האב הרוחני הנסתר של הפוליטיקה הציונית-דתית

יום ראשון בשבוע שעבר, בית העלמין שבהר הזיתים. לא יותר מקומץ בני משפחה נאספו לאזכרתו של חיים משה שפירא, במלאת חמישים שנה לפטירתו. מניין לאמירת קדיש הושג רק בזכות השתתפות כותב שורות אלה ואדם נוסף מבאי בית העלמין. פלאי הסמארטפון אפשרו גם לנעמי כהן, בתו של שפירא המתגוררת בשווייץ, להיות "נוכחת" באזכרה ולומר כמה מפסוקי התהילים שנהוג לקרוא במעמד כזה. "כשסבא נפטר היו פה אלפי מלווים", תיאר בצער בנה של נעמי, עמנואל כהן, את ירידת הדורות. "אפילו בעשור לפטירתו עוד הגיעו כמאה אנשים. ועכשיו – בקושי מניין".

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מדד המפעלים המזהמים: "רותם אמפרט נגב" שוב בראש
– דעה: בעולם מתוקן אין מקום לתוכנית מתיחות
– סוף הסגר: בריטניה תשקיע מיליארד דולר במרכזי תעסוקה

תהליך כואב מעין זה חווה כל משפחה בחלוף השנים מפטירתו של יקירה, אבל כשמדובר במי שהיה מנהיגה הבלתי מעורער של הפוליטיקה הציונית־דתית לאורך שני עשורים, איש ציבור נערץ שתמיד היה מוקף בהמונים המבקשים רגע אחד מזמנו – זה כנראה כואב יותר. הציונות הדתית גם ידעה בעבר לבטא את ההערכה שרחשה לו, וקראה על שמו מוסדות ואתרים רבים. היישוב מרכז שפיר, שבלב המועצה האזורית שפיר, שינה את שמו ל"מרכז שפירא" עוד בחייו של השר. מוסד בשם "יד שפירא" שבאלון־שבות הוקם ותוקצב באופן רשמי כדי להנציח את מורשתו. שכונה שלמה שקמה בירושלים אחרי מלחמת ששת הימים, נקראה גבעת־שפירא על שמו. אבל גורלו של השם הזה רק מוכיח שגם הנצחה רשמית אינה מבטיחה זיכרון. עובדה: כמעט כל הירושלמים מכירים את השכונה בשם "הגבעה הצרפתית".

את שפירא זוכרים כיום בעיקר חוקרי הציונות הדתית, וגם הם זוכרים אותו במידה רבה בזכות הפערים בינו לבין יורשיו הפוליטיים. רוצה לומר: מכיוון שבחמישים השנים האחרונות קיבל הציבור הדתי־לאומי אופי ימני מובהק, והפך למוביל של מפעל ההתיישבות ביש"ע ושל מחנה הימין האידיאולוגי כולו, שפירא מתבלט במבט לאחור כאחד המנהיגים היוניים ביותר שידעו ממשלות ישראל. הקו היוני שלו ניכר במיוחד בתקופה שלפני מלחמת ששת הימים, כששפירא דרש שוב ושוב למצות כל סיכוי לפתרון מדיני. על כריכת הספר "מריאליזם למשיחיות", הבוחן את דמותה של הציונות הדתית לפני מלחמת ששת הימים, במהלכה ואחריה, מצטטים הפרופסורים אבי שגיא ודב שוורץ משפט חריף במיוחד שאמר אז שפירא: "אנו שרידי השואה, שרידי אושוויץ, ויש לחוס ככל האפשר על החיים".

שפירא היה גם האיש שהוביל למינוי משה דיין ומנחם בגין לשרים בממשלה, כדי ליצור ממשלת אחדות שתיהנה מאמון ציבורי נרחב. הרצון באחדות המחנה היה חשוב לו אף יותר מניצחון עמדותיו שלו. כשר המייצג את הציונות הדתית הוא ידע להילחם בחירוף נפש בסוגיות הליבה, אך מנגד הוא השתדל שלא להרבות בדרישות שימאיסו את המגזר הדתי על שאר חלקי החברה. כשפעילים דתיים ביקשו ממנו לנצל את כוחו והשפעתו בממשלה כדי להשיג דברים נוספים, נהג שפירא לומר להם בסבלנות, כמי שנאלץ להסביר לילדים את המובן מאליו: "חברים, אנחנו עדיין לא הרוב במדינה".

החסיד הנלהב והליטאי הקר

משה שפירא נולד בעיר גרודנה שברוסיה הלבנה (בלארוס) בשנת 1902, השנה שבה הוקמה תנועת "המזרחי" ובכך נוסדה למעשה הציונות הדתית המאורגנת. רבים יזכירו לו עובדה זו לכל אורך חייו, כרומזים שגורלו היה כרוך בגורל התנועה כבר מרגע לידתו ולידתה. גרודנה הייתה באותם ימים מרכז חשוב של עולם התורה הליטאי, ושפירא, שגדל במשפחה חרדית, למד שם ב"חדר" ובישיבה בראשותו של הרב שמעון שקופ, מגאוני הלמדנות הליטאית.

