הפרשנית לענייני ערבים שכל טוויטר ממתין למוצא פיה

יש אנשים ששירים מזכירים להם תקופות בחייהם. יש אנשים שמריחים משהו ובבת אחת חוזרים לימי הטירונות. יש אנשים שנזרקים עשרים שנה אחורה מול נוף נושן. וישנה העיתונאית שמרית מאיר, שזוכרת אירועים בהיסטוריה הפרטית שלה לפי התרחשויות בעולם הערבי. "חמאס השתלטו על עזה ב־14 ביוני 2007, ביום החתונה שלי", היא מציינת כשאני שואלת אותה מה קורה עם ארגון הטרור השכן, שעקבותיו נעלמו לאחרונה בערפל הקורונה.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מי אמר ששמלת ערב וטוקסידו הם הדרך לציין סיום לימודים?
– "החרדים והערבים מתלכדים, ורק הציונות הדתית מתפזרת"
– "לא הייתה כמות כזו של אנטישמיות מאז השואה"

קישורים מהסוג הזה ממחישים עד כמה מאיר חיה את המזרח התיכון לפרטיו; וזה מסביר אולי מדוע כל קהילת הטוויטר, שמאלנים כימנים, ממתינה למוצא פיה בכל פעם שמתרחש אירוע מפתח בסכסוך הישראלי־ערבי. כך היה לפני כמה חודשים כשחלה הסלמה בגזרת עזה, וכך קורה גם עכשיו, עם התגברות הדיון על החלת ריבונות אפשרית. כאשר יורש העצר הסעודי מוחמד בן־סלמאן פרסם למשל גינוי לקראת הסיפוח הנרקם, מאיר לא התרגשה: "ההודעה נראית כאילו בן־סלמאן אמר למשרד החוץ 'תוציאו משהו הכי גנרי ופרווה שיש, תדללו אותו עוד טיפה ותקברו אותו איפשהו באינטרנטים'", צייצה. מאות גולשים סימנו לייק, ובהם ימנים ושמאלנים, שוחרי ריבונות ומתעביה, ובעיקר כאלה שפשוט רוצים להבין מה קורה בעולם הערבי וביחסו לישראל.

"האמריקנים מדברים רק עם הימין. גם בנימין נתניהו מדבר רק עם הימין. כל הדיון הפנים־ישראלי מתנהל בתוך הימין, ואילו השמאל מוחלש מאוד. התחושה היא שההחלטות מתקבלות בפינג־פונג בין דרמר, פרידמן ונתניהו, וג'ארד קושנר יקבל את ההחלטה הסופית"

כרגע, אומרת לנו מאיר, בנו של מלך ערב הסעודית מקדם גישת "סעודיה פירסט" – "קודם כול האינטרסים של סעודיה. לא העולם הערבי, לא הליגה הערבית, לא הבעיה הפלסטינית. זה לא מעניין אותם. הם מחפשים מכפילי כוח, ומתחברים לעוצמה הישראלית. יש לנו יחסים טובים מאין כמותם עם מצרים ועם סעודיה. זה לא אומר שהן מעוניינות בהחלת הריבונות, וגם לא אומר שהן יתמכו בה בשתיקה. הן יְגנו, הן יפעלו נגד – אבל בווליום נמוך פי מאה מבעבר".

הקשר של מאיר (40) עם העולם הערבי הנץ בעת שירותה הצבאי ביחידה 8200. אחרי הצבא למדה במסלול פכ"ם (תוכנית משולבת בפילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה) באוניברסיטה העברית. כבר בהיותה סטודנטית החלה לעבוד עם אהוד יערי, הפרשן לענייני ערבים של ערוץ 2. בהמשך הגישה תוכנית בוקר בערוץ, והייתה כתבת ופרשנית לענייני ערבים בגלי צה"ל. את התפקיד הזה היא עזבה בשנת 2009, ומאז פעלה בכמה תחומים דומים הנוגעים כולם בעולם הערבי. כיום היא מייעצת בנושאים גיאו־אסטרטגיים לגופים פרטיים וממשלתיים, ומספקת פרשנות באופן עצמאי ברשתות החברתיות.

סיקור הגיאופוליטיקה הערבית אינו תחום טיפוסי לאישה בתקשורת הישראלית, היא מודה. "הסצנה רוויה גברים. ברוב הפעמים אני האישה היחידה בחדר או באולפן – זה בדרך כלל אני וערמת גנרלים. אני לא רוצה להישמע תוקפנית, אבל ככה זה, אצלנו הכול מתחיל ונגמר בצבא ובמערכת הביטחון. מי שמתווכים את המציאות הם 'לשעברים'. זה לא מופרך, ובכל זאת חבל. יש נשים מבריקות שמתעסקות בתחום הגיאופוליטי. אבל בסדר, זה תהליך".

