המכתב שקיבל פרופ' יוחנן רטנר בחודש מרץ 1948, כשמלחמת העצמאות הייתה בעיצומה, הכיל הצעה בלתי צפויה. השולח: יו"ר הנהלת הסוכנות היהודית לארץ ישראל, דוד בן־גוריון. הנידון: מינויו של רטנר לתפקיד הרמטכ"ל בפועל של ההגנה. הרמטכ"ל יעקב דורי היה באותם ימים חולה מאוד, ונדרש לו ממלא מקום בתקופה הקריטית של הכרזת המדינה והקמת צה"ל. "עליך להִפָּנות מיד לתפקיד זה – בשים לב לדחיפות הדבר וחשיבותו החיונית", כתב בן־גוריון לרטנר, אדריכל ובכיר בטכניון. "עליך להגיע לתל־אביב ולקבל על עצמך העבודה בימים הקרובים ביותר, ולא יאוחר מיום ד' הבא, ה־31 למרס".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– סגן ראש ממשלת לוב למקור ראשון: "מקווים שישראל תתמוך בנו"
– ממדרש למעשה: כך ישראל תיאבק בעלייה באנטישמיות
– טיפולי פנים משוגעים במיוחד
על מכתב נוסף שנמסר לרטנר היו חתומים שני בכירים במטכ"ל ההגנה: יגאל ידין, ששימש כראש אגף מבצעים, וישראל גלילי, ראש המפקדה הארצית. "דן (כינויו של דורי בהגנה – מ"פ) הועבר לבית החולים וכנראה ינותח ביום ב'", כתבו לו. "כל המתרחש בעבודתנו, האחריות, העומס, הצפוי בבאות, הביאו אותנו לפנות אליך ולבקשך (…) ליטול עליך את התפקיד למלא מקומו של הרמטכ"ל. מובטחת לך מלוא העזרה שלנו (…) המכתב הזה נראה לאקוני, אולם בטוחני כי אתה מבין למשקל החברי־אישי ולמשמעות הרצינית של פנייתנו זו".
רטנר הופתע מאוד מהפנייה אליו, חודשים לא רבים אחרי שעזב את ההגנה בטונים צורמים. הוא כבר חשב שסיים את הפרק הביטחוני־צבאי של חייו, ויוכל כעת להתמסר לקריירה האקדמית והאדריכלית שלו. ובכל זאת, הוא נענה לקריאה והתייצב ב"בית האדום" בתל־אביב, המקום שבו שכנה מפקדת ההגנה. אחרי כמה שיחות עם בכירי הארגון, הגיע רטנר למסקנה כי במקום שוררת אווירה רעילה, וכי אישים שונים מונו לתפקידים שלא מתאימים להם, וזאת משיקולים פוליטיים. עוד נוכח לדעת, מנקודת מבטו, כי בן־גוריון עמֵל לנטרל את האנשים שאינו חפץ ביקרם. הפרופסור מהטכניון התחיל לחשוש כי מיועד לו תפקיד של מעין תליין, שיעזור למנהיג היישוב להיפטר מגורמים בלתי רצויים – וכל זאת בעת מלחמה.
"מראש אמרתי (…) שלדעתי נחוץ לתפקיד זה ובשעה כזאת איש יותר צעיר", ניסח רטנר בן ה־57 טיוטת מכתב תשובה לבן־גוריון ולבכירי ההגנה. "לא חשבתי גם להסתמך על ניסיון מר בעבר, אחרת הייתי צריך לתת תשובה שלילית מיד. הרי כבר ארבע פעמים הוציאו אותי מחיי הרגילים לשירות מלא, ולפחות בשתי הפעמים האחרונות העניין נגמר בשבילי רע מאוד – לפני חמישה חודשים בצורה מבישה ומשפילה, ולפני שנתיים בגסות ונבזות יוצאת מן הכלל. (…) הוברר לי שבייחוד ביחס לעבודתי בשנה האחרונה רקמו רקמה כזו של סילוף ושקר שהיא משפיעה על חוג רחב של חברים. (…) רעל של שקר לא חדש בארגון גם בשנים שלפני זה, אבל נעשה פעיל יותר ללא השוואה עם העבר, אחרי שלכל הגורמים הקודמים באה תוספת של בעיית קצינים – 'אנשי הארגון', מפא"י־מפ"מ, פלמ"ח־חי"ש. נוכחתי לדעת שלא רק בתל־אביב העניינים הגיעו לכך שאיש כמוני, אשר איננו נתמך על ידי מפלגה או קבוצה מסוימת, עלול להיכשל מהר מאוד (…) לכן החלטתי לא לקבל מינוי".
"קראתי את מכתבך בצער רב", השיב בן־גוריון במכתב משלו. "כמה דברים המתייחסים לעבר אינם ידועים לי, ואגיד את האמת: איני תאב כל כך לדעתם. יש דברים בעבר זה, שאני מכיר אותם, ואני בוחר לשכוח אותם". לקראת סיום מוסיף בן־גוריון: "יש בלי ספק סבל ירושה לא טוב בארגון (כשם שיש גם ירושה יקרה וחשובה), אבל נתגבר על כך. עלינו להתגבר על דברים קשים יותר, קשים הרבה יותר. אני רואה בך שתי סגולות יסודיות המכשירות אותך לתפקיד זה. הבנה ותפיסה צבאית (לא מצאתי עד עכשיו איש בין אלה שאני מכיר בארץ העולה עליך או משתווה לך בעניין זה) וישרות אינטלקטואלית ואנושית. (…) ומתוך שיקול כל הנסיבות אני רואה שעליך לקבל את התפקיד בשעה זו, ועדיין אני מחכה לתשובתך".
רטנר שינה גישה. ב־10 באפריל 48', חודש לפני שהמטכ"ל של ההגנה יהפוך למטכ"ל של צה"ל, הוא כתב לבן־גוריון: "לאחד שהסתכלתי מקרוב לעבודת המטה (מבצע נחשון, עבודת האגפים וכו'), והרגשתי את העומס המתמיד ההכרחי הדרוש לעבודה כזאת, שקלתי את כוחותיי מחדש והגעתי לידי החלטה כי לא אוכל לשאת במאמץ הקשור בתפקיד רמטכ"ל באמצע מצב קרבי: אסור לי לקבל על עצמי תפקיד כזה. אני מוכן לעבור לתל־אביב ולהשתתף בעבודה אולם לא בתפקיד רמטכ"ל. במצבי כיום הייתי יכול לקבל על עצמי, לכל היותר, את התכנון, מחוץ למבצעים, ושאלת הביצורים. גם עבודה זו היא רבה וקשה, כפי שאני מבין אותה. (…) לפי זה צריך המינוי להיות לראש אגף התכנון, וידין ימשיך כראש אגף המבצעים. אבקשך לא לסרב לי, כי ענייני בריאות ויכולת אינם עניינים לשכנוע".
