החוקרת שלומדת על מי שלא יודעים דבר על אבא

"אולי כדאי להתחיל מכך שמדובר בנושא רגיש־רגיש. כשהתחלתי לעסוק בו, לפני ארבע שנים, לא ידעתי עד כמה. זה היה מבחינתי משהו כמעט בדיוני, פנטזיה. מציאות שמתקיימת במדינות אחרות. לא הבנתי שאני נכנסת לשטח אש".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– דעתם הלא רלוונטית של מבקרי הקולנוע
– האלוף במיל' ח"כ דיין: קיצור השירות פוגע בצה"ל
– "אני כפול מפרוש, תשאלי כל אחד. אני לא מפחד"

כך פותחת ד"ר יסכה חורי את תיאור המחקר שערכה במסגרת הדוקטורט שלה, ובו עסקה בזהותם של ילדים שנולדו מתרומות זרע לאמהות יחידניות. ככל שהתעמקה בנושא, הלך ונחשף לנגד עיניה עצב רגיש ונסתר בחברה הישראלית. על פי ההערכות, כאלף תינוקות נולדים בארץ מדי שנה באופן הזה – אך למרות המספרים הגבוהים, מדובר בהליך שממעטים לעסוק בהשלכותיו, ומבחינה חוקית הוא פרוץ לגמרי. "גם היום אני לא יודעת להגיד נתונים מדויקים, כמה נשים נכנסות להריון מתרומת זרע", אומרת חורי. "אין בישראל שום רישום מרוכז או מאגר מידע בנושא, אין פיקוח, ובניגוד למדינות מערביות רבות, אין כאן עמידה בסטנדרטים אתיים בינלאומיים לשימוש בטכנולוגיות של פריון".

אל הג'ונגל הזה נכנסה חורי (33), ויצאה כשבידיה מסמך עשיר ומקיף שמתעד את הקשיים, הבעיות ולפעמים גם ההצלחות המפתיעות של מי שבאו לעולם בדרך הלא שגרתית הזו. עבודת המחקר שלה כללה 21 ראיונות עומק עם 13 נשים ו־8 גברים מעל גיל 18, שנולדו לאמהות יחידניות – נשים שבחרו להביא ילד לעולם מתרומת זרע אנונימית, ולגדל אותו בעצמן, ללא בן זוג. המרואיינים חשפו בפניה את עולמם, וסיפרו כיצד נסיבות לידתם מעצבות את חייהם כילדים וכמבוגרים. חורי שמעה מהם על בדידות שאין לה שם ופנים, ועל מציאות שבה כל מה שנתפס כמובן מאליו עבור בני גילם, אינו קיים עבורם אף לא כזיכרון. הם סיפרו על כעסים ועל חרדות, על קשרים שצמחו והואצו, ועל כמיהה שאין לה מענה.

הם מעריכים את מה שאמא שלהם עשתה כדי להביא אותם לעולם?
"אפשר לדבר על רצף, שנע בין הבנה שזה ממש לא היה פשוט, בטח לא בשנות השמונים – ועד כעס גדול ותפיסה שאומרת שמדובר במעשה אנוכי מאוד. 'למה לא חשבו עליי?', אמרה לי אחת המשתתפות. 'התורם, אמא שלי והבנק חתמו חוזה על הראש שלי. אני לא חלק ממנו, למרות שהוא הולך להשפיע בעיקר על החיים שלי'. והיום, ככל שעובר הזמן, באמת רואים את ההשפעה".

ובכל זאת, בלי אותו חוזה היא לא הייתה נולדת.
"כמה מהם אמרו לי שאמנם תמיד נלווה ממד אגואיסטי להבאת ילדים לעולם, אבל במקרה שלהם נמנע מהם אלמנט מסוים, זכות שהיא בסיסית מאוד – כי אפשר אחרת. זה לא ילד שנחסכו ממנו דברים בחיים כי הוא נולד להורים במצב סוציו־אקונומי נמוך. יש אופציות מוכרות בעולם, כמו הורות משותפת של האם וגבר שהיא מכירה. אנשי מקצוע, חוק ורווחה דנו בזה, שאלו שאלות, הגיעו למסקנות. והצעירים שאיתם אני דיברתי, סיפרו שזה משגע אותם".