שפירא כעס מאוד על אצ"ל ולח"י כשפגעו בבריטים, אך לא הסכים בשום אופן לקבל את מדיניות הסזון של בן־גוריון. הרעיון שיהודים יסגירו יהודים אחרים לידי שלטון זר נראה בעיניו כפגיעה אנושה בעיקרון המקודש של סולידריות יהודית. ההתנגדות שהביעו שפירא ואחרים אכן הביאה להפסקת המדיניות המחפירה

עוד בהיותו תלמיד בגרודנה נחשף שפירא לתפיסת העולם של "המזרחי", התלהב ממנה, והקים בתוך הישיבה קבוצה של "צעירי מזרחי". בגיל 20 יצא לווילנה הבירה, ושימש שם מורה בבית ספר חרדי מייסודו של הרב חיים עוזר גרודז'ינסקי, נשיא מועצת גדולי התורה של אגודת ישראל. באותה תקופה נחלק הציבור היהודי בעיר סביב סוגיית בחירתו של רב ראשי, כשהמועמדים היו הרב גרודז'ינסקי והרב יצחק רובינשטיין, שעמד בראש "המזרחי" בווילנה. שפירא הטיל את מלוא כובד משקלו לטובת איש אגודת ישראל, פשוט משום שראה בו אישיות תורנית מרשימה יותר.

הקשר לעולם הישיבות החרדיות ליווה אותו לכל אורך חייו. בימי השואה, כסגן ראש מחלקת העלייה של הסוכנות היהודית, דאג שפירא להשיג סרטיפיקטים לרבנים ואדמו"רים חשובים גם מחוץ ל"תור" הרגיל של הקצאת האישורים, ואפילו על חשבון המכסה של חברי תנועתו. "אני גאה שהייתה לי הזכות לתרום לשיקומה של חסידות בעלז לאחר המלחמה", כך אמר כשנשמעה כלפיו ביקורת ביחס לחילוצם של האדמו"ר מבעלז ואחיו. עם הקמת המדינה היה זה שפירא שלחץ ופעל להקמת "חזית דתית מאוחדת" של כלל המפלגות הדתיות והחרדיות – המזרחי, הפועל המזרחי, אגודת ישראל ופועלי אגודת ישראל. בבחירות לכנסת הראשונה גרפה הרשימה הזו 16 מנדטים, הישג נאה לציבור שנחשב אז אנכרוניסטי, על סף שקיעה לשולי ההיסטוריה. שפירא ניסה לקיים את החזית המאוחדת גם בכנסת השנייה, אבל ההבדלים הרעיוניים והלחצים הפוליטיים הכריעו לפירוק.

גם במישור האישי היו לשפירא יחסי חברות עם כמה מגדולי עולם התורה הליטאי, כמו הרב יוסף כהנמן, ראש ישיבת פוניבז', או הרב יחזקאל סרנה, ראש ישיבת חברון. במוצאי שמחת תורה נהגו בני "חברון" ללכת לביתו של שפירא במרכז ירושלים, כדי לקיים דווקא שם את ההקפות השניות. לאנקדוטות האלה מצטרף ממצא מעניין: על קברו של שפירא בהר הזיתים חרותות המילים "קברניט היהדות הדתית", בלי דגש מיוחד, כפי שניתן היה לצפות, על המחנה הדתי־לאומי.

בחזרה לראשית הדרך: אחרי וילנה עוד הספיק שפירא לבלות שנתיים בברלין, שם למד בבית המדרש האורתודוקסי לרבנים, אך נראה שהפעילות הציבורית והתנועתית ריתקה אותו יותר מהלימודים. הוא היה בין מייסדי תנועת־בת של "המזרחי" – "החלוץ המזרחי", שהפכה כעבור זמן קצר ל"הפועל המזרחי". בגיל 23 עלה לארץ, ובכך מנע מעצמו את ההזדמנות להשלים תואר כלשהו, רבני או אקדמי. גם זה ישפיע עליו לאורך חייו: מקורבו משה מושקוביץ (מושקו) מספר ששפירא, למרות בכירותו בזירה הפוליטית, חש עצמו בעמדת נחיתות מול דמויות תורניות כמו הרב מאיר בר־אילן והרב יהודה לייב מימון, או מול דוקטורים כמו זרח ורהפטיג. "את הקשר בין המפלגה לרבנות הראשית הוא העדיף שיעשו הרב מימון ואחר כך ורהפטיג, כי לא הרגיש מספיק בעל מעמד לדון עם הרבנים", אומר לנו מושקו. גם בכך אפשר לראות דווקא ביטוי של עוצמה, מצד אדם המכיר בחולשותיו ואינו מנסה לחפות עליהן ביומרה ריקה.

