אזריה-איזנקוט \\ אריאל זיגלר
לא הרבה חידש אלאור אזריה בראיון הראשון שנתן מאז פרוץ הפרשה הנושאת את שמו, לפני כשנתיים וחצי. המטען והסכין נותרו מטען וסכין, המעיל השחור נשאר מעיל שחור, התהליך המשפטי שזוהם, החרטה שאיננה, וכן, גם המתקפות החזיתיות נגד ראשי המערכת והרמטכ"ל. השנה החדשה תהיה שנת פרישה של הרמטכ"ל מצה"ל, ובתקווה גם שנת פרישה של אזריה מהציבוריות הישראלית (זה כמובן לא יקרה, אבל למה לא לקוות? לפני הכול בשביל אלאור עצמו). עם הגעתה של השנה הזו, אפשר להציע לשניהם להתחיל מחדש.
בסופו של דבר, פרשת אזריה התנהלה לכל אורכה מעל לצמרות עצים. כולם טיפסו כבר ביום הראשון, ואת הדרך למטה לא מצאו עד היום. היציאה של דובר צה"ל לתקשורת, שעות ספורות אחרי האירוע, והגדרתו בצורה נחרצת כבר אז, הדרישה הראשונית המופרכת של התביעה הצבאית לאישום ברצח, ההגדרה של אזריה כגיבור ישראל, ההתבטאויות הנחרצות שהגיעו גם מצד שר הביטחון – כל אלו הוליכו את הפרשה אל מדרון תלול של התכתשות ציבורית בלתי פוסקת שנמשכה חודשים ארוכים. הפרשה הזו אפשרה לבעלי אינטרסים רבים לרכוב בלי הפסקה על הסיפור לטובת רווח צר שלהם – כשההפסדים העיקריים נרשמו "לזכות" צבא ההגנה לישראל, והחייל עצמו.
כעת, בראש השנה הראשון מאז פרוץ הפרשה שבו אזריה הוא אזרח שסיים לרצות את העונש שנגזר עליו, ורגע לפני פרישתו של רב אלוף איזנקוט מהפיקוד על צה"ל, נראה שהגיע הזמן לאתחל את פרשת אזריה. כבר בשבוע הראשון לפרשה, כשאזריה עדיין זכה לאנונימיות בכסות "החייל היורה", וכשאפשר היה להתחיל לזהות לאן הפרשה הזו הולכת, צריך היה הרמטכ"ל איזנקוט לזמן ללשכתו את אזריה, ולהביא לסגירתה של הפרשה. לחבק אותו, להסביר לו שטעה, לדרוש ממנו לקבל אחריות ולהביא לסיום העניין עם דין משמעתי נחרץ – מבלי להיכנס לחודשים ארוכים של משפט מייגע ומתוקשר יתר על המידה.
אבל את הנעשה אין להשיב. רק לנסות לתקן. ורגע לפני שהוא הופך לאזרח, ייתכן שזה הזמן המתאים לתקן – לזמן את אזריה ללשכת הרמטכ"ל ולהבהיר: צה"ל לא מוכן לקבל נטילה של החוק לידיים, אבל בכל מקרה מחבק את חייליו. מי יודע, אולי בהמשך יבשילו התנאים גם לפגישה בין משפחת אזריה לבין הפצ"ר.
העבודה יהודית \\ ישי פרידמן
שיח ה"הדתה" נמצא כאן כדי להישאר. הסיבה לכך, שפעילים וארגונים בשמאל הישראלי אימצו את השיח הזה כאבן דרך מרכזית בתפיסת עולמם. במובנים רבים, אנשי ארגון שמאל כמו "מולד" שמקדמים את השיח הזה, הם הדור הבא של השמאל הישראלי. מולד הוא ארגון שמבטא אידיאולוגיה מסוימת שחדרה למפלגת 'העבודה'. זה מולד, אלו פעילים נוספים של מפלגת העבודה כמו קרן ברל כצנלסון או המשמרת הצעירה, שאת סרטון ההסתה של יו"ר הארגון הזה, תומר פינס, הפיצו ברשתות במימון המפלגה בגאווה רבה. ח"כ סתיו שפיר, שהגיעה למקום השני בפריימריס הקודמים של העבודה, מזוהה יותר מכל עם המגמה הזו.
