כשאליהו יעקב בנא היה חוזר בערב מעמל יומו כבנאי בשוק מחנה־יהודה בירושלים, הוא היה פושט את בגדי העבודה המלוכלכים, מתקלח ומחליף בגדים, ולאחר שסעד את ליבו היה מכנס את נכדיו אל מול התנור החם, ומספר להם אגדות ומְשָׁלִים בכישרון רב. הנכדים וכל מי שנקלע לבית שברחוב האגס 1, היו יושבים מרותקים אל מול הסב המדבר בדרמטיות ושובה את לב כל מאזיניו. כשלא התחשק לו לספר עוד, היה בנא נוטל את העוּד, כלי המיתר הפופולרי בארצות המזרח התיכון, ומפליא בנגינה ובשירה בפרסית. לעיתים היו אלה פיוטים מסורתיים, ולעיתים שירים אחרים.
מאמרים נוספים באתר מקור ראשון:
מרוב אהבה: מפגש נוסף עם יוסי בנאי ז"ל
יש לו סיכוי: סל תרבות עם אביתר בנאי
פועל במה: סל תרבות עם אהוד בנאי
על אליהו יעקב בנא סביר להניח שכמעט אף אחד מכם לא שמע. גם בנו, מאיר אליהו בנא – ירקן חרוץ בשוק מחנה־יהודה – הוא דמות אנונימית עבור הישראלים. אבל הדור הבא לשושלת בנא, שהפכה עם השנים לבנאי, הוא כבר סיפור אחר. יעקב, גברי, חיים ויוסי – כולם יוצרים מוכשרים שהשפיעו על התרבות הישראלית. כמותם גם בני הדור הבא אחריהם – אהוד, אורנה, מאיר, יובל, אורי, אביתר, בעז. גם המילניאלים ממשיכים את המורשת, בדמות היוצרים הצעירים נועם ואלישע. אך נראה שהזרעים היו שם כבר לפני שנים רבות: בין שיראז בפרס לשוק מחנה־יהודה, בין פיוט מסורתי להצגה יומית בקולנוע רקס, בין תלמוד התורה לבית הספר אליאנס, ובין המרתף של סורמלו בכיכר ציון לבית הכנסת הפרסי "אוהבי ציון", קמה ונבנתה משפחה שהיא חלק בלתי נפרד מהתיאטרון, מהמוזיקה, מהקולנוע ומהבידור בישראל.
התערוכה "הבנאים – זאת המנגינה שלנו", שנפתחה לפני כשבועיים במוזיאון מגדל דוד בירושלים, עוקבת אחר יצירתם של בני משפחת בנאי לאורך הדורות, ופורשת את אחת החידות הגדולות בתרבות הישראלית: כיצד נוצר ריכוז כישרונות גבוה כל כך במשפחה אחת? האם זו תורשה או ירושה? עבודה קשה או יכולות מולדות? השפעה סביבתית או חינוך מהבית? "בכל מה שקשור לאמנות, ספרות, דרמה, שירה, כתיבה – צריך כישרון שהוא מתנת א־לוה, או שיש לך או שאין לך. לבנאים יש", אומר השופט בדימוס יצחק בנאי, אביהם של מאיר ז"ל, אביתר ואורנה. "הם נולדים כך וחיים את זה, והם טובים במה שהם עושים".
סמטאות ילדותי
"מסע של רחמים משיראז על גמל / ושנה באוניות מסע / יעקב בנו, ורחל אשתו, אליהו הקטן וחנה השכנה. / חתונה בחמסין, בדרך לירושלים. / בכורה ומאיר נולדו כבר פה. למאיר חנות ירקות בשוק. / יצחק בנם הוא האבא שלי, לומד משפטים עם כיפה בכיס. / יורד לדרום, בית משפט השלום"
(מתוך "רחמים", אביתר בנאי)
יצחק ורעייתו שמחה, אשת חינוך ומנהלת בית ספר לשעבר, בנו את ביתם ביישוב עומר, לא רחוק מבאר־שבע, שם כיהן יצחק בבית המשפט המחוזי. הוא פרש ב־1999, ולפני שלושה חודשים עבר עם שמחה להתגורר ליד בנם אביתר, בשכונת רמות בירושלים, 140 שנה לאחר שסב־סבו עלה לעיר הקודש.
