הרבה לפני שהפך לאחד מאבות הגנטיקה והתעטר בפרס נובל, מצא את עצמו תומס האנט מורגן מייצר תולעים שטוחות. הביוגרפיות שהוקדשו לביולוג האמריקני התמקדו בהישגיו המדעיים פורצי־הדרך – פענוח תפקיד הכרומוזומים בתורשה, או מחקריו החלוציים על זבוב התסיסה – אבל על הרומן שניהל עם הפלנריה, תולעת פוזלת חובבת מים מתוקים, פסחו איכשהו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– איך כוכב אחד מעז: התעלומה ביצירתו של ואן גוך
– קייטנה: לא לילדים בלבד
– עתירה נגד מערכת הביטחון: לעצור את ההשתלטות הפלסטינית
בשלהי המאה ה־19, במעבדתו בוודס־הול שבמסצ'וסטס, התחיל מורגן בשורת ניסויים מרתקת. חומרי הגלם היו שניים: תולעת ואזמל. מורגן חתך את התולעת לשתיים, וחיכה לראות כיצד מתפתחות החתיכות לשתי תולעים שלמות. אז חתך תולעת לארבע – וכעבור זמן ראה כי כל הרביעייה חיה ובועטת. כך המשיך בסדרת חיתוכים ארוכה, ועקב בהשתאות אחר התופעה המופלאה שהייתה מוכרת כבר בעולם העתיק: רגנרציה. את שחזורם של אברי גוף קטועים פוגש למעשה כל מי שמבחין בשממית קטומת זנב, אבל במקרה של הפלנריה, הזנב שנחתך משחזר תולעת.
מורגן שאל את עצמו האם יש גבול לכמות החיתוכים שייצרו תינוקות פלנריה – וגילה שיש כזה: 279. הוא בחן האם קיים הבדל בין הרגנרציה בחלק של הראש לעומת החלק של ה"זנב", והאם צורת החיתוך משחקת תפקיד בהתחדשות. הוא חתך וחתך בידיעה שהתולעת לא חשה סבל ומשבטת את עצמה לדעת, לפעמים אפילו לקח איתו מהמעבדה כמה נתחי תולעים לביתו – "אבל רבות מהן מתו בגלל התנאים הירודים שבהן נשמרו", כתב במאמר שיצא בשנת 1898.
למרות כל התובנות המהפכניות שמובאות במאמר, לא היו למדען טכנולוגיות מולקולריות שיאפשרו לו להבין את המנגנון, לפענח איך יודעות החתיכות לייצר במקרים מסוימים דווקא ראש ובמקרים אחרים זנב. כששמע שהביולוג הימי הצעיר נורמן בריל עובד על רגנרציה בתולעים אחרות, אמר לו מורגן שהוא נוהג בטיפשות: "בגילך אתה לא יכול להרשות לעצמך לבזבז את הזמן. לעולם לא נבין את התופעה של התפתחות ורגנרציה".
מאז זרמו הרבה מים מתוקים, עוד פלנריות נחתכו והצמיחו אברים, סנפירי דגי זברה נגזרו והשתקמו, וזנבות שממיות נקטעו וגדלו רעננים. כלים חדשים שנוספו למדע פתחו צוהר גם למה שמורגן חשב לבלתי אפשרי. מעבדות בכל העולם יכולות היום לבצע סריקות גנטיות ומולקולריות, לכבות ולהדליק גנים המעורבים בתהליך הרגנרציה, ולהבין כיצד מתרחשת התופעה המופלאה שבטבע.
מבעד למיקרוסקופ נראית אחת השושנות כמו בלון מאורך של מפעיל ימי הולדת, אם נתעלם לרגע מקבוצת הזרועות המתנפנפת שבראשה. ברגע של שעמום במעבדה החליטה השושנה לסובב את הקצה שלה, סובבה וסובבה ואז ניתקה אותו ממנה. מזל טוב! שיבוט חדש שלה בא לעולם
את תחילתו של התהליך אני זוכה לראות במו עיניי, בחדר קטן וחשוך בגבעת רם. בתוך צלחות זכוכית שוכנות כאן שושנות ים מסוג נמטוסטלה, בעל חיים פשוט מאוד שמשתייך לקבוצת הצורבניים, לצד המדוזות והאלמוגים. ד"ר אורי גת ייבא אותן מהחוף הצפון־אטלנטי, וכך הפכה מעבדתו, במכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית, לחלוצת מגדלי הנמטוסטלות בישראל. במוחי דמיינתי את השושנות ענקיות הזרוע מ"מוצאים את נמו", בפועל הן ממש זעירות. "הגזמת", נעלב בשבילן המאסטרנט בני קימלפלד. "הן עצומות. בבתי הגידול הטבעיים, הגודל שלהן הוא רק כמה מילימטרים".
