"אי אפשר לפחד להפגיש את התלמידים עם דעות שונות"

מיד לאחר שהרב ירמי סטביסקי הודיע על פרישתו מניהול תיכון הימלפרב לבנים בירושלים, נשטפה הרשת בהודעות מרגשות של תלמידיו לשעבר ושותפיו לעשייה החינוכית. ראש עיריית ירושלים משה ליאון הקדיש לו פוסט פרדה, אליסף פרץ כתב באריכות על הקשר העמוק שהיה לסטביסקי עם אחיו אלירז פרץ שנפל ברצועת עזה, ועוד רבים אחרים סיפרו בשבחו של איש החינוך הוותיק. סטביסקי עצמו דווקא העדיף, כמו תמיד, להישאר נחבא אל הכלים. לאורך 23 שנותיו כמנהל של אחד ממוסדות החינוך הירושלמיים המיתולוגיים, הוא השתדל להתמקד יותר בעבודה מול התלמידים, ופחות במיתוג עצמי ובשיווק מפעלו החינוכי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפער בין אדם וא־לוהים: מהתנ"ך למחאה בארה"ב
– פירעון הלוואות: לא עצרנו אפילו לראות כמה זה עולה לנו
– האחות הקטנה והחדשה של פאודה עם בונוס

"אחד הדברים שקשים לי בעולם המודרני הוא החשיפה המתמדת של כולם להכול", אומר לנו סטביסקי. "התחושה היא שאין כמעט אינטימיות. מישהו עושה משהו טוב, ומיד זה מופץ ברשת. עשית משהו רע? גם זה מופץ. אני זוכר שבתחילת הדרך, כשהיו מפרסמים במקומונים כל מיני דברים על בית הספר, הייתי נעלב. חשבתי שבית ספר זו משפחה, ושאם מורה אמר איזו שטות בכיתה, צריך לדבר על זה בתוך הבית. לא כל דבר חייב לצאת החוצה, כשזו לא עבירה פלילית. גם לא פרסמתי את עצמי, כי לא רציתי שיחשבו שיש לי מניעים זרים במה שאני עושה. אני כאן כי אני אוהב את המורים שעובדים איתי ואת התלמידים שלומדים איתי".

"הייתי שמח אם היה פה מורה ערבי. מנהלת בית ספר ערבי בלוד לימדה אצלנו כמה שיעורים, וזה היה מקסים. בכל סוכות התלמידים שלה מגיעים לסוכה שלי, וברמדאן אנחנו נוסעים לשם לסעודת האפטאר, חבורה של 20 תלמידים עם כיפות"

סטביסקי לא חלם בילדותו לעסוק בחינוך, אבל כשהגיע לשם – התאהב. בהימלפרב תחת ניהולו למדו נערים שהוא חינך את הוריהם כשהיה מורה צעיר. כעת, עם סיום תפקידו כמנהל, הוא רוצה לחזור לחנך. "אפשר לומר שיש לי סיבות כמעט אגואיסטיות. בשנה שעברה הייתי בשבתון, ובימי חמישי בלילה נהגתי ללמוד עם קבוצה של שמיניסטים את הספר 'אורות התשובה'. זה היה היום שהכי חיכיתי לו בשבוע. כך הבנתי כמה הקשר עם התלמידים מחיה אותי, ושזה מה שאני רוצה לעשות.

"בנוסף, העול של הניהול הוא כבד. כשהודעתי שאני פורש, הרגשתי שעננה של מועקה התפוגגה מעל ראשי. האחריות בתפקיד כזה היא עצומה. תמיד יש ילדים שנמצאים 'על הקצה' ואתה חושש להם מבחינה רגשית. בכלל, אתה לא מפסיק לדאוג – לילדים, לפעמים להורים. אבל אף פעם לא ניהלתי לבד, תמיד היו מסביבי אנשים טובים ומוכשרים, והם יוכלו להמשיך לנהל".