באביב 1880 התאספו בני משפחת בנא לארוחת השבת האחרונה שלהם בשיראז, עיר הולדתם. בדרום־מערב פרס שררו אז רעב ומחלות, ולכן הם החליטו לעזוב; הם גם האמינו שהמשיח עומד לבוא, ורצו לקבל את פניו בארץ ישראל. לדברי אוצרת התערוכה במגדל דוד, טל קובו, כבר בשיראז בלטו בני המשפחה בכישרונם: "כשהשיעים עלו לשלטון בפרס, נאסר על המוסלמים לנגן, ולכן היהודים קיבלו על עצמם את העיסוק במוזיקה. הבנאים היו מהנגנים הבולטים, ולימים הביאו את המוזיקה משם לתוך היצירה שלהם כאן".
ראש המשפחה אז, רחמים בנא, העלה את משפחתו לארץ במסע ארוך שעבר דרך עיר הנמל בושהר שבמפרץ הפרסי, המשיך אל פורט־סעיד שבקצה תעלת סואץ החדשה, משם בים התיכון ליפו – ומיפו ירושלימה. בין החומות העות'מאניות הם נתקלו בקהילות ספרדיות ואשכנזיות סגורות, שלא מיהרו לקלוט אליהו את העולים החדשים. אחרי כמה חודשים של מגורי ארעי באוהלים, הוקמו להם מבני קבע במורדות הכפר סילואן; לימים, בתור בנאים, הם עצמם בנו את השכונות החדשות נחלאות ומחנה־יהודה.
כשיצאו בני המשפחה מאיראן, הצטרפה אליהם בת השכנים, חנה שרה בת ה־8. היא יועדה להינשא לאליהו יעקב הקטן – בנו של יעקב בנא ונכדו של רחמים. בתערוכה מוצגת שרשרת שקיבלה חנה שרה כמתנת פרדה מאמה שנותרה מאחור, בפרס. כשחצו את הגבול אל האימפריה העות'מאנית, נישאו שני הילדים הרכים זה לזה מסיבות של בירוקרטיה, אך החלו לחיות כזוג רק כעבור שנים. בנם היחיד, מאיר אליהו בנא, נישא בבוא היום לבת דודתו, בכורה מלכה שבתאי – ומשני אלה צמח למעשה כל שבט בנאי המוכשר.
ואלה שמות הבנאים, ותחילה שמונה אחים: יעקב, שחקן קולנוע ותיאטרון, 1919־1993; יצחק, שופט בדימוס, נולד ב־1930; יוסי, זמר, שחקן ובמאי, 1932־2006; חיים, שחקן, 1937־2008; וגברי, בדרן, שחקן וזמר, חבר בשלישיית "הגשש החיוור", נולד ב־1939. עליזה, שמואל ואברהם בנאי הם שלושת אחיהם שלא התפרסמו. מכל השמונה, רק גברי ויצחק עדיין חיים. יצחק בן התשעים הוא אביהם של שלושה אייקונים בתרבות הישראלית – מאיר ז"ל, אורנה ואביתר; לו ולשמחה יש גם בת נוספת, אפרת.
בשיר "אני וסימון ומואיז הקטן" מתגעגע יוסי לילדות הפשוטה בירושלים, אבל חיי הבנאים לא תמיד היו קלים ונוחים. האב מאיר אליהו עבד שעות ארוכות כדי להביא פרנסה הביתה. "הוא היה קם בארבע וחצי לפנות בוקר, יוצא לחצר ושר פיוטי בוקר מהתפילה", מספר יצחק בנאי. "היה לו קול ערב, והוא היה מפייט גם בבית הכנסת ובחתונות. מהחצר הוא היה ממשיך כל בוקר לבית הכנסת, משם לתנובה לרכוש סחורה, ובשש היה פותח את חנות הירקות בשוק. סבא היה מצטרף אליו שם".
האם בכורה מלכה הייתה קמה בחמש לפנות בוקר כדי להתחיל לבשל, לרחוץ, לנקות ולטפל בילדיה. השמונה, כך אמרה פעם, נולדו "בין כביסה לכביסה". "יש ליוסי שיר נוסף, 'ילדות קשה' שמו", אומר יצחק. "היינו בית של שבעה בנים ובת, עליזה, שהייתה כמו אמא שנייה בשבילנו. לא היינו משפחת שני ילדים ברחביה, אלא משפחה ברוכה בשני חדרים במחנה־יהודה הרועשת וגועשת". ובכל זאת יצחק זוכר בית שמח: "בשבתות היו ארוחות עם שירים ופיוטים שלפעמים הפכו לריקודים, ובפסח תמיד היינו עורכים סדר גדול משותף עם כל ענפי המשפחה, לפעמים חמישים איש. סבא שלי היה מנהל את הסדר ביד רמה".