משבר הגילוח

"זה טיפשי. כולם קיבלו את הזכויות שלהם בסיפור הזה: התורם, האמא שיש לה ילד כמו שהיא רצתה, ורק אנחנו לא. אני רוצה לדעת מאיפה באתי, אני רוצה לדעת מאיזה מוצא אני, אין לי מושג. אין לי מושג" (מתוך מחקרה של ד"ר יסכה חורי)

כאשר חורי רוצה לקבוע עובדה, להציג סטטיסטיקה או לצטט את אחד המרואיינים במדויק, היא פותחת מקבץ בן כ־250 עמודים שמחזיק את הדוקטורט שלה, והאינפורמציה הרלוונטית נשלפת במהרה. מקורות מידע שונים פתוחים במחשב לצידה, וגם הם עולים על המסך לפי הצורך. אולם מהדיבור הנחרץ והאמירות החדות, ניכר שחורי לא באמת זקוקה לדפים או למחשב כדי לפרוש את ממצאיה ורשמיה מהמחקר שערכה.

הסוגיה המרכזית שעלתה בשיחות עם המרואיינים, היא אומרת, הייתה היעדר דמות אב ביחידה המשפחתית. "חלקם התקשו אפילו לתאר את המצב הזה. הם הסבירו שזה כמו שישאלו אותי 'איך זה לגדול בלי אח תאום'; אין לי דרך לדעת את התשובה. אחת מהן שאלה 'מה זה צירוף האותיות הזה, אבא?', כי אין לה ייצוג פנימי של המילה הזו. אחר דימה את זה למדף ריק. מצד שני, היו שדיברו על היעדר: יש להם ייצוג לאב, ועל אף שמדובר רק בתחושה, הם מנהלים איתו מערכת יחסים פנימית ערטילאית, שמבוססת על חמישה פריטים בודדים".

חמשת הפריטים הם אלה שמדווחים לאם בבנק הזרע – עיסוקו של התורם, מוצאו, צבע עיניו, צבע שערו וגובהו. מעבר לכך, אין לאישה או לילד זכות לקבל מידע כלשהו על האב. האנונימיות שלו זוכה להגנה נדירה מצד החוק, שכאמור כמעט אינו נוכח בשדה הזה. אך למרות העלטה המוחלטת שאופפת את הדמות, אומרת חורי, יש ילדים שיוצרים איתה חיבורים דמיוניים דרך פנטזיות וחלומות, או באמצעות ההבנה שאם הם לא דומים כלל לאמם – הם כנראה משקפים את האב המסתורי. "הרבה מהמרואיינים דיברו על כך שההיעדר ימשיך לדור הבא: גם הילדים שלהם לא ידעו משהו, יחסר להם חלק בסיפור. הם דיברו במונחים של פאזל שחסרה בו חתיכה, או פרק שיצא מספר. את חלקם זה ממש הטריף".

במה הם שונים מילדים שהתייתמו בגיל צעיר?
"השוני עצום. כשדיברנו סביב יום הזיכרון, אחד מהם אמר לי: 'אני מתאבל על זה שאין לי על מי להתאבל'. מרואיין אחר אמר: 'אם הייתי נולד יתום, זה היה קל יותר. הייתה תמונה, היה סיפור, היה שם, הייתה משפחה נוספת'. או בשפה הפסיכולוגית: אין 'שלישי' (דמות נוספת מלבד האם והילד – ש"א). זה לא שקיים שלישי והוא איננו; מבחינתם הוא לא קיים. כשאני השתמשתי בצירוף 'אבא שלך', הם מיד קפצו: 'אני לא קורא לו אבא, תורם זרע בקושי'. כך הם מרחיקים אותו כמה שיותר והופכים אותו לפונקציה שהיא לא דמות של ממש. מבחינתם הוא לא אבא בשום צורה, ובכל זאת הם מרגישים את ההיעדר שלו".

הספרות המחקרית מתארת את החוסר הזה כ"מבוכה גניאולוגית", שיש לה גם השפעה חברתית. "חלק מהמשתתפים דיברו על צורך בריבוי חברים, מעין פיצוי בגלל הבדידות. אין לי הרבה בני משפחה, אז אני מחפש שיעטפו אותי. אחרים דיברו דווקא על מיעוט חברים בגלל אותה תחושה, והיו שחיברו את זה להיעדר אחים. לא הייתה להם הזדמנות לריב עם מישהו בגילם או לקיים אינטראקציה כזו, ולכן לפעמים הם לא ידעו איך להתמודד חברתית".

