בעיצומה של מלחמת העולם השנייה, מאות יהודים עולים על סיפונה של ספינת נהר קטנה, רעועה ועתיקה, במטרה לברוח מאירופה הבוערת תחת רגליהם. הם מגיעים איכשהו לים הגדול כנגד כל הסיכויים, ושם עולה הספינה על שרטון וטובעת לחופיו של אי בודד, קטנטן ושומם. בסופו של דבר, מרבית היהודים ניצלים ומגיעים לארץ ישראל.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– מנכ"ל משרד הבריאות: "נצטרך ללמוד לחיות עם הקורונה"
– הקורונה פתחה בפנינו אפשרות להיות מגן ליהודי העולם
– לעובדים הסוציאליים נמאס לעבוד בחינם
זה נשמע כמו תסריט הוליוודי מופרך, או תקציר של ספר היסטורי־בדיוני־יהודי מאת מייקל שייבון, אבל לפני שמונים שנה בדיוק הספינה פנצ'ו אכן עשתה את דרכה הבלתי אפשרית מנמל ברטיסלבה שבסלובקיה, שייטה במורד הדנובה עד למוצא הנהר בים השחור, ומשם המשיכה לים התיכון עד להתרסקותה על חופי האי הזעיר כמילי בים האגאי, בין כרתים לרודוס. על סיפונה היו כ־500 איש, רובם בני נוער חניכי בית"ר. בדרך נס הצליחו רוב הנוסעים להשלים את מסעם לאחר כארבע שנים, וביולי 1944 הגיעו לעתלית שבארץ ישראל.
את הסיפור המופלא על הפנצ'ו אפשר לשמוע בבית משפחת פרקש ברמת־אביב, מפיו של חיים, נער בן 91, שבגיל 11 עלה על הפנצ'ו יחד עם אמו, גיזלה. בעיניים בורקות ובחיוך רחב מספר פרקש, מניצולי הספינה המעטים שעודם בחיים, על שנות חייו הראשונות בעיר הולדתו חוסט שבצ'כוסלובקיה. "הספקתי לפקוד את כיתות א' וב' בבית הספר העממי, לפני שגירשו אותי משם. 'ז'יד, לך לפלסטינה', צעקו עליי מדי יום", הוא נזכר. "אבי, שלמה, עלה ארצה ב־1933, במסגרת האישורים שנתנו הבריטים ליהודים מאירופה בין שתי המכביות הראשונות. המטרה הייתה שמארץ ישראל אבא יצליח לסדר גם לי ולאמי אישור לאיחוד משפחות, אבל הבריטים טרפדו את העניין בתואנות בירוקרטיות שוב ושוב. בשלב מסוים אמא הבינה שאישור מסודר כבר לא יהיה, והחלה לחפש בקדחתנות דרך להוציא אותנו מאירופה, ומהר".
במאי 1940, כשלהבות מלחמת העולם השנייה הלכו וגברו, פרקש ואמו התגוררו זמנית אצל אחיה הגדול של האם בברטיסלבה, בירת סלובקיה, השוכנת על גדת הדנובה. לאוזני גיזלה הגיעה שמועה על ספינה קטנה, פנצ'ו, שכל נוסעיה מקבלים ויזות לפרגוואי – אך יעדה הוא ארץ ישראל. שערי אירופה החלו להינעל, והאם הבינה שזו ההזדמנות האחרונה להינצל. היא הצליחה להשיג שני כרטיסים, וב־18 במאי 1940 עלתה עם בנה על סיפון הפנצ'ו, למסע שאמור להימשך כמה שבועות – ונמשך ארבע שנים.
