הפער בין אדם וא־לוהים: מהתנ"ך למחאה בארה"ב

כשפרופ' אליעזר גרינשטיין, חתן פרס א.מ.ת למדעי הרוח והיהדות, רואה את התמונות המגיעות בשבועות האחרונים מארה"ב, הוא נזכר כיצד הוא עצמו נרתם בזמנו למחאות שטלטלו את אמריקה. והוא גם משוכנע שהצו המוסרי של התנ"ך, שעומד במרכז רבים מכתביו ומחקריו, מורה לעם היהודי להתייצב לצד האפרו־אמריקנים במאבקם כנגד הממסד.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הקרב על הכוח: המשרד להגנת הסביבה נאבק במשרד האנרגיה
– "האזרח גואטה": כל הטובים אצלו
– בכירים בתאגיד נגד המנכ"ל קובלנץ: "הוא לא סופר אותנו"

"כבר בתיכון הייתי מגויס למחאה של התנועה לזכויות האזרח", מספר גרינשטיין. "לא הייתי גיבור גדול, אבל השתתפתי בהפגנות, ענדתי את הכפתור של התנועה והרגשתי חלק מהמאבק למען האפרו־אמריקנים. כשהייתי סטודנט לתואר ראשון פרצה המחאה נגד המלחמה בווייטנאם, ובאוניברסיטת קולומביה שבה למדתי התחולל מרד של ארגון מרקסיסטי קיצוני בשם SDS, 'סטודנטים למען חברה דמוקרטית'. הם השתלטו על כמה בניינים ועשו מהומות רציניות. בהתחלה לא הייתי מעורב בזה, עד שראיתי את השוטרים רוכבים בקמפוס על סוסים ודורסים חבר שלי, שאפילו לא השתתף בהפגנה אלא רק עבר שם. זה הפך אותי לתומך של המחאות הללו. בהמשך גם התברר לי שחלק מההפגנות היו בכלל פעולות פרובוקציה של אנשי הביטחון באוניברסיטה. שמעתי בעצמי את ראש מחלקת הביטחון מודה שהוא מפעיל סוכנים כדי לתפוס את המפגינים. כל זה העביר אותי לצד של המוחים, אף שלא הזדהיתי עם כל העמדות שלהם. הסטודנטים השביתו את האוניברסיטה למשך סמסטר שלם, וכיתה שרצתה להיפגש, עשתה זאת מחוץ לבנייני הקמפוס. בסוף אותו סמסטר כולנו קיבלנו רק ציון 'עובר'".

ובכל זאת, כשאתה רואה את התמונות מההפגנות, אתה לא חש הסתייגות? האם הסבב הזה לא אלים יותר ממחאת השחורים בשנות השישים?
"הגל הנוכחי מצטייר בישראל באופן שגוי. האלימות אפיינה מיעוט קטן, ובעיקר בימים הראשונים. מאז רואים מעט מאוד אירועים כאלה, אם בכלל. אלימות מסוימת הייתה גם במחאה בעבר, ובשני המקרים רוב מנהיגי המאבק דיברו ופעלו נגדה. הרושם שנוצר כאן נובע מאופן הסיקור של הדברים – כמו שכל אירוע אלים בישראל משתקף בצורה הרבה יותר קיצונית בחדשות בארצות הברית. מטבע הדברים, על המסך מראים את התמונות הכי דרמטיות. משיחות שלי עם חברים שנמצאים בארה"ב – זה לא המצב".

נהוג לומר שהמסר של ספר איוב הוא שבסופו של דבר איוב נכנע בפני האל, אבל אני חושב ההפך: האל משבח את איוב על כנותו. זה חלק ממסורת ביהדות, שאני מתחבר אליה מאוד. ספר איוב מציג אדם שכועס מאוד על האל, אמנם, אבל אתה לא יכול לכעוס אם אתה לא מרגיש קרבה"

כמי שהשתתף במאבק ההוא למען הקהילה האפרו־אמריקנית, אתה חושב שגל המחאה ששוטף את ארה"ב כיום הוא מוצדק?
"אני לא מומחה בפוליטיקה, אבל ברור שהגזענות עדיין קיימת, ואפילו התחזקה בשנים האחרונות. וכמו בשנות השישים כך גם היום – הרבה יהודים וארגונים יהודיים מרכזיים מביעים תמיכה במחאה. חברים שם מספרים לי על שיתופי פעולה בין יהודים לבין אפרו־אמריקנים בנושא הזה.