היה הבדל בין גברים לנשים מבחינת המשמעות של היעדר דמות האב?
"כן. גברים דיברו על המודל הגברי, על הקושי לגבש זהות גברית. הדוגמה של גילוח חזרה על עצמה: הם הסבירו את החיסרון דרך הרגע הזה שבו הם מבינים שהם צריכים להתגלח, אבל אין להם מושג איך עושים את זה. היו אימהות שהיו מודעות יותר, הריחו שזה עומד לבוא וארגנו גבר קרוב, דמות משמעותית שתיכנס לתמונה. אבל רוב הילדים מתארים את השלב הזה בחייהם כמבוכה.

"היו גם שחיברו את היעדר דמות האב לנטייה המינית שלהם", מוסיפה חורי כשהיא נעה באי־נוחות, מבינה את המורכבות של מה שהיא עומדת להגיד. "לולא שמעתי את זה מהם, לא הייתי אומרת דבר כזה, אבל הם ממש חזרו על עצמם. חמישה מרואיינים דיברו על כך. אחד מהם אמר לי: 'אני לוקח בחשבון שהעובדה שאני הומו היום, קשורה לכך שגדלתי עם אמא ואחות, וכל הזמן ראיתי רק נשים. לכן הצדדים הנשיים שלי נעשו הרבה יותר מפותחים'. זו החוויה שלהם.

"הנשים שראיינתי סיפרו שהמפגש עם העולם הזוגי היה להן זר. אמרו לי 'אני לא יודעת למה לצפות'. לא הייתה להן חוויה של אביהן כבעל. מעניין שכל אחד מהמינים היה בטוח שלצד השני קשה יותר".

היעדר דמות גברית במשפחה, מוסיפה חורי, השפיע במיוחד על ילדים שלא הייתה להם גם משפחה מורחבת או קהילה סביבם. "רבים מהמשתתפים לא יודעים מה זו זוגיות, והם צריכים להמציא אותה. כשדיברתי איתם על המשפחות העתידיות שלהם, הרוב אמרו שהם רוצים משפחה גדולה. היה בחור שאמר כל הזמן 'אני לא מבין למה באתי להתראיין, הכול אצלי בסדר גמור', כאילו התא המשפחתי לא השפיע עליו בכלל. אבל כשהגענו לסוגיה הזו, הוא אמר באופן נחרץ שהוא רוצה הרבה ילדים. אחרת סיפרה שכשסבתא שלה נפטרה, והיא ישבה לבדה ליד אמא שלה בשבעה, היא אמרה לעצמה – לי יהיו לי המון ילדים סביב השולחן".

אמהות לא מרוצות

"הרגשתי כלפי אמא שלי כעס. היא לא הצליחה לעשות את זה בדרך הקונבנציונלית, אז היא אמרה, 'טוב, אני אקנה. אני אלך לחנות ואסתדר משם'. ואני כל החיים שלי מתמודד עם התוצאות של הקנייה הכאילו־פשוטה הזו" (מתוך המחקר של ד"ר חורי)

במקביל למערכת היחסים הלא־פתורה עם דמות האב, פיתחו הילדים תלות באמם, כדמות המשמעותית ביותר בחייהם. חורי מבקשת להגדיר את התופעה הזו, ולהפריד אותה ממקרים אחרים שבהם יש אם דומיננטית במיוחד. "המרואיינים דיברו על תלות גדולה מאוד, על גבול הסימביוזיה – מילה שאחת המרואיינות השתמשה בה. יכולת להרגיש את זה באוויר במהלך השיחות. היה אצלם קושי להיפרד מהאם גם בשלבים שבהם זה כבר אמור לקרות. זה מתבטא בשינה יחד איתה במיטה עד גיל מאוחר מאוד, או תחושה שאני כילדה צריכה להיות גם חברה של אמא. היה אחד שאפילו אמר לי: 'היא לא מצאה בן זוג, אז אני נכנסתי לחלל הזה'.