אלא שהזרם הזה שחרד מכל סממן מסורתי ולמעשה הולך ומשתלט על מפלגת השמאל, מעולם לא היה הקו הדומיננטי של העבודה ומפא"י ההיסטורית. היו זרמים אנטי דתיים שכבר נשאו סיסמאות של תיעוב כלפי הדת והציבור הדתי במפא"י, אך הם נדחו לטובת הסטטוס-קוו ומציאת פשרה בין החילונים לדתיים. למעשה, היה קו דומיננטי בתוך מפא"י שדווקא קרא להרים על נס את המסורת היהודית ודחף, אם תרצו, ליתר "הדתה" במרחב הציבורי. במובנים רבים מפלגת השמאל ההיסטורית, מפא"י, אחראית ל"הדתה" ולקיבועה של המסורת היהודית במרחב הציבורי.
קחו למשל טקסטים של אנשי מפלגת הפועלים כמו יצחק בן צבי, נשיאה השני של המדינה ומראשי תנועת העבודה. בן צבי טען שללימוד התנ"ך שהיה כה חשוב בעיניו, לא יהיה שום ערך, אם בקיבוצים לא יהיה כבוד לדת ולמסורת היהודית. "לא יהיה שום נזק לחינוכו של הילד, לא במובן הלאומי, ולא במובן הסוציאלי, אם יקשיב מדי שבת בשבתו לפרשת השבוע בבית הכנסת (דווקא שם!)", כתב בן צבי לחבר קיבוץ עין חרוד. לא זו בלבד, הוא סבר שכל מורה צריך ללמד תנ"ך עם כיסוי ראש ועל התלמידים לשנן פרקי מקרא בעל פה.
בן צבי לא היה לבד. דב סדן, איש רוח וחינוך של מפלגת העבודה, הלך בדרך דומה למורו, ברל כצנלסון. בשונה מחבריו הוא גם הקפיד על שמירת מצוות. סדן, איש מפלגת העבודה, עסק בהנחלת "תודעה יהודית" בחינוך הכללי. כן, אתם לא טועים, הוא למעשה עסק ב"הדתה". הטקסטים של סדן דורשים לבצע "הדתה", להחדיר יהדות, תורה ודת לנוער הצעיר במדינת ישראל, מתוך תפיסה שהיהדות היא חלק בלתי נפרד מהזהות.
האנשים הללו שהיו בשר מבשרה של המפלגה שהקימה את המדינה כבר לא נמצאים בה. התורות שלהם מבוזות על ידי צעירי המפלגה. לו בן צבי וסדן היו חיים היום הם היו מוקעים על ידי הדור החדש של השמאל. סביר להניח שהמשמרת הצעירה הייתה מקדישה להם סרטון מבזה, מולד היו שוקדים על מחקר "בלתי תלוי" על הנזקים של אידיאולוגיית בן צבי וסדן וסתיו שפיר הייתה מקדישה נאומי תוכחה נגד האבות המייסדים של מפלגת העבודה.
תרבות, ספורט! \\ מאור חורי
צריך לומר את האמת: אנחנו לא מצטיינים בספורט. נכון, פה ושם ניתן לצפות בהישגים ישראלים, אבל לעומת ההייטק, המדע, הרפואה, ותחומים אחרים, בהם אנחנו נחשבים למעצמה עולמית – בספורט אנחנו בפיגור. הסיבה לדעתם של אנשי מקצוע רבים היא "היעדר תרבות ספורט", אז השנה במקום להתלונן, כדאי שנפתח תרבות ספורט אמתית, כן – כאן בישראל.
כשמדברים על תרבות, כדאי להתחיל בקהל. לא פעם שמענו על קטטות בין אוהדים, שביום-יום יכלו להיות שכנים או חברים לעבודה. זה לא מקרי. בהיעדר הישגים, תופעת האלימות עולה לבמה המרכזית. אבל אחת הדרכים למגר אותה – היא להעניק לצרכני הספורט יחס הולם, כפי שזוכים לו צרכני התרבות.