קרה שביטלו את דעתך מסיבות של מגדר?
"כשהייתי צעירה יותר. היום אני לא חושבת שיבטלו אותה. לא מתוך תעופה עצמית: כשאין לך דרגות של אלוף במיל', את צריכה להיות יותר סגורה על מה שאת אומרת. אבל זה גם עניין של מעמד מול אחרים. אני משתדלת לא לדבר על נושאים שאני לא מבינה בהם, משתדלת לא להטעות, אבל אין לי בעיה לטעות. אני תמיד אומרת שבערבים אני לא טועה וביהודים אני טועה לפעמים".

שאלת נשיא ארה"ב

הנה טעות לדוגמה: "אני חייבת להודות", צייצה מאיר לפני כמה ימים, "שלא ראיתי את הטוויסט בעלילה, שבו ההתנגדות האפקטיבית ביותר לסיפוח תהיה מהימין הישראלי. אבל אולי זה כי אני מדי בתוך הנון־דרמה של הערבים". פולמוס הריבונות בישראל מדאיג אותה בעיקר מההיבט של אופן ההידיינות: "האמריקנים מדברים רק עם הימין. גם בנימין נתניהו מדבר רק עם הימין. כל הדיון הפנים־ישראלי מתנהל בתוך הימין, ואילו השמאל מוחלש מאוד. התחושה היא שקבלת ההחלטות נעשית בפינג־פונג בין רון דרמר, דיוויד פרידמן ונתניהו, וג'ארד קושנר יקבל את ההחלטה הסופית".

מהלך החלת הריבונות, שנראה כמתקדם והולך אך טרם ברור אם באמת יצא לפועל, בעיקר מפליא אותה. "זו הפעם הראשונה שמהלך דרמטי מתרחש תוך הדרה כמעט מוחלטת של הממסד הביטחוני הישראלי. זה הגיע למצב שבו הסימולציה שהם עורכים ליום שאחרי הסיפוח, בעצם מתבססת על אוויר. הם לא מבינים את המהלך, לא שותפים לו, לא יושבים ליד השולחן בכלל. בהרבה מובנים אפשר להגיד שיש כאן אבן דרך. אני חושבת שזה משקף את ההיחלשות שלהם בעידן דונלד טראמפ, שמתאפיין בשבירה של מוקדי הכוח. אין בעצם משרד חוץ, מערכת הביטחון מודרת במידה רבה, והדברים נסגרים בציר אינטימי בין וושינגטון לירושלים. זה מעניין".

יכול להיות שבתהליך מורכב כזה צריך מנהיג אימפולסיבי כמו טראמפ, שלא רואה בעיניים.
"אני לא חושבת שטראמפ מעורב רגשית באירוע הזה. לא חושבת שהוא מבין אותו לעומק או שוחה בו מבחינה היסטורית. אני מניחה שהוא מקבל תדרוכים, מבין את ההשלכות, ויודע לרצות את בסיס התומכים שלו, אבל בואי נגיד שזו לא התשוקה שלו. יש פה חלון הזדמנויות שמישהו ידע לנצל".

איך נפתח חלון ההזדמנויות הזה?
"הצד הערבי הגיע לשנת 2020 מוחלש מאוד, והקורונה החלישה אותו עוד יותר. הפלסטינים נמצאים בפילוג כרוני, ההנהגה לא מפוקסת, יש תשישות ואדישות ציבורית. אגב, אני לא אוהבת שמדברים על 'העולם הערבי', או על 'התגובה הערבית'; לכל מדינה יש אג'נדה משלה. בכל הפאזל האזורי, ירדן היא הפעילה ביותר נגד הסיפוח. היחסים שלנו איתם לא טובים כבר הרבה זמן. זה ברמה שמנסים להתקשר למלך עבדאללה לברך אותו ברמדאן כרים, והוא לא עונה. מצד שני, יש זהות אינטרסים. המלך צריך את ישראל בהרבה תחומים, וגם את הממשל האמריקני. על כל זה נוספת כאמור הקורונה, עם צרכים כלכליים דחופים מאוד שנוצרו אצל הירדנים. גם מהבחינה הזאת יש פה שעת כושר. אני לא אומרת שהירדנים לא יגיבו – הם יכולים להגיב, וזה יכאיב. הם יכולים לפגוע בהסכם השלום, לפגוע בהסכמים הכלכליים. על מתקפה צבאית אף אחד לא מדבר, והירדנים גם לא מעלים אפשרות לביטול מוחלט של הסכם השלום: הם רק אומרים שהוא ירוקן מתוכן. אבל כבר עכשיו ההסכם במידה רבה ריק מתוכן. אז תהיה תגובה ירדנית, השאלה היא עד כמה זה ינוהל מצידנו. אפשר לראות מה הם רוצים, מה הצרכים הדחופים, ולהרגיע או למתן את הביקורת שלהם".