מבעד למיקרוסקופ נראית אחת השושנות כמו בלון מאורך של מפעיל ימי הולדת, אם נתעלם לרגע מקבוצת הזרועות המתנפנפת שבראשה. ברגע של שעמום במעבדה החליטה השושנה "לסובב" את הקצה שלה, סובבה וסובבה כאילו היא עומדת להכין ממנו זנב לכלב־בלון, ואז ניתקה אותו ממנה. מזל טוב! שיבוט חדש שלה בא לעולם. אני הגעתי בזמן רק לפינאלה. כשהיא פחות משועממת, יבוא אחד החוקרים ויעשה בעצמו את מלאכת החיתוך. קימלפלד יצטרף אליו וירדים קלות בעזרת טפטוף מגנזיום כלוריד למים, כדי שתישאר בתנוחה המתאימה. אגב, לא הפלנריה ולא ההידרה – עוד יצורה ימית אלופת רגנרציה – וגם לא יתר הקטועים הימיים, מרגישים כאב כלשהו. או לפחות, אין להם תחושת כאב כפי שאנחנו מגדירים אותה; לשם כך צריך מוח.
הכלים החדשים מאפשרים למדענים להציץ במה שרוחש במערכת הגנטית של הרגנרציה ביצורים האלה. הבנתה תוכל אולי לסייע בהתאמת טיפולים טובים יותר לפציעות אנושיות, או בשיקום אברים פגועים. "בפרויקט שהתחלתי פה לפני כמה שנים, ערכתי ניסוי פשוט מאוד, שלהפתעתי היה אחד הראשונים שנעשו בנמטוסטלה", מספר ד"ר גת. "חתכתי אותה לשניים לרוחב – זה חייב להיות כך ולא לאורך – ובדקנו מה קורה במקטע שייצור לנו מחדש את הזנב, לעומת המקטע שיצמיח ראש. התחלנו לעקוב לפי מרווחי זמן מוגדרים – נקודת האפס, 8 שעות, 24 שעות ועד 72 שעות, שאז כבר רואים את הזרועות החדשות. בדקנו מבחינה גנטית־מולקולרית מה קורה לאורך הזמן הזה. מיפינו את הפעילות של הגנים – אילו 'עולים' ואילו 'יורדים' – ומצאנו הרבה דברים שהפתיעו אותנו מאוד.
"עוד קודם ידענו למשל שבשושנה שלנו נמצאים גנים חשובים ששולטים ביצירת הגוף בכל עולם החי, גם באדם. הם יוצרים חלבונים שבונים את הציר וקובעים שהראש יהיה כאן והזנב או הרגליים שם. הגיוני שברגנרציה בעל החיים יצטרך אותם כדי לדעת איך לשקם את עצמו ולאיזה כיוון, אבל אם חשבנו לתומנו שבשושנת הים יהיו מעט גנים מהסוג הזה, רק אחד או שניים, כמו אצל זבוב התסיסה – מתברר שבנמטוסטלה, שהיא יצור מאוד פשוט וקדום, יש כעשרה. קיים אצלה רפרטואר גנים מגוון ועשיר. הודות למחקר שלנו במעבדה למדנו מה קורה בראש לעומת הזנב, איך הגנים השונים מתנהגים ומה ההיגיון שמאחורי תהליך הרגנרציה ושמירת הכיווניות הנכונה".
לב מתוצרת עצמית
גת ושותפיו למחקר יצרו רשימה ארוכה של כל הגיבורים המשתתפים ברגנרציה, כלומר גנים שניכרת פעילות מוגברת שלהם בשעות הקריטיות של יצירת גוף מחדש. את הממצאים הם פרסמו בכתב־העת BMC Genomics. "מפאת חוסר משאבים תמידי – אנחנו עובדים על אדי דלק, אני אומר לך – זה היה מאמר די צנוע. הוא חסר את ה'זיקוקים' שמצפים להם, השיטות הכי חדישות בתחום, אבל הוא התקבל יפה מאוד".