וכך היה. רטנר הוצב בראש אגף התכנון (אג"ת) ומילא תפקידים נוספים שהושתו עליו במהלך המלחמה, כקצין בדרגת אלוף. בינתיים המתחים בצמרת ההגנה גברו ובמאי 48' הגיעו לכדי פיצוץ, כשבן־גוריון הדיח את גלילי מתפקיד ראש המפקדה הארצית, ובכירי המטכ"ל פתחו במה שכונה "מרד הגנרלים". רטנר לא השתתף במרד הזה, אך מתחת לפני השטח שררו בינו לבין דורי ובן־גוריון יחסים עכורים, ששורשיהם מעמיקים אל שנות השלושים. אם תשאלו את בני משפחתו, היו מי שדאגו למדר את רטנר ולהעלים את שמו מתיעוד נקודות קריטיות בהיסטוריה הצבאית הישראלית. מסמכים מארכיונו של אלוף במיל' רטנר, שחלקם נחשפים פה לראשונה עם מלאת מאה שנה להקמת ארגון ההגנה, מראים עד כמה בכיר וחיוני היה תפקידו במלחמה, ועד כמה הייתה גדולה תרומתו לשדרוג היכולות של ארגון ההגנה ולבניית צה"ל.
"ארבעה אנשים ניהלו את מלחמת השחרור בשלב הקריטי שלה", אומר בנו הצעיר מיכה (מיכאל), כיום בן 82. "אלה היו יגאל ידין, יוסף אבידר, שלום עשת ואבי. הוא היה מבוגר כמעט פי שניים מהאנשים סביבו, והם קיבלו את האוטוריטה שלו. התפקידים שמילא עד שובו של דורי, בקיץ 1948, היו לא פחותים ממעמד של רמטכ"ל".
רטנר האב אף הכין בתחילת שנות החמישים רשימה שכותרתה "חלקי בהתפתחותו של צה"ל". בחמישה עמודים, מודפסים בצפיפות, פירט את פועלו הצבאי מרגע הצטרפותו לארגון ההגנה בשנת 1925, ועד שחרורו מצה"ל בשנת 1949. בצד רשימת המעשים מופיעה גם רשימת עדים שהוא יכול לזמן במקרה הצורך, כדי לעמוד למשפט ההיסטוריה. את המסמך הזה העביר לחברו משה שרת, אז שר החוץ.
"לקראת הקמת הצבא הזה עבדתי כ־25 שנה", כתב רטנר. "הייתי רוצה לדעת מי מוכן לתבוע לעצמו זכויות גדולות ממני ביחס התפתחות הצבא. (…) בינתיים הזמן עושה את שלו, אינני נזכר בשום מקום, חוץ מאשר בכינוסי הפלמ"ח או בחוברות של יצחק שדה. (…) חלקי בהתפתחות ובניהול הצבא וההגנה כאילו נמחק או ניתן לפירושים מעליבים. אין זאת אטיקה (כך במקור – מ"פ) של מדינה או צבא ובוודאי לא אטיקה של חברים אשר עשו במשותף עבודה קשה בעבר. זה סילוף היסטורי מובהק".
לבד בעמדה המופגזת
רטנר לא תכנן קריירה צבאית, אבל פעם אחר פעם הוא נקרא אל הדגל, ולרוב נענה ברצון. מסמכי הארכיון שלו, שהועבר למשמרת בספרייה הלאומית, חושפים את הכאב הגדול שנשא עמו מתפקידיו בצמרת ההגנה ובצה"ל. הם מעידים כי רטנר נאבק לקבל הכרה כשווה ערך לחבריו המתוקשרים – וכשל. על אף שהיה בין ששת האלופים הראשונים בצה"ל, שמו נשכח מלב לאורך השנים, והציבור הישראלי כלל לא מכיר את האיש ואת פועלו הענף.
בחייו האזרחיים היה רטנר אדריכל ואיש אקדמיה, ששימש כדיקן הפקולטה לארכיטקטורה וכמשנה לנשיא הטכניון. בין המבנים שתכנן כאדריכל ניתן למנות את "בית המוסדות הלאומיים" בירושלים, שזיכה אותו בפרס, וכן את מדרשת בן־גוריון בשדה־בוקר, בנייני הסוכנות, בית ההגנה, בית ברל ועוד. את זיכרונותיו העלה על הדף לאורך השנים בכתב ידו היפה, בשפה הגרמנית. המסמך הזה נמסר לספרייה הלאומית כבר בשנת 1967, שנתיים לאחר פטירתו. כתב היד תורגם לעברית, וב־1978 ראה אור תחת השם "חיי ואני" (הוצאת שוקן). אין להוציא מכלל אפשרות כי משפחת רטנר נמנעה מלפרסם את הספר בחייו של בן־גוריון, שנפטר ב־1973. "בן־גוריון עצמו קבע את נימת הדברים", כתב רטנר. "בכמה מאמרים, זיכרונות ונאומים שלו 'שכח' אותי ביסודיות כזאת, עד שזכורים לי לפחות שני מקרים שישראל גלילי, ואף שאול אביגור הוותיק והמכובד, שאלוהו בהתמרמרות: 'והיכן רטנר?'"
לאורך השנים קיבלה הספרייה עוד ועוד חפצים ומסמכים מעיזבונו. גם במהלך פגישתנו מגיש מיכה למתן ברזילי, מנהל מחלקת ארכיונים בספרייה הלאומית, כמה פריטים נוספים, ובהם דרגות האלוף הכתומות של אביו. האוסף נמצא בימים אלה בשלבי דיגיטציה על מנת להנגישו לכלל הציבור. הפריטים המגוללים את הפרקים המרתקים ביותר בסיפורו של רטנר, נמסרו בעיקר בשנתיים האחרונות. כך למשל סדרת תכתובות המעידה על שיטת "השתמש וזרוק" שהייתה נהוגה בצמרת הביטחונית, ללא שום סנטימנטים, הכרה או הוקרה.
