסד, אדמונד יחזקאל לנדאו, יהודי ממוצא גרמני ואחד המתמטיקאים הבולטים ביותר במאה ה־20. הוא עלה ארצה בשנת 1927 מתוך כוונה להשתקע בירושלים, ותחשבי איך העיר נראית בתקופה הזאת. אם מגיע לכאן עילוי מתמטי בעל שם, שרוצה להתמקם באוניברסיטה העברית, זה בהחלט אירוע חריג ומעניין".
אדמונד גאורג הרמן יחזקאל לנדאו – בעל קשר משפחתי ל"נודע ביהודה", הרב יחזקאל לנדא – היה בן למשפחה ברלינאית עשירה. הוא שימש בתפקיד בכיר באוניברסיטת גטינגן, מרכז בעל שם עולמי בתחום המתמטיקה, ופעל להקמת מכון למתמטיקה באוניברסיטה העברית. בטקס הנחת אבן הפינה לאוניברסיטה, ב־1 באפריל של שנת 1925, אפילו נשא הרצאה שהייתה כולה על טהרת העברית, שפה שלמד בעצמו. נראה שכמו הרצאותיו האחרות, גם זו התאפיינה בהקפדה ייחודית על סדר ותכליתיות, שיטה שזכתה לכינוי "סגנון לנדאו".
מספרים שלנדאו היה טיפוס יהיר ומרוחק, ונראה שלמרות כוונותיו הראשוניות להשתקע כאן, המפגש עם פלשתינה לא עבר בקלות, וגם הריחוק ממרכזי התרבות של גרמניה הקשה עליו. אלה, בתוספת חיכוכים עם קנצלר האוניברסיטה דאז יהודה לייב מאגנס, החזירו את לנדאו כעבור שנה בלבד לגרמניה. עלייתם של הנאצים לשלטון, שנים אחדות לאחר מכן, הביאה לדחיקת רגלי היהודים ממוסדות ההשכלה הגבוהה, וגם לנדאו נאלץ לפרוש ממשרתו באוניברסיטת גטינגן.
"שני אנשים החליפו את לנדאו כאן במכון", מספר מגידור, "אברהם הלוי פרנקל, ציוני נלהב מגרמניה, ומיכאל פקטה, שהגיע מהונגריה. שניהם היו לימים חתני פרס ישראל ורקטורים של האוניברסיטה העברית. מה שאפיין אותם – בניגוד לסגל הכללי באוניברסיטה העברית של סוף שנות העשרים – הוא היותם בעלי מעמד מדעי יוצא מן הכלל כבר כשהגיעו לכאן. היינו בני מזל מהבחינה הזאת. היו להם קשרים ושם עולמי, וזה בהחלט עשה את שלו. העובדה שאנשים כאלה עמדו בראש המכון סייעה מאוד לבנייה שלו, והשליכה מקצועית גם על מחלקות המתמטיקה שייפתחו בשנים הבאות באוניברסיטאות אחרות בארץ. עם עלייתו של היטלר לשלטון הגיע לכאן זרם של אנשי מדע ורוח, וחלקם נקלטו באוניברסיטה העברית. אלה היו כוחות חזקים ששינו את התמונה הרחבה".
דינמיקה של שוקולד צ'יפס
בדור הבא של מכון איינשטיין מונה מגידור את שמשון עמיצור ז"ל, בן העיר העתיקה; אריה דבורצקי ז"ל, יליד אוקראינה, שנשא בשלל תפקידים בכירים בעולם המדע בישראל, והיה לבוגר הראשון של המחלקה שהתמנה לפרופסור; ושמואל אגמון יבדל"א, יליד תל־אביב, שהשלים דוקטורט בסורבון ולימד בטקסס קודם לקליטתו במכון הירושלמי. שלושתם חתני פרס ישראל ועיטורים אחרים. אחריהם מגיע הדור של אומן (89), יליד פרנקפורט; פורסטנברג (84), שעלה מברלין; קשדן (73), יליד מוסקבה וכל היתר.