תנועת "הפועל המזרחי" שהקים שפירא פעלה בנפרד מתנועת "המזרחי", ובין השתיים התגלעו מחלוקות עקרוניות ועימותים רבים. הראשונה, כפי ששמה מעיד עליה, הייתה תנועתם של החלוצים הדתיים, מקימי הקיבוצים והמושבים; לצד זאת שימשה עבור רבים מהעובדים הדתיים־העירוניים כאיגוד מקצועי, גורם שאינו רק אידאולוגי אלא מסייע בחיי היומיום. "המזרחי" לעומתה הייתה אליטיסטית יותר, תנועתם של הרבנים והעשירים. שפירא, שבא ממשפחה אמידה והיה בעל זיקה קרובה לרבנים, היה אמור לכאורה למצוא את מקומו בשורות המזרחי – "אלא שהוא היה קודם כול איש מעשה, לא הוגה דעות ולא אידאולוג", אומר לנו שוורץ, שחקר רבות את הציונות הדתית. "מהבחינה הזו, 'הפועל המזרחי' אכן התאימה לו יותר; מה גם שבארץ ישראל היא הייתה תנועה חשובה בהרבה מ'המזרחי'".

הפעילות בתנועה הפגישה את שפירא עם שמואל חיים לנדוי, מי שעל שמו נקראו לימים רחוב שח"ל בירושלים ושבט שח"ל של בני עקיבא. שני האישים היו דמויות שונות לחלוטין: שפירא הליטאי הרציונלי והקר, שדיבורו תמיד מתון ונינוח, ומולו שח"ל החסיד, בעל המזג הלוהט והעיניים הבורקות. ולא סתם חסיד, אלא כזה שראה את עצמו כתלמיד של הרבי מקוצק, מנהיג בעל נשמה סוערת ותובענית במיוחד. שח"ל היה הרוח החיה מאחורי הקמת "הפועל המזרחי", האיש שמלהיב את ההמונים בדבריו, ושפירא הפך ליד ימינו, מי שיוצק תוכן מעשי בחזונות הגדולים. למרות פערי האישיות, נראה שהשניים האלה ידעו להסתדר היטב.

בשנת 1928, כשהוא בן 36 בלבד, נפטר שח"ל באופן פתאומי, ושפירא הפך למנהיג היחיד של התנועה. הקריירה הפוליטית שלו התקדמה במהירות רבה: ב־1935, כמנהיג הפועל המזרחי, הוא נבחר גם להנהלת ההסתדרות הציונית, ובמשך 11 השנים הבאות שימש שם כסגן ראש מחלקת העלייה. כחבר הנהלה הוא היה אמור לעמוד בראש מחלקה, אבל בן־גוריון לא רצה שני דתיים בתפקידים מעשיים, ובהנהלת ההסתדרות כבר כיהן הרב מימון כנציג תנועת "המזרחי".

אחת הדרמות הגדולות שידע שפירא בתפקידו זה, הייתה נסיעה לאוסטריה ב־1938, כדי לחלץ כמה שיותר יהודים מהמדינה שהנאצים כבר השתלטו עליה. בין היתר נפגש שם עם אדולף אייכמן, שהופקד על "סילוקם" של היהודים. "אייכמן כנראה התרשם מאוד מסבא ומהאומץ שלו לבוא בכלל ולהופיע בפניו, ולכן הוא הציע לו 'מתנת פתיחה': אפשרות להעלות את עצמותיו של תיאודור הרצל מווינה לירושלים", מספר עמנואל. "סבא משה קם, הסתכל לו בלבן של העיניים, ואמר: 'הר אייכמן, אני לא רוצה עצמות. אני רוצה יהודים חיים'. אייכמן, שכעת התרשם עוד יותר, אפשר לו לחלץ מאוסטריה כאלף משפחות יהודיות. בכל חג היו צאצאי המשפחות האלה מגיעות לביתו של סבא, לברך את מושיען".

חלוצת ועדות החקירה

בשנתיים האחרונות שלפני הקמת המדינה כבר עמד שפירא בראש מחלקת העלייה, וכך היה אחראי לאחת המשימות החשובות ביותר של הציונות באותם ימים. ב־1948 התמנה לחבר מועצת העם ומנהלת העם – המוסדות שפעלו כממשלה וכגוף מחוקק בטרם קיומן של הבחירות הראשונות – וכך זכה להיות בין חותמי מגילת העצמאות. בטקס הכרזת המדינה ישב שפירא לשמאלו של בן־גוריון, כשמימינו יושב הרב מימון, שגם קם ובירך "שהחיינו".

בממשלה הזמנית מונה שפירא לשר העלייה ושר הבריאות, ומתוקף תפקידו הטביע את החותמת הרשמית של המדינה הצעירה על דרכון העלייה הראשון שהנפיקה. מאז ועד מותו ב־1970 כיהן שפירא כשר בכל ממשלות ישראל, בדרך כלל כשר הפנים. בניגוד למגמה המוכרת של ריבוי שרים ופיצול תיקים, אז דווקא מקובל היה להפקיד כמה משרדים בידי אדם אחד, וכך שימש שפירא לאורך השנים גם כשר הסעד, שר הדתות, שר הבריאות, יו"ר ועדת השרים לענייני ביטחון ועוד.