יוחנן רטנר נולד ברוסיה בשנת 1891. אמו, יבגניה, נפטרה במהלך הלידה, ואביו קרא לו על שמה, אויגן (יבגני). כיתום מאם נדד רטנר בשנות חייו הראשונות בין בתיהם של קרובי משפחתו, שהיו סוחרים אמידים. בזיכרונותיו יעיד כי המעברים התכופים האלה גרמו לו להבין את שלל הצדדים של אנשים שונים בתכלית. כתוצאה מכך הוא מעולם לא אימץ תפיסה אחידה, שיכולה הייתה להפוך אותו לאיש מפלגתי או פוליטי.
כשברוסיה פרצו פוגרומים, מילטו אותו בני המשפחה לגרמניה, שם הצטרף לתנועת הנוער המהפכנית "ואנדרפוגל". בהמשך עזב אותה בטריקת דלת, בשל גילויי אנטישמיות. על אף שהוריו הגיעו ממשפחות מתבוללות, פיעמה בו גאווה יהודית שלא אפשרה לו להישאר בסביבה כזו. בשנת 1909 התגייס לצבא הרוסי, ובהמשך עבר קורס קצינים, אך בשל היותו יהודי לא קיבל דרגה. ב־1912 החל ללמוד ארכיטקטורה בבית הספר הטכני הגבוה בקארלסרוהה שבגרמניה, אך נאלץ לקטוע את לימודיו עם פרוץ מלחמת העולם הראשונה. הוא חזר לרוסיה, ומילא שורת תפקידים צבאיים: בין השאר התמחה בלוגיסטיקה, סייע לגדוד קוזקים לשרטט מפות מודיעין מאחורי קווי האויב, עסק בפיתוח אסטרטגיה במפקדה שהייתה אחראית על מיליון חיילים, וגם טעם את טעם הדם בשורות חיל הרגלים.
"קצינים בכירים מהמפקדה ציידו את אבי במכתב שאותו היה עליו למסור למח"ט", מספר מיכה. "כשהוא הגיע לחזית ונוכח לדעת מהי מלחמת חפירות מלוכלכת – עם מספרים אדירים של הרוגים, ועם רעב כבד עד כדי אובדן שערות ושיניים – החליט להישאר בשוחות. כך שירת כמה חודשים, עד שהמח"ט הגיע פעם למפקדה והקצינים שם שאלו אותו 'איך יבגני שלנו?'. המח"ט לא הבין על מי הם מדברים, ואמר שלא קיבל מכתב מידיו של יבגני כלשהו. כשחזר ליחידה, הוא איתר את אבי וזימן אותו אליו. במקום להעמיד אותו למשפט על השמדת מסמך צבאי, הוא בחר להעבירו לפלוגת קשר שבה התנאים היו נוחים יותר".
דווקא ביחידתו החדשה נקלע רטנר לקרב הקשה ביותר. "אבי קיבל הוראה לחדש את הקשר לעמדת תצפית קדמית. כשהגיע לעמדה, הבין שהיא ספגה פגיעה ישירה. קצין ארטילריה רוסי היה מוטל על הסוללה, כחול לגמרי מההדף האדיר. במרכז העמדה אבי מצא ערמת שקי חול שהתפזרו, וביניהם בצבצה יד שנקטעה. למרות הקושי הוא חידש את הקשר, ומיד החלו להגיע קריאות מכוחות ארטילריה, שביקשו ממנו לכוון אותם, לתת להם מטרות. נוצר מצב שכל קטע החזית הזה נשען על אותה עמדה בודדת. שאלו אותו אם הוא יודע משהו על ארטילריה, ואבי אמר שקורס קציני המילואים שלו כלל פרק בנושא הזה. גם שם הוא התגלה כבור סוד שאינו מאבד טיפה. משעה חמש בבוקר עד לשקיעה הוא ניהל את האש של כל הגזרה".
"הזרוע הציקה לי יותר מן האיש המת", יתאר רטנר בכתביו. "כביכול עוד תבעה דבר מה מן העולם הזה. (…) כאשר החליפוני סוף־סוף בעמדת התצפית, ואחוז תנומה אספתי את כליי ויצאתי לדרכי חזרה, חשתי כיצד עושה אני עיקוף גדול סביב מחצית הזרוע. מאז ועד היום פוקד אותי זעזוע קל בראותי כרע תרנגולת מתבשל בסיר המרק. מאז ואילך גם לא בא אל פי".
על הגבורה שהפגין בקרב הזה זכה רטנר ב"אות הצלב הגיאורגי" היוקרתי. אות דומה, אגב, הוענק עשור קודם לכן ליהודי אחר – יוסף טרומפלדור. לאחר פרישתו מהצבא האדום, כקצין בדרגת אלוף־משנה, קיבל רטנר את הפיקוד על פלוגה של ההגנה היהודית שהתארגנה באודסה. בהמשך חזר לגרמניה, כדי לסיים את לימודי האדריכלות. בארץ ישראל ביקר לראשונה בשנת 1923, עת בא לבקר את אהובתו רחל כהן־כגן, שאותה הכיר ברוסיה. לימים הייתה כהן־כגן בין חותמי מגילת העצמאות, וכיהנה כחברת כנסת וכיו"ר תנועת הנשים ויצ"ו.
ב־1924 החליט רטנר לעלות לארץ ישראל. כאן בארץ עבד כפועל והשתתף בהקמת הבניין הראשון של האוניברסיטה העברית. באותה תקופה פגש מחדש רחל נוספת שהכיר עוד מרוסיה – רחל המשוררת (בלובשטיין). בספרו מופיע תיאור ציורי במיוחד ממפגשם הראשון, באודסה: "רחל בלובשטיין עתידה הייתה להיות הגדולה והעממית במשוררות ישראל. אך במבט ראשון נראתה כעוף מים חולני שהוטל ליבשה שלא בטובתו, והריהו נע על פניה בגולמיות וברוח נכאה".
מיכה: "ב־1924 הוא פגש את רחל בירושלים, אחרי שכבר התגוררה בקבוצת כנרת. היא הייתה שזופה ונראתה טוב יותר. אבי ידע בעל פה את כל הפואמות של פושקין ולרמונטוב, ורחל התאהבה בו בגלל הצד התרבותי שלו. חלק מזמנם המשותף הם בילו בציטטות הדדיות משירים".
הוא מציג דפים מצהיבים ועליהם שלושה שירים שכתבה רחל לאביו, בשפה הרוסית. "עלו בי נשכחות מפעם, / מילים אשר הזמן בילה / עמוק בלב נימה מוצנעת / ענתה ברטיטה קלה. / איזו עצמה צופן עדיין / מובן אילם של טור מחוק! / ושוב קרוב להרף עין / זה שכעת לי כה רחוק", כך כתבה המשוררת, על פי תרגומה של רנה ליטוין שהופיע בעיתון הארץ. "רחל הקדישה לאבי את השירים האלה, ואף מצאה לו שם עברי מהתנ"ך, יִבְנְיָה – גם כתרגום עברי ל'יבגני', וגם בהתאם לעיסוקו בתכנון בתים. לצד השירים היא כתבה 'ליבניה, אם ידע את שיעורו', כי היא לקחה על עצמה ללמד אותו עברית".