בקיצור, את לא צופה פה הסלמה.
"את זה אנחנו לא יודעים. מישהו ידע לומר מראש שההרג במיניאפוליס יפתח אינתיפאדה בארצות הברית? אחד המתכונים הכי בדוקים לאסון הוא גברים צעירים ומשועממים בלי עבודה, וזה הסיפור בכל המזרח התיכון עכשיו, אז הייתי נזהרת. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם נכון ושווה לקחת סטטוס־קוו שקט ויציב – ביהודה ושומרון ובחודשים האחרונים גם בעזה – ולהכניס לו יסוד מטלטל. האינטרס המערכתי הגדול, ארוך הטווח, הוא יציבות. האם החלת הריבונות תועיל? זו שאלה של טעם".

"בתוכנית יש מאמץ לשמור על רצף טריטוריאלי שיאפשר מדינה פלסטינית בת קיימא, ולכן ברור שהדאגות של המתיישבים נסמכות על משהו. צריך לעשות חישוב קר של עלות־תועלת. ההצעה שלי היא לחכות להשבעת הנשיא האמריקני בינואר"

איזה טעם?
"יש שיגידו שהיא תועיל. ויש אנשים, אם להתייחס לוויכוח בתוך הצד הימני, שיאמרו שאנחנו מקבעים פה קונספציה של מדינה פלסטינית. לפי המפה שפורסמה על ידי מועצת יש"ע – כי נתניהו שומר את המפות קרוב לחזה – ברור שהדאגות של המתיישבים נסמכות על משהו. זאת אומרת, בתוכנית יש מאמץ לשמור על רצף טריטוריאלי פלסטיני שיאפשר מדינה בת־קיימא. העניין של היישובים מורכב, וצריך לעשות חישוב קר של עלות־תועלת. ההצעה שלי היא לחכות להשבעת הנשיא האמריקני בינואר, כי אז הדברים יהיו ברורים יותר".

ואז אולי נמצא את עצמנו מול נשיא אחר, והמומנטום ירד לטמיון.
"יש אנשים שחולקים עליי. הם אומרים: ישראל מספחת ביולי־אוגוסט, ועד הבחירות בנובמבר וההשבעה בינואר הדי הסיפוח ישככו. אני לא מסכימה. אני חושבת שאם נספח ואחר כך ג'ו ביידן ייבחר לנשיא, נתחיל את מערכת היחסים ברגל שמאל".

גם היחסים עם אובמה עמדו על רגל שמאל, אבל בסוף יש לארה"ב התחייבויות היסטוריות כלפי ישראל. החלת הריבונות היא באמת משהו שביידן לא יוכל לבלוע?
"אם הוא ייבחר, כל מה שנגע בטראמפ יהפוך למוקצה. צריך לזכור שעל השולחן יש נושא חשוב: השמדה מוחלטת של הסכם הגרעין עם איראן בחודש האחרון לכהונת טראמפ, כולל החזרת הסנקציות. הנחת היסוד היא שכל ממשל שיבוא אחריו, יתקשה לשקם את ההריסות. האינטרס של ישראל – לא הראשון, אלא היחיד – הוא לוודא שאנחנו מסונכרנים עם כל ממשל אמריקני. להתחיל מערכת יחסים עכורה עם נשיא חדש, כשבכל יום אנחנו קמים לכותרות על אפרטהייד… כבר ראינו בעבר פעולה אמריקנית נגד ישראל באו"ם, רגע לפני שאובמה סיים את תפקידו, עם החלטה 2334 (שקבעה כי ההתנחלויות אינן חוקיות – רמ"ב). אבל אם טראמפ ייבחר לכהונה שנייה ונקבל נשיא ידידותי בינואר, יהיה זמן להיערך להחלת הריבונות, והערבים יצטרכו אותו אפילו יותר מהיום".

אבל אם לא נחיל ריבונות עכשיו וטראמפ לא ייבחר, זו עשויה להיות בכייה לדורות.
"אני לא יודעת מה זו בכייה לדורות. לפני שנה קמת בבוקר ושאלת מה קורה עם הסיפוח?"

במהלך השנה הזו, מכל מקום, רעיון החלת הריבונות קנה לו אחיזה במהירות. בני גנץ, מנהיג המרכז־שמאל בשלוש מערכות הבחירות, לא הביע בשום שלב התנגדות ממשית וקולנית. גם שמאלה ממנו יש מי שרוצים לראות מהלך כזה – העיקר שכבר ייעשה משהו שיזעזע את המציאות. "נתניהו מנהל עכשיו מהלך לפירוק ההתנגדות, ובואי נראה אם זה באמת יקרה", אומרת מאיר. חשוב לה לעשות הבחנה בין סיפוח הבקעה – "הגבול המזרחי של מדינת ישראל בכל הסכם" – ובין היישובים בגב ההר, בלב השטח שהפלסטינים רוצים להקים בו את מדינתם. "כשאת יושבת עם ארגון 'מפקדים למען ביטחון ישראל', (תנועה של בכירים לשעבר במערכת הביטחון שפועלת לקידום משא ומתן עם הפלסטינים. רמ"ב) אי אפשר להבין באמת את הבעיה שלהם עם סיפוח הבקעה, אבל לגבי היישובים זה מורכב יותר. נקבל באותו שטח שתי אוכלוסיות עם שתי מערכות חוק, וצריך לחשוב על ההשלכות של זה. אני הייתי מפצלת את המהלך".