"ברמה התפתחותית, קל לחשוב על זה במושגים אדיפליים. באחד השלבים הבסיסיים בהתפתחות, הילד קולט שיש התרחשות בעולם בלעדיו. זה השלב שבו מתפתחת סובייקטיביות ונפרדות, ואז הוא גם מפנים את הדמות הנוספת – האב, ברוב המקרים, אבל לאו דווקא. רק אז הילד יכול להיפרד מהאם, ולהבין שיש בעולם דמויות נוספות שהוא יכול להתנהל מולן". אצל רוב המשיבים במחקר, אומרת חורי, השלב הזה לא התממש באופן טבעי, והתלות שנותרה בעינה הובילה אצלם לחרדות נטישה משמעותיות. "17 מתוך ה־21 דיברו על חרדות כאלה. כמה וכמה מהם סיפרו גם על תוכניות מגירה שהכינו ליום שבו אמם תמות.

"כשהרציתי במחלקה להפריה חוץ־גופית, אחד הרופאים ניסה להתווכח איתי על הרבה היבטים, כאילו אני מציגה תמונה עגומה ולא בהכרח מציאותית. אני חושבת שלרופאים יש תודעת שליחות – בעבר נשים רבות היו מסיימות את חייהן בלי לזכות בהורות, וכעת הם המושיעים שלהן. ופתאום אני מציגה צדדים פחות מחמיאים"

"כל זה הוא צד אחד של הסימביוזה. הצד השני הוא קשר ייחודי מאוד עם האם, כדמות שאפשר לדבר איתה, להתייעץ, לשתף, להרגיש בנוח ולדעת שאתה אהוב מאוד. חלקם אמרו שהם רצויים יותר מילד ממוצע. הרי אמא שלהם עשתה שמיניות באוויר כדי ללדת אותם. היא חשבה על זה הרבה, השקיעה בהם משאבים, ועברה לפעמים תהליך לא פשוט מבחינה פיזית. יחד עם זאת, חלקם דיברו על הצורך של אמא להצדיק את המהלך הזה בפניהם, אבל גם מול עצמה, לכל אורך חייהם.

"יש גם כעס על האמהות, שלא חשבו על אפשרות של ייבוא של זרע ממדינות שבהן התורם מזוהה, גם אם זה הליך הרבה יותר יקר. לפעמים האמהות מבינות את הכעס הזה. אחת מהמשתתפות סיפרה שאמה היא שותפה בחיפוש שלה אחר אחאים, ילדים אחרים של אותו תורם. אותה אם, לדברי הבת, מודה שבזמנו היא לא הבינה עד הסוף את ההשלכות של הצעד שעשתה".

במהלך הראיונות פגשה חורי שלוש מהאמהות של משתתפי המחקר, והתברר כי הנשים הללו היו מאוד לא מרוצות מהשיחות שלה עם ילדיהן. "אצל שתיים אני ממש זוכרת את התחושה שהן לא אוהבות את הנוכחות שלי. הייתה גם מרואיינת שביקשה שנחליף את מיקום המפגש, כי אמא שלה באזור".

המרואיינים של חורי, כך לדבריה, הביעו צער עמוק על כך שגדלו ללא אחים. הדבר העסיק אותם אפילו יותר מאשר הצורך להתחבר לדמות אב. "אני חושבת שזה ממצא ייחודי למחקר שלי, בהיותו ישראלי", היא קובעת בזהירות, מרמזת לשיעורי הילודה הגבוהים עד־מאוד ולתרבות המשפחה בארץ. "אני לא יודעת אם זה היה כל כך מובהק אילו ראיינתי ילדי תרומות זרע באירופה".

את מציינת במחקר שה"אחאים" יצרו לעצמם קהילה וירטואלית. יכול להיות שזה נובע מרצון למצוא אנשים שעברו חוויות דומות?
"זה כיוון הגיוני שעלה בשיחות שקיימתי. כל אחד מהמרואיינים סיפר שחלק מהמוטיבציה שלו להשתתף במחקר, היה הסיכוי לפגוש אנשים כמוהו. הם לא נפגשו דרכי, מסיבות אתיות, אבל כולם דיברו על הצורך להכיר, להיות חלק ממשהו. רובם אמרו 'מעולם לא פגשתי מישהו כמוני'. הם שאלו המון שאלות וביקשו לדעת מה אמרו המשתתפים האחרים. כששלחתי להם את פרק הממצאים או את המחקר המלא, חלקם סיפרו כי הבדידות שלהם סוף־סוף הופרה, כשגילו שיש עוד כמותם. אחת אמרה לי: 'קראתי שוב כדי להיות בטוחה שזו לא אני שאומרת שם את הדברים, אלא יש אחרים שאומרים אותו דבר'. תגובות כאלה גרמו לי להתרגש עד דמעות. ריגשה אותי האפשרות לשמוע ולהשמיע את הקול הזה, של אנשים שחיים במציאות כל כך בודדה".