טירון בדרגת אלוף־משנה
"אם ידע את שיעורו" התגלה כמשפט מכונן בחייו של רטנר, גם במובנים אחרים. מאבקי הכוח שחווה בארגון ההגנה אילצו אותו בכל פעם מחדש לתקף עבור עצמו ועבור אחרים את שיעורו: את חשיבותו ואת הידע העצום שבו.
להגנה הוא הצטרף כאמור בשנת 1925, לאחר שעבר מירושלים לחיפה. את הכינוי שניתן לו שם, יוחנן, הוא אימץ כשמו הרשמי. בתחילה בחר להצניע את הרקורד הצבאי העשיר שלו, ולשרת כטירון. במקביל החלה גם קריירת האדריכלות שלו להתרקם מחדש, והוא קיבל משרה כאסיסטנט זוטר בטכניון, שנפתח בשנת 1924.
מהר מאוד גילו מפקדיו בהגנה שהטירון הזה הוא בעל ידע שאין לאחרים, ורטנר קודם לתפקידים משמעותיים יותר. הוא גם התבקש לתת הרצאות בנושאים של טקטיקה ואסטרטגיה, ועמד על הבעיות של הארגון ועל מגרעותיו, ובכלל זה קשיים כספיים, ארגוניים, תכנוניים ופרסונליים. לנגד עיניו ראה משימה שהצטיירה אז כמרחיקת לכת: הפיכת "ההגנה" לצבא סדיר שמסוגל להגן על מדינה. זאת בזמן שאחרים סברו כי אין לפתח את הארגון מעבר לגבול מסוים, וכי יש להסתפק בשלב זה בכוחות מגן מקומיים, ללא מפקדה ריכוזית.
מאורעות תרפ"ט (1929) תפסו את רטנר בירושלים, עת הגיע לפקח כאדריכל על הקמת בית הקרן הקיימת. באותה תקופה הוא כבר שימש כסגן מפקד ההגנה בחיפה, אבל מכיוון שנתקע בירושלים ללא דרך לחזור, התייצב במטה ההגנה בעיר. המשימה המשמעותית ביותר שהוטלה עליו הייתה לצאת במשאית עם קבוצה של אנשי ההגנה כדי לסייע למושבה מוצא, משם הגיעו שמועות על טבח. התברר כי פורעים ערבים פרצו לבית משפחת מקלף ורצחו את ההורים, שני אורחים ושלושה מילדי המשפחה. שלושה ילדים אחרים הצליחו להימלט, ובהם מרדכי מקלף – לימים הרמטכ"ל השלישי של צה"ל. רטנר וחבריו חילצו את ילדי מוצא, וכן את אמו של מקלף, בעודה גוססת. הם נתקלו באש עזה, ורק בסיועם של שוטרים בריטים ורכביהם המשוריינים, הצליחו לבסוף להשלים את החילוץ.
מראות חוסר האונים של מוצא המותקפת, והפתרונות הבלתי מספקים שהיו בידי ההגנה, חיזקו אצל רטנר את תפיסתו כי יש לשכלל את הארגון אל מול התוקפנות הערבית. "הרעיון להפוך את ההגנה לצבא הטביע (…) את חותמו על כל חיי, ולחמתי עליו בלהט פנימי ובעקשנות. מן המפורסמות הוא שדברים רבים לא היו קמים בישראל, אלמלא נמצא להם 'משוגע לדבר'. בעניין זה אני הייתי ה'משוגע', תחילה כמעט לבדי", הוא כותב בספרו.
לאחר המאורעות הוזמן רטנר אל הקולונל פרדריק קיש, ראש המחלקה המדינית של ההנהלה הציונית, כדי לדון בהגנת היישוב היהודי. רטנר אמר שם ללא כחל ושרק כי ההסתדרות הציונית אינה מעניקה תמיכה מספקת לארגון ההגנה, וקיש ראה עמו עין בעין את הדברים. בהמשך מונה רטנר ליועץ רשמי לענייני ביטחון במחלקת ההתיישבות של הסוכנות, ויחד עם המהנדס שלמה גרזובסקי (גור) הוא תכנן את מבצעי "חומה ומגדל" – הקמה מהירה של יישובים מבוצרים שייצרו עובדות יהודיות בשטח.
בשנת 1933 נישא רטנר לאורה, מורה לריתמיקה. שירותו בהגנה – ועוגמת הנפש שחווה לעיתים תכופות – השפיעו על חיי המשפחה. הייתה זו תקופה שבה הגיעו לשיאם המאבקים בין תפיסות העולם השונות בתוך הארגון, ובכירים שלא יישרו קו עם הדעה השלטת הודחו מתפקידיהם. הוויכוח הגדול סביב השאלה אם יש לנקוט בהבלגה כלפי התוקפנות הערבית או שמא לעבור לגישה התקפית, גרם לבסוף לפילוג הגדול של הקמת ארגון ההגנה ב', הלא הוא אצ"ל. רטנר בחר להישאר בהגנה ה"מקורית", ולא להצטרף לפורשים.
ב־1931 מונה יעקב דורי (אז דוסטרובסקי) למפקד ההגנה בחיפה, תפקיד שבו שימש עד 1939. הוא היה מקורב לבן־גוריון, ובינם לבין חבריו של רטנר התנהלו מאבקי מנהיגות תמידיים, שהובילו גם הם להרחקות ולהדחות. רטנר לא הודח לגמרי, אבל היה מקורב למודחים, ומעמדו בהגנה הוקפא. הוא מעולם לא שש להרחיב על אודות הסכסוכים הללו, אך מיכה סבור שבאותן שנים נטמנו זרעי האיבה בין אביו לבין דורי. "אבא מאוד נזהר בכבודם של בני אדם, ולא רצה להישמע כאילו הוא מנסה לחסל חשבונות", הוא אומר. כך או כך, בשנת 1937, בעיצומו של המרד הערבי הגדול, הוזמן רטנר לשיחה אצל אליעזר קפלן, מנהל מחלקת הכספים בסוכנות היהודית. קפלן ביקש לשמוע את דעתו על מבנה ההגנה ועל הכשלים בו, ובעקבות המפגש נדרש רטנר לבנות תוכנית להקמת מפקדה ארצית. בספרו הוא מתאר כיצד נתקלה תוכניתו באדישות מופגנת מצד בן־גוריון, אך בה בעת ביקש ממנו בן־גוריון לעמוד בראש הנהגה מחודשת של ההגנה. ב־38' מונה רטנר לרמ"א (ראש המפקדה הארצית) הראשון של ההגנה, אך עד מהרה הבין כי הוא למעשה חסר שיניים: התפקיד ניתן לו בשל היותו נטול שיוך פוליטי בהווייתו, וכמי שיכול לתווך בין שני הצדדים במפקדה העליונה הפריטטית. בכל זאת הוא החליט להישאר זמן מה, כדי לייעל את ההגנה ככל הניתן. בתקופה הזו היה רטנר ממקימי פלוגות השדה (הפו"ש), שהשתתפו בין השאר בעלייה לחניתה, אחד מגדולי המבצעים ההתיישבותיים בשיטת חומה ומגדל. פלוגות השדה היו למעשה הבסיס להקמת הפלמ"ח – מהלך שגם בו היה שותף.
