אחרי 13 שעות בסרבל האטום, הדבר הראשון שרציתי לעשות הוא להוריד אותו מעליי ולתת לגוף לנשום. בבוקר המראתי בטיסה 855 לאוקראינה והנה אני שוב בארץ, סמוך לחצות. מיד אחרי התשאול הרפואי בטרמינל הטיסות הנכנסות קרעתי מעליי את החליפה. מי יודע מתי אשוב לכאן. בוודאי אהיה אז נוסע רגיל לכל דבר, אבל כבר אהיה מוכן ומתורגל לטיסות בעידן הקורונה. עקבות פיגועי 11 בספטמבר 2001 נוכחים עדיין בעולם התעבורה האווירית, בדמות נוהלי הביטחון המחמירים בנמלי התעופה ובמטוסים; גם נגיף הקורונה יותיר בטרמינלים ובחוויית הטיסה צלקות של נוהלי בריאות חדשים.
במהלך השבועות האחרונים חיפשתי דרך לטוס לחו"ל, כדי לחוות ולתעד את מציאות התיירות והתעופה בעולם בימי המגפה. הבעיה: איך עושים את זה בלי להתחייב בבידוד ארוך, 14 יום מרגע שובי מחו"ל. הפתרון שנמצא – באישור משרד הבריאות – הוא לצאת מהארץ בלי לצאת מהבועה הישראלית. להצטרף למטוס שימריא מנתב"ג, ינחת בנמל תעופה זר, וימריא לאחר זמן קצר בחזרה לישראל. אני לא אצא מהמטוס, כמעט, וכמו הדיילים אלבש במשך כל השעות האלה סרבל מגן ואעטה מסכה. הטיסה שנבחרה: טיסת ישראייר שיצאה לקייב, בירת אוקראינה, בבוקר יום רביעי שעבר.
כבר בשער הכניסה לנתב"ג, המאבטח שולף לעברי מדחום. הוא גם מבקש מיד שאציג לו כרטיס טיסה ודרכון, ומוודא שלא הגעתי רק כדי לראות מטוס גדול ממריא דרך דמעה שקופה. הביקור החודשי בנמל התעופה הוא כבר לא המלצת הרופאים. את החום שלי בודקים גם בשער הטרמינל עצמו (ועוד יבדקו אותו פעמיים נוספות במהלך היום: במטוס בקייב, וכשאנחת שוב בישראל), ושם גם נענד לפרק היד שלי צמיד כתום, שבלעדיו אי אפשר להיכנס לבניין. מלווים יכולים להמתין רק בחוץ, באוויר הפתוח; הטרמינל הוא ממלכתם של הטסים בלבד.
מרחב התשאול הביטחוני ריק כמעט לגמרי. ושוב, לצד השאלה אם ארזתי לבד, מוצגות לי שאלות בריאותיות: האם הייתי במגע עם חולה קורונה? האם אני מחויב בבידוד אך חומק ממנו? בדלפק הרישום לטיסה 855 מתל־אביב לקייב כבר מצפים לבואי: הם יודעים שאני לא נכנס לאוקראינה עצמה אלא חוזר ארצה עם צוות המטוס, ולכן לא שואלים אותי – כמו את שאר הטסים – אם יש לי אישור כניסה חריג לאוקראינה, הסגורה למי שאינם אזרחים.
"אנחנו שמחים לקחת אתכם הביתה, לחופשה, או לכל מטרה אחרת", כורז הדייל אלי אמסלם, ומורה לכולנו להדק חגורות. למחול הבטיחות הרגיל – דלתות חירום, מסכות חמצן, חגורת הצלה – מצטרפים נוהלי תקופת הקורונה. "רבותיי, אנחנו מחויבים בחבישת המסכה על האף והפה כל הטיסה"
במסלול הבידוק לכבודת היד, מאבטח מבקש מהנוסעים לשמור מרחק ממי שלפניהם. "אין סיכוי שהישראלים יצליחו לעמוד בדרישות האלה כשיפתחו את השמיים לכולם", הוא אומר לי במבט מיואש. כמו כל העובדים גם הוא עוטה מסכת פנים הדוקה, ועל כפות ידיו כפפות כחולות. מעבר לבידוק הביטחוני, באולם ביקורת הגבולות, הנוסעים מעבירים את הדרכון הביומטרי ומשם – במסועים החשמליים מטה, אל הדיוטי פרי.