עמנואל כהן, הנכד: "אייכמן כנראה התרשם מאוד מסבא ומהאומץ שלו לבוא בכלל ולהופיע בפניו. הוא הציע לו 'מתנת פתיחה': להעלות את עצמות תיאודור הרצל מווינה לירושלים. סבא משה קם, הסתכל לו בלבן של העיניים, ואמר: 'הר אייכמן, אני לא רוצה עצמות. אני רוצה יהודים חיים'"

מבט ממעוף הציפור על פעילותו ב־22 השנים האלה מעיד ששפירא הציב לעצמו שלושה יעדים מרכזיים: שמירת דמותה היהודית של המדינה; דאגה לאינטרסים של הציבור הדתי בכלל, והציבור הציוני־דתי בפרט; והשמעת קול מתון בסוגיות חוץ וביטחון. בשלושת התחומים האלה מילא שפירא תפקיד אישי מכריע, ותוצאות מעשיו והחלטותיו ניכרות עד היום.

בכל הקשור לצביונה של המדינה, שפירא התעקש על כמה נושאים שהיו בעיניו חיוניים: הגדרת השבת כיום המנוחה הלאומי, וכמובן שמירתה בכל המוסדות הרשמיים; נישואין וגירושין כדת משה וישראל; הגדרת "מיהו יהודי", לגבי חוק השבות, בהתאם להלכה; הבטחת הכשרות בכל מוסדות המדינה; ומתן עצמאות לזרם החינוך הממלכתי־דתי, כולל הזכות לחינוך דתי לכל משפחה שתרצה זאת.

באותם עניינים שנראו בעיניו קריטיים, לא היסס שפירא להשתמש בכל התותחים הכבדים, כולל פרישה מהממשלה. העימות הראשון בסדר גדל כזה אירע בעקבות הניסיונות לנתב לחינוך חילוני את ילדי העולים מארצות המזרח, ומתימן בפרט. שפירא איים בפרישה, והדבר הספיק כדי שתוקם ועדת חקירה ממלכתית, הראשונה בתולדות המדינה. אחרי שהוועדה אישרה שאכן התבצעו מעשים פסולים כנגד אמונתם הדתית של העולים וילדיהם, נקבעו הנחיות חדשות שנועדו למנוע התנהלות כזו, והמפלגות הדתיות נרגעו. הפעם השנייה הייתה ב־1957, כאשר לתקופה קצרה תיק הפנים לא היה בידי הציונות הדתית. שר הפנים דאז, ישראל בר־יהודה ממפלגת "אחדות העבודה", קבע שכל אדם שיצהיר בתום לב שהוא יהודי – ייכלל בחוק השבות (הגדרת מיהו יהודי לא נקבעה בחוק עד 1970, והייתה פתוחה לשינויים לפי שיקול דעתו של שר הפנים התורן). במקרה הזה המפד"ל אכן פרשה מהממשלה; בן־גוריון בתגובה שלח שאלת חכם בעניין "מיהו יהודי" לכמה עשרות רבנים והוגי דעות יהודים בכל רחבי העולם. ככל הנראה, רשימת הנשאלים הורכבה על ידיו כך שתאפשר לו לרדת מהעץ. אחרי שרובם המובהק אכן קבע שהסוגיה צריכה להיות מוכרעת על פי ההלכה, חזרה המפד"ל לממשלה, כששפירא דואג לשוב ללשכת שר הפנים. מאז ועד מותו לא נפרד מהתיק הזה, ומאז ועד היום משתדלות המפלגות הדתיות ככלל שלא לשמוט מידיהן את התפקיד.

משבר נוסף סביב סוגיה דומה התרחש ב־1968: רב־סרן בנימין שליט מחיל הים עתר אז לבג"ץ בדרישה להכיר ביהדותם של ילדיו, שנולדו מאישה לא יהודייה. העותר גרס כי די ביהדותו שלו, ובחינוך היהודי שניתן לילדיו. בית המשפט קיבל את עמדתו, והמפלגות הדתיות שוב איימו בפרישה. זו נמנעה רק לאחר שבחוק נקבעה סוף־סוף הגדרה ברורה ל"מיהו יהודי", והיא ההגדרה ההלכתית: מי שנולד לאם יהודייה או שהתגייר. שפירא לא הספיק לברך על התיקון הזה; הוא נפטר ממש בסמוך להעברת החקיקה בכנסת.

יונה מעשית

גם בענייניה הפנימיים של הציונות הדתית הצליח שפירא לחולל נפלאות. הוא לקח על עצמו את ביסוסם של שורת מוסדות מגזריים מרכזיים: בנק המזרחי, עיתון הצופה, אוניברסיטת בר־אילן ומערכת הישיבות והאולפנות של בני עקיבא. שיטת העבודה הייתה מפא"יניקית קלאסית, וכללה אמצעים שהיום היו ודאי נפסלים על ידי הגורמים המשפטיים. כך למשל, במקרים של בנק המזרחי ואוניברסיטת בר־אילן דאג שפירא להיבחר כיו"ר הוועד המנהל של הגופים האלה, כדי לוודא שהדברים ייעשו בדיוק לפי תפיסתו והנחיותיו. גם את העיתון הדתי־לאומי הוא ליווה מקרוב, דואג עבורו אפילו להשגת מכונות דפוס חדישות מארה"ב.