רטנר הספיק גם להיות ממייסדי המטכ"ל של ההגנה, ואף המליץ על דורי לתפקיד הרמטכ"ל הראשון. מיכה מאמין כי אביו לא עשה זאת בלב שלם: "חשבו שזה כתוצאה מידידות ביניהם, אך לדעתי מי שגרם למינוי היה בן־גוריון. דורי עשה בשבילו כמה שנים לפני כן את העבודה הלא־נעימה, כשהדיח כמה מאנשי ההגנה בחיפה, והשתלט בשם בן־גוריון וההסתדרות על ההגנה".
ברשימה שיכתוב לשרת בשנת 1951, יספר רטנר כיצד סיים בשנת 39' את תפקידו כראש המפקדה הארצית: "אחרי חילוקי דעות ביחס לניהול פעולות אחדות, התנסיתי בפעם הראשונה בטכניקה מיוחדת של הוצאה מהתפקיד: מסביבי נתהווה 'חלל ריק', כאילו לא הייתי קיים. לא נאמר לי כלום באופן ישר, לא יכולתי להגיע לבירור העניין. הלכתי".
קליעים ותרמילים מהנשק הסודי
בתחילת שנות הארבעים, עת נדמה היה שהצבא הגרמני יגיע לשערי ארץ ישראל, נקרא רטנר להשתתף בהכנת תוכניות המגירה של "אם וכאשר". אחת מהן הייתה "מצדה על הכרמל" – התבצרות בהרים ולחימה עד הכדור האחרון, בניסיון לעכב את האויב שנדמה כבלתי ניתן לעצירה. בסופו של דבר, כידוע, לא נזקק היישוב היהודי לתוכניות נואשות אלה.
בתום מלחמת העולם השנייה הוטל על רטנר להקים את אגף התכנון למטכ"ל ההגנה. "אחרי ביקורת חריפה מצידי על אופן ההוצאה לפועל של אחת הפעולות, התנסיתי בפעם השנייה בדיוק באותה הטכניקה כמו בשנת 1939 – 'חלל ריק' חסר הסברות", כתב במסמך לשרת. הוא ניסה להגיע לבן־גוריון כדי להציג את השגותיו, אך לשווא. שוב עזב רטנר את ההגנה – ושוב נקרא לחזור. הפעם מונה לעמוד בראש מחלקת המדע של ההגנה, שהפכה לימים לחיל המדע. רטנר הופקד על ניסויים בחומרי נפץ, מסכי עשן, פצצות תרמיות ושכלולים נוספים.
בשנת 1947, כאשר בן־גוריון נטל לידיו את תיק הביטחון בסוכנות היהודית, הפך רטנר ליועצו הצבאי ולאחד המרצים הבכירים במה שמכונה "הסמינר" – תקופת לימוד שיזם הזקן על מנת לגבש מדיניות לקראת אפשרות של התמודדות צבאית מול מדינות ערב. לאחר מכן מונה רטנר לראש אגף התכנון בהגנה, והגיש תוכניות לניהול המלחמה שבאופק. שוב חזרו הבחישות, המידור וההתעלמות, ורטנר שוב קם והלך.
מלחמת יום העצמאות פרצה בסוף נובמבר 1947. כעבור ארבעה חודשים נשלחו אל רטנר אותם מכתבי שכנוע מבן־גוריון, מידין ומגלילי, שהפצירו בו לשמש ממלא מקום הרמטכ"ל. הוא כאמור סירב, אך גם לא היה אדם אחר כלשהו שקיבל את התפקיד באופן רשמי. למיכה אין ספק כי שלל התפקידים שמילא אביו מראים כי בפועל הוא נרתם לניהול המלחמה במסגרת צוות שחבר יחד למלא את חסרונו של דורי.
האם מדינה שעודנה בחיתוליה, ושרויה במלחמה קשה, יכולה להסתדר ללא רמטכ"ל במינוי קבוע? לאורך השנים ניסו כמה חוקרים לשחזר ולנתח את אירועי התקופה, כאשר הם מצביעים בכל פעם על אישיות אחרת כזו שהייתה דומיננטית בפיקוד הבכיר. יש הסבורים כי בן־גוריון שימש רמטכ"ל בפועל, או שידין היה האיש החזק – אף שגם הוא סירב להתמנות לממלא מקום של דורי. גם גלילי, שלא החזיק תפקיד מוגדר, נחשב לבעל כוח רב.
חלק מהמחקרים גימדו את תפקידו של רטנר במטכ"ל של אותם ימים. בספר "מחשבה צבאית ב'הגנה' – יוחנן רטנר, יהושע גלוברמן, יצחק דובנו (יואב)", שראה אור בשנת 1998 בהוצאת משרד הביטחון, קובע נחום בוגנר: "אף על פי שהיה כמחצית מתקופת מלחמת העצמאות חבר המטה הכללי, ועם הקמת צה"ל הוענקה לו דרגת אלוף, השפעתו על ניהול המלחמה הייתה שולית. זאת למרות סמכותו המקצועית הבלתי מעורערת בקרב מפקדי ההגנה, ובהם הקצינים יוצאי הצבא הבריטי. הדבר נבע מסירובו לקבל על עצמו את תפקיד הרמטכ"ל ערב מבצע 'נחשון', שהיה שלב מכריע במהלך המלחמה, והעדפתו, כאמור, להישאר כראש אגף התכנון, שרוקן למעשה מתוכן. בן־גוריון, שהעריך את ידיעותיו הצבאיות של רטנר יותר משל כל אישיות ביטחונית אחרת ביישוב, נחל אכזבה מסירובו לקבל את תפקיד הרמטכ"ל וראה בו איש חלש אופי, עד כי פקפק, מאוחר יותר, אם למנותו כמפקח כללי על מערכת הביטחון, תפקיד שרטנר היה מעוניין בו".