"הרעיון שאומר שכל אדם נברא בצלם א־לוהים לא מוערך מספיק גם אצלנו בישראל, אבל אין ספק שבארה"ב המצב גרוע מאוד. הקבוצות שמאמינות ב'עליונות לבנה' מקבלות מהממשל הנוכחי מסר שאומר שקיומן הוא דבר נסבל בעיניו, והתמיכה שלהן בו היא אפילו מבורכת. זה מסר שלילי מבחינה יהודית ומבחינה אנושית. אנחנו כיהודים צריכים להיות רגישים לזה במיוחד, הן בגלל ההיסטוריה היהודית והן משום שאותה הגזענות מוצאת את ביטויה גם כלפי יהודים. לכן אנו עדים לעלייה במספר התקריות האנטישמיות באירופה ובארה"ב".

החיפוש אחר מסר ערכי המופנה לאדם בן־זמננו הנחה את פרופ' גרינשטיין גם במפעלו המחקרי הגדול: פירוש ספר איוב. לפני כשנה ראה אור בהוצאת אוניברסיטת ייל התרגום האנגלי החדש שכתב לספר, תולדה של מחקר מקיף. "כל תרגום הוא גם פירוש. סוף־סוף, אחרי עשרות שנים של מחקר, הרגשתי שאני מבין ככל האפשר וכמיטב היכולת שלי את ספר איוב. מאז שהוצאתי את ספרי יש רק חצי פסוק אחד שמצאתי איך לתרגם בצורה טובה יותר, והתרגום החדש שלו יופיע במהדורה בכריכה רכה, שתצא בעוד חודשיים־שלושה".

עד כה פרסם גרינשטיין גם כארבעים מאמרים העוסקים באיוב, ובימים אלו הוא עובד על פירוש עברי, שעדיין לא נקבע תאריך יעד לפרסומו. פרשנות לאיוב היא אתגר מילולי מאוד, כפי שיודע כל מי שאי פעם פתח את הספר. סיפור המסגרת אמנם מוכר וקל לקריאה – השטן מנסה את איוב והופך אותו מאדם עשיר ומצליח לאב שכול וחסר־כול, כדי לראות האם יתריס כנגד האל – אך רובו של הספר מוקדש לוויכוח בין איוב לבין שלושת רעיו, תוך העלאת שורת טיעונים תאולוגיים ואינספור דימויים. גרינשטיין מזכיר הלצה שלפיה בתהילים אין קשר בין פרק לפרק, בספר משלי אין קשר בין פסוק לפסוק, ואילו באיוב אין קשר בין מילה למילה. עיקר מאמציו הוקדש להבנת כל מילה וכל צירוף מילים, כך שמשמעותם של הפסוקים והטיעונים תהיה נהירה. "אפשר למצוא תרגומים ופירושים שבהם באמת לא תמיד יש קשר בין כל מילה למילה. אני לא מפסיק לעבוד עד שאני מגלה את הקשר בין המילים, בין חצאי הפסוקים, בין פסוק לפסוק ובין קטע לקטע".

העיסוק במיקרו הביא אותו כאמור גם למסקנות חדשות בדבר המסר העיקרי של איוב: "המסר הוא הערך העליון של אמירת האמת – גם ביחס לאנשים, אבל גם ביחס לאל. אחד הרגעים החשובים ביותר בספר מגיע לקראת הסוף, כאשר א־לוהים משבח את איוב ונוזף ברעיו: 'לא דיברתם אליי נכונה כעבדי איוב'. זה לא אומר שאיוב אמר את האמת על א־לוהים; לדבר על א־לוהים זה מורכב מאוד, אבל איוב דיבר בכנות לפי מה שנראה לו נכון, בעוד הרעים חשבו שהם צריכים לגונן על הצדק הא־לוהי, לדבר בעד האל ולהעביר את התאולוגיה המקובלת. א־לוהים מסתייג מזה, ובכך הגדולה של ספר איוב.