במשך תקופה גדל המכון והתרחב, ואז התייצב. "גם היום לא מדובר במחלקה גדולה", אומר מגידור. "המספר יציב כבר עשרות שנים, בין שלושים לארבעים אנשי סגל, וזאת מתוך רצון מוצהר להישאר במידות האלה. היו תקופות שבהן הנהלת האוניברסיטה לחצה על המחלקה לגדול, אבל המחלקה המשיכה להקפיד על מדיניות המינויים ולבחון היטב את מי היא קולטת, וזה סוד הצלחתה.
"אני חושב שיש עוד עניין. הרבה אורחים מרחבי העולם מגיעים אלינו לתקופות קצרות או ארוכות, מסתובבים במכון, וכולם מציינים איזו רוח מיוחדת שיש בו – תאווה לעסוק ב'תורה', מין התלהבות עצומה לחקור, לשאול, להתקדם ולגלות עוד ועוד. בסמינרים אצלנו קיים 'סגנון ירושלים'. יכול להגיע מתמטיקאי חשוב כדי להרצות בסמינר מחלקתי, ואחרי עשרה משפטים הנוכחים יפסיקו אותו לצורך הארות, יגידו שאולי צריך לחשוב בכיוון אחר ויחוו דעתם על הדברים. יש כאלה שמאוד מתחברים לסגנון, ויש שהביעו תסכול מכך שההרצאה לא מתקדמת. הדיון ער, וזה חלק מהקסם שתורם ליצירתיות ומאפשר למכון להטביע את חותמו".
פרופ' תמר ציגלר (49), שתיכנס באוקטובר הקרוב לנעלי ראש המכון, היא מהכוכבות הצעירות של המחלקה. את תאריה השלימה באוניברסיטה העברית, ואז נסעה לחמש שנות פוסט־דוקטורט באוהיו, בפרינסטון ובמישיגן. לאחר שובה ארצה היא נקלטה בסגל הטכניון. בשנת 2013 קיבלה הצעה מהאוניברסיטה העברית וחזרה אליה, גם אם נדרשה לנוע מדי יום על קו חיפה־ירושלים. "באתי כדי להישאר", היא אומרת.
אני מבררת האם באמתחתה של ציגלר, כמי שחוותה מחוזות מתמטיים מחוץ לירושלים, יש תשובה לחידת מכון איינשטיין. "במחלקה הירושלמית יש משהו מיוחד, שקשה לשים עליו את האצבע. אני חושבת שחלק מזה הוא מסורת טובה מאוד ומפרגנת מאוד. האנשים מעולים גם בנפרד, אבל איכשהו הקבוצה חזקה יותר מסכום הפרטים שלה. יש אווירה שכנראה התחילה עם האבות המייסדים והשתמרה מאז. כולם רוצים שכולם יצליחו, וזה בהחלט מקום שכיף לעבוד בו. מעבר לזה, בתחום המחקר שלי מכון איינשטיין הוא אחד המקומות הטובים בעולם".
ציגלר היא תלמידתו של פורסטנברג. "מה שמשך אותי לעבוד איתו, בין השאר, היו העבודות שלו שקישרו דינמיקה לקומבינטוריקה ותורת המספרים. אני מתעניינת בקשרים בין תנועה ארוכת טווח של מערכות דינמיות לתחומים אחרים במתמטיקה". מבלי לראות את עיני העגל שלי מבעד לשפופרת, היא מגייסת המחשה ידידותית מבית היוצר של בן זוגה, מתמטיקאי בעצמו. "נניח שאני רוצה לאפות עוגיות שוקולד צ'יפס. אני מכינה בצק, ואז שופכת עליו את החבילה של השוקולדים ומתחילה לערבב – חוצה את הבצק לשניים, מניחה צד שמאל על צד ימין, ומועכת. במתמטיקה קוראים לזה 'העתקת האופה'. אני חוזרת על הפעולה הרבה מאוד פעמים, ואז בודקת האם בכל חתיכה בגודל מסוים שאקח מהבצק יהיה פחות או יותר אותו מספר של שוקולד צ'יפס. זו השאלה שמעניינת אותנו, אנשי הדינמיקה: איך נראה הבצק אחרי שחזרנו על פעולת הערבוב פעמים רבות. אחד הדברים היפים שהלל עשה היה לקשר בין מערכות דינמיות לבין שאלות מתורת המספרים שנראות לחלוטין לא קשורות אליהן. זה הדהים אותי אז, ומדהים אותי גם עכשיו".