זו לא ספינת פאר
סופרת הילדים והנוער תמי שם־טוב, שכתבה על המסע הזה בספרה החדש "אני לא עוזב", מתארת בתוכו את המפגש הראשוני של המפליגים עם הספינה: "זה לא שמישהו ציפה לספינת פאר. כולם ידעו שהפנצ'ו היא אוניית משא ישנה מהמאה הקודמת, שעברה שיפוצים כדי שתתאים להפלגת נוסעים. אבל הגרוטאה עם הגלגלים הגדולים החיצוניים שהפליגה לכיווננו נראתה כמו גיגית פח משונה, שתקעו על הגג שלה שני צריפים וארובה. כמו צעצוע שילד הרכיב בעצמו. כולם נבהלו מהמראה שלה".
פרקש מסביר ש"זו הייתה גוררת פחם שמיועדת להעברת משא מנמל לנמל בנהר של מים מתוקים. גם על הדנובה היא לא שטה משהו. אנשי בית"ר קנו אותה שנה קודם לכן, ובנו שם דרגשים באורך 60 סנטימטר לאדם. במקור קראו לה 'סטפנו'. 'פנצ'ו' היא מילת סלנג בולגרית שמשמעותה חבר, והיא נקראה על שם ראובן פרנקו, מראשי בית"ר בבולגריה".
400 איש ואישה עלו על הפנצ'ו בברטיסלבה. 300 מהם היו בני נוער מאומנים ללחימה, חניכי בית"ר. מאה האחרים, ובהם פרקש ואמו, היו יהודים בעלי אמצעים באופן יחסי, שרכשו כרטיסים ובכך מימנו את הוצאות ההפלגה. בהמשך יצטרפו אליהם מאה יהודים מגרמניה, ששוחררו ממחנה דכאו בתנאי שיעזבו את אירופה בתוך שבועיים.
במשך חצי שנה שטה הספינה על הדנובה, וגורשה מנמל לנמל בהונגריה, רומניה ובולגריה. "החלפנו כל הזמן דגלים", מספר פרקש. "הסברנו שיש חולים על הספינה, אפילו הודענו על שביתת רעב, אבל בשום מקום השלטונות לא הסכימו שנעגון יותר מכמה שעות, ולא התירו לנו לרדת לרכוש אוכל ומים. המזל שלנו היה שקהילות יהודיות לאורך הנהר הגיעו לנמלים וציידו אותנו במעט אוכל ובגדים".
פרקש זוכר במיוחד את הרגע שבו חלפה הפנצ'ו בבודפשט: "מצד אחד הייתה העיר בודה על ארמונותיה היפים, ובגדה השנייה הייתה העיר פשט. מכיוון שכולנו רצינו לחזות ביופי האדריכלי, הלכנו לצד של הספינה שמאפשר את התצפית, והיא פשוט נטתה על צידה והחלה לטבוע. רב החובל צעק עלינו שנתפזר מיד בכל חלקי הספינה כדי למנוע אסון. עד כדי כך הפנצ'ו הייתה כמו קליפת אגוז במים סוערים".
לאחר תלאות רבות נחלצה הפנצ'ו מהדנובה, והגיעה לשפך הנהר לים השחור, סמוך לעיר סולינה שברומניה. "שם הייתה אמורה לחכות לנו אונייה גדולה שמתאימה לשיט בים", מספר פרקש, "אלא שהאונייה לא הייתה שם. בירור קצר הבהיר שהאונייה תגיע בעיכוב קל של חצי שנה. מפקד הפנצ'ו, יהושע הלוי בן ה־22, החליט שלא מחכים לה: יוצאים עם הפנצ'ו לים. זו נראתה כמשימת התאבדות, אבל המשך השהות על הדנובה תוך סיכון יומיומי לא היה מציאה גדולה הרבה יותר". היהודים הגרמנים שעלו על הספינה אחרונים דרשו לחזור לדנובה ולא לצאת להפלגה המופרכת בים, אך אנשי בית"ר הכריעו. ב־21 בספטמבר 1940 הפליגה גרוטאת הנהר לעבר ארץ ישראל.