מיכה מעיד שכילד, כלל לא היה מודע לתפקיד הבכיר של אביו. "אני זוכר את הפעם הראשונה שבה הבנתי שלאבא שלי יש איזשהו מעמד. באחד הימים איחרתי מעט ללימודים בבית הספר הריאלי במרכז הכרמל, ולהפתעתי מצאתי את כל תלמידי הכיתה שלי עומדים במעלה הכביש. איתם הייתה גם המורה, שהחזיקה בידיה עיתון פתוח. התנצלתי בפניה, אך היא ענתה לי: 'זה לא משנה. תגיד לי, זה אבא שלך?'. הסתכלתי בעיתון ואבא החזיר לי מבט מתוך תמונתו שהתפרסמה שם, יחד עם עוד שישה אנשים בעלי סבר פנים רציני. העיתון גם אמר שאבא שלי הוא מחשובי הקצינים במטכ"ל. זה היה שוק, שגם היו לו תוצאות לוואי לא טובות: נעשיתי נער יהיר, כי להיות בן של אישיות צבאית, זה היה דבר הכי חשוב שיש".
במכתב ששלח לאביו בימי המלחמה, דרש מיכה בשלומו של יעקב דורי החולה: "לכבוד אבא קצין תכנון, מה שלומך חברמ'ן זקן… אבוא לבקר אותך, האם יעקב כבר הבריא? שמעתי שאתה קצין תכנון ומהנדס צבאי. אם כך – הרי תכין לי כדורים ומלא קליעים ותרמילים של הנשק הסודי?"
לאחר החלמתו של דורי, וכשהמלחמה עודנה ניטשת, הציע בן־גוריון לרטנר את תפקיד הנספח הצבאי בצירות ישראל בברית המועצות. שוב השיב רטנר בחיוב, וכך עקרה המשפחה למוסקבה. במהלך שירותו שם התקבל רטנר לשיחה נדירה אצל גנרל אלכסיי אנטונוב, ממלא מקום הרמטכ"ל של הצבא האדום. הוא מיהר ושלח דו"ח לארץ, אך לא זכה לתגובה, גם לא כשפנה מיוזמתו כמה פעמים ושאל אם החומר הגיע. גולדה מאיר, צירת ישראל במוסקבה באותם ימים, ניסתה לגשש עבורו, אולם ללא הועיל. רטנר הנעלב ניסה לקצר את שהותו במוסקבה ולשוב ארצה – גם בשל היחס שקיבל וגם בגלל הלימודים של ילדיו, שנפגעו מאוד כתוצאה מהמעבר לחו"ל. שרת שידלו במכתב כי יישאר. מאוחר יותר התברר כי בהיעדר הדו"ח, התייחס בן־גוריון לנעשה ברוסיה על סמך הערכות שהיו שונות מאלה ששלח הנספח הצבאי גם בכל הקשור לזרימת המידע בכיוון ההפוך – מהארץ למוסקבה – נתקל רטנר בקשיים. כל ניסיונותיו לדלות מדורי ומשאר בכירי המטכ"ל עדכונים באשר למתרחש בחזיתות מלחמת השחרור, עלו בתוהו. "אני יושב כאן במשך חודשים בלי שום קשר למטה", כתב בתסכול באותם ימים. "אני מתבייש להיפגש עם חבריי הנספחים הזרים כי הם מתעניינים במצב מלחמתנו (…) ואינם מסתפקים במילים כלליות. ואני צריך למצוץ את האינפורמציה הגיאוגרפית שלי לגבי החזיתות שלנו מה'טיימס'. (…) שואלים אותי: 'אתם נכנסים לגבולות הלבנון? איפה?' – 'אינני יודע'. 'אתם נמצאים קרוב לעזה?'. כאן אני שמח להודיע שאנחנו בבית חנון. 'כן, את זה אנחנו יודעים, אבל איך? ממערב? ומדרום?' – 'אינני יודע'. 'ואיך מבאר־שבע לחברון?' – 'אינני יודע'".
בדצמבר 1949 חזרה משפחת רטנר ארצה. בעוד במוסקבה נערכה לקצין הדיפלומט מסיבת פרדה, בנמל תל־אביב לא המתין לו איש. "אבי עמד במדים וחיכה שמישהו יבוא מהמטכ"ל לקבל אותו, ואף אחד לא בא", מספר מיכה. "הוא נאלץ ללכת בנמל ממקום למקום, עד שמצא משרד צבאי. כשהגיע לבסוף למטכ"ל, השליש של דורי אמר לו שהרמטכ"ל עסוק. זה היה ביזיון שאי אפשר לתארו".
בעקבות התקרית, שתועדה בעיתוני התקופה, שלח שרת מכתב לרטנר: "ידעתי כי בחיינו הטרופים שורר משטר של יחסים אישיים אכזריים, אך צר היה לי לראות באיזו מידה פגעה מארה זו בך ועד כמה אתה רגיש כלפיה. יכול אני רק להבטיחך כי אינני מכיר איש מאלה הממלאים שנים על שנים שליחויות חשובות בעבודתנו שלא נפגעו מצרה זו, ואף כי אני איני יוצא מהכלל. במילים אחרות, הנני מציע לך לגרוס כי צרת רבים היא חצי נחמה".
שרת אף הבטיח לו כי החומר ששלח ממוסקבה יטופל ויילקח בחשבון, אך הדבר כנראה לא נעשה מעולם. מיכה: "ב־1956, לקראת מבצע סיני, אבא קיבל טלפון מאגף המודיעין במטכ"ל. אמרו לו: 'שמע, יש פה דבר מוזר. מצאנו שלושה ארגזים סגורים בארכיון שלנו, וכשפתחנו אחד מהם היה שם חומר צבאי רוסי'. אבי שלח ארצה את כל הטקטיקה והאסטרטגיה הרוסית שנתנו לו במוסקבה, וכאן אפילו לא פתחו את הארגזים, כי רטנר שלח אז זה לא מעניין".