אמירות עגולות

ירמי (ירמיהו) סטביסקי מתגורר בשכונת קטמון, נשוי לשרית, מורָה ל"שיטת אלכסנדר" במקצועה, ואב לחמישה ילדים, מתוכם שלושה שלמדו בהימלפרב. הוא נולד בניו־יורק בשנת 1963, וכעבור שבע שנים הגיע עם הוריו לארץ, בגל העלייה שהתעורר אחרי מלחמת ששת הימים. המשפחה השתקעה ברחביה, וסטביסקי זוכר בית שנע בין סגנון אמריקני ובין רצון להיטמע בישראליות. "הייתי בבני עקיבא, ניסיתי להפוך לישראלי, אבל התרבות שלנו הייתה אמריקנית והחברים של ההורים היו אמריקנים. אנחנו משפחה שחוגגת את חג ההודיה עד עצם היום הזה, משום שלאבא שלי היה חשוב להודות לארצות הברית על הקליטה של בני משפחתו שם".

כאן בארץ הוא למד במוסדות הציונות הדתית – בישיבה התיכונית נתיב מאיר ובישיבת ההסדר הר עציון – ואחר כך יצא לאוניברסיטת קולומביה בניו־יורק, ללמוד היסטוריה רוסית ואמריקנית. "המסר בבית היה שצריך לרכוש השכלה כללית ברמה גבוהה. התחברתי שם דווקא עם חבר'ה לא יהודים, סטודנטים קתולים שסיפרו לי על הדברים הנוראים שקורים בכנסייה". עם שובו לארץ, בתחילת שנות התשעים, הוא החל ללמד עולים מברית המועצות. המנהל דאז של הימלפרב, הרב יהודה ברנדס – שהכיר את סטביסקי מסמינריון הדרכה בבני עקיבא – שמע שהוא עוסק בחינוך וקרא לו לבוא לתיכון הדתי.

סטביסקי מספר כי תפיסתו החינוכית התעצבה בעת לימודיו בישיבת הר עציון. "אני זוכר שבאחד השיעורים שמעתי את ראש הישיבה, הרב אהרן ליכטנשטיין, אומר שהתלמיד הוא קודם כול אדם, ואחר כך דתי. מבחינתי זה היה כמו רעם – הרב שלי, איש דתי מאוד שמקפיד בהלכה, אומר שהזהות שלו כאדם קודמת לכל דבר אחר. העיקרון הזה מלווה אותי בעבודה החינוכית. כשאני נפגש עם תלמיד, מבחינתי הוא קודם כול אדם, עם הורים ומשפחה, ורק אחר כך יש לו מערכת יחסים עם הדת וההלכה והיהדות שלו, שהיא כמובן חשובה. אתה לא יכול לקפוץ לשם בלי לעצור קודם בשלב של אדם ודרך ארץ".

אתה בעצם אומר שאם יוצא מבית הספר אדם טוב וערכי, שגם בוחר לנטוש את דרך התורה והמצוות – הצלחת בחינוך שלו?
"אני לא צריך למדוד הצלחות בחינוך. זה לא התפקיד שלי. התלמיד הוא אדם שעושה את הבחירות שלו, ואני לא אחראי על כל מה שזז. אין לי יכולת לשלוט בחיי התלמידים שלי, ואני יכול רק להציע הצעות, וכמובן להתפלל שיאמצו אותן. אני גם סבור שהשיפוטיות הזאת בעייתית, כי היא מוציאה הרבה ילדים מהחברה הדתית. קחי ילד שמכבד את הוריו, מביא לאמא שלו פרחים בכל ערב שבת, ועוזר לחברים החלשים בכיתה. נניח שהוא פחות אוהב להתפלל. אני יכול לומר על ילד כזה שהוא פחות דתי? אני בכלל לא מתעסק בזה".

יהיו שיטענו שגישה כזו מעודדת פשרנות או חוסר מחויבות הלכתית.
"אנחנו מקפידים שלתלמידים שלנו יהיה אורח חיים דתי כל עוד הם במסגרת שלנו. אני אומר להם: אני לא מתעסק באמונה שלכם באלוקים, אבל אם בחרתם ללמוד בבית ספר דתי, יש כבוד מינימלי שצריך לתת למקום. ומתוך זה אני מקווה ומתפלל שהתלמידים כאן יבינו שהעולם הדתי יכול להביא משמעות עמוקה לחיים שלהם. אני באמת שואל את עצמי איפה הייתי לולא זכיתי לשבת אצל הרב יהודה עמיטל והרב ליכטנשטיין. כנראה החיים שלי היו הרבה פחות עמוקים.