היכל הקניות הישראלי הזה כבוי ושומם. החנויות סגורות וחשוכות, מלבד בית קפה אחד שפעיל במרכז המתחם. שליח חב"ד משועמם מנסה לשכנע נוסע יחיד להניח תפילין. רק זרוע C של הטרמינל פעילה – אין צורך בקילומטרז' העצום של הזרועות D ,B ו־E, המסוגלות לטפל בכ־25 מיליון נוסעים בשנה – ורק חנות דיוטי פרי קטנה, בקצה זרוע C, פתוחה לנוסעים. המבחר מצומצם, המחירים גבוהים כתמיד. "אנשים נכנסים וקונים, מה יש להם לעשות", אומרת לי אחת המוכרות. "צריך להגיע הרבה זמן לפני הטיסה, ולכן יש זמן פנוי לקניות. ועדיין, הם לא קונים הרבה".
טרקלין דן נפתח בבוקר הטיסה שלי לראשונה מאז השבתת נתב"ג. הוא מציע לנוסעים שירות מוגבל יחסית למה שניתן בעולם שלפני הקורונה: באי המקום יכולים לנוח בכורסאות רכות, לקבל כיבוד שדיילת תגיש להם לבקשתם, אבל כחלק מהוראות התו הסגול של משרד הבריאות, אי אפשר לגשת לקחת אוכל באופן עצמאי. ובכל זאת, גם כאן שמחים לשוב לשגרה כלשהי, כך לדברי שניים מעובדי הטרקלין שחזרו מחל"ת ארוך מדי.
אבל לא הכול שונה וחריג. בשער 1C אני נתקל סוף־סוף במציאות מוכרת, שמחיה את התקווה שבסוף הכול יחזור לעצמו: הטיסה מתעכבת בחצי שעה.
כולם באותה סירה
בצי של חברת ישראייר יש שלושה מטוסי ATR 72, המונעים במדחף טורבו־פרופ. מהירותם המרבית כ־500 קמ"ש – בערך שני שלישים ממהירותם של מטוסי האיירבוס שמפעילה החברה בדרך כלל בטיסות בינלאומיות. רק כשבעים נוסעים ואנשי צוות יכול להכיל המטוס הקטן, שבדרך כלל משמש את ישראייר לטיסות פנים ממרכז הארץ לאילת, או ליעדים קרובים באירופה – קפריסין, טורקיה או איי יוון. כעת מטוס כזה ייקח לקייב אותי ועוד כעשרים נוסעים ושבעה אנשי צוות. המשמעות: את אלפיים הקילומטרים שבין נתב"ג לנמל התעופה בוריספיל נעבור בכחמש שעות, במקום שלוש או ארבע. הקורונה האטה את העולם.
בדרך למטוס, באוטובוס השאטל של נתב"ג, אנחנו עוברים לצד עשרות מטוסים של חברות התעופה הישראליות המקורקעים לאדמה. אייל הבט, מוותיקי הדיילים בישראייר, חנוט בסרבל לבן מכף רגל ועד ראש, מושיט לי סרבל דומה כשאני מגיע למטוס. את החיוך הרחב שלו אני מרגיש אבל לא יכול לראות מבעד למסכה. אני מתלבש. הנוסעים כבר יושבים במקומותיהם, כולם באחורי המטוס; במושבים מלפנים, מעבר לווילון שחור מאולתר, נחים שקי דואר ענקיים וכבדים, ולידם כמה שקי דואר דיפלומטי חתומים, מלווים בשני מאבטחים. כל החלק הקדמי של המטוס מוקצה לדואר ולצוות הטיסה. המקום שלי נמצא בשורה הראשונה – מרחב רגליים אינסופי – ומימיני יושבים שני טייסים, איתי מורד ואלי אליעזר. הם אלה שישיבו אותנו ארצה בדרך חזור, ויחליפו את הטייסים היושבים בקוקפיט בדרך הלוך. עוד בין אנשי הצוות – טכנאי מוטס שאמור לטפל במטוס ולבדוק אותו בבוריספיל, לפני ההמראה.