האות לא ניתן
בארכיון של רטנר נמצא גם צילום מכתב השחרור שלו מצה"ל, הנושא את התאריך 15 ביולי 1949. דף קטן, בניסוח יבשושי ובחתימתה של קצינת קישור, כפי שמקבלים הזוטרים שבחיילים. רטנר חש מושפל במיוחד כשקיבל את המכתב הזה. "הוא אמר לבן־גוריון: ככה משחררים אלוף מצה"ל? ככה משחררים איש שהיה נספח צבאי?", מספר מיכה. "לא היה ספק שדורי עמד גם מאחורי ההתנהגות הזו. בן־גוריון אמר 'תראה לי את המכתב', ואז לקח אותו, קיפל ושם אצלו בכיס. יש לי צילום של המסמך, כי אבי דאג להכין העתק".
גם מבן־גוריון קיבל רטנר מכתב התנצלות: "איני נוטה לחשוב כי יעקב (…) הייתה לו איזו פנייה אישית שהיא ביחסו אליך. יעקב נסע ואיני יכול לברר איתו את הדבר. אני מצטער שלא דיברת גם איתי גלויות על היחס המוזר מצד 'צמרת הצבא'. עליי להבטיח אותך שקיום 'יחס מוזר' הוא הפתעה מרה ומצערת בשבילי. אם אני כלול ב'צמרת' זו – הריני יכול להכחיש בהחלט ובלב שלם את הרושם המטעה שנוצר, אולי בגלל סיבות מספיקות, אצלך. (…) עליי להוסיף שלא פעם השתאיתי על הסתלקותך מתפקידיך שהטלתי או רציתי להטיל עליך, מבלי שהבינותי באופן הגיוני במידה מספיקה סיבות להסתלקותך".
האלוף הפורש ישב כאמור והעלה על הכתב את סיכום השירות שלו, ואז העביר את המסמך אל שרת, כדי שזה ידאג שהחומר יגיע לידיעתו של בן־גוריון. "שרת נחשב לאיש ישר", מספר מיכה. "הוא אמנם חשש מבן־גוריון, אבל לא התכופף מולו. צריך להבין שבן־גוריון היה מדינאי ענק אך גם פוליטיקאי קטן ונקמן, שהשתמש באנשים וזרק אותם".
הרשימה שהכין יוחנן רטנר מתייחסת בין השאר לחלקו בתכנון מבצע נחשון (אפריל 48'), שבמסגרתו נפרצה הדרך לירושלים אחרי ניתוק ממושך: "הכנתי עם יצחק שדה תוכנית מעולה לשחרור ירושלים מכיוון רמלה ולוד מזרחה", כותב רטנר. על פונקציות נוספות שמילא הוא כותב: "המשכתי בניהול חיל המדע, בלעדיו (…) לא היינו יכולים לעמוד במבחן, בייחוד בשלבים הראשונים. תכננתי וניהלתי את כל עבודת הביצורים בארץ. יצאתי, ביוזמתי, לחזיתות שונות, כדי לבדוק את הנעשה בקווים הראשונים. (…) אחרי סיום הקרבות העיקריים ושובו של דורי לתפקידו הרגשתי שוב ביצירת החלל הריק. הדבר לפעמים הגיע לצורה של זלזול".
המסמך הזה אכן הגיע לידיעתו של ראש הממשלה, שלא התכחש לפועלו של האלוף במיל'. במכתב מ־4 באפריל 1951, שפורסם בעיתונות לאחר מותו של רטנר, כותב בן־גוריון: "בתפקיד של רמ"א הנחת יסודות למבנה צבאי של ההגנה. (…) כשהוטל עליי תיק הביטחון בהנהלת הסוכנות, מיניתיך ליועץ הצבאי של יו"ר הסוכנות היהודית, אשר יחד עם ראש המטה, ראש המפקדה הארצית ואיתי – היוו בפועל המפקדה העליונה של כוחות הביטחון".
בן־גוריון לא מזכיר את סירובו של רטנר לשמש כמחליפו של דורי. תחת זאת, ניתן להבין כאילו ההצעה נענתה בחיוב: "כשראש המטה הכללי היה נאלץ בהתחלת המלחמה לעזוב, מטעמי בריאות, עבודתו לכמה חודשים – נתמנית לממלא מקום ראש המטה הכללי. באותו זמן המשכת באופן מיוחד לנהל עבודת הביצורים על היישובים, שהיה לה חלק רב ביכולת העמידה שלנו, והשתתפת בניהול מחלקת המדע שהפכה כבר אז לחיל המדע. היה לך חלק לא קטן בתכנון הפעולות לשחרור ירושלים ולכיבוש לוד ורמלה".
מיכה מסביר כמה קריטית הייתה תוכנית הקרב ששרטטו אביו ויצחק שדה למבצע לרל"ר (לוד־רמלה־לטרון־רמאללה), שקיבל את השם "מבצע דני": "התכנון התחיל בלילה של ההחלטה על מבצע נחשון לפריצת הדרך לירושלים. לפי התוכנית שלהם, כיבוש הכפר הגדול קולה שבתחילת הכביש המנדטורי לשועפט היה המבוא ליום קרב שני, שיוביל את צה"ל לשועפט וכביש הרכס. מפקד הלגיון הערבי, שהבין שאין לו דרך לחסום את הישראלים, נתן פקודת נסיגה. הוא לא ידע שבן־גוריון הטיל וטו על חלק ב' שתוכנן למבצע, דהיינו מכפר קולה והלאה. אני טוען שזו הייתה הבכייה לדורות האמיתית של אותה מלחמה. אורי בן־ארי, כמפקד חטיבת הראל במלחמת ששת הימים, השלים בדיוק את המהלך שתוכנן בשנת 1948: הוא פרץ מקריית־ענבים להמשכו של אותו כביש מנדטורי, השתלט על שועפט ונע לאורך כביש הרכס. תוכנית לרל"ר הייתה מיועדת להשיג זאת כבר במלחמת העצמאות".
אירוע טעון נוסף נרשם בשנת 1951, עת הוחלט למנות את יעקב דורי, בעצמו מומחה להנדסה אזרחית, לנשיא הטכניון במקומו של ד"ר שלמה קפלנסקי שהלך לעולמו. רטנר אמנם לא חשק בתפקיד, אך מכיוון שראה בדורי אחראי ישיר לכל הזלזול שספג בצבא, ביקש כעת לשבש את המינוי. במקביל המשיך לדרוש כי ייערך בירור לגבי יחס הצבא אליו, וכן באשר להשמטתו מ"פרשת התהוות הצבא ומלחמת השחרור גם בתיאורים של אנשים אשר צריכים לדעת את האמת" – כפי שכתב לבן־גוריון ב־27 בפברואר 1951.