יכול להיות שזה פשוט מפתה מדי עבור נתניהו וטראמפ – שני מנהיגים שמבינים שאולי זו שנתם האחרונה בתפקיד, ורוצים להספיק להיחרת בדפי ההיסטוריה?
"ייתכן, אבל שאלת את עצמך למה המהלך הזה נבלם בינואר 2020, אחרי שכולם כבר רקדו בוושינגטון? התשובה היא שהיו שני קולות אמריקניים. השגריר דיוויד פרידמן תדרך פוליטיקאים ישראלים ואת עיתונות הימין, ואמר שהנה, זה קורה וזה חלוט. זה גם הרושם שנתניהו קיבל, אחרת הוא לא היה יוצר לעצמו את המבוכה הזאת. אבל ברגע האחרון נשמע הקול של ג'ארד קושנר, שאמר 'לא'.

"בעיני פרידמן, התוכנית המוצעת היא כלי להכשיר סיפוח, ואילו בעיני קושנר זו באמת ובתמים תוכנית שלום. אולי לא ליישום מיידי, בהתחשב בסרבנות הפלסטינית, אבל הוא רואה בעיני רוחו תהליך שמתרקם ורותם אליו את מדינות ערב. אז אמרו לקושנר: יש לך שלום על העץ, ובשבילו אתה מקריב שלום אמיתי שנמצא ביד – את ההסכם בין ישראל לירדן? זה סוג הטיעונים שנתחיל לשמוע לקראת יולי".

אז זו בעצם שאלה של הורדת ידיים, מי יהיה חזק יותר?
"צריך לנטרל מוקשים – למשל, את העניין הירדני; למשל, להגיע לבית הלבן עם קונצנזוס פנים־ישראלי, ולהכניס את גנץ לתוך התהליך. כרגע נראה שכל מהלך כזה מחייב קונצנזוס ברמה הפנימית. כלומר, תנאי סף כדי שזה יעבור את האמריקנים – הוא שזה יעבור קודם את גנץ, בטח כשרואים את הסקרים האחרונים. הסיפוח רחוק מלהיות להיט בציבור. לגנץ חשובים מאוד הירדנים, והוא יחתור למשהו שישאיר את המחאה שלהם בגבולות הסביר, בלי לשבור את הכלים. אני חושבת שנתניהו מנסה להכניס אותו לתהליך עכשיו. זה מה שהוא צריך לעשות אם יש לו שכל, אחרת הוא ימצא את עצמו שוב באותה נקודה".

בשבח הנורמליות

חובבי נתניהו כמו אראל סג"ל מצייצים מחדש את הציוצים של מאיר מדי פעם, ואפילו נתניהו עצמו שיתף ציוץ שלה בעבר, אבל היא עצמה, מבחינה פוליטית, יושבת כנראה במרכז. "לשמחתי הייתי בארצות הברית ולא הצבעתי", היא אומרת כשאני שואלת איזה פתק הכניסה לקלפי בסיבוב השלישי. "בבחירות לפני כן לא הצבעתי לימין. הצבעתי לכחול לבן". יחד עם זאת, היא לא נמנעת מפרגון לפוליטיקאים ימנים – "נפתלי בנט הוא אחד המוכשרים ביותר, אבל אין מצב שאני מצביעה למפלגה שלו. היא לא קשורה אליי בשום צורה".

ההקצנה הפוליטית באשר היא, גורמת לדעתה נזקים של ממש. "תסתכלי על וושינגטון, עיר שהייתה בירתה של אימפריה, ועכשיו בזוזה לגמרי. תסתכלי מה קורה כשמנענעים את הספינה שלא לצורך", היא אומרת על תוצאות ההקצנה באמריקה. "אני מעריכה יציבות, זהירות והימנעות מניסויים".

במובנים רבים זאת גישה ביביסטית. נתניהו דבק שנים באסטרטגיית "ניהול הסכסוך".
"אחת הטעויות הגדולות בנוגע לנתניהו היא המחשבה שאנשים מצביעים לו בגלל הרגש. אני חושבת שמצביעים לו בגלל היציבות. המדינה במצב כללי טוב, ונתניהו לא עושה ניסויים. אין בכל שנה מבצע בלבנון, או התנתקות, או משהו שמנסה להפוך את הקערה על פיה. הציבור מצולק מאירועים כאלה. דווקא סיפוח הוא מהלך מאוד לא אופייני, וכאמור, בואי נראה אם הוא יתרחש".