"אנחנו שמחים לקחת אתכם הביתה, לחופשה, או לכל מטרה אחרת", כורז הדייל אלי אמסלם כשהשעה היא עשר וחצי בבוקר, ומורה לכולנו להדק חגורות. למחול הבטיחות הרגיל – דלתות חירום, מסכות חמצן, חגורת הצלה – מצטרפים נוהלי תקופת הקורונה. "רבותיי, אנחנו מחויבים בחבישת המסכה על האף והפה כל הטיסה", אומר אמסלם לקול אנחות חרישיות מהקהל. "אין להסתובב במסדרון המטוס לאורך הטיסה אלא אם ברצונכם לעשות שימוש בתא השירותים, אך לפני כן ודאו שהתא פנוי לשימוש. אם הוא תפוס, נא הישארו ישובים כדי לא ליצור התקהלות".
נוסעים סוררים שישכחו (או "ישכחו") את הכללים במהלך הטיסה, יחטפו גערה מאמסלם בעל עיני הנץ. "בקורס דיילים אנחנו לומדים לתפעל את הטיסה בשגרה ובמצבי חירום", הוא מסביר לי אחר כך, "אבל דבר כזה עוד לא למדנו. זה מצב חירום שהוא כבר שגרה".
אמסלם בן 51, גרוש ואב לשניים. לישראייר הוא הצטרף לפני כשבע שנים, כשהמנכ"ל אורי סירקיס ביקש להעשיר את מערך השירות של החברה בדיילים בני 40 ומעלה. "ב־2014 חזרתי לישראל אחרי 19 שנים בארה"ב, ורציתי שתהיה לי נחיתה רכה. מאז אני כל הזמן נוחת", הוא צוחק. בכלל, אמסלם בחור אופטימי: הוא מאמין שעולם התעופה יחזור לנורמליות בקרוב, למרות נוהלי הבריאות המקשים על הנוסעים.
"לא הייתי מעזה לעלות על המטוס אם לא הייתה סיבה ממש חשובה לכך", אומרת ולריה, שטסה עם אמה לבקר את סבתה החולה בקייב. "בצ'ק אין היינו ממש בלחץ, כי לא הצלחנו לקבל את האישור מהרשויות לכניסה שלנו. אין לנו אזרחות אוקראינית. רק אחרי שעה הכול הסתדר"
"בהתחלה זכינו להערכה, מחאו לנו כפיים, אבל עכשיו אנחנו מתמודדים עם הקושי לשכנע נוסעים לעטות מסכה", אומר הבט (47). הוא לא רק דייל, אלא גם עורך דין בעל משרד משלו: הדיילות היא בשבילו תחביב, אוויר לנשימה. "בזמן לימודי המשפטים הייתי דייל באל על, ולפני ארבע שנים החלטתי שאני רוצה לחזור לתעופה. הישראלים יכולים להיות קשים ודורשים, אבל יש לי כלים שרכשתי גם במשרד כדי לדעת איך להתמודד".
איך משכנעים נוסעים סוררים לחבוש מסכה?
"בסופו של דבר, אם אתה נותן לישראלי את ההרגשה שאתה איתו באותה סירה – או מטוס במקרה שלנו – הוא משתף פעולה. כשנוסעים מתלוננים אני אומר להם: תראו איך אני לבוש, בסרבל ומסכה. אתם צריכים לעטות מסכה רק בטיסה, ארבעים דקות בין תל־אביב לאילת, אבל אני הולך ככה שמונה שעות ביום. אני מסביר להם שאני מבין את הקושי, אבל אנחנו זקוקים לסולידריות שלהם למען כל נוסעי המטוס ולמען בריאותנו. תמיד יש שוליים שלא מוכנים להישמע להוראות – אני יכול להעריך די בוודאות שמי שלא עוטה מסכה, גם יתעקש לעשן סיגריה בשירותים של המטוס. אבל אנחנו יכולים להזמין משטרה או לנקוט צעדים אחרים נגד מפרי הנהלים.