ב־1957 קבע שר הפנים שכל אדם שיצהיר בתום לב שהוא יהודי – ייכלל בחוק השבות. המפד"ל פרשה בתגובה מהממשלה, ובן־גוריון שלח שאלת חכם בעניין לכמה עשרות רבנים. כשרובם קבעו שהסוגיה צריכה להיות מוכרעת על פי ההלכה, חזרה המפד"ל לממשלה, כששפירא דואג לשוב ללשכת שר הפנים ולא להיפרד עוד מהתיק

מושקו, שבמשך שנים ארוכות שימש כיועצו של שפירא לענייני המגזר, מוסיף פרטים על השיטות: "שפירא למשל התעקש שבר־אילן תיכנס לשטח השיפוט של רמת־גן. כל מי שמסתכל במפה מבין שזה לא כל כך הגיוני, והרבה יותר מתאים שהאוניברסיטה תהיה בשטח השיפוט הגובל (בעבר קריית־אונו, היום גבעת־שמואל – י"ש). אבל ראש עיריית רמת־גן, אברהם קריניצי, היה חבר קרוב שלו. גם הוא נולד וגדל בגרודנה, ובכל פעם שהם נפגשו, ישר התחילה ביניהם שיחה ביידיש. שפירא ידע שכל מה שיבקש מקריניצי לגבי בר־אילן יתמלא, ולכן האוניברסיטה נמצאת עד היום בתחומי רמת־גן.

"אגב, גם בתקופה ההיא נמשכה ההעדפה הברורה שלו לגדולי תורה ולפליטי שואה. כמה פעמים הוא אמר לי: אני מבקש שתעזור באופן מיוחד לרבי מצאנז, בקריה שלו בנתניה. הוא עבר את השואה בייסורים קשים, אז אני רוצה שתלך לקראתו אפילו לפנים משורת הדין".

מושקו עצמו נבחר בגיל 28 לראשות המועצה האזורית שפיר, שאותה הקים יחד עם השר. דרכו לפוליטיקה הארצית הייתה סלולה: "שפירא היה זה שהרכיב את הרשימה של סיעת המפד"ל – גם אם פורמלית היא אושרה על ידי הוועד הפועל. פעם הוא קרא לי ואמר: אני רוצה שתהיה חבר כנסת. אמרתי לו שאני מאוד נרגש מהכבוד, אבל אני מבקש להתייעץ עם אשתי ולחזור עם תשובה. אשתי המנוחה אמרה לי: 'אתה איש עשייה, מה תעשה שם בכנסת'. למחרת אמרתי לשפירא שזה לא מתאים לי, ובהתחלה הוא מאוד נעלב מכך שאני מסרב לתפקיד שרבים התחננו לקבל. במשך כמה ימים הוא לא דיבר איתי, עד שנרגע ואמר לי: כן, אתה צודק".

קו נוסף שאפיין את דרכו הציבורית היה כאמור מתינות. שפירא ביטא רגישות מוסרית וסלידה מפגיעה בלתי מידתית, ובימי מלחמת העצמאות ביקר את פעולת אצ"ל ולח"י בכפר דיר־יאסין, שם נהרגו כ־240 אזרחים בנסיבות שעד היום ניטש ויכוח לגביהן. ב־1953 היה בין השרים שיצאו בחריפות נגד פעולת התגמול של צה"ל בכפר הירדני קיביה, שבמהלכה נהרגו כמה עשרות אזרחים. בשעה שבן־גוריון הציג מעל במת הכנסת את האירוע כמעשה נקם של תושבים ישראלים שנמאס להם לספוג פיגועי טרור, שפירא ידע את האמת ומתח ביקורת נוקבת על הפעולה.