למשל, הנפקת כרטיסים דיגיטליים לכל אירוע ספורט בארץ, ברכישה לפי ת"ז עם מושבים מסומנים. הדבר יבטל עומסים בקופות, יבטיח הנחות לזכאים (חיילים, נשים, נוער), ויאפשר לקהל להגיע זמן סביר לפני המשחק. אדם שיוצא מוקדם מהעבודה, מחכה בקופות, מגלה שאין הנחה לה הוא זכאי, נדחק בכניסה, ובסוף עומד וצופה ב"הצגה" לא אטרקטיבית, מטבעו יהיה עצבני, ועצבים גוררים אלימות. כמו כן, המהלך ימנע ספסרות, זיופים, וכניסת מורחקים, ויעזור באיתור מתפרעים.
לא אתמם, ספורט הוא אמוציונלי ומוביל להתפרצויות רגשיות, ולכן צריך לטפל באלו החוצות גבולות. במשטרה הקימו יחידה מיוחד נגד האלימות בספורט, אך הגיוני יותר שלכל איגוד/התאחדות/מנהלת יהיה "תקציב ביטחון" שיוקצה לפעילות של חברת אבטחה פרטית מומחית בתחום. הרי בעלי ברים ומועדונים מצליחים להתמודד עם לקוחות שתויים ומועדים לפורענות באמצעות מאבטחים אימתניים, למה שבספורט זה יהיה שונה?
עניין אחר הוא הקצאת רוב הכסף הציבורי למחלקות ילדים ונוער. אין סיבה שמשרד הספורט יממן למועדונים החתמות של כוכבים נוצצים, זרים או מקומיים, על חשבון משלמי המסים. המהלך אולי יפגע בקבוצות בטווח הקרוב, אך ישתלם להן בעתיד, וגם ייתן לדור העתיד אפשרויות רבות יותר להיכנס למסגרות בשעות אחה"צ, ויחזק את הקשר בינם לבין הענף בו הם משחקים.
עוד נושא שדובר רבות בהקשר תרבות הספורט בארץ הוא כמות ואיכות המתקנים. אמנם יש שיפור בנושא, אבל עדיין ניתן לצפות בהמון בנייני יוקרה שנבנים ובמעט אולמות ומגרשים. בשכונה שבה אני מתגורר אין מגרש טניס אחד, וכדי להגיע למגרש כדורגל מיושן מאספלט נדרשת הליכה של כעשרים דקות ברגל. פלא שילדים מעדיפים להישאר בבית ולשחק בפלייסטיישן?
כמובן שישנן פעולות נוספות שיכולות לשפר את איכות הספורט בארץ, אבל נקודת ההתחלה המוטלת על שרת התרבות והספורט היא קודם כל לחזק את הקשר בין שני הקצוות במשרדה, וליצור כאן תרבות-ספורט אמתית. שתהיה שנה טובה ומוצלחת.
גישת אולמרט \\ שירית אביטן כהן
רק לפני כחודשיים שוחרר ראש הממשלה לשעבר אהוד אולמרט מבית הכלא ומיד פרץ אל חיינו בסערה. ביקורת על ההנהגה, הצעות לחידוש המו"מ עם הפלסטינים, ספר חדש וכמובן שלל ראיונות המביעים אפס חרטה על מעשיו. היה אפשר לחשוב ש-18 חודשים בבית הכלא הם די זמן כדי לעשות חשבון נפש, אך נראה שאולמרט יצא החוצה נחוש לכפר על הזמן שהפסיד בראשות הממשלה עם שלל עצות ואמירות מעוררות מחלוקת.
השיא היה בשבוע האחרון עם הריאיון שהעניק לערוץ I24NEWS, ובו הודה כי תכנן למסור את מזרח ירושלים לפלסטינים, את הכותל לאו"ם, להכניס לישראל ב"פליטים" פלסטינים וכמובן לתת להם מעבר בין עזה ליו"ש. הוא הגדיל לעשות והשיא לאבו מאזן עצה כיצד יוכל "לזעזע את החברה הישראלית" אם יסכים לתוכניתו חסרת התקדים מ-2008, תוך שהוא מאשים את ממשלת ישראל הנוכחית בסרבנות שלום.
נראה שאולמרט פספס משהו בשנה וחצי האחרונות: הסקרים מבטיחים רוב לאותה ממשלה ולעומד בראשה באופן רצוף כבר יותר משנה, הישראלים לא רואים באבו מאזן פרטנר למעט מיעוט זניח, ובו, אם יורשה לי לומר, לא נותר ולו מעט אמון.