"מתיש להעיר ולהסביר כל הזמן, גם בטיסה של 40 דקות, אבל בסוף כולנו נתרגל למציאות הזאת.כשחכמולוגים מתווכחים איתי אם יש קורונה או אין ואם צריך מסכה, אני מסביר להם שהם יכולים להאמין במה שהם רוצים, אבל כאן, אצלי על המטוס, אלה הנהלים. אתה לא רוצה לקבל אותם? הדלת פתוחה, אתה לא חייב לטוס. זה קשה? כן. זה מוזר? כן. אבל נתרגל לנוהלי הבריאות כמו שהתרגלנו לנוהלי הביטחון הקשוחים שנכנסו לחיינו אחרי פיגועי 11 בספטמבר".
למידה מרחוק, בחינות מקרוב
ההמראה חלקה. הדיילים אמסלם והבט מגישים במחלקת הצוות ארוחת בוקר ארוזה. לנוסעים הם מספקים רק כוס מים ומארז עוגיות. נוהלי התו הסגול אוסרים הגשת מזון לנוסעים, והם צריכים להביא אותו איתם מהבית. טיסות הלואו־קוסט כבר הרגילו אותנו לכך, וזה לא חידוש גדול.
לכל נוסע בטיסה יש סיפור מיוחד שהעלה אותו לשמיים. "לא הייתי מעזה לעלות על המטוס אם לא הייתה סיבה ממש חשובה לכך", אומרת ולריה, אנליסטית מערכות ברשת שופרסל. לקייב היא טסה יחד עם אמה, כדי לבקר את סבתה החולה. "בצ'ק אין היינו ממש בלחץ, כי לא הצלחנו לקבל את האישור מהרשויות לכניסה שלנו. אין לנו אזרחות אוקראינית. רק אחרי שעה הכול הסתדר". היא מהדקת את מסכת האף לפניה: "אני לא מאמינה למספרי החולים המדווחים באוקראינה וברוסיה. טיפול רפואי שם עולה הרבה מאוד כסף, ואנשים לא באים בכלל להיבדק".
אני שואל אותה מה המקום הראשון שהייתה רוצה לטייל בו, אם התיירות תשוב לסדרה. בתשובה היא מחדירה בי ציונות: "אם תהיה מדינה אמינה שאין בה חולים אולי הייתי רוצה לטוס אליה, אבל הבנתי בתקופת הקורונה שיש כל כך הרבה מקומות לטייל בהם בארץ ישראל. לא חסר".
שישה סטודנטים לרפואה יושבים בחבורה ומדברים ביניהם בערבית: הם בילו את החודשים האחרונים בלמידה מרחוק דרך הזום, וכעת הם חוזרים לאוקראינה בשביל המבחנים. "אפשרו לנו ללמוד מרחוק אבל לא להיבחן", מסביר מוחמד. "כולנו כאן בשנה החמישית או השישית, ויש מבחני פרקטיקה, כך שהנוכחות שלנו שם הכרחית".
מאחוריהם יושב נריה לוי, ירושלמי שיוצא לאוקראינה כדי להתאחד עם אשתו שגרה שם ובתם הקטנה בת השלוש. ארבעה חודשים הם היו מנותקים בגלל המגפה. "משרד הפנים לא אישר לאשתי לחזור לישראל, והן נתקעו שם. רק עכשיו חודשו הטיסות ואני יכול לפגוש אותן", הוא אומר בכעס. "אני כבר לא אחזור לארץ עד אחרי הקורונה".
בזמן שהטיסה נכנסת לשלב השיוט והנוסעים ישנים מאחור, אליעזר ומורד משננים יחד את מסלול הטיסה שלהם בעזרת מסך הטאבלט. נתיבי התעופה לאוקראינה ובחזרה זרים להם: הם לומדים את הנתיבים, הגבהים ומתווה ההמראה מבוריספיל. "עברנו בתקופה הזו טיסות חילוץ מרגשות", אומר אליעזר. "בתחילת החודש, לא תאמין, הטסנו במטוס הזה נוסע אחד בלבד: סטודנט שלקחנו מבוקרשט שברומניה לישראל. חוויה שלא העלינו בדעתנו".