"נהוג לומר שהמסר של הספר הוא שבסופו של דבר איוב נכנע בפני האל, אבל אני חושב שזה בדיוק ההפך: האל משבח את איוב על הכנות שלו. זה חלק ממסורת שקיימת ביהדות, ושאני מאוד מתחבר אליה. ספר איוב מציג אדם שאמנם כועס מאוד על האל, אבל אתה לא יכול לכעוס אם אתה לא מרגיש קרבה".

טליתות במחנה הקיץ

את פרופ' אליעזר גרינשטיין – המוכר יותר בין ידידיו בשמו הלועזי, אד – פגשנו בביתו בשכונת נחלאות בירושלים. כאן הוא מתגורר עם רעייתו, ד"ר בוורלי גריביץ', מאז עלייתם ארצה בשנות התשעים. הבית עמוס ספרים – חלקם קשורים לעבודתו המחקרית, ואחרים הם תוצאת חברותו בוועדה האקדמית של הוצאת "רסלינג" מאז היווסדה.

ההודעה מוועדת פרס א.מ.ת, הוא מספר, ריגשה אותו מאוד. גרינשטיין ידע אמנם שעמיתיו הגישו את מועמדותו, ובכל זאת היה מופתע כששמע על הזכייה בפרס הישראלי היוקרתי, השני בחשיבותו בארץ רק לפרס ישראל. "ידעתי שיש מועמדים מבוגרים ממני, ויש בהחלט כאלו שראויים לפרס לא פחות ממני", הוא אומר.

"הרעיון שאומר שכל אדם נברא בצלם לא מוערך מספיק גם אצלנו בישראל, אבל אין ספק שבארה"ב המצב גרוע מאוד. הקבוצות שמאמינות בעליונות הלבנה מקבלות מהממשל מסר שאומר שהתמיכה שלהן בו היא מבורכת. זה מסר שלילי מבחינה יהודית ומבחינה אנושית"

פרס א.מ.ת (אמנות, מדע, תרבות), שנוסד בשנת 2002, מוענק מדי שנה בחמש קטגוריות. בין הזוכים בו עד כה היו הסופרים ס' יזהר ודויד גרוסמן, המשפטנים אהרן ברק ויצחק זמיר, וחוקרים מפורסמים כדוגמת הפרופסורים שלמה אבינרי ויהודה באואר. הפרופסורים אברהם הרשקו, אהרן צ'חנובר וישראל אומן קיבלו את הפרס הזה שנים ספורות לפני שעוטרו בנובל, וכך זכה פרס א.מ.ת הצעיר יחסית לכינוי "הנובל הישראלי".

אחת מהקטגוריות של פרס א.מ.ת היא "מדעי הרוח והיהדות", אך מאז שנת 2004 לא הוענק הפרס הזה לחוקרי מקרא. השנה זכו בו שניים מהמובילים בתחום – פרופ' גרינשטיין, איש אוניברסיטת בר־אילן, ופרופ' דבורה דימנט מאוניברסיטת חיפה. נימוקי הוועדה, בראשותו של שופט בית המשפט העליון בדימוס יעקב טירקל, הצביעו על הישגיו של גרינשטיין בשני תחומים עיקריים. הראשון הוא מחקריו המקיפים בספרות אוּגָריתית ובהשוואה בינה לבין הספרות המקראית; השני הוא גישתו הפרשנית למקרא, המשלבת תחומים ודיסציפלינות שונות. "ראש המחלקה לתנ"ך בבר־אילן, פרופ' מיכאל אביעוז, והדיקן של הפקולטה למדעי היהדות, ההיסטוריון פרופ' ירון הראל, פעלו רבות למעני", הוא אומר. "אני שמח מאוד גם על שזכיתי בפרס יחד עם פרופ' דימנט, שאותה אני מכיר עוד מאמצע שנות השמונים".

דרכו של גרינשטיין לישראל ולעולם חקר המקרא החלה רחוק מכאן, בפרבר ניו־יורקי קטן. הוא נולד בשנת 1949 למשפחה יהודית־אמריקנית ממוצעת, כהגדרתו. "במשפחה המורחבת של אמא שלי, שהגיעה מפולין, היו הרבה מוזיקאים. במקור הם היו כלייזמרים, אבל עם השנים כמה מהם ניגנו בתזמורות אמריקניות חשובות. זו הייתה משפחה מסורתית, אבל לא שומרת מצוות. הוריו של אבא שלי, שהיגרו מפולין, היו חנוונים. הם גדלו במשפחות דתיות אורתודוקסיות, אבל נטשו את הדת בכעס. אבא שלי לא קיבל חינוך יהודי, אפילו לא ערכו לו בר־מצווה.