אז לרגל שנת תשע"ט הבאה עלינו לטובה, אני מציעה לראש הממשלה לשעבר לשבת קצת ולהתעדכן. לקרוא קצת מחקרים על החברה הישראלית ונטיותיה, להתעמק בחלקו של אבו מאזן במתן הגנה לטרור, לטרוריסטים ולרצח יהודים, ולגלות שאת התפיסה המדינית שלו, מחזיקים מעט מאוד מנדטים.
כדאי לאולמרט לבצע רענון של תפיסת עולמו המיושנת או לכל הפחות להימנע מאמירות שעלולות לפגוע באינטרסים של אזרחי ישראל. הוא אמנם שילם חוב לחברה כשישב בכלא, אך בידיו אחריות גדולה מאוד וראוי שיבין כי תקשורת מחבקת אינה מבטיחה מחילה אמיתית של רוב הציבור שנפגע ממנו.
הסוכנות של הרצוג \\ צביקה קליין
לקראת השנה החדשה, ביקר יו"ר הסוכנות היהודית החדש יצחק (בוז'י) הרצוג בארה"ב בתפקידו הטרי, והחל להיפגש עם גורמים בכירים בקהילה היהודית כדי ללמוד את השטח. טרם ברור לאן צפוי הרצוג לקחת את הארגון הוותיק, שנמצא בתקופה משמעותית שבה מעמדו וסמכויותיו משתנים, יש שיאמרו מתמעטים. הם כבר אינם השחקנים היחידים בעולם העלייה והקליטה. גם בנושא יחסי ישראל והתפוצות ישנם שחקנים רבים כיום, כך גם בעולם החינוך הבלתי פורמלי.
רבים מעובדי הסוכנות שמחים על בחירתו של הרצוג. אמנם היו"ר היוצא נתן שרנסקי הוא אחד מהדמויות המוכרות והמשפיעות בעולם היהודי. אך בל נשכח ששרנסקי כבר לא ילד, והם צריכים משב רוח רענן שיפיח חיות והתוויית דרך, חדשה או מחודשת.
כבר בתחילת דרכו, התבטא הרצוג בצורה מעט שונה משרנסקי סביב העלאתם של קהילת הנותרים באתיופיה לישראל. הוא הגדיר אותם כ"יהודי אתיופיה", למרות שישנו כמעט קונצנזוס בנושא שרוב הנותרים כלל אינם יהודים. הוא אף אמר שיילחם עבור קידום עלייתם של קרוב לעשרת אלפים הנותרים בגונדר ובאדיס אבבה. שרנסקי מאידך, ראה עצמו כגורם מבצע של מדיניות הממשלה, אשר אמנם החליטה להעלותם, אך גוררת רגליים זה כמה שנים.
השאלה היא עד כמה יוכל הרצוג לבצע שינויים בספינה כה גדולה וותיקה, אשר סוחבת עמה היסטוריה מפוארת, אך גם מיזמים או תפקידים שעברו זמנם. בראיונות שהעניק ובנאומים שנשא, טרם בישר הרצוג בשורה בכל הנוגע לפעילותה של הסוכנות היהודית ולחזון שלו לארגון. הוא בעיקר דיקלם את המנטרות הקבוצות על עלייה, חיזוק הזהות היהודית וחיבור הישראלים ליהדות התפוצות.
אני אישית מחכה לאותה בשורה, שגם עובדי הסוכנות היהודית מצפים לשמוע: מהי האג'נדה החדשה שהוא מתכוון להנחיל בשנים הבאות. שינויים בין לילה לא יקרו, אך אם ירצה, יוכל הרצוג אולי בקצת, לעשות כאן שינויי שישפיע לחיוב על העולם היהודי ועל חיבורו למדינת ישראל.
קול הבוחר המקומי \\ יאיר קראוס
יותר משהשנה החולפת הייתה חשובה, ואפילו יותר מארבע השנים שקדמו לה, את השנה החדשה – פתח לחמש השנים הבאות – אנו נפתח בעוד כחודשיים עם בחירה שתשפיע יותר מכל על החיים שלנו. או כמו שראש הממשלה נתניהו אוהב לומר, בחירה שתשפיע על "החיים עצמם".