לא רק בדידות עולה מסיפורי המרואיינים, אלא גם תחושה של שונות. היום אולי מדובר בהליך נפוץ ומוכר יותר, אך לפני עשרים ושלושים שנה לא כך היו פני הדברים. "חלקם אמרו שהחברה הישראלית קשה במיוחד בנושא הזה. היה קיבוצניק שסיפר שבברית שלו, כולם בדקו למי הוא דומה וכמו מי הוא נראה מבין חברי הקיבוץ. כי זה לא יכול להיות, זה לא מתקבל על הדעת – מישהו צריך להיות האבא!"

הזכות לשורשים

"המדינה אפילו לא נתנה לנו אפשרות לאתר אחים. היינו צריכים להקים קבוצת פייסבוק כדי למצוא אותם. זה לא פייר. אם יש לי 40־30 אחים איפשהו, אני חייבת למצוא אותם במהלך החיים שלי. חייבת" (מתוך המחקר של ד"ר חורי)

בנק הזרע הראשון בישראל הוקם בראשית שנות השמונים. כיום פועלים באישורו של משרד הבריאות 17 בנקים כאלה, מהם 13 ציבוריים וארבעה פרטיים. דו"ח של מבקר המדינה, שעסק בנושא לפני יותר מעשור, תיאר שוק פרוץ ללא פיקוח ראוי. בישראל אין למשל כל הגבלה על מספר התרומות שמקורן באדם אחד, מה שעלול להוביל לסכנה ממשית של גילוי עריות, בפרט כאשר אין כל רישום של הנולדים באופן זה. במדינות מערביות רבות, הפעלת הבנקים מעוגנת בחוק תחת תקנות מחמירות – הן בהיבטים של מספר תרומות ותיאום בין הבנקים, והן ברמה של אפסון ושמירה. בחלק מהמדינות קיימת גם האפשרות לתרומה מזוהה, וזו הפכה לפופולרית יותר מהמסלול האנונימי. בישראל, לעומת זאת, אין זכר למדיניות בנושא. חופן תקנות ישנות של משרד הבריאות, יחד עם חוזר מנכ"ל, הן שקובעות את ההתנהלות הממשלתית בכל הקשור לילודה מתרומות זרע, וגם המסמכים האלה סותרים לא פעם זה את זה. ניסיונות לגרום לכנסת להרים את הכפפה לא צלחו: לדברי חורי, היחידה שניסתה ליזום חקיקה הייתה חברת הכנסת לשעבר עליזה לביא. ב־2017 נכנסה לביא לנושא בעקבות מפגש עם אמהות יחידניות, אך לא עלה בידה לחולל שינוי.

"כל אחד מהמרואיינים סיפר שחלק מהמוטיבציה שלו להשתתף במחקר קשורה בסיכוי לפגוש אנשים כמוהו. הם לא נפגשו דרכי, מסיבות אתיות, אבל כולם דיברו על הצורך להכיר, להיות חלק ממשהו. רובם אמרו 'מעולם לא פגשתי מישהו כמוני'. התגובות שלהם, כשקראו את המחקר המלא, גרמו לי להתרגש עד דמעות"

"בישראל חוששים למשל שיהיו פחות תרומות אם לא תישמר האנונימיות – אבל ההשערה הזו לא מוכיחה את עצמה בעולם", אומרת חורי. "בבריטניה ביטלו ב־2012 את האנונימיות, ובהתחלה באמת הייתה ירידה במספר התורמים, אבל אחר כך המספר חזר לכפי שהיה קודם ואפילו טיפה עלה. מה שהשתנה הוא הפרופיל של התורמים – מסטודנטים צעירים שרצו להרוויח כסף, לגברים מבוגרים יותר שעושים זאת גם מסיבות אידאולוגיות, למען אותן אמהות. אנחנו צריכים לשאול את עצמנו אם הזכות להורות, והאינטרס החברתי של ריבוי תורמים, גוברים על זכותם של הילדים לזהוּת ולהכרת השורשים הביולוגיים".