שופט בשוק
"רחוב האגס אחד, מעל לחנות הירקות, / הבית ריק עכשיו וחשופים הם הקירות, / אבל ספוגים הם זיכרונות של חג, / ריחות של יסמין / וניגון ישן שלסעודה מזמין. // רחוב האגס אחד, ליד מורטות העופות, / ספרי קודש ישנים מצהיבים בארונות, / ואין עצה ואין תבונה כנגד הזמן, / הולך לו הגדול מגיע הקטן"
(מתוך "האגס 1", אהוד בנאי)
בשנת 1922 פנו תגרני שוק מחנה־יהודה אל ועד העיר ירושלים, בבקשה לסייע להם לרכוש אדמה ולבנות חנויות מסודרות, וזאת לאחר שהשלטונות הבריטיים הוציאו צווי פינוי ודרשו להרוס את חנויות העץ הזמניות. הבקשה התקבלה, וארבע שורות של חנויות הוקמו ברחובות האגס והתפוח. כך עברה משפחת בנאי להתגורר מעל לחנותה, ברחוב האגס 1.
בשנת 2000 הפך רחוב האגס לרחוב אליהו יעקב בנאי, ולא רק בגלל נכדיו וניניו המפורסמים. "סבא היה מעין מנהיג של העדה הפרסית בירושלים", אומר יצחק. "אנשים שיחרו לפתחו. כשהיו שכנים שרבו ביניהם, הוא היה מפשר. כך גם בין בעלי עסקים שהסתכסכו, ואפילו בין בני זוג".
אז היה בעצם שופט לפניך במשפחת בנאי?
"כן, סבא היה השופט הראשון במשפחה. בתור ילד הייתי יושב בחדר, מקשיב לדברים שלו, ולומד מהצעות הגישור והפשרה שהוא העלה. אולי בגלל זה הפכתי לימים לעורך דין ולשופט".
מכיתה א' עד כיתה ד' יצחק למד בתלמוד תורה. בכיתה ה' עבר לבית הספר המודרני אליאנס (כל ישראל חברים) במעלה השכונה, שם למדו גם רוב אחיו. ילדי משפחת בנאי אהבו לצפות בסרטים, ומקום של כבוד ניתן בתערוכה לקולנוע רקס, שמוזכר בשירו של יוסי. "כנער הלכתי להצגות יומיות ברקס", נזכר יצחק, "וכשבגרתי הלכתי להצגות ערב. אהבתי גם תיאטרון. לימים, כשהאחים שלי שיחקו בתיאטרון 'המטאטא', אהבתי ללכת לראות אותם".
עם סיום לימודיו בבית הספר היסודי הלך יצחק בעקבות אחיו הגדול שמואל, לעבוד בבית דפוס. משבע בבוקר עד שלוש אחר הצהריים הוא עבד עם אחיו, ומשם המשיך לתיכון ערב. לאחר שסיים את בחינות הבגרות המשיך ללימודי משפטים באוניברסיטה, בשעה שרוב אחיו פנו לעולם הבידור.
פינה מכובדת בתערוכה מוקדשת למרתף של סוּרָמֵלוֹ, אבן שואבת לאנשי בוהמה, שחקנים וזמרים, ולקהל הסטודנטים הצעיר של ירושלים: שם החלו יוסי וגברי בנאי את קריירת הבמה שלהם. "להורים שלי זה היה זר ומוזר", אומר יצחק על עסקי הבידור. "הם לא הכירו את זה, ולא הבינו איך אפשר להתפרנס מזה. בשבילם הצגה הייתה מה שסבא שלי עשה בבית, בלילות החורף הקרים. ובכל זאת יעקב התחיל לשחק בתיאטרון המטאטא בירושלים, ובעקבותיו הלכו גם יוסי וגברי. יוסי לא למד, הוא היה 'סלף מייד מן' מוכשר בכל תחומי התיאטרון – שיחק, ביים. גם גברי הצליח יפה מאוד. ההורים למדו לחיות עם זה. הם ראו שמעריכים את ילדיהם, מתייחסים אליהם בכבוד רב ואפילו מקנאים בהם, ובסוף הבינו שזה מקצוע ואפשר להצליח בו". בסרטון בתערוכה נראית האם, בכורה, מספרת ליוסי כי לא רצתה שילדיה יהיו שחקנים וזמרים, והעדיפה ש"יהיה להם מקצוע". אחרי שגם גברי פנה לאמנות, היא נהגה לומר: "זה המזל שלהם, אין מה לעשות".