"ברשתות יש יותר מדי רגש במקום שרגש לא שייך אליו. זה לא בריא, צריך טיפה קרירות. אני כבר שנים עובדת על עצמי בנטרול רגש. אני משתדלת לא להתרגש, חוץ מבנושא של הסכם הגרעין עם איראן, סוגיה שבנקודות מסוימות הובילה אותי לאבד חברים ולהרחיק אנשים"

כאושיית טוויטר בפני עצמה, היא לא חוסכת את שבט ביקורתה מאוטוסטרדת המידע של הרשתות החברתיות, ומההטיה המאפיינת אותן. "טוויטר, שלא מצנזרת את כל הטינופות בעולם, כולל חמינאי, החליטה לצנזר את טראמפ. זה בסדר, אבל בואו נקרא לדבר בשמו – צעד פוליטי לקראת נובמבר", היא צייצה בשבוע שעבר, לאחר שנודע שהרשת ערכה "בדיקת עובדות" לציוצי הנשיא, וצמצמה את החשיפה אליהם בנימוק שלא עמדו בתקן שלה.

משתמשי הרשתות החברתיות נוטים לדבריה לחשיבת עדר. "אני משתדלת לגשת למציאות בלי פוזיציה אוטומטית, שהיא פשוט מחלה", אומרת מאיר. "לא יכול להיות שתגידי לי את העמדה שלך כלפי ביבי, ואני אדע מיד מה תהיה העמדה שלך לגבי שינוי האקלים, הסיפוח ובית המשפט העליון. אנשים מהלכים בתוך תיבת תהודה ומתנהלים כמו דפי מסרים. חוץ מזה, ברשתות יש יותר מדי רגש במקום שרגש לא שייך אליו. זה לא בריא, צריך טיפה קרירות. אני כבר שנים עובדת על עצמי בנטרול רגש. אני משתדלת לא להתרגש, חוץ מבנושא של הסכם הגרעין עם איראן, סוגיה שבנקודות מסוימות הובילה אותי לאבד חברים ולהרחיק אנשים. זה הדבר היחיד שאני יכולה להגיד שלקחתי אותו באופן רגשי מאוד. בדרך כלל אני לא מבינה את תועפות הרגש שאנשים מקדישים לגיאופוליטיקה.

"אני גם שונאת לריב בטוויטר, ואם אני רבה, אני סובלת ממש. מצד שני, מה התועלת בלהגיד את מה שכולם רוצים לשמוע? אני הרי לא חייבת שום דבר לאף אחד, כבר יותר מעשר שנים אני לא מתפרנסת מעיתונות ישראלית, ואני ממליצה על זה בכל מובן. אולי זה ישתנה אם אקבל הצעה שלא אוכל לסרב לה – וגם היום אני כותבת מדי פעם, ומתראיינת – אבל אני מאמינה שטוויטר הוא הכלי החשוב".

יותר מעיתונות?
"זו הזירה שייצרה את נשיא ארה"ב. זה הייד פארק. זה המקום שהדיון מתנהל בו. כל דיון. במהדורות של שמונה בערב את כבר מקבלת את הגרסה הלעוסה של זה. כל מי שחשוב ורלוונטי נמצא שם. יש לי 65 אלף עוקבים, למה אני צריכה מו"ל?"

גם אחרי שעזבה את תפקידה הרשמי בתקשורת הישראלית, לפני למעלה מעשור, המשיכה מאיר לעסוק בעקיפין בהעברת מידע לציבור. היא הצטרפה אל "הפרויקט הישראלי", ארגון הסברה שהוקם בארה"ב, והקימה את אתר החדשות "אל־מַסדַר" ("המקור"), שסיפק מידע על ישראל בשפה הערבית. "זה היה מפעל נהדר, ועשינו עבודת תשתית חשובה לקראת נורמליזציה", היא נזכרת בימים ההם. "הבנו שדברים כאלה צריכים להתחיל מלמטה. כשפרץ האביב הערבי נשברה הדיכוטומיה כלפי ישראל. היום כבר יש שם אנשים שטוענים בלהט – לא בשוליים, לא בחדרים סגורים ולא מתחת לקרקע – בעד נורמליזציה. יש מגיש טלוויזיה לבנוני בשם נדים קטיש, שכל הזמן מדבר על נורמליזציה עם ישראל. בתקשורת הסעודית מתפרסמים מאמרי מערכת ברוח זו, וגם בתקשורת המצרית מפלס ההסתה ירד בתלילות. ברשתות החברתיות יש מגמות של מוכנות לבחון את היחס לישראל, ויותר מזה – לבחון את היחס האוטומטי לפלסטינים. אלה אירועים אדירים.

"מנהיגי ערב לא נשענים על לגיטימיות דמוקרטית, אבל הם חייבים להרגיש את העם, הם לא 'ילכו על הראש' של הציבור. את רואה שהם מרגישים עכשיו שיש להם מרחב גמישות, ושאנשים לא יצאו לרחובות במחאה נגד נורמליזציה. בשנים האחרונות אנחנו עדים להתקרבות אמיתית, גם בין ממשל א־סיסי במצרים לישראל וגם בין הסעודים לישראל, מאז שבן־סלמאן הפך ליורש העצר. זה עמד במבחן בהעברת השגרירות האמריקנית לירושלים, ובעסקת הגז. יש משהו גדול שקורה. רק בצד הירדני והפלסטיני אנחנו רואים התרחקות. המצב עם הפלסטינים אולי לא מתלקח, אבל הוא קטטוני. יש עוינות נוראית".