"בימי מלחמת העולם השנייה, אבא התנדב לצבא האמריקני. הוא היה כימאי, ועסק בלוחמה כימית. במהלך אותה מלחמה הוא הוצב במצרים, ובפסח הוא הגיע יחד עם עוד חיילים יהודים לירושלים, והתארח בביתו של אחד מבני משפחת דיסקין המפורסמת. גם בפלישה לנורמנדי הוא השתתף. לנו הוא לא סיפר על זה בכלל, הרבה מהדברים גילינו רק לאחר פטירתו".

הוריו של פרופ' גרינשטיין בנו את ביתם בלינברוק שבלונג־איילנד. "כמו יהודים רבים מאוד באמריקה, גם אני למדתי בבתי ספר ציבוריים, אולם בתור 'ילד טוב ירושלים' הלכתי גם לבית ספר משלים, תלמוד תורה שפעל בבית הכנסת. אהבתי את לימודי העברית, היו שם גם תפילות ילדים נפלאות בשבת בבוקר, מלוות בשירה. עד היום אני חושב שיש קשר בין השירה לבין התפילה ואהבת התפילה. בליל שבת הייתה בבית הכנסת מקהלה – שכמעט חצי ממנה היו בני משפחתה של אמא שלי. סבתא הייתה הולכת לשם בכל שבת וחג, ואני הייתי מצטרף אליה לפעמים. זה היה בית כנסת קונסרבטיבי אבל שמרני מאוד. הרב שם היה עמנואל רקמן, לימים נשיא אוניברסיטת בר־אילן, ובהמשך התמנה הרב מוריס פרידמן. את הבן שלו דיוויד, היום שגריר ארה"ב בישראל, אני זוכר כילד קטן. הרב פרידמן קירב אותי מאוד לבית הכנסת ולקהילה".

הקשר של גרינשטיין ליהדותו התהדק גם בזכות מחנות קיץ שבהם השתתף. "ההורים שלי לא היו אמידים, אבל בית הכנסת נתן לי מלגה שאפשרה לי לצאת פעמיים למחנות שכללו גם לימודי יהדות. בגיל 15 ביליתי את הקיץ במחנה של רשת 'רמה', הקשורה לתנועה הקונסרבטיבית. למדתי שם ספרות עברית וקצת תנ"ך, ובמקום ספורט בחרתי בחוג של תפילה. המנחה היה הרב זלמן שכטר־שלומי, חב"דניק לשעבר שלימים ייסד את ה'חבורות', תנועה להתחדשות יהודית בארצות הברית. הסיסמה שלו הייתה 'עשה את היהדות שלך בעצמך'. אני הייתי חסיד שלו באותו קיץ. הכנתי לעצמי שתי טליתות כשרות, ולמדתי איתו איך להתפלל".

את לימודיו האקדמיים התחיל גרינשטיין בתוכנית משולבת לתואר ראשון של אוניברסיטת קולומביה והסמינר התאולוגי היהודי (JTS). "לימודי הסמינר היו כולם בעברית, והוזמנו גם מרצים מובילים מישראל. באוניברסיטת קולומביה התמחיתי בהיסטוריה, ובנוסף לקחתי קורסים בספרות ובפילוסופיה, ואפילו קורס במוזיקה. אחר הצהריים עבדתי כמורה בתלמוד תורה כדי להתפרנס מעט ולהקל על ההורים שלי".

ב־1970, לאחר סיום התואר הראשון הגיע גרינשטיין לאוניברסיטה העברית, לתקופה של שנה. בין השאר זכה ללמוד שם את ספר תהילים אצל פרופ' נחמה ליבוביץ. עם שובו לארה"ב חזר גרינשטיין ל־JTS ולאוניברסיטת קולומביה, כשהוא כבר יודע שברצונו להפוך לחוקר מקרא. הוא סיים דוקטורט בשפות שמיות, ובמקביל פיתח את הגישה הייחודית שלו לחקר המקרא. "הבנתי שאני לא יודע את התנ"ך טוב יותר מכולם, וגם בפילולוגיה יש חוקרים חשובים ממני, אבל אני יכול ליישם בחקר המקרא תחומים שטרם הוכנסו אליו בצורה רצינית. כך למשל במאמר הראשון שלי, כאשר עדיין הייתי סטודנט, יישמתי תובנות מבלשנות היסטורית. כתבתי גם עיונים פילולוגיים במקרא, גם עיונים ספרותיים וגם עיונים בלשניים".