אחרי חציית הבוספורוס והדרדנלים יצאה הפנצ'ו לים האגאי. באותה העת ניטשה באזור לחימה עזה בין האיטלקים לבריטים. הפנצ'ו נעה בין שני המחנות הלוחמים, וכמה פעמים כמעט עלתה על מוקשים ימיים. "למזלנו הספינה הייתה שטוחה יחסית, והגיעה לעומק של מטר וחצי מתחת למים. המוקשים היו בעומק של 1.7 מטרים. עשרים סנטימטרים יותר – והיינו מתפוצצים".
מחסור במי שתייה הוביל להתייבשויות והתעלפויות. כדי לפתור את הבעיה, צוות הספינה לקח את המים המתוקים מדוד הקיטור שהפעיל את מנוע הפנצ'ו, והחליף אותם במי ים. הדבר גרם לקריסת המנוע, והספינה הפכה באחת לפיסת פח נטולת יכולת תנועה באמצע ים אפוף לחימה. הבית"רים לא נכנעו למצב, והחליטו להפוך את גוררת הפחם לספינת מפרש. הם תפרו בדים והניפו מפרשים גדולים שיסייעו להם לנווט ולהגיע ליעד הנכסף. הפתרון המאולתר שרד זמן קצר: כעבור כמה שעות פרצה סופה, המפרשים נקרעו והספינה נסחפה לאן שנשאה אותה הרוח. באמצע הלילה נשמעה חבטה אדירה, ואחריה שקט מאיים. אחרי כמה רגעים נשמע קולו של המפקד במגפון המתכתי: "עלינו על שרטון, כולם מצווים להישאר במקומותיהם".
פרקש זוכר היטב את הרגע שבו התנפצה הפנצ'ו אל חופי האי הזעיר כמילי בדרום הים האגאי. "עלינו על השרטון בשעת לילה מאוחרת. המזל היה שהאונייה לא טבעה מיד, אלא נתקעה בין כמה סלעים. האופי הצבאי של ההפלגה והמשמעת ששררה בה הם אלה שהצילו אותנו. ברגעים כאלה, כשמים חודרים לספינה ואתה מבין שהיא עומדת לטבוע, האינסטינקט הכי טבעי הוא לקום ולנסות לברוח החוצה, לחוף. אם זה מה שהיה קורה, אין ספק שהיו הרבה נפגעים והרוגים. אבל הלוי ואנשי בית"ר הורו לכולם להישאר במקום, ואז באופן מסודר להפליא הוציאו קודם כול את הזקנים, הילדים והנשים, ורק בסוף את הגברים הצעירים. אף אחד מ־500 הנוסעים לא נשרט".
כשעלה הבוקר, גילו פרקש, אמו ושאר הנוסעים את המקום שיהפוך בעשרת הימים הקרובים לביתם: אי זעיר, טרשי ושומם, שאורכו כשני קילומטרים ורוחבו כמה עשרות מטרים בלבד. "זה בעצם סלע ארוך וצר", מתאר פרקש. "כשאתה עומד בקצהו האחד אתה רואה את קצהו האחר".
הפנצ'ו טבעה שעות ספורות אחר כך, אבל לוחמי בית"ר ניצלו את הזמן וחילצו ממנה כל מה שאפשר כדי לשרוד על האי, כולל פירוק כמה שיותר מפיסות העץ שהרכיבו אותה. "כילד, מבחינתי זאת הייתה חוויה כיפית ומשחררת", מספר פרקש, אחד מ־20 עד 30 ילדים שהיו בספינה. "יכולנו לרוץ אנה ואנה, לשחק כאוות נפשנו. המבוגרים, לעומת זאת, מרטו שערות בדאגה. הם ידעו שאין מספיק אוכל כדי לשרוד כאן יותר מימים ספורים, שלא לדבר על מים".