היוניות של שפירא לא נבעה רק מסטנדרטים מוסריים, אלא הייתה גם תולדת זהותו כאיש שבא "משם", ממקום שבו היהודים היוו מיעוט וידעו שאסור להם להסתבך עם הגויים. את הזהירות הזו הוא ביקש לייבא גם לארץ, אך כאן נתקל בהסתייגות צברית מ"הגלותיות" שלו. המתח הזה הגיע לשיאו בתקופת ההמתנה מורטת העצבים שלפני מלחמת ששת הימים. שליט מצרים גמאל עבד אל־נאצר הורה באותם ימים על סגירת מצרי טיראן בפני ספינות ישראליות, ודרש מכוח האו"ם בסיני – זה שהוצב שם לאחר מבצע קדש, כתנאי לנסיגה הישראלית – להסתלק מאדמת מצרים. לכול היה ברור שנאצר מתכנן לתקוף, והשאלה הגדולה הייתה אם לחכות למכת הפתיחה המצרית, או להקדים ולהנחית מכת מנע. שפירא היה זה שדרש בצורה הנחרצת ביותר כי הירייה הראשונה לא תבוא מצידנו. שרי הממשלה תהו איך דווקא הוא, נציג המחנה שאמור להתרגש מאפשרות החזרה לחבלי יו"ש, חושש כל כך מהזדמנות להרחיב את גבולות הארץ. שפירא מצידו הזכיר להם שגם בן־גוריון הקפיד שלא לצאת למלחמה בלי גיבוי ממעצמה גדולה אחת לפחות, שתעניק ישראל תמיכה מדינית. גיבוי כזה, אמר מנהיג המפד"ל, לא מתקיים במציאות של 67', ולכן מוטב שלא לתקוף. לחיזוק עמדתו הוא אפילו הלך להיפגש עם "הזקן" עצמו, ושמע ממנו את חששותיו מפני יוזמה מלחמתית ישראלית ללא תמיכה בינלאומית. דברים דומים, אגב, שמע גם הרמטכ"ל יצחק רבין מבן־גוריון, וייתכן כי השיחה ביניהם הייתה הגורם העיקרי להתמוטטותו למשך יממה, ערב המלחמה.

למרות העמדה היונית שהביע, שפירא דאג כאמור לצרף לממשלה גורמים ניציים הרבה יותר ממנו. הוא היה זה שהעלה את הרעיון להזמין לקואליציה את גח"ל של בגין ואת רפ"י, סיעתם של נאמני בן־גוריון, ולמנות את משה דיין לשר הביטחון. ראש הממשלה לוי אשכול נעלב מאוד מההצעה לוותר על תיק הביטחון – מה גם שתיעב את דיין, וחשש מהפופולריות שלו – אבל ניאות לבסוף. בדיעבד, כשהמלחמה התגלתה כהישג מרשים, רבים הודו לשפירא על יוזמת האחדות, שאכן הועילה מבחינה מורלית. רצונו למנוע את המלחמה, לא עמד בסתירה לאושר שלו לנוכח הישגיה: הוא היה זה שחתם בהתרוממות רוח, מתוקף תפקידו כשר הפנים, על הצו שסיפח לישראל את ירושלים המזרחית, והפך את העיר למאוחדת.

להציל את אלטלנה

אחד ההיבטים המרתקים בקריירה הפוליטית הארוכה של שפירא הוא שלכל אורך השנים הללו, למעשה מאז שהחל להוביל ב־1928 את הפועל המזרחי, לא קם ערעור ממשי על מנהיגותו. היו סיעות במפד"ל, היו תככים אישיים, אבל בשום שלב לא ניסה מישהו לקרוא תיגר על שפירא. נכדו משה חיים שפירא, הקרוי על שמו, מסביר שזו פשוט הייתה רוח התקופה: "אנשים אז קיבלו יותר את סמכות המנהיג ולא ערערו עליה". אחרים טוענים שזו לא רק התקופה, אלא גם האיש עצמו. "לסבא הייתה כריזמה שקטה", אומר עמנואל כהן. "הוא לא היה נואם דגול שמלהיב את ההמונים, אבל הייתה לו נוכחות שאי אפשר להתעלם ממנה. כשהוא נכנס לחדר, תשומת הלב מיד הופנתה אליו".

נורמה שפירא, כלתו של השר המנוח, מוסיפה: "הוא היה איש גדול ומרשים. היה מקפיד מאוד בלבושו, ועם שפם מטופח. כינו אותו 'קלארק גייבל של הכנסת'". לתכונות הפיזיות האלה אפשר להוסיף גם כמה תכונות אישיות, חשובות עוד יותר: שפירא היה איש מעשה מן המעלה הראשונה, מנהיג בעל יכולת הכרעה. בניגוד לפוליטיקאים רבים שחותרים כל חייהם לעמדת השפעה אך מעדיפים להיאלם דום ברגעי משבר, שפירא, כפי שעולה מהביוגרפיה שלו ומשיחות עם אנשים שפעלו לצידו, היה זה שמנסח במהירות ובבהירות את תגובתו למצב. מסכת הטיעונים שלו הייתה בדרך כלל בנויה וסדורה להפליא, בעלת מבנה לוגי ורציונלי שהקשה על יריביו להפריך את דבריו. לדבריו המקורבים, לא רק במפלגתו שאלו תמיד "מה אומר שפירא" (או, אחרי מותו, "מה היה אומר שפירא"); אפילו בן־גוריון, בעיצומם של דיונים גורליים בממשלה, ביקש באופן מיוחד לשמוע את דעתו.

האיש שהיה מספיק חזק ונערץ כדי להכריע בעמדותיו את כל מתנגדיו מבית, רצה בכל זאת לראות אותם יושבים לצידו במחנה משותף. עוד בראשית דרכו הוא פעל כאמור לאיחוד הפלגים השונים של הפועל המזרחי, שנחלקו ביניהם אם לפנות לברית עם הסוציאליסטים החילונים, או עם תנועת המזרחי הדתית־אך־בורגנית. לקראת הכנסת הראשונה הוא היה, כזכור, האדריכל הראשי של ריצה משותפת לכל המפלגות הדתיות, ובהמשך הצליח לאחד את שתי התנועות הנפרדות, המזרחי והפועל המזרחי, למפלגת המפד"ל המשותפת.