איך אתר כמו אל־מסדר יכול להשפיע על הרצון בנורמליזציה?
"עשינו עבודה מעניינת של הקמת כלי תקשורת, ולא כלי הסברה, שהיה נגיש ואינטרנטי ומכוון לצעירים. היינו ממוקדים ומפולחים. כיוונו לבני 18 עד 34, בהנחה שהאוכלוסייה במזרח התיכון צעירה, ואם אתה מצליח לשנות תבניות מחשבה של האנשים האלה, אם אתה מצליח להתחרות בזרם המידע שהם מקבלים – עשית משהו. פתחת את הדיון.

"אלו אנשים שהיו רגילים לאובססיה כלפי ישראל. כל מהדורת חדשות במדינות הערביות נפתחת בנעשה בפלסטין, כי זו הדרך של המשטרים שם להסיט את המבט של האזרחים – אל תסתכלו פנימה, תסתכלו החוצה, לישראל. אגב, גילינו שיש ביקוש אדיר למידע על יהדות. הם ממש מתעניינים בטקסים, בחג הזה ובחג ההוא, כי הם אנשים דתיים מאוד וזה חלק מהפסיכולוגיה שלהם. כתבות הסבר על דת נפוצו כמו אש בשדה קוצים".

למה האתר נסגר בסוף?
"בעיקר בגלל עייפות החומר שלי, ואני חושבת שהוא ירד בזמן. טוב להיות חלק מטרנד כשהוא רק מתחיל, ולא כשהוא כבר לעוס".

מודל נועה קירל

מאיר נולדה בחולון, ובמשך שנים רבות התגוררה בירושלים. כיום היא גרה בתל־אביב ונשואה לגדעון גלבוע, איש היי־טק בכיר. היא לא מרבה לדבר על חייה האישיים, והייתה מעדיפה לדלג על החלק הזה בריאיון: הבחורה אוהבת לדבר ביזנס, ואין לה סבלנות להעלאת זיכרונות מחוויות ילדות. ובכל זאת, לפני כמה שבועות היא נגררה לוויכוח קטן על עבָרה, כשאחד מציוציה פקפק בזכות קיומה של תחנת גלי צה"ל: "רקדן צבאי הגיוני כמו עיתונאי צבאי או עורך מוזיקלי צבאי, או מכינת נס קפה צבאית. אנשים שבמקום לייצר ערך מכלים שנים מחייהם על כלום שלא תורם כלום לביטחון המדינה". העיתונאית לינוי בר־גפן הגיבה בציוץ עוקצני: "גם כשהיית כתבת כאזרחית בגל"צ, וקיבלת סכומים גבוהים פי כמה מהחיילים סביבך, חשבת שהם חסרי ערך?"

כעת מבהירה מאיר שלא התכוונה לתקוף את הגל"צניקים עצמם, אלא "את מנגנון גיוס החובה לצה"ל. למה זו שערורייה שנועה קירל היא זמרת בתוך הצבא, ולא מוזר באותה מידה שמישהו משרת כעיתונאי בתוך הצבא? מה ההבדל? יש בעיה מהותית, שלדעתי משפיעה על שוק התקשורת הישראלי, והיא שעתודות התקשורת והעיתונות מתעצבות בתחנת שידור צבאית. בוגרי י"ב מוסללים להיות עיתונאים, בלי שהיו רגע אחד בצבא באמת. ילד בן 18, מוכשר ככל שיהיה, לא יכול להיות עיתונאי – והנה בגיל 20 הוא כבר בערוץ 12. פני התקשורת הישראלית לא התעצבו באופן אורגני. מי שהפכו לעיתונאים הם לא האנשים שרצו להיות עיתונאים, אלא מי שנבחרו לכך בוועדות קבלה. זה הנדוס של זירה חשובה בציבוריות הישראלית".

אפשר לטעון שמציאות דומה קיימת גם ב־8200.
"סידור עבודה ל'בנים של' הוא לא המצאה של גל"צ, אבל זה לא העניין. גל"צ לא נסגרת כי אף אחד לא ירצה לוותר על כוח, וזה עוד צעצוע שפוליטיקאים משחקים בו".

"בלעדי: גורמים בכירים במדינות ערב אמרו לי להפסיק לבלבל ת'מוח עם גורמים בכירים מדומיינים במדינות ערב", עקצה מאיר בציוץ אחר, שכוון לפרשנים המתהדרים במקורות עלומי שם. היא עצמה, לדבריה, משתדלת להתמקד במידע במקום בדיבורים על אופן השגתו: "אחד הדברים שלקחתי מהשירות ב־8200 לחיים המקצועיים הוא להסתכל על חומר גולמי. אני לא קוראת פרשנים כמעט – לא מתוך חוסר הערכה אליהם, אלא כי אני אוהבת לראות את הגלם, להתבונן בעיניים נקיות על המציאות. בעולם של 'קודם כול דעות', השיפוט שלנו מעורפל. אם הייתה ישיבה של הנהגת פת"ח והודיעו בפעם המיליון על יציאה מההסכמים עם ישראל, בתוך שנייה תראי פרשנויות על כך שהפלסטינים מיואשים, ואבו־מאזן על הקצה. אני לעומת זאת אומרת: בסדר, בואו נראה עם מי אני יכולה לדבר עכשיו. נראה איך הם עצמם מדבררים את זה לתקשורת הפלסטינית. נראה מה הם אומרים לצה"ל".