"בימים האחרונים הופיע גורם חיצוני חדש – מינויו של יעקב דורי לטכניון", כותב שם רטנר. "כל זמן שענייני לא סודר, הוא יהיה בעיניי סמל של עלבון קשה, הממשיך לפגוע בי בצורות שונות עד היום. אצטער אם פגישתנו תגרום, מבלי שארצה בזה למפרע, למעשה חריף מצידי. (…) רק תיקון פומבי יכול לגמור במידת מה את פרשת העוול ביחס אליי".מהו אותו "מעשה חריף"? לדברי מיכה רטנר, "אבא אמר שהוא יחכה לדורי במדרגות בטכניון ויוריד לו שתי סטירות לחי. לקראת המינוי של דורי, בן־גוריון הגיע לביקור אצלנו בבית. אני זוכר את זה, הייתי אז בן 13. הוא בא כי נוצר מצב של לא לבלוע ולא להקיא. היה ברור שהתגובה של אבי תהיה אלימה, ויהיה שם ביזיון מפה עד להודעה חדשה. בן־גוריון רצה להחליק את זה".
דורי שימש בתפקיד נשיא הטכניון עד שנת 1965. מיכה: "אבי מונה בתחילת שנות השישים כמשנה לנשיא הטכניון, מה שאומר ששימש כמשנה של דורי. שני היריבים חיו ביחד בטכניון כמו שני קיפודים".
ב־1958, כשחולקו אותות מטעם מדינת ישראל ליוצאי ההגנה, שוב צף העלבון. "לבן־אדם אחד שכחו להעניק את האות: יוחנן רטנר", מספר בנו. "לא ראיתי את זה כמשהו יוצא דופן, אלא כחלק מהברדק הישראלי, אך אבי לקח את העניין ברצינות רבה. בעיניו זה היה חלק מאותו רצון למחוק אותו. למרות שגם על כך התנצלו בפניו, הוא לא האמין שרק בטעות שכחו אותו".
ואכן, שמעון פרס, אז מנכ"ל משרד הביטחון, שיגר לרטנר מכתב התנצלות. גם ישראל עמיר, שהיה אחראי על טקס הענקת האותות בבית הנשיא, הביע צער על הטעות. רטנר מצידו בחר להחזיר למשרד הביטחון את אות ההגנה, שהגיע אליו באיחור. "אינני רוצה לזרוק את האות היקר לחברי ההגנה", כך כתב לעמיר ב־10 ביוני 58'. "אינני רוצה גם לשמור את הסרט הזה שקיבלתי אתמול, כי הוא יעורר רק זיכרונות מרים – אצלי ואצל משפחתי אשר סבלה לא מעט משירותי. לכן אינני רואה דרך אחרת מאשר להחזיר לך את הסרט המצורף. אינני כועס, יש דברים יותר חשובים בעולם – אבל אינני רוצה גם לעבור בשתיקה".
כשאבא בכה
מיכה רטנר הלך בעקבות אביו ועסק באדריכלות, מקצוע שרכש בטכניון. היום הוא אב לשמונה, מתגורר בחיפה עם בת זוגו. בין הפריטים האישיים שמסרה המשפחה לספרייה הלאומית נמצאות גם כנפי הטיס ודרגות הסג"מ של אחיו הבכור, דוד רטנר ז"ל. "אחי נהרג ב־1954, זמן קצר אחרי קבלת הכנפיים", מספר מיכה. "המטוס שלו התרסק אך לא עלה באש, ובמשך שלושה ימים לא ידעו איפה הוא. אני זוכר את אבי נכנס למיטה שלי בבוקר השלישי ובוכה בשקט, לאחר שאותר המטוס ובו הגופה. בשבילי זו הייתה קטסטרופה – לראות את אבי, שהיה אדם מאופק ובעל שליטה עצמית לא נורמלית אפילו במצבי חירום, בוכה ככה".
פרופ' רטנר פרש מהטכניון בשנת 1961, אך המשיך לעבוד על פרויקטים כאדריכל עד סמוך לפטירתו. בשנת 1965, והוא בן 74, נכנע למחלת הסרטן לאחר מאבק ממושך. בהתאם לבקשתו נטמן רטנר בבית הקברות הצבאי בחיפה, קרוב לבנו דוד. בלווייתו נערך טקס צבאי מלא, ואת ההספדים נשאו בכירים במערכת הביטחון, כולל הרמטכ"ל דאז, יצחק רבין. "הסתלק אחד האנשים הנאצלים", אמר גלילי. גם העיתונים נגדשו בשלל סופרלטיבים: "המצביא והאדריכל", "אגדה אנושית" ועוד. "50 מטחי יריות הרעידו את האוויר – הייתה זו הפרדה מן האיש ששנא יריות ומלחמה", נכתב במעריב ב־1 בפברואר 1965.
על שמו של יוחנן רטנר קרוי רחוב אחד בלבד בארץ – רחוב לא מרכזי בחיפה, העיר שבה השתקע וגידל את ילדיו. זאת בעוד שמותיהם של עמיתיו במטכ"ל – דורי, גלילי, ידין ואחרים – הונצחו באינספור רחובות ומבני ציבור. היריבות בין בכירי ההגנה, מתברר, נמשכה גם מהקבר. "דרך יעקב דורי בכרמל הייתה מיועדת להיקרא על שם אבא", מספר מיכה. "ברגע האחרון, עם פטירתו של דורי, הוחלט לשנות את שם הרחוב. אבא הונצח ברחוב צדדי, שבו אחת הדוגמאות הנוראות ביותר של אדריכלות השיכונים בארץ. זה עונשו של פרופסור שחינך דורות של אדריכלים.
"היו לאבי שלוש קריירות מקבילות, שפגעו זו בזו", מוסיף מיכה. "לפני מותו הוא אמר לי שההחמצה הגדולה ביותר מבחינתו היא שהקריירה שלו כאדריכל־יוצר נפגעה כל כך קשה בשל הנושא הביטחוני. תמיד הייתה לו האופציה, הייתה לו קריירה בטכניון וקריירה של ארכיטקט. אבי לא התכופף אף פעם, לא ניסה לזרום. הוא סבר שכל מיני אנשים התקשטו ביפות שבנוצותיו, לקחו קרדיט על דברים שהוא עשה, ומכיוון שהוא היה צנוע ושמר על סודיות בצורה מוחלטת, הוא פשוט נעלם. חשוב לי שיזכרו אותו כי הוא היה אדם רך, איכותי וישר בצורה יוצאת דופן. תמיד אמרתי שהוא כמו יד מפלדה שעטופה בכְּסָיָה רכה".