"אני מכיר בכך שדת היא הרבה פעמים כלי להשגת כוח. אבי עליו השלום למד בישיבות הניו־יורקיות של שנות השלושים, וחטף שם הרבה מכות. שאלתי אותו למה הוא נשאר דתי, והתשובה שלו הייתה: 'בגלל השואה ומדינת ישראל. בלי זה אני חושב שהייתי חותך'. אז אני יודע היום שדת היא לא ערובה להצלחה חינוכית. זה דבר שיכול להיות מקסים ונהדר, ויכול גם להיות מניפולטיבי ומכאיב. בכלל, אנחנו בית ספר שמשתדל לא להציג אמירות חדות, אלא יותר עגולות".

בלי הצהרות וציפיות

בעת שאנחנו נפגשים בתיכון הימלפרב בשכונת בית וגן – גילוי נאות: בני הוא אחד מהתלמידים בו – הכיתות שוממות מאדם, אבל תמונות המחזור המפארות את הקירות מספרות את הקילומטרז' המכובד שעבר המוסד הזה במאה שנות קיומו. בחלק מהתמונות אפשר לראות תלמידים בחולצות טי לצד תלמידים בחליפות, זכר לימים שבהם התקיימו בהימלפרב שני מסלולים נפרדים, האחד מדעי והאחר תורני. "ההפרדה הופסקה לפני יותר מעשור", מספר סטביסקי. "יכולת ההכלה שלנו השתפרה, ואנחנו מנסים לתת מענה נוסף לאלה שרוצים לימוד תורה מוגבר. בשלוש השנים האחרונות יותר ממאה תלמידים סיימו מסכת שלמה בזמן הפסקות הצהריים".

"הציונות הדתית צריכה להתרחק מדמויות כריזמטיות. הבעיות מתחילות כאשר סבורים שאנשים מסוימים הם צדיקים ולא יכולים לחטוא. הייתה תקופה שחיפשו כל הזמן מושיעים ומשיחים, וזה עבר לשמחתי. אנשים הם אנשים, והם טועים. גם אני טועה"

בניגוד לתיכונים דתיים רבים אחרים, שעורכים מתיחות פנים והופכים ל"ישיבה תיכונית", "ישיבה מדעית" וכדומה, הימלפרב היה ונותר תיכון. "זה כל כך הרבה יותר נוח. ככה אני לא צריך לספק מענה לציפיות, ויכול פשוט להיות אני. זה מוריד ממני את העול של לענות על השאלה אם אני מספיק תורני או לא. הדגם שלנו שונה קצת מזה של מסגרות חינוכיות אחרות בארץ, שקיים בהן לחץ מצד ההורים לדאוג לחיזוק הזהות הדתית של ילדיהם. בעיניי יש משהו מקסים בדתיות הירושלמית שבטוחה בעצמה ומאמינה באותנטיות שלה".

מספר התלמידים בכל מחזור הוא גבוה. בית הספר כולו לומדים כ־700 תלמידים מכיתה ז' ועד כיתה י"ב. אבל הימלפרב עדיין נהנה מארומה אליטיסטית, כבית ספר שיצאו ממנו לא מעט דמויות מוכרות. עם אלה נמנים העיתונאים אבישי בן־חיים, עמית סגל, יאיר אטינגר ואראל סג"ל, פוליטיקאים ואישי ציבור כמו ראש מועצת אפרת עודד רביבי, המרצה לשפה ולספרות ערבית פרופ' מאיר בר־אשר, רב קבוצת יבנה אילעאי עופרן, אלוף הרצי הלוי, קצין מילואים ראשי לשעבר הרב הושע פרידמן בן־שלום, סא"ל עמנואל מורנו ז"ל ועוד רבים אחרים.

מבחני הקבלה לבית הספר לא כוללים בחינה של ידע דתי, אלא התבוננות במועמד תוך כדי לימוד משותף. לפי אילו קריטריונים נבחרים התלמידים? "זו שאלה מעניינת. הרי כשאתה בודק ילד שמגיע לפה לקראת כיתה ז', אתה לא יודע איך הוא ייראה בכיתה ט'. יש כאלה שהתחילו כשובבים לא קטנים, וסיימו אחרת. באופן עקרוני אנחנו מחפשים תלמידים שמגדירים את עצמם דתיים ושומרי שבת, אבל אנחנו לא בודקים את ההורים, ואפילו מתעקשים לא לבדוק אותם.