בכמה סיורים ברחבי האי הצליחו ניצולי הפנצ'ו למצוא מי גשם שנקוו באחד מנקיקי הסלעים, ולפחות בעיית המים נפתרה באופן זמני. ועדיין, כולם ידעו שזה רק עניין של זמן עד שימותו ברעב ובצמא. כדי להיחלץ מהאי פעלו מפקדי הספינה בכמה מישורים: הם אספו מראות, קטנות וגדולות, מכל הנוסעים, ובשעות היום כיוונו אותן לעבר כל מטוס שחלף בשמיים או אוניות שנראו מרחוק. בשעות הלילה הם הדליקו מדורה משרידי הפנצ'ו, בתקווה שמישהו יראה את נקודת האור ויבוא להצילם. במקביל, סירת הצלה קטנה שהייתה בפנצ'ו נשלחה לעבר האי כרתים, שלפי המפות שבידי רב החובל היה אמור להימצא כ־60 ק"מ מדרום להם. לסירה עלו חמישה בחורים חסונים – אחד מהם היה אִימִי שְׂדֵאוֹר ליכטנפלד, מי שלימים פיתח את שיטת קרב המגע והשריש אותה בצה"ל. המשלחת לא הצליחה להגיע לכרתים: היעד אכן שכן 60 ק"מ מדרום לכמילי – אולם כל סטייה קלה למזרח גרמה להם להחטיא אותו לגמרי. במשך חמישה ימים סבבו בים, אבודים. לבסוף מצאה אותם אוניית מלחמה בריטית, שאספה את חמשת החותרים התשושים ופינתה אותם לבית חולים באלכסנדריה שבמצרים – למעלה מ־500 ק"מ מכרתים, אך קרוב יותר לארץ ישראל.
בלגן ברודוס
עשרה ימים באוקטובר 1940, בדיוק במועד יום כיפור וחג הסוכות, שהו מאות יהודי הפנצ'ו על האי הקטן והשומם. פרקש זוכר היטב את התפילות הנרגשות שנערכו ביום הקדוש ביותר בשנה. מיד למחרת, הוא מספר, ניסו שניים מהנוסעים להקים סוכה, בתנאים בלתי אפשריים. "היו על הפנצ'ו שני בחורים חרדים, בני 18 בערך. קראנו להם בחיבה 'מנדלה ומנדלה'. הם היו נחושים להקים סוכה, אבל באמת שלא היה כל כך עם מה. הם לקחו כמה עשבים קשיחים שגדלו על הסלעים, הצליחו להעמיד אותם בגובה המינימלי מבחינה הלכתית, מתחו חתיכת בד וזחלו פנימה רק כדי לברך 'לישב בסוכה' ו'שהחיינו'. אני בא ממשפחה של חסידי סאטמר, ועד היום הולך לישיבות של סאטמר בירושלים ומספר לתלמידים את הסיפור הזה. על הדרך אני מנסה להחדיר בהם קצת ציונות".
בלילה העשירי לשהותם בכמילי, כשחיים וחבריו הילדים רצו מצד אחד של האי לצד השני, הם זיהו לפתע, מתוך החושך, גוש שחור שמתקרב לחוף. "זאת הייתה ספינה בינונית, ועליה שני אנשים לבושים לבן שדיברו איטלקית", מספר פרקש. "מיד קראנו לשני מבוגרים מהקבוצה שלנו שידעו את השפה. אנשי הסירה הורו לנו לכבות את כל מקורות האור, כולל המדורה, וסיפרו שמטוס איטלקי שחג מעלינו גילה אותנו כבר לפני כמה ימים, אבל בשל הקרבות באזור הם לא יכלו להתקרב. כעת, אחרי יומיים שקטים יחסית, הם הגיעו לגלות מי אנחנו ומה אפשר לעשות".
האיטלקים היו אז בעלי הברית של הנאצים.
"נכון, אבל חשוב לי מאוד שאנשים ידעו שהשלטון הפשיסטי אמנם כרת ברית עם הנאצים, אבל האופי האיטלקי הוא זה שהציל אותנו, ובזכותו אני יושב כאן היום מולך. מכאן ועד שהגענו ארצה, כמעט שלוש שנים, איטלקים שמרו עלינו בחיים שוב ושוב".