המקורות שלך שונים מאלו של עיתונאים אחרים?
"אני בעיקר אוהבת מקורות מגוונים, וזה משהו שהיו לי איתו בעיות בגל"צ. לא הייתי דוברת של הפלסטינים. כתבים לענייני פלסטינים הם הרבה פעמים דוברי הפלסטינים, אבל המציאות מורכבת. את לא יכולה להסתכל על נושא כמו החלת הריבונות בלי לדבר עם האמריקנים ולהבין מה הצייטגייסט בוושינגטון – לא רק בבית הלבן, אלא גם בקונגרס, בבסיס הימני של טראמפ ובמכוני מחקר רלוונטיים.

"בתקשורת הסעודית מתפרסמים מאמרי מערכת שתומכים בנורמליזציה עם ישראל, וגם בתקשורת המצרית מפלס ההסתה ירד בתלילות. ברשתות החברתיות יש מגמות של מוכנות לבחון את היחס לישראל, ויותר מזה – לבחון את היחס האוטומטי לפלסטינים. אלה אירועים אדירים"

"אחד הכלים האדירים שהכרתי הוא שיח הרשתות בעולם הערבי. כשהמצרים רוצים לשדר מסר לדאעש ולאחים המוסלמים, הם מתחילים להדליף בטוויטר כל מיני תמונות של אנשי דאעש מרוטשים או מוצאים להורג. גם חמאס מיומן בשימוש ברשתות חברתיות, יותר מאשר פת"ח. כשיחיא סנוואר רוצה לתדרך עיתונאים, הוא מדבר עם אושיות טוויטר. לחסן נסראללה יש צבא צייצנים שעובדים בתחנות הטלוויזיה אל־מנאר ואל־מיאדין. ככה גם ישראל. אני נמצאת הרבה בוושינגטון, וטוויטר הוא בשבילי חנות ממתקים במובן הזה: כדי לדעת מה קורה בישראל לא צריך להרים טלפון לגנץ או לשוחח עם הדוברת של ביבי, אפשר פשוט לפתוח את הפיד הישראלי ולראות מה הולך".

הענייניות של מאיר, וחוסר הרצון שלה לשים את עצמה במוקד, מורגשים גם כשאני פונה לדבר על אפליה. האם אם אי פעם נסגרו בפנייך דלתות, אני שואלת, והיא כמעט לא מבינה על מה מדובר: "דברים הלכו חלק בחיים שלי. אני לא חושבת שאי פעם התדפקתי על דלת".

מה את חושבת על התזה של אבישי בן־חיים, שרואה את המשפט של ביבי כחלק מהמאבק בין ישראל הראשונה והשנייה?
"אני כבר משועממת מדיוני ביבי, פשוט לא יכולה להכיל את זה. לכן גם שמחתי כשקמה ממשלת האחדות, שאמורה להפסיק את הלימבו המטורף שבו ישראל הולכת לבחירות שלוש פעמים בשנה. זה חולה. יש כאן מדינה חזקה שמחלישה את עצמה. כמו שעמית סגל אמר פעם, ברגע שאתה מפרק את 'רק לא ביבי', אתה מחליש במידה רבה את 'רק ביבי', ומעלה את כל הדיון לפסים ענייניים.

"אבישי בן־חיים הוא אחלה, אני מחבבת אותו מאוד – אבל זה לא רעיון טוב לתת הסבר אחד לכל הדברים בעולם. תבהלת מלחמת האזרחים והשיח על בית המשפט העליון נראים לי כמו שטות ממדרגה ראשונה. אני גם לא חושבת שזה נכון אלקטורלית. מדברים פה על דיפ סטייט? בואו נראה שיש סטייט, שיש בכלל ממסד. יש לי הרבה ביקורת על הממסד הביטחוני הישראלי, על הקיפאון המחשבתי שלו וכמובן על גישתו להסכם הגרעין, אבל הממסד הזה חיוני. משרד החוץ ושירות המדינה חיוניים".