גם ילדים שעדיין לא באו לעולם, היא אומרת, זקוקים להגנה על זכויותיהם. "במדינת ויקטוריה שבאוסטרליה, למשל, הנושא מוסדר היטב. אחד הסעיפים בחוק קובע שנשים שבדרך לתהליך כזה, יקבלו ייעוץ. בין השאר יסבירו להן את המשמעות של חשיפת הנסיבות בפני הילד, והמפגש שלו עם השורשים הגנטיים בהמשך".

הפגישות של חורי עם המרואיינים עוררו אצלה משקעי עבר ומטענים אישיים. גם בבית ילדותה חסַר מודל זוגי: הוריה התגרשו בגיל צעיר, והיא גדלה אמנם עם שישה אחים ואחיות, אך ללא קשר ממשי עם אביה. "תמיד הייתי ילדה טובה מאוד, ואפשר היה לחשוב שהנסיבות המשפחתיות פשוט עברו לידי. אם היית שואלת אותי בתחילת המחקר, הייתי אומרת לך שיצאתי לדרך מסקרנות גרידא, כי הנושא תפס אותי. עם הזמן המודעות שלי התעוררה, ופתאום נפל לי האסימון וזיהיתי מה מושך אותי. אחי הקטן הסתלבט עליי, איך לא הבנתי מלכתחילה שאני הולכת למחקר שמפגיש אותי שוב עם הסיפור שלי. אגב, האחים הם כוח רציני מאוד בחיים שלי. כששואלים אותי על התמונה הכוללת של חיי, איך היא בסך הכול טובה וחיונית, התשובה היא שזה בזכות האמא המדהימה שלי וגם בזכות האחים. עברנו את הכול ביחד, ויש לנו קשר טוב מאוד".

את הדוקטורט שלה, אחרי שני תארים בעבודה סוציאלית, עשתה חורי בהנחייתן של פרופ' רות לנדאו ופרופ' שלהבת עטר־שוורץ, והשלימה אותו בהצטיינות. היא מודה שהמסלול הדתי־הלאומי הקלאסי שקדם לפרק האקדמי בחייה – לימודים באולפנת בהר"ן ושירות לאומי – לכאורה אינו מוביל לעיסוק בסוגיה הרגישה של ילדי תרומות זרע. "חשבתי איך אני עושה את זה הכי מדויק ובלי לפחד, כי זה היה מפחיד", מסבירה חורי, והתשוקה לנושא ניכרת על פניה. "אני בחורה דתייה שגדלה במשפחה שמרנית ובמוסדות שמרניים. התחום הזה היה בגדר נעלם מבחינתי. בשלוש השנים הראשונות של המחקר, לא יכולתי אפילו להגיד בקול את הנושא שלו. הגעתי למילה זרע והייתי נתקעת. ראיתי אנשים מתכווצים מולי. בשלב מסוים התחלתי לפחד גם מהצד השני – שאולי יש לי אמירות שלא עוברות מסך באזורים הליברליים. אבל ככל שהתקדמתי ושמעתי את משתתפי המחקר אומרים דברים בצורה ברורה ומפורשת, וחוזרים על עצמם, הבנתי שאסור לי לרכך את הדברים שלהם".

היום לדבריה היא רואה עצמה כשליחה של ילדי התרומות. לאחר שסיימה את המחקר, היא הגיעה להרצות במחלקה להפריה חוץ־גופית באחד מבתי החולים בארץ, והציגה את המספרים, הליקויים והממצאים שהעלתה. "אחד הרופאים ניסה להתווכח איתי על הרבה היבטים, כאילו אני מציגה תמונה עגומה ולא בהכרח מציאותית. העליתי את המצגת שלי ואמרתי לו: 'בוא, תגיד לי איך אפשר לפרש אחרת את הנתונים'. נכון, ראיינתי רק 21 אנשים, אבל היה כאן מה שנקרא 'רוויה תיאורטית'. כשאתה עושה מחקר, ובריאיון ה־11 דברים כבר חוזרים על עצמם, קשה להתווכח עם זה".

מדוע שרופאי פוריות יתקשו לקבל את התמונה המורכבת שאת מציגה? לכאורה היא לא נוגעת ישירות לאיכות ולמקצועיות של עבודתם.
"אני חושבת שגם להם יש תודעת שליחות. מבחינתם הם עושים משהו גדול – בעבר נשים רבות היו מסיימות את חייהן בלי לזכות בהורות, וכעת הרופאים הם המושיעים הגדולים שלהן. ופתאום אני באה ומציגה להם צדדים פחות מחמיאים של העשייה הזו. אני לא רוצה להכריע בסוגיה כל כך גדולה, זה באמת לא הכיוון, אבל חשוב לי לשפוך אור על היבטים שעד עכשיו נשארו באפלה".