למרות קיצוץ השכר בחמישים אחוז, הטייסים "מגויסים במאה אחוז לחברה", אומר אלי אליעזר. הם יצרו קשרים עם אנשי עסקים ופתחו קו מטען לסין, שסייע בהבאת ציוד לחיטוי ומיגון. בטיסה קודמת הועמסו לתא המטען ארגזי מים מלאים בדגי נוי אקזוטיים. מדי פעם הם מובילים ארצה מתים בארונות, לקבורה בישראל. העיקר לייצר הכנסה לחברת התעופה
מתי יתמלאו המטוסים ביותר מאשר נוסע אחד או עשרים? בתחום התעופה הולכת ומתעצבת מדיניות בינלאומית חדשה, שלפיה מדינות "ירוקות", שהתפרצות הקורונה בהן נשלטת, ייצרו בריתות אד־הוק כדי לאפשר תנועה ביניהן בלי להתחייב בבידוד. איש לא יודע אם ישראל תצטרף לקבוצה ירוקה כזו, אבל בחברות התעופה הישראליות כולם מקווים שזה יקרה בקרוב. בינתיים ראש הממשלה בנימין נתניהו אמר השבוע כי פתיחת השמיים תתרחש ב־1 באוגוסט, ובשלב ראשון יעדי הטיסות יהיו קפריסין ויוון. עד שזה יקרה, החברות עושות הכול כדי להמשיך לפעול. "טיסות החילוץ" הריקות ברובן, שלוקחות עמן נוסעים למטרות חיוניות בלבד, הן יקרות לתפעול, וגם המחירים הגבוהים של הכרטיסים אינם מכסים את העלויות. חברות התעופה נאלצות לעשות שמיניות באוויר כדי להפוך אותן לאפשריות כלכלית.
טייסי ישראייר המשיכו לעבוד בחודשי הסגר הארוכים: בתיאום עם ההנהלה החליט ועד הטייסים שהם יועסקו בשכר מקוצץ במחצית, במקום שהמוני טייסים יצאו לחופשות ארוכות ללא תשלום כלל. למרות הפחתת השכר בחמישים אחוז, הטייסים "מגויסים במאה אחוז לחברה", כך אומר אליעזר. "לאורך כל התקופה הצטרפנו לחדר המבצעים של ישראייר ועזרנו בפיתוח מקורות הכנסה חלופיים, של הטסת מטען במקום נוסעים". למשל, הטייסים יצרו קשרים עם אנשי עסקים, ופתחו קו לסין שסייע בהבאת ציוד לחיטוי ומיגון. גם ב"טיסות החילוץ" משתדלים למלא כל מקום פנוי במטען. במקרה שלנו, בתא המטען שמתחת לנוסעים ולדואר, הוטסו לאוקראינה עשרות כוורות מלאות דבורים ישראליות. בטיסה קודמת, מספר אליעזר, הועמסו לתא המטען ארגזי מים מלאים בדגי נוי אקזוטיים. בדרך חזור, מדי פעם, הם מובילים מתים בארונות, לקבורה בישראל. העיקר לייצר הכנסה לחברת התעופה.
טשולנט אחד גדול
אליעזר מפעיל בית קפה בשמיים בזמן הטיסה: בעזרת תרמוס של מים חמים, קפסולות, בוחשן ומכונת אספרסו ידנית הוא מכין לכל קדמת המטוס כוסיות אספרסו קטנות. בטיסה ההיא מבוקרשט גם הנוסע היחיד זכה בכוס ממכונת האספרסו של אליעזר. מאחור, בתדרוך לקראת הנחיתה, הדיילים מבהירים לנוסעים שהיציאה מהמטוס תיעשה שורה אחר שורה, בסדר מופתי, כדי למנוע התקהלות וצפיפות.
המטוס נוחת בארבע אחר הצהריים, חמש שעות וחצי אחרי ההמראה. כולם נשארים במקומם בזמן שאיש רשויות ההגירה של אוקראינה, עטוף סרבל ועוטה מסכה, נכנס למטוס ובודק לכל הנוכחים את החום. רק אחר כך הנוסעים יורדים אל הקרקע ועולים לאוטובוס שייקח אותם לטרמינל. אני נשאר פה. סבלי נמל התעופה המקומי לא נכנסים בימים אלה למטוסים ממדינות זרות, ולכן ארבעת הטייסים, יחד עם הדיילים, הופכים לסבלים לעת מצוא: הם גוררים את שקי הדואר הכבדים החוצה מהמטוס, והאוקראינים לוקחים אותם משם.