ציגלר עצמה הספיקה לגרוף כמה כיבודים – "לקבל פרס זה כיף, ובעיקר משמח מאוד את ההורים שלי", היא צוחקת. היא האישה הראשונה שזכתה בפרס ארדש, מענק שתרם המתמטיקאי ההוא לזכר הוריו, וכאן אפשר לדבר על הפיל בחדר: ייצוג נשים בעולם המתמטיקה. אתנחתא קלה לצורך סיפור משעשע על האב המייסד לנדאו. לצידו באוניברסיטת גטינגן פעלה אמי נתר, מתמטיקאית ופיזיקאית יהודייה שאלברט איינשטיין בכבודו ובעצמו האריך בשבחי גאונותה. מובן שהיא נתקלה בכל מכשול המיועד לנשים שרצו לפעול תחת כנפי האקדמיה בראשית המאה ה־20. כשנשאל לנדאו האם נתר היא אכן מתמטיקאית כה דגולה כפי שתיארו, השיב: "אני יכול להעיד שהיא מתמטיקאית גדולה, באשר להיותה אישה איני יכול להישבע".
ואם נשוב אלינו – באתר מכון איינשטיין, על רקע קריאה בלעז לגולשים להצטרף למחלקה, מופיעה תמונתן של ארבע חוקרות מחויכות, שציגלר היא אחת מהן. התמונה הזו כמובן אינה שיקוף של המצב בשטח: רוב הסטודנטים בישראל הן סטודנטיות, אבל אוסף נתונים שהוגש לכנסת מלמד שבמחלקות למתמטיקה, שיעור הנשים נמוך מאוד. "אומר בצער שזה נכון, אין אצלנו הרבה נשים", מודה ציגלר. "התיאוריות שמנסות להסביר מדוע זה קורה הן רבות ומגוונות. אני חושבת שזה מתחיל בשלב מוקדם מאוד בחיים: כבר אז מכופפים קצת את הנשים. כמה סטודנטיות סיפרו לי על תחושה שאם הן טועות, שופטים אותן בחומרה רבה יותר, לעומת בנים שטועים". מגידור, אב לארבע בנות, סבור גם הוא שהמחסור בנשים במחלקות למתמטיקה נובע מהבניה חברתית שמתחילה בגיל צעיר.
"בעיות נוספות הן שאין הרבה דמויות מופת, ושהקריירה מאוד לא בטוחה", ממשיכה ציגלר. "אני יכולה להעיד על עצמי שהמון פעמים שקלתי להפסיק. ילדתי פעמיים במהלך הדוקטורט, המחקר שלי היה תקוע, וחשבתי לעצמי: לא נורא, אני אשאר בבית עם הילדים ואעבוד במשרה חלקית. מבחינה חברתית זה בסדר שאישה תפרוש, אבל זה לא מקובל כאשר מדובר בגברים. היום כיף לי מאוד, אני חוקרת מה שמעניין אותי, עובדת עם סטודנטים, אבל לוקח הרבה זמן להגיע למצב הזה. קריירה אקדמית היא מלחיצה מאוד, ויש חוסר ודאות לאורך הרבה שנים".
1.5 ילדים שווה אפס זמן
ומכאן לציבור שנוכחותו הורגשה היטב במחלקות המתמטיקה בתחילת דרכן, אבל נראה שמאז הוא נעשה נדיר יותר במסדרונות – ציבור חובשי הכיפות. נציגי הדורות הראשונים, שהגיעו מהתפוצות, השתייכו מטבע הדברים לציבור מסורתי יותר. אברהם הלוי פרנקל, שהיה איש "המזרחי", קישר בשעתו בין לימוד גמרא ובין כישורים מתמטיים. בהקדמה לספר המיועד לדור הצעיר, כתב פרנקל כי ברצונו "לסלול דרך להבנת מהות המתמטיקה לפני צעירים וצעירות קוראי עברית – בין אם ביקרו בבית ספר תיכון ובין אם התרגלו לאורחות החשיבה המופשטת באופן אחר, כגון על ידי לימוד גמרא".