התלבטות סביב שולחן השבת

"בא לי להגיד לאמהות האלה שמחליטות להביא ילד לבד: תבינו שיש גם משהו מאוד קשה במה שאתן עושות. יש משהו לא טהור במה שאתן עושות. אנשים מעריצים את האמהות האלה, אבל די, תשחררו, זה לא כזה מדהים. אם הייתן רוצות סתם לגדל ילד, הייתן מאמצות. באמת, יש כל כך הרבה ילדים מסכנים בעולם שיכולים להיעזר בנשים כאלה. אבל לא, אתן רציתן משהו משלכן. יש כאן משהו אגואיסטי. יש כאן מחיר שהילדים משלמים" (מתוך המחקר של ד"ר חורי)

"חלקם התקשו אפילו לתאר את המצב של היעדר אב. הם הסבירו שזה כמו שישאלו 'איך זה לגדול בלי אח תאום'; אחת שאלה 'מה זה צירוף האותיות הזה, אבא?', כי אין לה ייצוג פנימי של המילה הזו. אחר דימה את זה למדף ריק. מצד שני, היו שדיברו על היעדר: יש להם ייצוג לאב, והם מנהלים איתו מערכת יחסים פנימית ערטילאית"

כיום עובדת חורי במרפאה לבריאות הנפש, ומקבלת מטופלים בקליניקה פרטית בשכונת קטמון. מלבד עיסוקיה אלו, היא גם מפעילה מעין שירות "שידוכי מטפלים": מכרים וזרים מבקשים ממנה למצוא להם איש מקצוע שאליו יפנו, והיא שולפת את השם המתאים, מתוך מאגר של עשרות מטפלות ומטפלים שהיא מחזיקה בראשה. הרשימה הולכת ומתארכת, ו"עוד מעט אני אצטרך להכניס את כל השמות לקובץ", היא צוחקת.

אנחנו נפגשים בדירתה השוכנת גם היא בקטמון, בלב הביצה הירושלמית. "אני מסיימת את המחקר כשאני בת 33, רווקה, וכך הנושא הזה הופך להיות עוד יותר קרוב אליי. רק בשבועיים האחרונים, מכרה אחת שלי הלכה על הורות משותפת – שגם זו אופציה שלא מדברים עליה הרבה, אבל היא פותרת כאמור הרבה מהבעיות – ומכרה אחרת החלה תהליך של תרומת זרע. במהלך המחקר ליוויתי בתהליך כזה גם את אחת מהחברות הטובות שלי, בחורה חילונית לסבית, והיום יש לה ילדה מהממת. בזמנו אמרתי לה 'תקפיאי זרע מאותו תורם, לילדים הבאים שלך', והיום אני מזכירה לה את זה – אבל בזהירות. למרות החשיבות של אחים עבור ילד, אם אי אפשר, אז לא בכל מחיר".

אפשר לומר שהנושא הזה הופך בשנים האחרונות לרלוונטי גם במגזר הדתי?
"כן, זה כבר לא משהו 'שלהם'. יש גם סוגיות הלכתיות סביב הנושא הזה, בעיקר כשמדובר בנשים נשואות. ההגדרה ההלכתית של ילד שנולד להן כך היא 'שתוקי', שהוא ספק ממזר, אבל לפי רוב הדעות בהיעדר יחסי מין אסורים – התמונה משתנה. נשים דתיות הולכות דווקא על תורם גוי כדי להימנע מגילוי עריות, אבל אז עולה חשש של מה שמכונה 'התבוללות רוחנית'. הנושא הזה מורכב מאוד, ואצל נשים דתיות על אחת כמה וכמה".