מזג האוויר בבוריספיל חם ולח, ואין בריזה. אולי עדיף לחזור לישראל. שלושים דקות של המתנה לביאת הנוסעים שיטוסו איתנו בכיוון ההפוך, מנוצלות לניקוי המטוס וחיטויו. בינתיים אליעזר מצרף אותי לסיור על האספלט מסביב למטוס – בדיקות בטיחות בסיסיות לקראת ההמראה חזרה לישראל. כשהנוסעים מגיעים ומתיישבים, הדיילים משננים באוזניהם את נוהלי הבטיחות החדשים, ושוב – כמו בשידור חוזר – נשמעות אותן אנחות שבקעו מפיהם של הנוסעים הקודמים, כשנאמר להם לא להוריד את המסכה לכל אורך הטיסה. "אין על מה לבכות, תראו מה אני לובש כאן כבר שש שעות", אני אומר להם, מצביע על הסרבל הלבן.
מורד ואליעזר אוחזים עכשיו בהגאים. רגע לפני שאנחנו ממריאים, בשעה חמש בערב, מגיע אליי הדיווח על מספר החולים המאמיר בישראל. התקוות לסוף שבוע ביעד נחשק בחו"ל הולכות ומתרחקות. כעת אני יושב ליד הקברניט יניב שגיא, שהפך מטייס לנוסע. "בזה תלוי הכול", הוא אומר כשאני מספר לו את החדשות מישראל. "מצב התחלואה הוא המשתנה הכי משמעותי לפתיחת השמיים לנופש".
שגיא סבור שלאנשים לא יהיה אכפת לטוס בתנאים הקשים של טיסות הקורונה: "זה מחיר שהם בהחלט יהיו מוכנים לשלם, לדעתי. אנשים אהבו לטוס לפני המשבר, התיירות פרחה. זו לא טרחה נוראית להיות כמה שעות עם מסכה במטוס, אם יעד החופשה קרוב".
הנוסעים נשארים במקומם בזמן שאיש רשויות ההגירה של אוקראינה עולה למטוס ובודק לכולם את החום. רק אחר כך הם יורדים אל הקרקע. אני נשאר פה. סבלים מקומיים לא נכנסים למטוסים בימים אלה, ולכן ארבעת הטייסים, יחד עם הדיילים, גוררים החוצה את שקי הדואר הכבדים
כל הטסים ארצה הם ישראלים המבקשים לשוב הביתה. דוד ושרה קלר, זוג מבוגר מבני־ברק, הגיעו לאוקראינה לפני כשבועיים לרגל הילולת הבעל שם טוב, מייסד תנועת החסידות, שנפטר בחג השבועות. "כבר 18 שנים ברציפות אנחנו מגיעים לכאן לחג השבועות. לא היינו מוכנים לוותר על זה", מספרת שרה. הם טסו למינסק, שאין בה חובת בידוד לתיירים נכנסים, ומשם נסעו במכונית במשך עשר שעות, חצו את גבול בלארוס־אוקראינה, והגיעו למז'יבוז'. "זה היה חג שלא יישכח, ללא ספק", אומר דוד.
שרה מספרת שבכל שנה חוגגים במז'יבוז' כ־800 איש את שבועות, אבל הפעם הגיעו לא יותר מחמישים. "פחדנו? לא, בכלל לא", היא אומרת. "ידענו שאנחנו מגיעים לרפואה הכי טובה בעולם, לבעל שם טוב". אחת מתושבות העיירה הקטנה סיפרה לה שבין 1,500 אנשי המקום לא היו חולי קורונה כלל. "זו עיירה ישנה של פעם, כולם מכירים את כולם, טשולנט אחד גדול. הגויה הסבירה לי שהבעל שם טוב שומר עליהם".
כמה ספסלים לפניהם יושב נער צעיר בתספורת מדורגת וקצוצה ועליה כיפה שחורה. שמו דוד משיח, הוא בן 16 וחצי, מסיים שנה שנייה של לימודי רפואת שיניים בדניפרו, העיר השלישית בגודלה באוקראינה. "אני לא רוצה שתעשה מזה סיפור", הוא מוחה על פליאתי. "אני בסך הכול לומד כדי להיות רופא שיניים כמו סבא שלי וההורים וכל המשפחה המורחבת. רציתי בכלל ללמוד רפואה, אבל בישראל אי אפשר לקבל רישיון בגיל צעיר, אז החלטתי ללמוד רפואת שיניים".