על אף שהוצע לו להתמנות לחבר סגל באוניברסיטת קולומביה, העדיף גרינשטיין את JTS. "אהבתי ללמד את ספרות המקרא; אילו בחרתי בקולומביה, הייתי מלמד ספרות והיסטוריה. ב־JTS הייתה גם סביבה נעימה, תומכת ויהודית מאוד. אפילו כשהיו חילוקי דעות קשים בין חברי הסגל, זה לא קלקל את הידידות בינינו".

מהמשכן לממשלה

גרינשטיין אמנם נולד, גדל והתחנך מעבר לים, אך את עלייתו ארצה במהלך שנות התשעים מתאר גרינשטיין כשיבה הביתה. "בארה"ב אף פעם לא הרגשתי ממש בבית. זה קשור גם לחוויה אנטישמית שעברתי כילד בן שש או שבע: ילדים התנפלו עליי ושפשפו את הפנים שלי בשלג כי הייתי יהודי, למרות שאני בעצמי לא הבנתי באותם ימים מה זה להיות יהודי. זה לא היה אירוע חמור במיוחד, אבל גם מעבר לכך, הייתה לי בארצות הברית תחושה קשה. רצח קנדי, המאבק לזכויות אדם, המחאה נגד מלחמת וייטנאם – כל אלה השפיעו עליי. כשהגעתי לארץ בין התארים שלי, הרגשתי שאני בבית, על אף שהעברית שלי לא הייתה טובה. קראתי עיתון בעברית כל יום, קראתי ספרים בעברית, זה היה חשוב לי. באוניברסיטה למדתי בקורסים הרגילים, לא אלה שנועדו לתלמידי חו"ל".

"יש סיבה לכך שאתה לומד את המקרא, ולא סינית למשל. גם כאשר אני מלמד באוניברסיטה, אני מדגיש משהו שנושא משמעות תרבותית או מוסרית־ערכית לקורא. זה לא גורע מהצד המחקרי, אני לא מתפשר בפרשנות, ולא אזייף את המשמעות כדי להתאים אותה למסר שאני מאמין בו"

לאחר שבתון כפול בישראל, קיבל גרינשטיין הצעה ללמד באוניברסיטת תל־אביב, ועלה ארצה עם רעייתו ד"ר בוורלי גריביץ' ובנם הקטן. במקביל לקריירה האקדמית שגרינשטיין החל לפתח בישראל, חזרה גריביץ' לקריירה החינוכית שנטשה עם נישואיה. לפני כשנה פרשה לגמלאות, אחרי שניהלה במשך תקופה ארוכה את התיכון הוותיק לבנות ע"ש אוולינה דה־רוטשילד בירושלים. לאורך כ־25 שנה היא צברה הישגים רבים בשדה החינוך, וב־2019 אף הוענק לה פרס "בוני ציון" של ארגון "נפש בנפש".

לאוניברסיטת בר־אילן עבר גרינשטיין לאחר שבתל־אביב צומצמו לימודי המקרא, ומה שהיה החוג למקרא הפך לחלק מהחוג לתרבות עברית. "כבר לימדתי אז שלוש שנים במשרה חלקית במחלקה לתנ"ך של בר־אילן, שהייתה באותו זמן בעלייה והיו בה הרבה סטודנטים. כשקיבלתי הצעה לעבור לשם, התלבטתי ולבסוף החלטתי להשיב בחיוב, בין השאר כי מה שאני הכי אוהב זה ללמד ולהדריך תלמידים. אני יכול להגיד במבט לאחור שלא הוגבלתי בשום צורה בהוראה שלי שם. מעולם לא אמרו לי שאני לא יכול ללמד משהו שקשור לתחום שלי". בהמשך נקרא פרופ' גרינשטיין לעמוד גם בראש התוכנית הבין־תחומית ללימודי פרשנות ותרבות בבר־אילן, תפקיד שהמשיך למלא עד לפני כשנה וחצי, שנתיים לאחר הגעתו לגיל פרישה.

