הכניסה לסנטרל פארק הפורח והאביבי באפר־ווסט־סייד בניו־יורק הומה אדם. אלמלא המסכות שעוטים העוברים ושבים, מנהג שהיה שמור בעיקר לאנשים ממוצא אסייתי עד לפני כמה חודשים, היה אפשר לשכוח לרגע שאנחנו בעיר הפגועה ביותר בעולם מהתפרצות וירוס הקורונה. לאחר כמה דקות של המתנה ברוח מענגת מגיח במורד הרחוב שחר עזרן – צלם מוכשר ומצליח שחי את התפוח הגדול מאז תחילת שנות התשעים, כשהגיע לכאן כצלם צעיר, שליח העיתון "חדשות" שנפח את נשמתו בסוף 1993. הוא היה כאן בימי גאות ושפל, וכבר יותר מרבע מאה הוא מתעד אינספור אירועים בשלל תחומים.
כתבות אחרונות באתר מקור ראשון
– בכירים בתאגיד נגד המנכ"ל קובלנץ: "הוא לא סופר אותנו"
– אסלאם בקליק: כשהאיראנים מתחילים להיראות לנו חמודים
– בהדסה הכריזו: ניסוי חיסון לחולת קורונה עבר בהצלחה
"הגעתי לעולם הצילום במקרה", הוא מספר כשאנחנו מתיישבים על ספסל בפארק במרחק סביר, ומסירים את המסכות כדי שנוכל לדבר ולנשום. "נולדתי בחיפה בסוף שנות השישים. בגיל 15, כמה שנים אחרי שהצטרפתי למחלקת הנוער של מכבי חיפה בכדורגל, הבנתי שאין לי עתיד גדול על המגרש. עדיין רציתי להיות קרוב למשחק, והפתרון שמצאתי היה ללכת ללמוד צילום בתיכון ויצו בחיפה. אחרי שנה הייתי צלם ספורט של מקומון כלבו בחיפה. בשנים האלה לא ידעתי שהצד האמנותי נמצא בי בכלל, גיליתי את זה רק במשך השנים".
כמה חודשים לאחר שהחל לצלם כדורגל בחיפה הצטרף עזרן לעיתון חדשות, ולדבריו זה הדבר הכי טוב שהיה יכול לקרות לו. "הם היו מאוד יצירתיים, והעזו לעשות דברים שאיש לא העז לעשות עד אז בעיתונות הישראלית. עד היום אתה רואה את ההשפעה שלהם. הם נתנו הרבה כבוד לתמונות, ידעו לספר בהן סיפור, וזה היה בית ספר נפלא". הוא גם היה הצלם של ראש עיריית חיפה המיתולוגי, אריה גוראל זיכרונו לברכה, והמשיך לצלם גם כששירת בנ"מ בתפקיד קרבי, בכל פעם שיצא לחופשה. לאחר שהשתחרר מונה לרכז הצלמים של חדשות בחיפה, ובגיל 23 נשלח לניו־יורק לעבוד עם כתב העיתון שם, יוסי ורטר.
"אין דבר שאני אוהב לצלם יותר מכדורגל, ולשמחתי מועדון הכדורגל ברצלונה שכר אותי לתעד מחנות קיץ לצעירים. הבן שלי, ליאם, התאמן איתם בתור שוער (למעלה). לראות אותו במדים שלהם – זה היה רגע שלא אשכח. חברת הנעלה מפורסמת בחרה למסע פרסום שלה דווקא צילום שצילמתי של מסי"
הוא לא תכנן לשהות פה לטווח ארוך, כשהגיע. "הייתי בחור צעיר ופשוט נהניתי מהחוויה החדשה ומהעשייה", הוא נזכר. "העובדה שליוויתי כאן כל אישיות חשובה שהגיעה מישראל, כולל שרים וראשי ממשלות, הובילה לכך שהתחילו להכיר אותי. שלחתי תמונות לסוכניות צילום מקומיות, והבינו שיש לי גישה למקומות ויכולת צילום. התחלתי להשתלב.
"אני אוהב להציב לעצמי מטרות קצרות טווח, וכשהגעתי לארצות הברית המטרה הראשונה הייתה שבתוך חצי שנה תופיע תמונה שלי בעיתון אמריקני. זה קרה לבסוף, כשפורסמה תמונה שלי בדיילי ניוז. פעם צילמתי את שמעון פרס יחד עם ביל קלינטון ורוברט דה־נירו, ובמגזין ניו־יורקר ביקשו לפרסם אותה. אחר כך הם התחילו לשלוח אותי למשימות. התחלתי לקבל יותר עבודות ופיתחתי רשת קשרים. במשך השנים הופיעו תמונות שלי בניו־יורק טיימס, ברולינג סטון, ביו־אס ויקלי ובעיתונים נוספים. מצאתי את עצמי חי כאן כבר הרבה שנים".
להרגיש תמונה
במשך השנים הוא צילם באמריקה שבעה נשיאים – ריצ'רד ניקסון (עם פרס), ג'ימי קרטר והג'ורג' בושים, האב והבן, קלינטון, אובמה וטראמפ. "הייתי חלק מהקמפיין של אובמה במרוץ השני שלו לנשיאות, כש־Obama for America שכרו אותי. אבל היחיד שאני פוגש ומדבר איתו מדי פעם באירועים הוא ביל קלינטון, שתמיד מאוד חביב אליי", מעיד עזרן. "פעם הוא סיפר לי על חאפז אל־אסד, אביו של בשאר, ש'הבריז' לו מפגישה באירופה, וכמה שהוא כעס עליו. הוא החזיק לי את היד ודיבר איתי בשעה שהעוזרים שלו מסביב רצו להרוג אותי, כי היה לו לוח זמנים צפוף והוא כבר איחר לתחנה הבאה".
ב־1996, זמן קצר לאחר השבעת בנימין נתניהו לראש הממשלה בפעם הראשונה, צילם עזרן אותו ואת בני משפחתו בביקורם הממלכתי הראשון באמריקה. "צילמתי אותם בסנטרל פארק. שרה אהבה את התמונה ושלחתי לה לבקשתה כמה עותקים. כמה שבועות לאחר מכן, להפתעתי, היא שלחה לי בחזרה אחד מהם, עם חתימה של ביבי וכמה מילות תודה ממנה. ואני יודע שהתמונה תלויה אצלם בבית עד היום".