והיה עוד משהו מעניין שצץ בסריקות שנעשו במעבדה: "לא מזמן ישבתי עם התוצאות, הסתכלתי על רשימות הגנים לעומק, והופיעו שם גנים שלא שמעתי עליהם מימיי – ואני ביולוג התפתחותי לא מעט שנים. זה גן שנקרא Cthrc והוא אינו מוכר. אם תסתובבי פה באוניברסיטה ותשאלי אנשים, ספק אם יכירו אותו. את הפעילות שלו גילו בשנות התשעים המאוחרות: ראו שהוא 'עולה' כאשר יש פציעה של כלי דם גדולים – שהאיחוי שלהם גם הוא סוג של רגנרציה. החוקרים התקשו מאוד לאבחן את התפקיד של הגן הזה. מאוחר יותר, חוקרים מסין ומהודו גילו שאצל חולים בסוגי סרטן מסוימים, אלימים מאוד – שד, שחלות, לבלב, כבד ומוח – פעילות הגן הספציפי הזה השתבשה. זה גן שקשור בתנועתיות של תאים, וביטוי חזק שלו מעיד על תהליכי נדידה ופלישה של תאים סרטניים, שמובילים ליצירת גרורות. אם אתה מצליח לפגום בפעילות שלו – ויש לנו אפשרות לעשות את זה היום במעבדות – התאים פחות נודדים, פחות פולשים. באדם יש גן אחד כזה, בנמטוסטלה יש שמונה. זה הדליק אצלי כל מיני נורות, והתחלתי לחקור את האבולוציה של הגן הזה, ממש להתחקות אחר קורותיו".
במסגרת כינוס מדעי באירלנד שאליו הוזמן כמרצה, פגש גת באופן מקרי לחלוטין חוקר בשם ד"ר לוקאס לקלר, מהמעבדה לחקר הים בצרפת. בשיחה שנרקמה בין השניים סיפר לקלר כי הוא עובד בימים אלה על מדוזה מסוג קליתיה, והתברר שגם בה נמצאה משפחת הגנים המדוברת. במקרה של המדוזה יש 14 גנים כאלה שמעורבים ברגנרציה. שני המומחים החליטו לחבור יחד למחקר שיעשה סדר, יְמפה את עולם החי וימצא אצל מי קיים ה־Cthrc.
במאמר הסקירה, שראה אור לפני כמה חודשים בכתב־העת Genome Biology and Evolution, עלו כמה תובנות חשובות. למשל, מי מבעלי החיים "זקוק" למשפחת הגנים ומי יכול להסתדר בלעדיה, אצל מי הם עברו שינוי בהרכב והיכן נשארו כשהיו. "אני מעודד את חבריי החוקרים שעובדים עם חיות מודל שונות לבחון את העניין גם אצלם", אומר גת.
והיה מין אחד שהתבלט במאמר ההוא מעל כולם, וגן ה־Cthrc שלו נראה שונה לגמרי בהשוואה לכל השאר. הוא כעור, חי באדמה, מאריך חיים והמלך הוא עירום: קבלו את החולד העירום. "למכרסם הזה יש תוחלת חיים מטורפת יחסית ליונקים אחרים שקרובים אליו – בערך פי שבעה ממכרסמים כמו עכבר וחולדה, ולפעמים גם יותר. תכונה נוספת שלו היא עמידות יוצאת דופן למחלת הסרטן. החלטתי לבדוק – אולי יש קשר בין השוני המובהק של רצף הגן הזה אצלו, לבין החסינות שלו? ה־Cthrc, כמו שאמרנו, מבקר תנועת תאים, ולכן לא מן הנמנע שהוא מעורב בעמידות הייחודית הזו". החולד העירום עומד לשמש את גת ואנשיו במחקרים עתידיים. בינתיים חברו אנשי המעבדה לביוכימאית ד"ר דינה שניידמן, כדי להכיר את מבנה הגן שלא היה ידוע קודם. "כיום ניתן לבנות מודל תלת־ממדי אפשרי של החלבון", אומר גת. "עכשיו כשאנחנו יודעים איך הגן נראה, נוכל אולי להבין איך להתערב בו באמצעות תרופות, להפריע בפולשנות של תאים סרטניים, וכך להציל חיים. כשיש לך מבנה של חלבון, ואתה מבין לעומק איך הוא עובד, ייתכן שתוכל לחסום את הפעילות המשובשת שלו. אני מאמין שהדרך ממדע בסיסי ליישומים רפואיים פוטנציאליים היא קצרה משחושבים".