קשה להתעלם מכיפותיהם של זוכי הפרסים הגדולים מהשכבה המבוגרת של המכון – קשדן, אומן, פורסטנסברג. זה האחרון סיפר בריאיון למקור ראשון על התלבטות שהייתה לו בשנות החמישים: האם להגיע עטוי כיפה לריאיון לקראת דוקטורט בפרינסטון, מקום בלתי יהודי בעליל באותם ימים. בסופו של דבר, החליט להשאיר אותה לראשו. במכון איינשטיין נמצא גם פרופ' אליהו ריפס, המוכר למתמטיקאים בזכות עבודותיו בתורת החבורות הגאומטרית ולשאר הציבור בזכות עבודתו על הצופן התנ"כי. ריפס הוא חוזר בתשובה, ותלמידיו מספרים שהקפיד לכתוב את סימן הפלוס כמו שמשרטטים אותו ילדים – קו מאוזן ארוך ובניצב לו קו מאונך קצר – כדי לא ליצור צלב.
כיפות נחות גם על ראשיהם של כמה מחשובי המתמטיקאים בדור המבוגר של המחלקה – כמו פרופ' בנימין וייס, פרופ' מיכה פרלס, פרופ' הרשל פרקש ואחרים המחזיקים בזכויות רבות בקידום הענף בישראל. היום, כאמור, תמצאו במכון כיפות מעטות יחסית. הנתון אינו מעיד על קיפוח או הדרה, אבל הוא מעלה תהיות סוציולוגיות על סיבתו.
"יש חברי סגל דתיים במחלקה – אחד אפילו הצטרף אלינו ממש לאחרונה ממאה־שערים – והגיוון הזה הוא חשוב", אומר פרופ' לובוצקי, חובש כיפה בעצמו. "עם זאת, ניכרת ירידה משמעותית בשיעור הדתיים כאן, וההרגשה שלי היא שזה נכון גם למדע הישראלי בכללותו".
אולי זה חלק מתהליך סוציולוגי, ראייה תועלתנית שאומרת – מה נותנת לי המתמטיקה? אני אלך להיי־טק וארוויח.
"אני לא בטוח. במדעי הרוח דווקא יש דתיים רבים. אני חושב שזה קשור יותר לגיל המאוחר שבו חובשים את ספסלי הלימוד באקדמיה. כדי לעסוק במתמטיקה מודרנית, שהיא כל כך מורכבת, אתה צריך להיכנס ב'ראשו ורובו'. אם אתה לא נכנס בכל הכוח, זה קשה. אם אתה הולך לישיבת הסדר, ואז ממשיך לקצונה, חוזר לישיבה ומתחיל ללמוד באוניברסיטה כשאתה נשוי עם ילד וחצי – אתה כבר חושב על פרנסה, ובמתמטיקה צריך אורך רוח. בדור שלי הרבה מהחבר'ה המובילים פקדו את מחלקות המדעים, והיום זה פחות קורה. אני כמובן לא קובל על כך, רק מציין סיבה הגיונית. הציונות הדתית צריכה להיות ערה לכך שהיא אמנם הצליחה להרחיב את תחומי פעילותה ומצוינותה לרבים משטחי החיים, אבל דווקא במדע יש תחושה של ירידה בנוכחות שלה. זו קריאת השכמה למגזר הזה, שראוי שינכח באופן משמעותי גם בחוד החנית המדעי של מדינת ישראל".
"קיימת רוח המתבטאת בחוקי היקום – רוח נעלה לאין שיעור מרוח האדם – שבפניה אנו, על יכולותינו הצנועות, חייבים לחוש ענווה", כתב איינשטיין. "כך מחולל המאמץ המדעי רגש דתי מסוג מיוחד".