"אני נוטה לומר שמעניין אותי בעיקר איך התלמידים שלי ייראו בגיל שלושים או ארבעים. אילו בעלים או אבות הם יהיו, אילו חברי קהילה הם יהיו, והאם כשישמעו תינוק בוכה הם יעשו משהו או יישארו אדישים אליו. כמובן, חשוב שהילדים יהיו מסוגלים לעמוד בתוכנית הלימודים האינטנסיבית. בחתונה שהייתי בה לפני שנתיים, ניגש אליי בחור בן 24 ואמר לי 'לא קיבלת אותי להימלפרב, ואני סוחב את זה עד היום'. מה יכולתי לומר לו? ביקשתי סליחה ואמרתי שבטח עשינו טעות, כי הוא נראה בחור מקסים. הרגשתי רע אחר כך, חזרתי מהחתונה הזאת הפוך. אבל בסוף אתה צריך לבחור".

קולו של סטביסקי שקט. הוא אינו ממהר, שוקל את מילותיו. אחרי כמעט שעה של שיחה אפשר לקלוט את הכריזמה, אבל הוא דווקא טוען שבתכונה כזו יש פוטנציאל מסוכן. "הציונות הדתית צריכה להתרחק מדמויות כריזמטיות. ראיתי במו עיניי שהבעיות מתחילות כאשר סבורים שאנשים מסוימים הם צדיקים עד כדי כך שהם לא יכולים לחטוא. הייתה תקופה שבציונות הדתית חיפשו כל הזמן מושיעים ומשיחים, וזה עבר לשמחתי. אני זוכר היטב שהרב עמיטל והרב ליכטנשטיין הרשו לעצמם להתגלות גם בחולשותיהם. הם לא העמידו פני מלאכים.

"האווירה בהימלפרב היא לא כזו שממליכה מלכים, והמנהלים כאן מעירים זה לזה על טעויות. אנשים הם אנשים, והם טועים. גם אני טועה, וברור לי שמסתובבים בארץ ילדים שלא טיפלתי בהם נכון, והאחריות היא עליי, המבוגר. הם מתגלגלים לי בראש בכל יום כיפור, ואני מכה על חטא".

לא להתחמק מיגאל עמיר

בשנת 2015 פורסם שבתיכון הימלפרב תלמד מורה ערבייה, שירין חאפי־נטור, מנהלת התיכון הערבי למדעים והנדסה בלוד. "יש לי מערכת יחסים של לימוד איתה, והיא אישה נפלאה בעיניי", מסביר סטביסקי. "היא לא הייתה בדיוק מורה שלנו, אבל היא לימדה כמה שיעורים וזה היה מקסים. מדי חג סוכות התלמידים שלה מגיעים אליי לסוכה ומצטרפים ללימוד משותף עם תלמידים מהימלפרב. יש הרבה מתנדבים מבית הספר שלנו שמסייעים בבית הספר שלה בלוד, וברמדאן אנחנו נוסעים לשם לסעודת האפטאר. תארי לך את הרגע: פתאום נכנסת למתחם חבורה של עשרים נערים עם כיפות".

חששת מתגובות שליליות לשיתוף הפעולה הזה?
"חשבתי שיהיה כעס גדול, אבל הצוות וההורים קיבלו את זה. אחר כך ראיתי תגובות ברשת, וזה היה מאוד לא נעים. הרשת אלימה, יש הרבה שנאה, וזה מפחיד. אבל אני מאמין שדווקא מהמקום הדתי אפשר ליצור יותר חיבורים כאלה. הייתי שמח אם היה פה מורה ערבי, למה לא? יש המון אנשים מקסימים שרוצים בטובת החברה הישראלית. אישה ערבייה שרוצה לחיות איתנו בשלום, מחנכת את התלמידים שלה לדו־קיום ונאבקת בגזענות בתוך החברה שלה – למה שלא נביא אותה אלינו? היא העבירה כמה שיעורי ספרות בבית המדרש, ואני כל כך גאה בתלמידים שבאו, הקשיבו ושאלו שאלות, והכול מתוך כבוד".