ד"ר אורי גת: "הסתכלתי על רשימות הגנים לעומק, ומצאתי שם גן שנקרא Cthrc. זה גן שקשור בתנועתיות של תאים, וביטוי חזק שלו מעיד על תהליכי נדידה ופלישה של תאים סרטניים, שמובילים ליצירת גרורות. אם אתה מצליח לפגום בפעילות שלו – ויש לנו אפשרות לעשות את זה היום במעבדות – התאים פחות נודדים, פחות פולשים"
לא רק חולדים צדו את עינו של גת. הסלמנדרה, דו־חיים פוטוגני, אהובה גם היא על החוקרים ונחשבת כוכבת־על ברגנרציה. בקיץ האחרון ביקר גת בארה"ב בתחנה הימית בוודס־הול – המקום שבו התחיל הכול – וחקר את הגן שלנו בסלמנדרה. מסקנות המחקר טרם פורסמו.
"לסלמנדרה יש יכולות־על. להרבה דו־חיים ולחלק מהזוחלים יש יכולת התחדשות, אבל רגנרציה של אברי גוף גדולים כמו שהיא עושה, זה דבר נדיר בקרב בעלי החוליות. הסלמנדרה יכולה לשחזר גף שלם, שאת זה אנחנו מכירים מבעלי חיים אחרים, אבל היא יכולה לשחזר גם את חוט השדרה שלה. אם תחתוך לה אותו, היא תיצור אחד חדש. אפשר לחתוך לה אפילו חלק מהלב והוא ישתקם – שאת זה אגב גם דגים יכול לעשות. בכלל, דג הוא היצור הכי מתוחכם ביקום. יש לו הרבה מהגנים־הכוכבים שאחראים גם לארגון הגוף שלנו, בני האדם".
ומה באמת על בני האדם? למה אין לנו רגנרציה שתצמיח אברים חדשים במקרה של קטיעה? "אנחנו לא יודעים. כדי לענות על כך, צריך להבין את התהליך על בוריו. רגנרציה היא מילה גדולה שמכילה בתוכה גם התחדשות של רקמות חסרות, תחום ענק שנקרא wound healing. הרי אם מכינה סלט במטבח ונחתכת, את לא דואגת, נכון? מקסימום תהיה לך צלקת. אפילו אם את טוחנת בשר והאצבע נקטעת עד אזור הפרק החיצוני, זה אמנם ממש לא נעים, אבל היא תגדל מחדש".
באמת?!
"אני אישית מכיר מישהו שזה קרה לו. צורת האצבע קצת השתנתה, אבל היא התפתחה מחדש. אם תאבדי גם את הפרק של האצבע, כבר אין רגנרציה. כלומר, היכולת שלנו מוגבלת. בחיים העובריים זה לא כך. אם אצבע או כל איבר אחר נפגע עוד ברחם, העובר ישלים אותם. זו יכולת שאנחנו מאבדים, והיא נשארת אצלנו רק בכבד.
"כרגע אין אופק יישומי לחקר הרגנרציה, בטח לא רגנרציית גוף מלא. עיקר המאמץ שנעשה כיום בסלמנדרות ודגי זהב למשל, הוא להבין כיצד משקמים עמוד שדרה שנפגע, וגם כאן עדיין רחוקים מלעזור למשותקי גפיים".
עניין האצבע המתחדשת לא נותן לי מנוח. אני מוצאת מקרה שאירע באנגליה בשנת 1974: ילד שאיבד את קצה אצבעו בתאונה הובא לבית החולים, הצוות הרפואי היה עמוס באותם רגעים מכדי לתפור את המקום. רופאה שהגיעה לטפל בו למחרת, גילתה שהאצבע החלה לצמוח מחדש. באותה שנה הופיע בכתב־עת לכירורגיית ילדים מאמר שהציע טכניקה של אי־התערבות במקרה של קטיעה כזו אצל ילדים קטנים. ד"ר כריסטופר אלן, מנתח אורתופדי מוושינגטון, סיפר גם הוא לפני כמה שנים על ילדה שהגיעה אליו לאחר שאצבעה האמצעית נתקעה בחישורי האופניים של אחיה, ונקטעה בחלקה העליון. הרופא לא מצא כלי דם לחבר את החלק מחדש, ובחר בחבישה. כעבור זמן חזרה אליו הילדה עם חלק האצבע בשקית – ותוספת חדשה לאצבע ביד. בשנת 2017 פורסם מאמר שהציג תובנות ראשונות על התחדשות קצות האצבעות באדם, כפי ששורטטו בעזרת הדמיית דופלר. התמונות בו, יש להודות, מפעימות (ולא קלות) לצפייה.