מאמצי הפיוס שלו ברמה הלאומית בימי המדינה־שבדרך היו משמעותיים עוד יותר. שפירא אמנם כעס מאוד על אצ"ל ולח"י שלא קיבלו את מרות המוסדות הלאומיים הנבחרים, ובפרט זעם על פעולות שפגעו ישירות בנציגי המנדט הבריטי – אך לא הסכים בשום אופן לקבל את מדיניות הסזון שהוביל בן־גוריון. הרעיון שיהודים יסגירו יהודים אחרים לידי שלטון זר נראה בעיניו פגיעה אנושה בעיקרון המקודש של סולידריות יהודית. ההתנגדות התקיפה שהביעו שפירא ואחרים, אכן הביאה להפסקת המדיניות המחפירה הזו אחרי זמן קצר יחסית.

גם במשבר אלטלנה היה שפירא בין הגורמים המרכזיים שניסו להשיג פשרה ולהביא לסיום הפרשה בדרכי שלום. לגופו של עניין הוא שוב הסכים עם עמדת בן־גוריון, ששלל כל פעילות צבאית "פרטית", אך שפירא גם הבין שכוונתם של ראשי אצ"ל בהבאת האונייה איננה למרוד בשלטון הנבחר; כל רצונם היה לספק לאנשיהם המשרתים בצה"ל כלי נשק חדשים ויעילים יותר, וכן לסייע למערכה שניהל אצ"ל בירושלים, שם לא הוכרזה באותו שלב ריבונות ישראלית. שפירא ניסה אפוא למנוע את הירי ההדדי במערכה על אלטלנה, הן כשהספינה הורידה בחוף כפר־ויתקין את מרבית העולים שעל סיפונה, והן בשלב הסופי והמכריע מול חוף תל־אביב. ניסיונותיו כידוע לא צלחו: אלטלנה טובעה, 16 מאנשי אצ"ל נהרגו, וגם שלושה חיילי צה"ל. לאחר הסיום העגום של הפרשה דרש שפירא להעלות את הנושא לדיון פוליטי וציבורי, כדי למנוע תקרית דומה בעתיד.

דווקא הוא, שוחר האחדות והפיוס, נפגע באורח קשה מאלימות פנים־יהודית. ב־29 באוקטובר 1957 הגיע למשכן הכנסת ב"בית פרומין" צעיר מעורער בנפשו בשם משה דוויק, שהיה לו סכסוך כלשהו עם הסוכנות היהודית. באין שום חציצה בין יציע האורחים לבין כיסאות המליאה, השליך דוויק רימון יד לעבר שולחן הממשלה. ראש הממשלה דוד בן־גוריון והשרים גולדה מאיר ומשה כרמל נפצעו באורח קל, ואילו השר שפירא ספג פציעה קשה הרבה יותר. רסיסים חדרו למעיו ולראשו, והוא הובהל לבית החולים הדסה. קהילות יהודיות וישיבות בכל רחבי העולם התפללו לרפואתו, וגם ידידיו בהנהגה החרדית קראו לתלמידיהם להצטרף לתפילות. לשמו משה נוסף השם "חיים", שליווה אותו מאז כשם ראשון. אחרי שורה של ניתוחי חירום יכלו הרופאים לבשר כי חייו של השר הפצוע נצלו, אך נדרשו עוד כמה חודשים של שיקום והחלמה לפני ששפירא שב לאיתנו ולעבודתו. כעבור כמעט שנה, בערב יום הכיפורים, שלח לו דוויק מתא המאסר מכתב חרטה ובקשת סליחה. שפירא אמר כי הוא מסכים לסלוח ברמה האישית, אבל הדגיש שהמחילה הזו לא תפטור את המתנקש מעמידה לדין פלילי של המדינה.

פעמיים שפירא

עבודתו הציבורית האינטנסיבית לא השאירה לשפירא יותר מדי זמן שיוכל להקדיש למשפחתו. אמנם עמדו לרשותו השבתות והחגים, אבל גם הם היו מלאים באורחים ואנשים שביקשו את קרבתו. הנכד עמנואל מציין ש"בכל שבת הוא נהג לעיין במדרש 'ילקוט שמעוני' על הפרשה, שאותו אהב במיוחד. הוא גם אהב לשיר זמירות וניגונים חסידיים עם חברים".

בנוסף לכך, על חיי המשפחה שלו העיבה נכותו של הבן הבכור, יהודה, יליד 1930. בהיותו בן חמש לקה יהודה בשיתוק ילדים (פוליו), ומאז ועד יומו האחרון היה מרותק לכיסא גלגלים. רק ב־1941 נולדה לשפירא ולאשתו ליזה בתם נעמי. "אבא כמובן דאג לכל צרכיו של יהודה, אבל מצבו של הבן הנכה היה קשה לו מבחינה רגשית", היא מספרת. "זה העמיק עוד יותר את השתקעותו בעבודה, בשעה שסבתא ליזה התמסרה כול־כולה לאחי. לפעמים הייתה נוסעת איתו לטיפולים בחו"ל, ואז הייתי הולכת עם אבא לאכול צהריים בכנסת".