מדי שנה, ביום הזיכרון ליצחק רבין, נפגשים תלמידי הימלפרב לטקס משותף עם תלמידי התיכון החילוני בויאר, השוכן ממול. "הרצח היה אירוע נוראי למדינת ישראל", אומר סטביסקי. "היה שם ניסיון לקעקע את היכולת שלנו לחיות באופן דמוקרטי. גם אם אני לא אחראי על מה שיגאל עמיר עשה, בסוף הוא קצת הגיע מבית המדרש שלי, הוא היה פחות או יותר דתי־לאומי. רק הוא אשם במעשה שלו, אבל זה מחייב אותנו לחשיבה גם על הדת, כי לרצח היו מניעים פוליטיים שהיו כרוכים באידיאולוגיות דתיות. אני אוהב את התורה, לומד את הרב קוק, מרגיש שייך לסיפור הדתי־לאומי – אבל גם צריך לדעת שזה יכול לפעמים ללכת למקומות רעים".

יש לך ביקורת על בתי ספר דתיים שנטשו את טקסי יום השנה לרצח, או מקיימים אירועים סמליים וקצרים?
"אני חושב שזו טעות. אי אפשר להיות כל הזמן במגננה ולפחד להפגיש את התלמידים שלנו עם דעות שונות. הרי בסוף הם יפגשו אותן ממילא. כאשר בוגרי החינוך הדתי מגיעים למקומות אחרים, הם לפעמים שואלים 'למה לא סיפרו לנו שיש עוד חלקים בחברה הישראלית'. האידיאולוגיה שלנו נכונה וחזקה, ואנחנו צריכים להיות בטוחים בה ולא לפחד מהמפגש הזה. יחד עם זאת, אני לא מחייב אף אחד להיות שותף למה שהוא לא רוצה. יש מעט ילדים שקשה להם עם הטקס – יכול להיות שהם חוו פיגוע טרור במשפחה או בסביבתם הקרובה – ולתלמיד כזה אני אומר: בסדר, אז השנה אל תשתתף באירוע, ואולי בשנה הבאה תרגיש שאתה יכול".

מתוך אותו רצון במפגש פנים אל פנים, הוא גם מאמין בחשיבות של חינוך אינטגרטיבי. "חינוך פירושו לא רק לשמר ולחזק, אלא גם לפתוח פתח לנשמות אחרות ולרגשות אחרים. כשאתה לומד לחיות בשונות, יותר קל לך אחר כך לחיות עם השונות של עצמך. אתה הרי גדל עם איזושהי תפיסה, ופתאום בגיל 16 קורה לך משהו שמשנה אותה, ובגיל 24 שוב. אנשים נמצאים בתזוזה, ולפעמים המשהו החדש הזה יכול להיות מפחיד, כי קודם חשבת אחרת. אני לא מצפה ששמיניסט יחשוב אותו הדבר בגיל 30. בכלל, כשאתה עוסק בחינוך אתה הרבה פעמים שואל את עצמך כמה לעטוף. חינוך הוא אמנות שנעה בין יצירת תמונה יפה ויציבה ובין עימות מול הדברים הקשים שמזדמנים לנו במציאות. וזו מלאכה עדינה".

"כשאתה לומד לחיות בשונות, קל לך יותר לחיות עם השונות של עצמך. אתה הרי גדל עם איזושהי תפיסה, ופתאום בגיל 16 קורה לך משהו שמשנה אותה, ובגיל 24 שוב. אנשים נמצאים בתזוזה, ולפעמים המשהו החדש הזה יכול להיות מפחיד. אני לא מצפה ששמיניסט יחשוב אותו הדבר בגיל 30"

קרה שעמיתים במערכת האשימו אותך בפתיחות יתר?
"אני מכבד מאוד את העמיתים שלי, ובמובן הזה אני ליברלי. למזלנו יש בירושלים מוסדות רבים ושונים. שמתאימים לכולם. עשינו כאן בעבר תוכנית לימודים שכללה מבוא לנצרות, ומישהו הביא את המבחן לראש ישיבה כלשהו. אותו רב התחלחל ואמר 'מה, מלמדים שם נצרות?'. אבל בעיניי זה לא הוגן שמישהו שבכלל לא חושב לשלוח את הילדים שלו להימלפרב, יבקר את תוכניות הלימודים שלנו. ואגב, באים לכאן גם אברכים חרדים ללמוד עם התלמידים".