ללדת בכל שבוע
על דלת חדרו של גת תלוי פוסטר גדול של נמטוסטלה שנצבעה בגוונים זוהרים לצורכי מחקר, וזרועותיה פרועות ממעל. לידה על הקיר תלוי פוסטר נוסף – עכביש גדול על רשת ולצידו תמונת הגדלה של סיבים. מתברר שמדובר בשער של כתב־העת Current Biology, במחקר שגת עומד בראשו, ובעכביש בשם ארנאוס דיאדמטוס. "הגעת לאדם שהוא עוף מוזר", אומר לי גת. "אני עוסק בהרבה תחומים שונים. מה שאת רואה כאן קשור בשיתוף פעולה ביוטכנולוגי המבוסס על רשת העכביש. ישנם חלבונים מעניינים מאוד שמהם היא בנויה. סיבי הרשת, או משי העכביש, הם בין החומרים החזקים בטבע. לאורך עשר שנים עבדתי על התשתית המדעית שבעזרתה סטודנט שלי הקים את 'סיביקס' – חברה ירושלמית שמייצרת באופן סינתטי סיבים שזהים בתכונותיהם לאלה של העכביש. היישומים האפשריים הם רבים: טקסטיל, חומר לאפוד מגן, חיזוק לצמיגים, אין לזה סוף. מבחינה מדעית ייצרנו מערכת חדשה שמפיקה את הסיבים באמצעות הגן שמייצר אותם בטבע".
גת (57), נשוי ואב לשלושה, גדל ברחובות "שהייתה בזמנו אזור של שדות. כולנו חתכנו בימים ההם שלשולים לשניים וראינו אותם משלימים את עצמם". את התואר הראשון עשה כאן באוניברסיטה ואת השני במכון ויצמן – שם התמחה בווירולוגיה, וספציפית בנגיף ההפטיטיס בי. הידע הווירולוגי שצבר עוזר לו היום לחקור את נגיף הקורונה, שכנראה לא מתכוון להרפות מאיתנו בקרוב.
הדוקטורט של גת כבר עסק בקולטני הריח, שהתגלו באותה תקופה. משם עבר לפוסט־דוקטורט באוניברסיטת שיקגו, במעבדתה של פרופ' אליין פוקס – אחת המעבדות המפורסמות בעולם בתחום התפתחות העור והשיער. במסגרת המחקר שהוביל שם גת הצליחו החוקרים לגרום להיווצרות זקיקי שיער חדשים בעורם של עכברים בוגרים. למעשה, העכברים הפכו לכדורים צמריריים־שעירים של ממש. מבחינת המדענים, הרעיון היה כמובן להבין את המנגנון של התפתחות השיער; מבחינת המדיה – בי־בי־סי, סי־אן־אן וכל היתר – מדובר היה בבשורה של פתרון לבעיית ההתקרחות. "מצאנו מסלול קריטי מאוד להתפתחות זקיקי השיער, ולראשונה יצרנו זקיקים מעבר לשלב העוברי", אומר גת. "בפרסום לקחו את זה לכיוון פרקטי, של השתלת שיער. אז נכון שאפשר לשלוט בשיער באמצעות התערבות גנטית, אבל זה לא כדאי. שימי לב שהמחקר נערך בשנת 1998, ומאז ועד היום עדיין לא יצא טיפול בכיוון הזה. המטרה מבחינתנו הייתה קודם כול מדע בסיסי, אבל אני חושב שזה מקרה שיכול להדגים לאן הביולוגיה ההתפתחותית מסוגלת להגיע, וכמה היא רלוונטית לחיינו".
החוקרים הצליחו לגרום להיווצרות זקיקי שיער חדשים בעורם של עכברים. "בפרסום לקחו את זה לכיוון פרקטי, של השתלת שיער. אז נכון שאפשר לשלוט בשיער באמצעות התערבות גנטית, אבל זה לא כדאי ועד היום אין טיפול בכיוון. ובכל זאת, אנו רואים לאן הביולוגיה ההתפתחותית מסוגלת להגיע, וכמה היא רלוונטית"
גת שב משיקגו למכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית. הוא עבד קצת על התפתחות עור ושיער בעכברים כמודל להתפתחות אברים, "אבל היה קשה מאוד להתחרות מול מעבדות שנהנות מתקציבי־על. אז שוב החלפתי מערכת, אבל נשארתי בתחום הביולוגיה ההתפתחותית", אומר גת. התחום הזה, נאמר בקצרה, עוסק בהתפתחות משלב ההפריה ועד ליצור בעל מבנה ומיליארדי תאים.