עוד באוניברסיטת תל־אביב החל גרינשטיין לפתח תחום מחקר חדש – יישום גישות פוסט־מודרניות בביקורת המקרא ובפרשנות המקרא. "הכוונה היא לשיטות כמו דה־קונסטרוקציה, פרשנות פמיניסטית ועוד. הייתי חוקר המקרא הראשון שלימד את השיטות הללו בארץ. בית השאר לימדתי את מה שנקרא 'תורת הקוראים' – שיטה ספרותית שבה במקום לחתור להבין את כוונת המחבר, עוסקים בביקורת מזווית הראייה של הקורא, איך הוא יוצר משמעות. יש הטוענים שהקורא מודרך על ידי הטקסט; ויש מי שמבין שכל המשמעות עולה בראשו של הקורא, כי אין לך יכולת לוודא שאתה משחזר בהצלחה את כוונת הכותב. הקורא פחות או יותר יודע מה הוא עצמו חושב, ולכן זו המשמעות של הטקסט. העברתי באוניברסיטה סמינריון בתורת הקוראים, והחדר היה מלא. מאחר שחלק ניכר מהתלמידים שלי היו מורים, התחום הזה קלע בדיוק למה שהם נזקקו לו. במקום לשאול מה הפסוק אומר, אתה שואל מה עושה לך הטקסט – וזו שאלה פדגוגית נהדרת שאפשר להציג לתלמידים.

"כחוקר וכמרצה אני לא קורא את הטקסט המקראי רק כדי לנתח אותו או לעסוק ברקע ההיסטורי שלו, אלא כדי להוציא ממנו מסר שרלוונטי לצרכים האמוניים שלנו היום. אתה קורא את סיפור בריאת העולם – או בעצם את שני סיפורי בריאת העולם – ושואל מה אני לומד מהראשון, מה מהשני, ומה מלמד אותי המתח ביניהם. גם מפשוטו של מקרא אפשר להפיק משמעות עדכנית לחיינו. זה אחד הדברים שלמדתי מפרופ' אוריאל סימון, כשהייתי סטודנט לתואר ראשון: הוא גילה לי שגם הסיפורים במקרא וגם פרקי הנבואה מכילים משמעויות של תיקון העולם, וזה היה חשוב מאוד עבורנו, תלמידי סוף שנות השישים, כדור של מהפכה בתרבות ובפוליטיקה".

הרצון לשאוב מסר מהתנ"ך איננו מנוגד לגישה המחקרית?
"חוקר מקרא, ולא משנה מי הוא, נהנה מעבודתו. איך הוא נהנה? אינטלקטואלית ואקדמית בוודאי, אבל אני חושב שכל חוקר נהנה גם מהיצירה עצמה, זו שלפרשנות שלה הוא מקדיש את חייו. זה יכול להיות קיומי, זה יכול להיות אמוני, זה יכול להיות מוסרי־ערכי, זה יכול להיות היסטורי־ציוני – כך או כך, יש משהו שמושך אותך דווקא לטקסטים האלו ולא לטקסטים אחרים.

"יש סיבה לכך שאתה לומד את המקרא, ולא סינית למשל. גם כאשר אני מלמד באוניברסיטה, אני מנסה להדגיש משהו שנושא משמעות תרבותית, קיומית או מוסרית־ערכית עבור הקורא. זה לא גורע מהצד המחקרי, כי אני לא מתפשר בפרשנות, ולא אזייף את המשמעות כדי להתאים אותה למסר שאני מאמין בו. אבל אני באמת חושב שיש בזה משמעות, ובעיניי זו לא דרשנות. אני יכול לדרוש, אבל מה שלימדתי את התלמידים שלי זה להפיק את המשמעות מהפירוש המדויק של הפסוקים".