ספינת החילוץ האיטלקית הקטנה הייתה מסוגלת לשאת על סיפונה רק כחצי מיושבי האי. הנשים, הילדים והמבוגרים עלו עליה, והיא הלקחה אותם 160 ק"מ מזרחה משם, לאי רודוס שהיה אז כבוש בידי האיטלקים. לאחר מכן שבה על עקבותיה, אספה את הנותרים והביאה גם אותם. פרקש: "רודוס היה אז במצור. לא היה מספיק אוכל לתושבי האי עצמם ולא היה מקום לקבל אותנו. הביאו אותנו למגרש כדורגל, פתחו בו אוהלים ושם ישנו. בלילה הראשון כבר ירד גשם שוטף והעבירו אותנו לקסרקטין צבאי ישן, שם לפחות היינו מוגנים מהשמש והגשם. הקהילה היהודית הקטנה באי התארגנה, וכל משפחה אימצה ילד. כך שהינו ברודוס כשנה וחצי. הוקם שם גן ובית ספר, עד שהעבירו אותנו למחנה המעצר פרמונטי די טרזיה בקלבריה שבדרום איטליה".
כל מפליגי הפנצ'ו הגיעו למחנה?
"כמעט כולם. הייתה משפחה אחת על הפנצ'ו שעסקה בפרוות באירופה, והם נשארו ברודוס והצטרפו לעבודה בחנות פרוות מקומית. למרבה הצער, הם נשלחו כמה חודשים אחר כך לאושוויץ, יחד עם כל יהודי רודוס. היו גם כמה נוסעים שניסו לברוח מרודוס ולהגיע לחופי טורקיה. ארבעה בחורים לקחו סירה, אבל מהר מאוד התברר שיש בה חור. שניים טבעו, שלישי הצליח לשחות ולחזור לחוף, והרביעי, רגע לפני שהמים כיסו אותו, זעק 'שמע ישראל' – ובאותו הרגע הגיע גל גדול ושטף אותו לחוף. הוא חי עד היום ברמת־גן".
כמעט שנתיים שהו שורדי הפנצ'ו במחנה האיטלקי, בתנאי מאסר לא קלים אבל נסבלים, בוודאי לעומת מחנות ריכוז אחרים ברחבי אירופה בשנות השואה האיומות. יחסם של האיטלקים ליהודים הכלואים במחנה היה מיטיב כמעט, בעיקר ברגעי משבר. בקיץ 1943, כאשר הוורמאכט הגרמני נמלט מסיציליה שנכבשה בידי בעלות הברית, עברו גדודיו סמוך למחנה. "מפקד המחנה פתח את השערים ואמר לנו לברוח להרים ולחזור בעוד כמה ימים, אחרי שהשיירה הגרמנית תעבור. הוא לא רצה שיקרה לנו משהו רע. וכך היה".
מחנה פרמונטי נפתח ב־4 בספטמבר 1943, שישה שבועות אחרי הדחת מוסוליני. בתוך עשרה ימים הגיע הצבא הבריטי למחנה ושחרר סופית את יושביו, אולם לרבים מהעצורים לא היה לאן ללכת, ולפיכך הם נשארו במקומם ופרמונטי הפך למחנה עקורים. בינתיים, ביישוב העברי נעשו מאמצים רבים להעלות ארצה את נוסעי האנייה. באפריל 1944 הגיע לפרמונטי משה שרת, ראש המחלקה המדינית של הסוכנות היהודית, שהצליח להשיג מהאנגלים סרטיפיקטים לכל נוסעי הפנצ'ו. כמה שבועות לאחר מכן לקחה אותם אונייה למצרים, ומשם נסעו כולם ברכבת לעתלית. המסע בן ארבע השנים הגיע סוף־סוף לסיומו.