כשאני שואלת אותו איך ינהג אם אחד התלמידים יספר לו שברצונו לצאת מהארון, הוא משיב: "אם יש ילד כזה, אני רק רוצה שהוא ירגיש בבית הספר מוגן ובטוח, כי הרבה פעמים הילדים האלה נמצאים בקבוצות סיכון. מעבר לכך, מחנך דתי לא צריך וגם לא יכול לספק תשובה לכל שאלה. לא הכול בחיים מסתדר מבחינה אידיאולוגית. אבל זה גם לא אומר שאין לנו כלום.

"אז קודם כול, אם תלמיד ייגש אליי ויספר דבר כזה, אומַר לו שאני לא מעריך אותו פחות או יותר בגלל נטיותיו. אני גם סבור שענייניו המיניים של אדם לא צריכים להיות פומביים, משני הכיוונים. קשה לי באופן כללי עם פומביות מינית. והייתי מפנה אותו לטיפול פסיכולוגי. לא טיפולי המרה, ממש לא. יש כאן מצב חדש בחיים שלו, שיחייב אותו לבחירות אישיות וערכיות, ובנקודת הזמן הזאת חשוב שיהיה מישהו שיכוון אותו, מבוגר אחראי שיעזור לו לנווט ולקבל הכרעות".

תודה על התלונה במשטרה

קולאז' התמונות שמעטר את קירות חדרו של סטביסקי מספר את סיפורו החינוכי – בקצה האחד משלחת לפולין, בקצה האחר תמונה של בוגר הימלפרב שהשתתף בתחרות אגרוף ברוסיה, ובאמצע בנו של מרטין לותר קינג, שהגיע לכאן לשיחה עם התלמידים. ועם כל הפתיחות לעולם, סטביסקי מאמין שחייבים לתת כבוד לסביבה שממנה מגיע התלמיד – ולכן הוא לא מאמין בחינוך פנימייתי. "הבית צריך לפקח על מה שקורה בבית הספר, וההורים צריכים לפעמים לערער על מה שמחנך אומר. נכון, צריך לכבד את צוות ההוראה, אבל מותר להורה לומר שנראה לו שהמחנך הגזים".

השאלה היא אם ההורים הישראלים לא גולשים למעורבות־יתר בתהליך החינוכי.
"אני מרגיש שהצלחנו להגיע לאיזון בריא. לרוב ההורים סומכים עלינו. הפסיכולוג חיים עומר אמר פעם שצריכה להתקיים ברית טבעית בין ההורים למורה, וההורים הם אלו שצריכים להציב את הגבול למתבגר. לפעמים הורים חושבים שעליהם להיות הכוח שמגן על הילדים מפני בית הספר, וזה יוצר תוהו ובוהו. אני מוכרח להגיד שזה לא ככה בהימלפרב, ולפעמים אני אפילו חש צורך לומר להורים: אל תסמכו עלינו בעיניים עצומות".

וכשהגבולות נפרצים, הוא נדרש גם להחלטות קשות. "פעמיים בחיים שלי הגשתי תלונה במשטרה נגד תלמידים. עשיתי את זה בלב כבד. אחת מהם הייתה כאשר תלמיד שלנו הכה תלמיד אחר בצורה חריגה. אותו תלמיד עזב את בית הספר בסוף השנה, אבל הגיע למסיבת פורים של בני השכבה שלו אצלי בבית. הוא בא לרקוד איתי, ואין רגע מרגש יותר בחינוך מאשר לראות תלמיד שמגיע כדי להגיד לך תודה שהצבת לו גבול.

"לפעמים יש משהו פרוע מאוד בגיל ההתבגרות, אבל אם אתה מסביר לתלמידים מה אתה עושה, ומתעסק בדברים בעלי משמעות – הם מבינים את זה, גם אם אתה קשוח. אם אתה סתם נכנס לפינות שלא משמעותיות לחיים שלהם, הם יראו לך את זה. הרבה פעמים אנחנו מתעסקים בשטויות, לא יודעים להבדיל בין חשוב לחשוב פחות. הגנה על הגוף והנפש של ילדים היא חשובה, כבוד למבוגרים הוא חשוב. גם התקדמות בלימודים היא חשובה, אבל לא באותה רמה. הרי גם בהלכה יש היררכיה של חשיבות. כמנהל צעיר, כשהייתי רואה תלמיד שמניח תפילין בזמן תפילת מנחה, הייתי אומר לו 'עכשיו מניחים תפילין?'. היום אני אומר לתלמיד כזה: 'כל הכבוד שאתה מניח תפילין בכל יום'. התבגרתי קצת".