איך מוצאים בתנ"ך מסרים רלוונטיים לחייו של ישראלי במאה ה־21?
"זה נושא שאפשר לדבר עליו חודשים. אתן רק שתי דוגמאות קצרות וראשוניות: בתנ"ך אנחנו מגלים את א־לוהים ואת המשמעות של עמידת האדם כלפי א־לוהים, וזה רלוונטי לא רק לדתיים, אלא גם למי שחושב את עצמו כחילוני. הרעיון הזה של א־לוהים כבורא העולם והאדם, וכמי שקובע את המוסר ואת סולם הערכים – הוא רעיון חשוב מאוד עבור כל אדם, במיוחד בתקופה שבה אנחנו חיים. כי אם 'הוא' א־לוהים, אזי אני האדם אינני א־לוהים. הידיעה שלי חלקית וההבנה שלי חלקית. אני אינני יודע־כול, ובניגוד לא־לוהים אני עושה טעויות וצריך לתקן את עצמי כל הזמן, כלומר לעשות תשובה. המסר הזה של הפער בין אדם וא־לוהים, ושהאדם לעולם לא יהיה א־לוהים, הוא מסר חשוב מאוד לאדם בן זמננו.

"דוגמה שנייה אפשר למצוא במסר הדתי שבתורה. אנחנו מקימים משכן כדי לקרב את א־לוהים אלינו, כי אנחנו לא מסוגלים להיות לבד. אנחנו זקוקים להשגחה ולהדרכה שהוא נותן לנו. אבל קודם כול אנחנו צריכים להכשיר את המוסדות שלנו, כדי להיות ראויים לנוכחות של א־לוהים. ההכשרה הזו היא בעיקרה לדאוג לטהרה ולהימנע מטומאה. זה המרכז של התורה – סוף ספר שמות, ספר ויקרא וחלקים מספר במדבר.

"אנחנו רואים בתורה את הצורך להכשיר להשראת שכינה כל מוסד שנבנה בחיים שלנו. זה נכון בנוגע לבית הכנסת ולמוסדות החינוך, וגם בנוגע למוסדות הציבוריים ביותר, כמו למשל הממשלה. כולם צריכים להיות ראויים להשראת השכינה. ואז כמובן עולה השאלה: מה טהור ומה טמא בעיני א־לוהים? אני חושב שהתשובה פשוטה. הדבר הטמא ביותר הוא גופה של מת. א־לוהים נגד המוות ובעד החיים. הוא יצר את החיים, והוא רוצה שאנחנו נקדם את הערך של החיים בכל המובנים שלהם".

ומה אנחנו עושים עם סוגיות דוגמת היחס ללהט"בים, מעמד האישה ונושאים נוספים שבהם יש פער בין הכתוב במקרא לבין התפיסה המודרנית?
"הפרשנות של כל טקסט, גם של המקרא, תלויה בפרשן. נחמה ליבוביץ ידעה את זה, ולכן היא לא נהגה לשאול 'מה קשה בפסוק?' אלא 'מה היה קשה לרש"י?'. האופן שבו אנחנו מפרשים ומיישמים את שיטות הפרשנות, נובע מהמשמעויות שאנחנו מחפשים. לפעמים אנחנו מפרשים את הפסוקים כך שהמשמעות שלהם מקוממת אותנו, אבל בסופו של דבר כל אחד מוצא את המשמעויות שבהן הוא מאמין.

"ראיתי פעם מאמר שעשה שימוש בפסוק 'צדק צדק תרדוף' ובפרשנות המקובלת שלו: לא רק תוצאת המעשים שלנו צריכה להיות צודקת, גם הדרך והאמצעים צריכים להיות צודקים. מאמר התגובה לאותו מאמר נחתם בדיוק באותו הפסוק, וגם בדיוק באותה הפרשנות – כי מה שאחד רואה כצדק, האחר רואה כאי־צדק, ולהפך. התופעה של מחלוקת בשאלה אילו משמעויות אנחנו מפיקים מהמקרא, היא לא חדשה. לכן יש מחלוקות לשם שמיים, כמו אלה של בית הלל ובית שמאי. אלה מחלוקות שתמיד תתקיימנה, כי המגמות שלנו אינן זהות; צריך רק לעשות הכול על מנת שכל צד במחלוקת יכבד את צלם א־לוהים של הצד האחר".