יהודה שפירא, שלפני שנים אחדות הלך לעולמו, עבד כל חייו כעורך דין במשרד הפנים. נורמה נישאה לו כשהיה בן 42. "הוא היה אומר לי שקשה לו לעזוב את הבית, כי מגיעים לשם כל כך הרבה אורחים מעניינים", היא נזכרת. נעמי התחתנה כבר בגיל 24 עם ארתור כהן, מפיק קולנוע שחתום על "הגן של פינצי קונטיני", "החיוך האטרוסקי" ועוד סרטים רבים, ששישה מהם הניבו לו פרסי אוסקר. הזוג עבר לחיות בעיר בזל שבשווייץ, שם מתגוררת משפחתו של כהן מזה דורות. לאביה של נעמי לא היה קל. "בכלל היה לו קשה איתי", היא מספרת. "אני למשל הלכתי לתנועת עזרא ולא לבני עקיבא. עשיתי את זה כי הייתה לי שם חברה טובה, אבל את אבא זה די הביך – איך בתו של מנהיג המפד"ל לא הולכת לבני עקיבא? כשעברתי לגור בשווייץ הוא ביקש מאיתנו שנקנה בית בארץ, ושנבלה לפחות חלק מהזמן בישראל. הבטחנו לו שנעשה את זה, אבל בסוף מימשנו את ההבטחה רק אחרי מותו".

משה מושקוביץ (מושקו): "הייתה לו העדפה ברורה לגדולי תורה ולפליטי שואה. כמה פעמים הוא אמר לי: אני מבקש שתעזור במיוחד לרבי מצאנז, בקריה שלו בנתניה. הוא עבר את השואה בייסורים קשים, אז אני רוצה שתלך לקראתו אפילו לפנים משורת הדין"

חיים משה שפירא נפטר בי"ג תמוז תש"ל, 16 ביולי 1970, לאחר שלקה במחלת לב קשה. בן 68 בלבד היה במותו. את ארונו ליוו כל ראשי המדינה דאז, וכמובן גם מנהיגי הציונות הדתית. בין בני המשפחה יש מי שסבור עד היום כי הרימון שפצע אותו ב־1957 גרם להידרדרות הדרגתית במצבו הבריאותי, ובסופו של דבר הביא גם למותו.

"מהפכת הצעירים" במפד"ל – המהלך שבו חברו זבולון המר ויהודה בן־מאיר לאנשי גוש אמונים כדי להדיח את הגווארדיה הישנה של הנהגת המפלגה – התרחשה רק אחרי מותו של שפירא. רק אז צברו בני הדור הבא מספיק כוח ותעוזה, כשהם מקבלים רוח גבית ממלחמת יום הכיפורים, שהשפילה את כלל הצמרת הישראלית הוותיקה. המנהיג המנוח עצמו נשאר בקונצנזוס עוד זמן רב. גם כשמספר המגיעים לאזכרות הלך והצטמצם, הדרג הבכיר של המפד"ל הקפיד להשתתף באירועים האלה, לפחות עד עידן נפתלי בנט.

בשנים האחרונות שמו של שפירא הפסיק להיות מותג. סיפור שמתהלך בין כל צאצאיו מספר שלפני כמה שנים נכנס אחד מבכירי הציונות הדתית למשרדו של מושקו ב"היכל שלמה" וראה על הקיר שתי תמונות. "את הרב עמיטל אני מכיר", אמר האיש כשהוא מחווה לעבר אחת התמונות, "אבל מי זה השני?". "שפירא", ענה מושקו. "יוסק'ה שפירא?" שאל הבכיר בפליאה, "הוא ממש לא נראה ככה!"

הטעות המביכה הזו יכולה לאפיין רבים מבני הציונות הדתית של הדור הנוכחי, דור שלא ידע את משה. מעטים יכולים לספר מי היה שפירא ומה תרומתו לעולם שבתוכו גדלו. יהיה מי שיאמר שפוליטיקאים ככלל, אלה שלא הגיעו לדרג של ראשי ממשלה ונשיאים, אינם נותרים חקוקים לאורך ימים בתודעה הציבורית. אבל מושקו בכל זאת עצוב. המפד"ל הפקידה בידיו את ההקמה וההובלה של יד שפירא באלון־שבות, הוא מספר, כדי להנציח את שמו ופועלו של המנהיג. המוסד הזה הוציא ספר אחד על השר שפירא, אבל כיום הוא מתפקד בעיקר כמתנ"ס. מושקו מתלונן שגם התקציב הלך והתמעט עם השנים. בגיל 95, הוא כנראה אחד הבודדים בין אנשי הציונות הדתית, אם לא היחיד, שתמונתו של שפירא עדיין מפארת את משרדו.

לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il