לימודי המקצוע באוקראינה נמשכים חמש שנים, והשנתיים הראשונות מוקדשות ללימודי אנטומיה בסיסית. באופן כללי ההכשרה בתחום דומה לזו שבישראל, וכשמשיח יסיים את התואר הוא מתכוון להיבחן בארץ, לקבל הסמכה ישראלית, ולהתגייס לשירות צבאי בתחום הכשרתו. "אני הכי צעיר בכיתה, אבל יש איתי עוד ישראלי שגדול ממני רק בחודש. לפחות 90 ישראלים לומדים באוניברסיטה בדניפרו. זו עיר גדולה עם ריכוז ענק של יהודים, ואני מרגיש שם בבית. דואגים לי".
חשבת לחזור למשפחה ולהורים עם התפרצות המגפה?
"לא פחדתי מהקורונה, כי אני שומר על כל ההנחיות. היו לי חברים שברחו מיד, והשיעורים ממילא התקיימו בזום, אבל חשבתי שהכי נכון לי להישאר. ידעתי שאם אסע מוקדם יותר לארץ אפסיד את המבחנים של סוף השנה, ואז אכלתי אותה. אז החלטתי להישאר באוקראינה, עברתי את המבחנים בהצלחה, ועכשיו אפשר לחזור הביתה עד לסמסטר הבא".
משיח הכי צעיר בכיתה שלו, אבל לא הכי צעיר בטיסה: לא רחוק ממנו יושבים בני משפחת אביטן, שני הורים וחמישה ילדים שחוזרים ארצה אחרי שבע שנות שליחות באודסה. "היינו אמורים לסיים את השליחות רק בסוף השנה, אבל החלטנו כבר עכשיו לחזור הביתה", מספר יהודה אריה אביטן. הוא ורעייתו שכרו מראש דירה גדולה בירושלים לקראת 14 ימי הבידוד המצפים להם עם נחיתתם בארץ. "אני יודע שההורים שלנו פינקו אותנו והכינו לנו הפתעות בבית, ואנחנו ממש מתרגשים לחזור".
באודסה הייתה תקופה ארוכה של סגר מוחלט, הוא מספר, עד שלפני שלושה שבועות העיר חזרה לשגרה. "לא מקפידים בכלל על מסכות, אבל מספר החולים לא עולה בצורה חדה. הקהילה היהודית הייתה סגורה חודשיים, לא הייתה שום פעילות, אפילו לא תפילה במניין. ברגע ששמענו שהתחילו טיסות חילוץ לישראלים, הבנו שהגיע הזמן לחזור הביתה".
מעבר לעננים ומבעד לחלונות כבר נראה הירח, והנוסעים ישנים בשעות שנותרו עד הנחיתה. הבט ואמסלם מזמינים אותי לחטוף איתם ארוחה זריזה של כריך גבינה קר, ומעלים חוויות נוספות מהטיסות בימי הקורונה. "טיסת החילוץ שהכי ריגשה אותי הייתה של הורים ותינוקות רכים שנולדו בהליך פונדקאות בחו"ל. השתדלנו לעטוף את ההורים באהבה ולעזור להם", מספר אמסלם.
אחרי הנחיתה בישראל – מחיאות כפיים כרגיל, יציאה מסודרת על פי הכללים שלא כרגיל – קצינת מילואים מפיקוד העורף מקבלת את פנינו. השעה 23:00 בלילה, והקצינה מובילה את הנוסעים העייפים למסלול הבדיקות והתשאול לקראת המיון, מי לבידוד ביתי ומי לבידוד באחד מהמלונות ששכרה המדינה בשביל המגיעים ארצה שאין להם מרחב בידוד ראוי לשהות בו. בעמדה של משרד הבריאות מבקשים להבין למה הנוסע בסרבל הלבן לא צריך להיכנס לבידוד, אבל בירור בצמרת המשרד מעביר אותי למסלול הפטור ולמכונית שהשארתי בחניון הריק. האם אהיה מוכן לחזור שוב על החוויה המפוקפקת של שעות טיסה ארוכות עם מסכה על הפנים בדרך לפריז או ניו־יורק? בהחלט. רק תאמרו לי מתי הצ'ק אין.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