מאיר אליהו לא זכה כמעט לראות בהצלחת ילדיו. "באחד הימים הלכתי לסעוד צהריים עם ההורים", מספר יצחק. "אמא ראתה שאין די לחם, אז היא ביקשה מאבא שירד לקנות. חיכינו לו כדי להתחיל לאכול, אבל הוא לא הגיע. אמא ביקשה שארד לראות מה איתו, ומצאתי אותו בחנות הלחם כשהוא מבולבל. לקחנו אותו לבית החולים, והתברר שהוא לקה באירוע מוחי. הוא נפטר בן 65".
בכורה האריכה ימים עד גיל 90. "היא ראתה את הצלחת הילדים, ראתה את העיתונות משבחת את תפקידיהם, ולמדה שהתיאטרון הוא דבר מכובד. היא הרגישה שיש לה סיבה להיות גאה".
משפחת פלויד
"אני כמו עץ שתול, שורשיי נחים / בין זיכרון יוסף לשכונת הפחים"
("בין זיכרון יוסף לשכונת הפחים", יוסי בנאי)
כס השיפוט רחוק מאוד מהבית ברחוב האגס. "אני מאמין בפתגם 'היזהרו בבני עניים כי מהם תצא תורה'", אומר יצחק בנאי. "דווקא הקושי מדרבן אותך – זה מה שהביא אותי להצליח, זה מה שהביא את שאר הבנאים להצליח. רציתי להוכיח שגם הבן של הירקן מהשוק יכול להגיע רחוק. בימי התיכון הייתי מבקש מאבא שלי להעיר אותי בארבע בבוקר כדי להכין שיעורים. אני חושב שאני יכול לטפוח לעצמי על השכם בגלל המקום שהצלחתי להגיע אליו".
עליך דילגה התורשה המשפחתית? אין לך נטייה למשחק או לשירה?
"בצופים ובאליאנס דווקא השתתפתי הרבה פעמים בהצגות של יום העצמאות, חנוכה ופורים, אבל לא ראיתי בזה ייעוד".
כמעט לכל אחד משמונת האחים נולדו ילדים שהפכו לאמנים ויוצרים, אבל אצל צאצאיו של יצחק התגלה ריכוז מיוחד של כישרונות. מאיר ז"ל היה הראשון שהתפרסם מבני הדור השני של משפחת בנאי: הוא ניגן וכתב שירים מגיל 17, והיה חתום על כמה מהקלסיקות של המוזיקה העברית בסוף המאה ה־20, כולל "תגידי אש תגידי מים", "אל תלכי מכאן", "כמה אהבה", "גשם", "וביניהם" ו"שער הרחמים". עם השנים חזר בתשובה, והרבה לבצע פיוטים בלחנים מקוריים. ב־2017 הלך לעולמו, לאחר שחלה בסרטן הוושט. אחותו אורנה התפרסמה לא במוזיקה, אלא בקומדיה: היא פרצה בדמותה של "לימור", בעיקר בתוכנית הבידור "רק בישראל", ובהמשך הופיעה בתוכניות הסאטירה "ארץ נהדרת" ו"מצב האומה", וכן בסרטים ובהצגות רבות. אחיהם אביתר, זמר ויוצר מוכשר ורגיש, התקרב לדת יותר מכולם, וכיום הוא מקיים אורח חיים חרדי.
האחות הרביעית במשפחה, אפרת, רחוקה מן הבמה. בריאיון בידיעות אחרונות ב־2019 סיפרה אורנה: "בסטנד־אפ אני אומרת: 'יש לי אחות, אפרת. היא לא מפורסמת, אבל היא כן קיימת'. אנחנו חברות טובות. היא העוגן בחיי. היא מצילה אותי תמיד, וכשצריך גם אני מצילה אותה. יש לנו אותו הומור… היא הייתה יכולה להיות שחקנית מצוינת או זמרת מצוינת, והעולם קצת פספס אותה".
כשאני שואלת לסוד הצלחתם של ילדיו, יצחק מכחיש כל מעורבות: "לא עשינו שום דבר מיוחד, ולא טיפחנו את היצירתיות. הם היו תלמידים טובים, סיימו את לימודיהם בהצלחה, ומגיל צעיר ראינו שאביתר ומאיר מוכשרים בצד המוזיקלי, ואורנה שחקנית טובה".