כולנו זקוקים לחסד
הרפתקאותיה המדהימות של הפנצ'ו עומדות בלב ספרה החדש של סופרת הילדים והנוער עטורת הפרסים תמי שם־טוב, "אני לא עוזב" (הוצאת כנרת זמורה). לפני כשמונה שנים ראה אור ספרה "אני לא גנב", על ילדי בית היתומים של יאנוש קורצ'אק בוורשה. הספר מסתיים כחודשיים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה; הספר החדש הוא מעין המשך, המתאר את קורותיהם של רוזי ואיצ'ו, שני חבריו הטובים של יאנק, גיבור הספר הראשון, שעלה ארצה לפניהם.
"הכול התחיל בהחלטה שלי לכתוב ספר על קורצ'אק, אבל לא כזה שיספר את הסיפור הידוע על המוות שלו בטרבלינקה יחד עם הילדים, אלא על החיים שלו", מספרת שם־טוב. "רציתי שידעו לא רק על החודשים האחרונים אלא על שלושים שנות פעילות של בית יתומים חדשני ופורץ דרך, שמאות ילדיו קיבלו חיים חדשים וניהלו בעצמם את עולמם. כך נכתב 'אני לא גנב', שלקראתו צללתי לתוך דמותו של קורצ'אק ולמדתי עליה המון, ממש הרגשתי שפגשתי אותו".
ספר המשך לא ממש היה חלק מהתכנון שלה. "באופן עקרוני אני לא כותבת ספרי המשך, כי הם בדרך כלל נמשכים כמו מסטיק. אלא שכמעט בכל מפגש שלי עם תלמידי בית ספר נשאלה השאלה מה קורה עם רוזי ואיצ'ו. השארתי אותם בגטו ורשה, רגע לפני השואה, ובשלב מסוים הרגשתי שהפקרתי אותם. כך הגיעה ההחלטה לכתוב את 'אני לא עוזב'. התחלתי לבנות לרוזי ואיצ'ו דמויות. איצ'ו נבנה בהשראת דמותו של מרק אדלמן, אחד מלוחמי גטו ורשה שזכרו נמחק כי היה שייך לבונד, תנועה שנמחקה לחלוטין. זו הייתה מפלגה ענקית בפולין של יהודים שהתרבות היידית הייתה חשובה להם, בעלי מלאכה סוציאליסטים אבל לא קומוניסטים. הם היו בעימות עם הקומוניסטים מצד אחד ועם הציונות מצד שני. גם הצד הבית"רי מוזנח בזיכרון השואה, גם הצד החרדי לא מטופל מספיק – כל מי שלא ציוני לא מטופל. וזה מפריע לי. כשהצבתי את איצ'ו הבונדיסט על ספינה בית"רית יכולתי לכתוב על המתחים הפוליטיים שהיו זזמן בקרב יהודי אירופה, בלי לטבוע בהם.
"ידעתי שאני צריכה להוציא את רוזי ואיצ'ו מפולין, ולהעביר אותם חיים ושלמים לארץ ישראל. זה לא היה פשוט. היו אז כל כך הרבה זוועות, והתחלתי לבקש דרך לעשות זאת באופן אותנטי מבחינה היסטורית עד כמה שאפשר. מכיוון שזה ספר לבני נוער, ההחלטה הייתה שאני לא נכנסת לזוועות השואה או למחנות. אם אחד מהגיבורים היה מגיע למחנה, לא יכולתי לכתוב את הספר".
חוקרת השואה פרופ' חוי דרייפוס, מרצה להיסטוריה באוניברסיטת תל־אביב וראש המרכז לחקר שואת פולין ביד ושם, סייעה לשם־טוב בתחקיר, והפנתה אותה לרשימת אוניות שיצאו מאירופה בתקופה שעדיין היה אפשר לעשות זאת. "קראתי, והבנתי שהיו בשנת 1940 שלוש ספינות נהר שהצליחו להשתחל מאירופה, ועליהן פליטים יהודים. בשני מקרים המפליגים עלו על אונייה גדולה יותר ואחר כך נתפסו והוחזרו לאירופה – והמקרה השלישי הוא הפנצ'ו. ברגע שהבנתי את מה שאירע לספינה הזו ידעתי שיש לי בינגו. זה הרי סיפור שלא הייתי מעיזה להמציא בעצמי. ספינה שיוצאת לים הגדול נקלעת לאי בודד, ובכל זאת כל נוסעיה מצליחים להישאר בחיים ולעלות ארצה בסופו של דבר. ידעתי שרוזי ואיצ'ו שלי יעלו גם הם על הספינה הזו. וכך כתבתי את 'אני לא עוזב'".