ב-30 באוקטובר נצא לבחור את דרך החיים שלנו. את העדיפויות והאמונות בנוגע לחינוך, רווחה, איכות החיים, סביבה ולאינספור נושאים שמשפיעים על חיי היום יום שלנו. אלו לא יהיו בחירות של שמאל וימין סביב שאלות הרות גורל כמו עתיד ההתיישבות, מערכת המשפט ועוד. לא. אלו בחירות שמשפיעות באופן כל כך מידי על חיינו האישיים, והן יתקבלו מהעומד בראשות עיר או יישוב מגורנו.
כל החלטה של ראש רשות מקומית מיתרגמת מיד להשלכות. זה יכול לפגוש אותנו ברגעים מרגיזים כמו מול ערימות אשפה שמתגוללות ברחובות ללא מי שייטול אחריות ויפנה אותם. גם מול רגעים מרגשים של הופעה מוצלחת במרכזה של הכיכר העירונית או במוסד חינוכי יפה ונעים לילדינו.
התחושה כי חודשי התעמולה האחרונים מספקים מעין 'הצגה ללא קהל'. בכל עיר ישנו ריבוי מתמודדים שמבינים את הכוח וההשפעה שיכולה להיות להם בכיסא המועצה או בלשכת ראש העיר. מצד שני, מעטים הם המגיעים לכנסים הפוליטיים ומראים מעורבות אקטיבית במסעות הבחירות. איך זה בא לידי ביטוי? בואו נצלול לבחירות האחרונות שהיו ברשויות המקומיות.
ב-22 בנובמבר 2013 התקיימו הבחירות המקומיות האחרונות בתוך 187 רשויות מקומיות. עד כמה הן עניינו אותנו? שיעור ההשתתפות בבחירות המקומיות של 2013 עמד על 51.1%, נמוך בפחות מאחוז משיעור ההשתתפות שנרשם בבחירות 2008 (51.9%). לעומת זאת, בשיעור ההצבעה לבחירות הארציות, אלו שנערכו בשנת 2015, 72.3% מקרב בעלי זכות ההצבעה יצאו להצביע.
לשיעורי ההצבעה הנמוכים יש כמה סיבות, ביניהן ניתן להעריך כי רבים מקרב התושבים אינם מאמינים בכוחם להשפיע, לא מתעניינים בניהול היישוב שבו הם חיים ולא רואים בבחירות האלו כמאורע חשוב שמצדיק את ההשקעה בהליכה לקלפי הקרובה למקום מגוריהם. מנגד, נדמה לכאורה כי האזרח הרציונלי, היה מעדיף להשקיע את כל אונו ועניינו דווקא בבחירות המקומיות, שבהן יש השפעה משמעותית יותר ועליו ולקולו יש משקל רב יותר בקלפי. הוא יכול להכיר טוב יותר את נבחרת המתמודדים ולעשות בחירות מושכלות.
לרשויות המקומיות אין מעמד נחשב במיוחד בצל פרשיות השוחד שנחשפות בהן חדשות לבקרים. מצעד ראשי הערים שנוסעים ברכבי השרד למשרדי היחידה הארצית לחקירות פשיעה ארוך מדי והשלטון המקומי נתפס בעיני חלק מהתושבים כמקום מלא בשחיתות – בין אם התיקים נסגרים ובין אם מגיעים לערכאות הגבוהים יותר. דוחות מבקר המדינה חושפים חדשות לבקרים על התנהלות לקויה וקלוקלת של רבים מראשי הרשויות שרק תורמים לתחושת המיאוס וחוסר האמון.
ועדיין, בזכות הקול שלכם והמועמד הערכי, הישר והנקי בו תתמכו, יש כדי להכריע את הכף. אחרי ימי הסליחות והרחמים, חגי תשרי והחזרה לשגרה, כולנו נצטרך לבחור בדרך טובה יותר ואולי גם שונה מזו שהכרנו. תנו את קולכם ואמונכם במי שמנהיג את העיר, במידה שאתה מרוצים מתפקודו, או לחלופין בחרו בפתק שיאפשר לכם את הסיכוי לחיות במציאות שונה. בין כך ובין כך, אל תישארו בבית. אל תישארו אדישים.