אישית, איפה היית ממקמת את עצמך – בישראל הראשונה או השנייה?
"אני חושבת שהרבה אנשים הם גם וגם. אני מניחה שחוויתי גזענות, אני מקשיבה לה, מודעת אליה. שמעתי מישהו אומר על הגימנסיה העברית בירושלים, בקשר של התפרצות הקורונה, 'הילדים שם ברדקיסטים'. כששאלתי אותו 'איך זה יכול להיות? הגימנסיה הם ילדים טובים', הוא ענה: 'פעם הם היו ילדים טובים, אבל אז הביאו את כל ה…' – ואז הוא הסתכל עליי, קלט שאני חומה קצת, ועצר. אני לא עיוורת לזה, אני בעד לא להעצים את העניין. אי אפשר להתעכב כל הזמן על הנקודות הכי כואבות. זה לא בריא. אני גם לא חושבת שאי פעם רציתי להיות במקום מסוים ולא הגעתי אליו".
לקרוא את סנוואר

בניגוד לביבי ולאפליה חברתית, הנושא שאף פעם לא מעייף אותה הוא ניתוח אופיים של מנהיגי ערב. "פיתחתי אובססיה לא בריאה לסנוואר", מתוודה מאיר. "זה קרה לי קודם עם יאסר ערפאת ונסראללה, ועכשיו איתו. הלכתי לשב"ס, ישבתי עם אנשים שהיו סוהרים שלו או ניהלו את הכלא, ולמדתי עליו הכול. המישור האישי משמעותי".

למה?
"כי הסיפור הפלסטיני הוא כאמור סיפור של פיצול כרוני. בסבבי ההסלמה מול חמאס בשנים האחרונות, זה היה פינג־פונג בין תל־אביב לעזה כאילו אין רמאללה. בשלב מסוים התברר שסנוואר הולך לנהל את העסק. אסמאעיל הנייה נדחק הצידה, גם חאלד משעל. אז צריך להבין את סנוואר, להיכנס מתחת לעור שלו. להבין אותו אינטואיטיבית, בפרט כשמדובר באדם בעל מערכת נפשית סוערת, טיפוס לא רגוע שנע בין מצבי רוח.

"מה שחיפשתי, ואני עדיין מחפשת, היא אבחנה רפואית. ההתרשמות שלי היא שיש לו הפרעה דו־קוטבית. הוא עבר ניתוח בראש, יש לו אישיות אלימה – ברירת המחדל שלו היא שימוש בכוח. הוא לא הנהגה קלאסית של חמאס. חשבו שהוא יהיה כזה, והוא התחיל ללבוש חליפות במקום הסוודרים האיומים שהיו לו בהתחלה, עבד על אופן ההתבטאות שלו, אבל זה לא המריא. אין לו השכלה, לא דיבור, לא מתינות, לא 'שורה' – התייעצות – ולא חתירה לקונצנזוס. יש מעט אנשים שיש להם הבנה אינטואיטיבית של הקריזות שלו. אבל ברגע שנמצא דרך לנהל אותו – ננהל את עזה".
איך את רואה את ישראל בעוד עשרים שנה?

"אי אפשר לדעת. ולמה עשרים שנה? מה קורה אם אבו־מאזן מת מחר, ויש מישהו אחר שאומר: בסדר, חברים, כבר אין דבר כזה 'פלסטינים', בואו ניקח מה שנותנים? קראתי אסופת מאמרים שפורסמה לציון 72 שנה לנכבה, כל מיני אינטלקטואלים צעירים שמספרים מחדש את הסיפור של שתי המדינות. תמיד מפחידים את הישראלים ואומרים להם שהפלסטינים ירצו מדינה אחת – אבל בפועל, רוב הציבור הפלסטיני והישראלי לא רוצים מדינה אחת. אלו שתי קהילות ששונאות זו את זו ואין להן שום עניין לשבת יחד, עם כל הכבוד לקצבאות מהביטוח הלאומי. בתוך שכבה אינטלקטואלית צרה אבל מובילה יש מגמה הפוכה, שכן תומכת במדינה אחת. אפשר לשמוע אצלם יותר ויותר את הרעיון של שתי מדינות כמהלך ראשון בדרך למדינה אחת. אחת הביקורות הפנימיות של הפלסטינים על עצמם, בעיקר של הדור הצעיר ושל אלה שלא נמצאים בשטח אלא בחו"ל, נוגעת לקיפאון. לא קורה כלום, ולכן יש כבר הרבה פחות נכסים לעבוד איתם. מהבחינה הזאת, מדינה פלסטינית לא תקום בטווח הזמן המיידי, אבל לא הייתי זורקת אותה מהתפריט ההיסטורי".

ומה הולך לקרות אצל השכנים האחרים שלנו?
"הקורונה התישה את כולם. בחלק ממדינות ערב יש גל שני, וחלק עוד לא גמרו עם הגל הראשון. מצרים מתמודדת עם הקורונה בצורה הקשה ביותר. אגב, אל"ף־בי"ת של שכנות טובה זה להציע להם עזרה, כמובן בדיסקרטיות. אני חושבת שעושים את זה. בנוסף לקורונה גם הייתה מלחמת מחירים שמוטטה את שוק האנרגיה. היום שאחרי הקורונה יהיה מאתגר, עם אבטלה במדינות חלשות. בהקשר הזה, אנחנו הולכים אל הלא נודע".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il