אי בודד הוא נקודת פתיחה מצוינת לכל סיפור הרפתקאות, אבל אצלך הוא מופיע באמצע הספר.
"היו לי שני ילדים שהייתי חייבת להוציא מוורשה. הסיפור חייב להתחיל שם, להמשיך בסלובקיה ורק אז להגיע לשיט על הדנובה ולצאת לים. הפנצ'ו אמנם סחפה אותי, אבל לא השתלטה עליי".
הבחירה שלך לא להיכנס לזוועה מובנת. אבל האם כיום, כשכבר אין כמעט ניצולים, לא קצת מסוכן לעטוף את השואה בצמר גפן בשביל הקוראים הצעירים?
"כשהייתי בכיתה ב' הכניסו לנו טלוויזיה לכיתה והראו לנו ערמות של גופות. עולמי חרב עליי. מה שאתה שואל בעצם זה אם לא כתבתי כאן משהו כמו הסרט 'החיים יפים' של בניני. לא אהבתי את 'החיים יפים'. אני חושבת שצריך להגיד לילדים את האמת, אבל לא את כל האמת. כסופרת אני אחראית לפתיחת הצמצם של המצלמה שדרכו הילדים יראו את השואה. אפשר להתחפר בפצע, ואפשר לא. יש רעב ומוות בספרים, השאלה היא עד כמה אני נכנסת לרזולוציה. ואני מעדיפה טיפה להתרחק כדי לא ליצור התנגדות ולא לשים פוקוס על הזוועה אלא על החסד.
"אני לא מעלימה את הזוועה, אבל חושבת שבשנים שגדלתי בהן היה בהוראת השואה דגש רב מדי על הרוע, האכזריות והזוועה, ולא מספיק על החסד והטוב. הכתיבה שלי היא אולי תגובה לזה, אבל זו לא 'שואה יפה' כמו אצל בניני. אני פשוט מעדיפה להתייחס לטוב שיוצא מהאדם בתקופות כאלה, באותה המידה שבה זיכרון השואה מחייב להתייחס לדרך שבה קורצ'אק חי, ולא רק מת".
כמו שאומרים האופטימיים
שם־טוב, בת 50, גדלה בקריית־אונו וגרה כיום בתל־אביב עם שתי בנותיה, נעמי (12) ויולי (7). "אני לא עוזב" הוא ספרה ה־18, והיא מחזיקה בשלל פרסים על יצירותיה, ובהם פרס ראש הממשלה לסופרים עבריים, פרס ביאליק, פרס לאה גולדברג, פרס הספריות הציבוריות, פרס יד ושם ועוד. "הייתי ילדה לקוית למידה בשנים שלא ידעו מה זה בכלל", היא מספרת, "אובחנתי כ'בעלת נזק מוחי מינימלי', כמו הרבה ילדים עם הפרעות שהיום מפורטות ומדויקות בספרי הרפואה. לא הבינו איך ילדה שלכאורה הכול בסדר אצלה, לא מצליחה לכתוב אפילו אות. הגעתי להוראה מתקנת שהצילה את חיי, מורה שלימדה אותי לכתוב את הסיפורים שהמצאתי. מאז אני מאמינה שסיפורים מצילים חיים".