יש עניין, אין פרנסה

כיום משמש פרופ' גרינשטיין כיועץ לכתיבת ספרי לימוד בתנ"ך לבתי ספר יסודיים ותיכוניים בחינוך הממלכתי. לשאלה מה דעתו על מצב לימודי התנ"ך במערכת החינוך הישראלית, הוא משיב: "אני לא חשוף למה שקורה בתוך בתי הספר, אבל אני רואה שיש רצון ללמד ברמה גבוהה, תוך התייחסות רצינית לחומר. יש ניסיון לקשור את החומר לחייהם של התלמידים ולהפוך אותו לרלוונטי עבורם, בלי לוותר על לימוד רציף וניתוח שיטתי של הטקסט. הרמה היא אפילו גבוהה יותר מהציפיות שלי".

ומה בנוגע למצב המקרא באקדמיה?
"כאן אני אולי אשתמש בביטוי 'יהיה טוב'. היו בנושא הזה עליות ומורדות. כפרופסור אמריטוס אני לא חשוף למספרים המדויקים, אבל ממה שאני רואה בבר־אילן, המספרים שם נשארים די יציבים. במקומות אחרים, לעומת זאת, הייתה ירידה מסוימת בשנים האחרונות, כמו בכל מדעי הרוח. אני חושב שחלק מזה קשור למצב הכלכלי, כי בלימודי מקרא יש הרבה מאוד עניין, אבל אין בהם פרנסה מלבד הוראה. היום יש יותר מכללות וסמינרים להוראה שמלמדים חקר המקרא, וממילא המספרים באוניברסיטאות יורדים. ובכל זאת, אני מעריך שבהמשך נראה עלייה. כך קרה בשנות התשעים: אחרי שהייתה ירידה בלימודי התנ"ך בבתי הספר. קמה ועדת שנהר שהמליצה להשקיע יותר בהכשרת מורים למקרא, והתוצאה הייתה תגבור התוכניות ללימודי מקרא".

לצד זאת יש תחושה של פריחה במסגרות הלא־פורמליות ובמיזמים שונים שעוסקים בלימוד תנ"ך.
"בעיניי זה דבר חיובי מאוד. לפני כשנתיים השתתפתי באירוע של פרויקט '929' בספרייה הלאומית, הוזמנתי להרצות על ספר איוב ומצאתי אולם מלא. לפי מה ששמעתי, גם בהרצאות אחרות המצב היה דומה. היו בקהל גם 'בעלי מקצוע', כלומר מורים, אבל גם אנשים שוחרי תרבות עמם. המפעל הזה נותן הזדמנות נוספת למי שמעוניין בלימוד תנ"ך ברמה גבוהה, הן בעזרת חומרים שהם מפרסמים והן במסגרות קבוצתיות שקמו לשם כך. כשלמדו את ספר איוב במסגרת 929, הוזמנתי על ידי קבוצה של לומדים פה בירושלים לתת שיעור לפתיחת הספר ובסיומו. פגשתי שם אנשים שלוקחים את לימוד התנ"ך ברצינות ומשקיעים בזה זמן ומאמץ, כדי להיחשף יותר לתרבות היקרה שלהם.

"וזה לא רק 929. בחג השבועות לפני כשנתיים הוזמנתי לפסטיבל המשוררים בגליל העליון, לדבר על שירת המקרא ושירת ספר איוב. רוב הדוברים בפסטיבל הזה חילונים, וכך גם הקהל. ראיתי לא מעט אנשים ידועים מתחומי התרבות והפוליטיקה שהשתתפו ונהנו. הוצאת 'רסלינג' מפרסמת בכל שנה כמה ספרים בתחום המקרא, בידיעה שזה מעניין ציבור רחב בישראל".

גם לאחר פרישתו הרשמית ממשיך גרינשטיין לחקור, לכתוב ולהקדיש מזמנו לשליחות שנטל על עצמו: "אני משתדל לעשות הרבה למען תלמידיי ולמען חוקרים צעירים ששולחים אליי כתבי יד לעיון ולהערות. בתפקידי כעורך כתב־העת The Journal of the Ancient Near Eastern Society סייעתי לאורך השנים ואני ממשיך לסייע לחוקרים ישראלים שזקוקים לפרסום באנגלית. אנחנו אמנם רציניים מאוד וכל מאמר עובר שיפוט מוקפד ומחמיר, אבל אחר כך אני יכול לזרז את העריכה ולעזור לפרסום. סיוע לחברים ועמיתים וקידום של חוקרים צעירים הוא עבורי דבר חשוב מאוד, ויש לי תחושה שלעשייה הזו היה חלק בזכייה בפרס א.מ.ת".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il