בתחילת דרכה היא התפרסמה בעיקר במערכונים, כביכול לא "שחקנית רצינית". זה הפריע לכם?
"שתעשה מה שהיא רוצה – היא עשתה בידור והיא עשתה תפקידים דרמטיים בקולנוע ובטלוויזיה, ונחמד תמיד לראות אותה מצליחה. היא טובה במה שהיא עושה".
אורנה עצמה, בריאיון לעיל, סיפרה שאביה דווקא התנגד לרצון שלה להיכנס לתחום הבידור. "אבא שלי מאוד רצה שאלמד עבודה סוציאלית", היא אמרה שם. "הוא חשב שאני צריכה לעשות משהו עם הרגישות שלי לחלשים… שני ההורים היו ממש נגד שנלך לעולם הבמה. הם ממש שטפו לנו את הראש מגיל צעיר, שהעולם הזה קשה, שהוא אכזרי: שאם אתה לא סטאר, אתה סובל… לא ראיתי אופציה אחרת. מבחינתי הבמה הייתה הייעוד שלי. לא יכולתי לדמיין את עצמי עושה משהו אחר".
גם הדור הבא במשפחה כבר מראה כאמור את כישוריו – נועם, בנו של מאיר, הוא זמר. "השאר צעירים יותר", אומר יצחק, "אבל אני בטוח שנראה עוד כישרונות שממשיכים את השושלת המשפחתית".
הוא התרגש מהתערוכה החדשה, ובמיוחד כשחזה בתמונותיו של מאיר, בנו המנוח. "שנתיים הוא נלחם במחלה, ובסוף היא הכניעה אותו. זה היה קשה מאוד. אבא ואמא שמאבדים בן – זה לא טבעי. אבל אנחנו מתמודדים עם זה".
יצחק מספר כי קיבל בהערכה את תהליך החזרה בתשובה של בניו מאיר ואביתר, כל אחד בדרכו, וגם של אחיינו, אהוד. "גדלתי בבית דתי, הוריי היו דתיים, ויש לי אהדה גדולה לשומרי מסורת. אני עצמי הולך לבית הכנסת בשבתות ובחגים. אביתר מקיים אורח חיים דתי מאוד, מתעניין בספרות הדתית ולומד, וזה יפה בעיניי".
אורנה היא לסבית, תל־אביבית ושמאלנית, ואביתר דתי וירושלמי. יש ויכוחים?
"לא. הם אוהבים זה את זה וקשורים זה לזה. אורנה לא אישה דתייה, אבל היא חוגגת את החגים איתנו, מליל הסדר ועד חנוכה. תמיד הייתה אצלנו בבית אווירה דתית, ושבת נשמרה כהלכתה".
הרעיון לקיום תערוכה העוקבת אחר הבנאים נולד דוקא בלונדון: טל קובו, אוצרת התערוכה, ואילת ליבר, מנהלת מוזיאון מגדל דוד והאוצרת הראשית בו, יצאו נפעמות מתערוכה על להקת פינק פלויד, שהוצגה במוזיאון ויקטוריה ואלברט. קובו הציעה ליצור תערוכה דומה על מוזיקה ישראלית, וכשחשבו יחד על נכס צאן ברזל מתאים, העלתה ליבר את הרעיון של משפחת בנאי. קובו התלהבה ויצאה למסע בין בני המשפחה, הקהילה הפרסית ואנשי ירושלים, במטרה לאתר כמה שיותר פריטים אותנטיים שימחישו את התרבות העשירה של העדה והסביבה שמתוכה צמחו הבנאים.
"התערוכה היא שיא של עבודת אוצרות ומחקר שארכה כשנתיים, ועסקה גם בפן ההיסטורי־תרבותי וגם בהיכרות מעמיקה עם בני המשפחה", מספרת קובו. בתחילה, היא אומרת, התקשתה להשיג שיתוף פעולה מצד הבנאים, אבל לבסוף הם פתחו בפניה "את ביתם ואת ליבם והפכו שותפים לדרך". לצד תצלומים מהאלבומים המשפחתיים, מוצגים גם חפצים שעברו במשפחה מדור לדור. "באמצעותם", אומרת קובו, "אנחנו מספרים לא רק את סיפורה של המשפחה, אלא גם לוכדים רוח של תקופה חשובה בהתגבשותה של החברה הישראלית".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