כשהפנינו לגורמים שונים העוסקים בתחום את שאלת ההתייחסות ההלכתית להבאת ילדים לעולם על ידי אמהות יחידניות, רובם העדיפו שלא לענות. מי שכן הסכים להשיב הוא הרב יובל שרלו, ראש ישיבת "אורות שאול" ומומחה לאתיקה רפואית. "אין מחלוקת בין כל פוסקי ההלכה שהדרך הראויה לכתחילה להביא ילדים לעולם היא במסגרת 'ודבק באשתו והיו לבשר אחד', כחלק ממשפחה מלאה", אומר הרב שרלו. "הדיון ההלכתי הוא על נשים שהגיעו לקו הגבול של יכולת הפריון – בין בדרך הרגילה ובין בהקפאת ביציות – ועתה נותרו בפניהן שתי אפשרויות ריאליות: להישאר ללא ילדים, או ללדת ללא נישואין. בנקודה הזו – בשל העובדה שאין איסור על הדבר; בשל העובדה שהמשמעות היא להישאר במצב שרחל אמנו אמרה עליו 'הבה לי בנים, ואם אין מתה אנכי'; בשל העובדה שמדובר בצורך חיוני כל כך במישורים האישיים והחברתיים – אני שייך לקבוצה המעודדת זאת, על אף החששות הקיימים".

החברה הדתית יכולה להסתגל למציאות של אמהות יחידניות?
"החברה צריכה לעצב דרך בה היא ממשיכה לקדם את הנישואין והלידה במסגרת המשפחתית, ובד בבד מבינה את הצורך החיוני בלהיות אמא, וקולטת כראוי את מצבי הבדיעבד של הלידה כאמא יחידנית".

"ככל שזה מתקרב אליי אישית, אני מתחילה לשמוע נשים שזה צועק להן מהקרביים, הרצון שלהן להביא חיים", אומרת יסכה חורי בחיוך. "בשולחנות שבת ביצתיים קורה לא פעם שמישהו מזכיר את הנושא של תרומת זרע – ואני יכולה לדבר על זה בלי סוף".

אבל את לא תגידי להם בשולחן שבת: "אל תעשו את זה, תראו מה מספרים הילדים שנולדו כך!"
"לא, אני לא אומר. דברים יוצאים מהקשרם מהר מאוד. כשמישהי סיפרה בשולחן שבת על ההתלבטות שלה, בחורה אחרת שישבה שם אמרה 'אני יודעת על מישהי שעשתה מחקר בנושא הזה, ואת הולכת להרוס לילדים שלך את החיים' – בלי לדעת שזו אני. אחת אחרת אמרה 'אפשר לעשות את זה ויכולים להיות להם חיים טובים'. כל אחד שומע מה שהוא רוצה, בטח כשמדובר בנושאים כל כך רגישים.

"מה שכן, אפשר לעשות את זה אחרת. אני מעלה תהייה: האם תרומת זרע אנונימית חייבת להיות האפשרות הראשונה שעולה על הפרק? אולי אישה תשקול את האפשרות של הורות משותפת, או להביא ילד מתורם מזוהה, או להקפיא מנת זרע מאותו תורם, כדי שלילד שלה יהיה בעתיד אח עם אותו מטען גנטי".

מה תאמרי לנשים שיתייעצו איתך לפני תהליך כזה?
"אומר להן לשקול – האם יש להן מערכות התמיכה המתאימות, והמשאבים הפיזיים, הכלכליים והנפשיים הנדרשים? אבדוק איתן אם יש דמויות נוספות כמו סבא וסבתא שיהיו לצידן. במיוחד סבתא, שהתגלתה כדמות דומיננטית מאוד אצל המרואיינים שלי. זה יכול להיות גם בן זוג שמצטרף אחרי הלידה, או אפילו קהילה מחבקת. בכל המקרים האלה, יש מה שנקרא 'השלישי'. הייתי מדברת איתן גם על הפתיחות בנוגע לסיפור הזה, הנכונות לנהל שיח מורכב ולהיות קשובים לכל ההיבטים שמתעוררים אצל הילד או הילדה".

תמשיכי לעסוק בנושא הזה גם עכשיו, אחרי שסיימת את המחקר?
"אני לא רואה אפשרות אחרת. זה ממש בנפשי. בכל הזדמנות ובכל מקום שירצו, אני אבוא לדבר. חובה לצעוק את הצד של הילדים האלה. אני הופכת את המחקר שלי למאמרים, כי בצורתו הנוכחית, אף אחד חוץ מאמא שלי לא ישב לקרוא את הכול. אני גם אוהבת מאוד את העבודה הטיפולית, וכשהטיפול מתחבר לי לנושא המחקר, אני מתרגשת בטירוף. כשמתקשרות אליי מטופלות שרוצות ליווי סביב הליך של הבאת ילד לעולם, אני מרגישה שהגעתי לפסגה".