לשושנות הים שלו הגיע גת בעקבות מאמר שנגע בבעל חיים ימי אחר. "קראתי מאמר שעוסק באותה מולקולה שנותנת הוראה לגוף 'תיצור ראש, תיצור רגל, תיצור כנף', וכיצד היא מתבטאת בראש של ההידרה. אמרתי לעצמי: איך יכול להיות שהיצור הזה, ששונה כל כך מאיתנו ואורכו רק סנטימטר, מכיל מנגנונים בסיסיים שקיימים ביצורים 'נעלים' ממנו – כמו עכברים ואנשים. כך מצאתי את עצמי מתעניין גם באבולוציה של המנגנונים האלה, איך זה קורה ולמה. הידרה היא בעייתית מאוד לגידול במעבדה, ולכן העדפתי שושנת ים, שהיא בעל החיים הקדום ביותר שאפשר לחקור מבין הצורבניים. אחת השאלות האבולוציוניות החשובות היא למה לבעלי החיים הנמוכים האלה – המדוזות, שושנות הים ועוד כמה חסרי חוליות – יש הרבה עותקים מהגן Cthrc, ואילו לנו, החולייתניים המתקדמים, יש רק אחד. זה אומר דרשני".
ומה התשובה?
"התשובה היא שכדי לענות על זה צריך כסף וכוח אדם. הגשתי בקשה לאקדמיה הישראלית למדעים, וזו לא מצאה לנכון לאשר אותה. הגשתי שוב ושוב, אחת ההצעות האלה זכתה לתגובות מעולות, אבל לא קיבלתי תקציב. על המאמר האחרון עם שותפי הצרפתי נלחמנו בשיניים, בלי כסף ובלי אוויר. זה דרש לילות של עבודה עם תלמיד ותלמידה שלי לשעבר. אבל אני מאמין במחקר הזה, ומקווה לדור המשך של חוקרים שיעבדו על הנושאים האלה, בתקווה לקדם את המדע הבסיסי ואת עולם הרפואה".
עד שזה יקרה, דור המשך צורבני בא לעולם כאן בחדר החשוך, בדמות שקיקי ביצים לבנבנות המוטלים במים. "נמטוסטלה אחת פולטת שק שמכיל מאות ביצים. מבחינת המסה זה כמו לידה, והן יכולות לעשות את זה כל שבוע. תחשבי שתלדי פעם בשבוע, ועוד תחיי לנצח", מתפעל גת. חשבתי. ויתרתי.
שושנות הים גם יולדות וגם משתבטות?
"זה רק מוכיח כמה הן יותר כישרוניות מאיתנו. הן יכולות להתרבות גם מינית וגם א־מינית".
ההפריה התקיימה בחסות קימלפלד, שסידר תאורה רומנטית שמדמה אור ירח וחום, וחיבר בין ביצים לזרע. למה יש צורך בכך? "אנחנו מרבים אותן מינית כדי שנוכל להסתכל על ההתפתחות, האמבריולוגיה", הוא מסביר. מבעד לעדשת המיקרוסקופ אני זוכה לראות את השלב הבא של הבייבי־שושנים: עיגולים לבנים בני יומם במגרש משחקים. הם נעים בצלחת הזכוכית כמו מכוניות מתנגשות, נתקלים בתינוק שושן עגלגל אחר וממשיכים הלאה. "יש להם איבר תנועה אחורי שבאמצעותו הם שטים", מסביר קימלפלד. "זו דרך ההפצה היחידה. בהתחלה הם מוטלים בשק, וברגע שמתפתח האיבר הזה הם יוצאים ונעים למקום אחר. אחר כך הם מורידים את הזנב, מגדלים זרועות, מתחפרים בקרקע ונעשים נייחים יחסית. אז הם יכולים להתחיל לטרוף סרטנים". התפריט הזה הוא שמעניק לשושנות הים את הבסיס הכתום, כמו אצל הפלמינגו שניזון מסרטנים והופך ורדרד.
"שושנות הים הרבה יותר דומות לנו, היונקים, משהן דומות ליצורים אחרים", אומר גת. "יש להן כל הכלים של הביולוגיה ההתפתחותית, באופן שמפתיע אותנו, החוקרים. הנמטוסטלות גם יודעות לחיות יפה מאוד ביחד בצפיפות במעבדה, ולא רבות על הטרף שלהן. מלבד התחום הגנטי, אולי לנו בני האדם יש עוד מה ללמוד מהחיות בנות האלמוות האלו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