בית הספר הימלפרב ידוע בשיעורים הגבוהים של בוגריו שממשיכים למסלולי קצונה. 24 אחוזים מקרב המחזורים האחרונים של מסיימי התיכון הירושלמי הפכו לקצינים – לעומת 8 אחוזים מכלל המתגייסים בארץ, ו־16 אחוזים מהמתגייסים הדתיים. בהתאמה מצערת, גם רשימת הנופלים ארוכה. כשסטביסקי נזכר בהם, קולו רועד. "כל השמות עוברים עכשיו מול העיניים שלי. החוויות הכי קשות בחיים שלי היו לפגוש את המשפחות שלהם. אני זוכר את שיחות הטלפון שבהן הודיעו לי על הירצחם של אשר מרקוס וערן פיקאר בטבח במכינה בעצמונה. יש אלמנות ואמהות שכולות שמגיעות אלינו הביתה, והבית הפך גם לשלהן. ועם כל זה, אני לא מוכן שיהיה חדר הנצחה בבית הספר. אני לא רוצה שהשכול יהיה חלק מהשיח כאן. בבית המדרש מופיעים שמות הנופלים, וזו הדרך הראויה בעיניי".

מה הפחד הכי גדול שלך כאיש חינוך?
"תלמידים במצוקה רגשית, כאלו שמתעוררת דאגה לשלומם הנפשי והפיזי. בשיחת הסיכום שלי לשמיניסטים, בשבת הכי יפה שלנו, אני מדבר על התאבדויות בצבא. אני מסביר להם שהלכתית ומוסרית זה אסור, ושגם אם אתה נמצא בשפל הכי נמוך, אתה צריך לפנות לעזרה. אני מתחייב בפניהם שגם אם יתקשרו אליי בשבת כדי לספר על מצב של משבר, אני אבוא אליהם מיד, ולא משנה לאן. ועוד אני מזכיר להם שיש גם אחריות של חברים. יש לנו בוגר שלפני כמה שנים ראה חייל נכנס עם נשק לתא השירותים. הוא פרץ פנימה, מצא את החייל הזה עם הקנה בתוך הפה, והציל לו את החיים. כדי למנוע מצבי קיצון כאלו, צריך לדבר על המצוקות עוד קודם. להסביר על החשיבות של נטילת נוגדי דיכאון. לשדר לתלמידים שגם אם עשית דברים שאתה מתבייש בהם, אפשר לצאת ממשברים".

בשנה הבאה, אם לא יהיו שינויים בתוכניות, סטביסקי יחזור להוראה. הוא מודה שזה יהיה מוזר, אבל גם מרגש: "אני מגיע לתפקיד הזה מבושל יותר. כשאתה צעיר, יש לך פחות ביטחון עצמי ואתה נוטה יותר לכעוס. במהלך השנים למדתי לא להתבייש בדברים לא טובים שקורים לי. יתרון נוסף הוא שאני מבין מה זה להיות מנהל, ובאיזו מערכת לחצים המנהל נמצא".

השבתת הלימודים בתקופת הקורונה הציבה את המורים בחזית פולמוס ציבורי, בעיקר בגלל ארגוני המורים, שהואשמו בהוצאת שם רע למקצוע. מה דעתך על התדמית השלילית שנלווית לפעמים לעיסוק בהוראה?
"אני חושב שבמערכת החינוך יש הרבה אנשים טובים, אבל אם רוצים לשפר אותה, צריך חשיבה מחודשת ושינויים מהיסוד. אולי צריך להקים פורום של מורים שיתכנס ויחשוב על תהליכים ארוכי טווח. צריך גם לסדר את המקום של המורים במערכת: לנסות להציג מודל אחר של תעסוקה, שכולל גם תחנות יציאה מכובדות למי שרוצה לעזוב את ההוראה. שיקבלו גמול כלכלי על הדרך שעשו, אבל שלא יישארו במקצוע רק מתוך חוסר ברירה.

"צריך כמובן לחשוב איך מביאים למערכת מורים טובים. אחד הדברים הבסיסיים שמבינים אחרי כל כך הרבה שנים בניהול, הוא שמורים טובים הם מצרך יקר. לי, תודה לאל, הייתה הזכות לעבוד עם המורים הכי טובים במדינה, אבל זה כנראה קצת יוצא דופן".

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il