לדבריה, אפילו סופרת פורייה ומוערכת כמותה לא יכולה להתפרנס רק מכתיבה, וכדי להשלים הכנסה היא מרצה בבתי ספר, מנחה סדנאות כתיבה ועוד. "יש לי גם סדנה מיוחדת לבני הגיל השלישי, סבים וסבתות שרוצים להשאיר את סיפוריהם לדורות הבאים. אני מראה להם איך לכתוב נכון, באופן שנגיש לילדים, כי הז'אנרים שבדרך כלל מציעים להם ללמוד הם כתיבת זיכרונות או ביוגרפיות, ואלה לא מדברים לילדים".
במשך עשרים שנה כתבה ספרים במקביל לעבודה בעיתונות, ככותבת ועורכת בידיעות אחרונות, חדשות, מעריב אמריקה והארץ. בתפקידה האחרון בתחום ערכה את מדור הבריאות המורחב של "לאשה", שבו ניסתה "להנגיש בריאות באופן לא מעורר היסטריה, כזה שמאפשר לאנשים לקחת אחריות על החיים שלהם וגם להיות מעניין".
אם היית סופרת למבוגרים, כנראה היית הרבה יותר מוכרת.
"ספרות הילדים היא אח חורג לספרות המבוגרים. החברה ועולם הספרות מתייחסות אליה כך, וזה מעציב אותי. רבים מדי רואים בה כלי חינוכי בלבד ולא אמנות בפני עצמה. אני כמובן רואה בה אמנות, ולא משתמשת בה כמקפצה לכתיבה למבוגרים. לאה גולדברג אמרה שכותבים לילדים חייבים להתחשב באופטימיות הטבעית שיש בהם. ספר ילדים צריך סוף טוב או נחמה, לא בור הריגה. אתה לא יכול לשבור אותם. האופטימיות מלווה תמיד את היצירות שלי, ומעניקה גם לי חיים טובים יותר. כל הזמן נעוריי מתחדשים. חבל לי שאנחנו לא יכולים להתפרנס מהיצירות שלנו, אבל גם רוב הסופרים למבוגרים לא יכולים. אני לא חושבת שהישגים דומים בכתיבה למבוגרים היו מביאים לי רווחה כלכלית. אם הייתי עושה את אותם הדברים בארה"ב או בצרפת, בהחלט כן – יכולתי להתפרנס מזה".
לאחר ספר ההמשך המגולל את קורות הפנצ'ו, שם־טוב נחושה לסגור את הסדרה בספר נוסף, שהיא מתחייבת לסיים בתוך כשנתיים. "אני חייבת לגלות מה קרה לכל הילדים הגיבורים שלי", היא מסבירה את הסיבה להמשך הטרילוגיה. "ברור לי שכולם יסתדרו, מלבד כמובן קורצ'אק. נצטרך לספר להם על מותו איכשהו, אבל גם הפעם הסוף יהיה אופטימי".
הסוף הזה אופייני גם לגיבורים המקוריים של הפנצ'ו. פרקש, שאת האופטימיות הטבעית שלו אפשר בקלות לחוש גם מעבר למסכה, משמר גם היום את הילד שבתוכו, זה שהימים הקשים על האי הבודד נראו לו כהרפתקה. "הייתי ילד בן 11, אז הכול נראה לי משעשע", הוא נזכר. בהתאם לאופיו החיובי, גם את הקורונה הוא מבקש לקחת בפרופורציות. "תראה, אני יהודי פשוט. כשאני מסתכל סביב, אני רואה שהעם שלנו עבר דברים הרבה־הרבה יותר קשים. אני לא מדבר דווקא על מה שקרה לי עם הספינה עד ההגעה ארצה. במלחמת השחרור, למשל, חשבתי שאוטוטו לא יישאר מאיתנו כלום, ובכל זאת שרדנו לא רע. העניין הוא שהתרגלנו לחיים טובים מאוד, וקשה לוותר על זה. הורגלנו לטיסות לחוץ לארץ, השתוללנו והתהוללנו, ולכן פתאום הכול נראה קשה עם הקורונה שקצת משביתה אותנו. אבל חלילה וחס להתייאש, זה לא מתקרב לדברים שהעם הזה עבר. עברנו דברים יותר גרועים, ונעבור גם את זה".
