"אנחנו, יהודי עיראק, עדיין שייכים לשם", כך אדווין שוקר, איש עסקים יהודי־בריטי, מסביר מדוע החליט לרכוש בית בארץ הולדתו. למרות הסכנות האורבות לו בנסיעה לבגדד, הוא מוצא את עצמו חוזר אליה שוב ושוב, גם בשנים האחרונות.
יוצאי עיראק גאים מאוד במורשתם. הם מדגישים שיהודים ישבו בארץ הפרת והחידקל למעלה מאלפיים שנה, מאז גורשו מארץ ישראל והתיישבו בבבל. למרות הגעגועים לארץ הקודש, בבל הפכה לקהילה היהודית הגדולה ביותר בעת ההיא. היא שימשה מקום מושבו של "ראש הגולה", נוסדו בה שתי הישיבות הגדולות סורא ופומבדיתא, ובה נכתב התלמוד הבבלי.
דיוויד דנגור, איש עסקים ופילנתרופ יהודי־בריטי, הוא צאצא למשפחה עתיקת יומין מבגדד. ברשות המשפחה נמצא ארכיון פרטי של אלפי תמונות וסרטונים מחיי הקהילה במאה ה־20, ודנגור החליט להפיק סרט על הקהילה, לשימוש פרטי. הבימאית הבריטית פיונה מרפי התבקשה לסייע בקטלוג החומרים, צללה אל הארכיון המשפחתי, והבינה שמסתתר כאן סיפור ייחודי שצריך לספר לעולם. כך נולד הסרט התיעודי "זכרו את בגדד", שיוקרן בסינמטקים החל במארס ויספר לצופים את תולדות הקהילה העתיקה.
בלונדון, עיר מגוריו, משחק דנגור כדורעף בכל שבוע עם קבוצת חברים, שכולם כמוהו גדלו בעיראק וברחו ממנה. מספר השחקנים, לדבריו, גדול ממספר היהודים החיים בבגדד כיום. במחציתה הראשונה שלה המאה ה־20 מנתה הקהילה כ־200 אלף יהודים, אך כיום אפשר למנות את חבריה על אצבעות כף יד אחת.
"זכרו את בגדד" עוקב אחר כמה דמויות השייכות כולן לשכבה האמידה של יהודי הבירה העיראקית, ומעידות על החיים הטובים במקום שהיה בעיניהם גן עדן. "באנגליה, הקשרים שלי עם חבריי הלא עיראקים נמדדים בעשרות שנים", אומר דנגור, "אבל בקהילה העיראקית נמדדים קשרי המשפחות בדורות. זה קשר עתיק, והחלטתי להפיק את הסרט הזה כדי שהעולם יבין והנכדים שלי ידעו שהשורשים שלנו נמצאים שם. אברהם אבינו, לפני שהגיע לארץ כנען, יצא ממסופוטמיה". שוקר מוסיף: "היום אנשים רבים פוקדים קברי אבות באוקראינה, אבל מה עם קברי הנביאים שלנו בבגדד? מה עם יחזקאל, עזרא הסופר ונחום?"
גיבורי הסרט מתארים בו את ההרמוניה ששררה, לדבריהם, בין יהודים למוסלמים בבגדד במשך שנים רבות. דודותיו של דנגור, פורשות תמונה ענקית שבמרכזה עומד סבם, "חכם באשי", ולצדו מלך עיראק. "היינו כמו אחים, כמו משפחה אחת", הן אומרות. דנגור מוסיף שלפני מאות שנים היה הח'ליף מרכיב את ראש הגולה על גבו של פיל ברחבי העיר וקורא "פנו דרך". ולא רק בעת ההיא. גם בשנים שאחריהן היה כבוד, לדבריו. כאשר חכם ששון, הרב הראשי, היה עובר בשוק בדרכו לבית הכנסת, הסוחרים הערבים היו קמים ונותנים לו לעבור.
בקטעי סרטים צבעוניים רבים הכלולים ב"זכרו את בגדד", נראים בני המשפחות חוגגים במסיבות, שוחים בנהר החידקל, שטים בסירות וחיים בבתים גדולים. הדמויות לבושות בלבוש מערבי, הנשים בחצאיות קצרות ללא כיסוי ראש, והגברים ללא כיפות. ההצלחה האירה להם פנים. אחד היה זכיין יחיד של חברת קוקה קולה בעיראק, אחר היה יבואן של מכוניות אמריקניות גדולות. הם עסקו במסחר, ברפואה, במוסיקה ובכלכלה, והיו חברים במועדונים נחשבים ובעלי קשרים עם השלטון. לא מעט נשים כונו בשמות של שחקניות הוליוודיות, כגון דוריס ואווה, על שם דוריס דיי ואווה גרדנר.
פעם אחת, מספר דנגור, הוזמנו הוריו למסיבה שבה נכחו גם בני משפחת המלוכה. במסיבה נערכה תחרות יופי, והנוכחים התעקשו שגם אמו של דנגור תשתתף. בסוף התחרות היא הוכתרה ל"מיס בגדד". תמונותיה התנוססו על פני עיתונים ברחבי המדינה וחיזקו את תחושת הגאווה שחשו בני הקהילה.
המרואיינים מעידים שעם התקדמות המאה ה־20 רוב הקהילה כבר לא הייתה דתית. השינוי חלחל בשנות תור הזהב של יהודי בגדד, בהשפעת הכיבוש הבריטי. דנגור מספר על סבתו שנישאה לבן הרב הראשי עוד קודם לכן, בתקופה העות'מאנית, כשנשים עוד כיסו את ראשיהן ופניהן ברעלה. הימים היו חמים, והיא, שהייתה בהיריון, גילתה את פניה. כששמע על כך הרב שאל אותה אם אכן כך עשתה, והיא ענתה שכן. תשובתו אליה הייתה "עשית בסדר גמור".
הם מספרים שהקהילה הייתה מסורתית. הם הקפידו לחגוג את החגים, ללכת לבית הכנסת בשבתות ולשמור על כשרות, אולם לא מעבר לכך. ישראל לא הייתה מושא חלומותיהם. רוב צעירי המשפחות האמידות שסיימו את לימודיהם בתיכון היהודי נסעו ללמוד באוניברסיטאות באנגליה ובארצות הברית. לאחר מכן רובם חזרו לעיראק כדי להתחתן עם בת המקום. בשבילם הייתה עיראק ,ובגדד בתוכה, בית שממשיך מסורת של למעלה מאלפיים שנה, המקום לחיות בו, לגדל בו משפחה ולמות בו.
יצורי אלף לילה ולילה
השינוי בחיי היהודים החל עם סיומו של השלטון הבריטי בשנות השלושים. "מיין קאמפף" תורגם לערבית, המופתי הגדול של ירושלים הגיע לבגדד כדי לעזור להיטלר לנצח, אבל רבים מהיהודים לא חשו בסכנה. המופתי גר בשכנות לבית משפחת דנגור, ואפילו הם לא העלו בדעתם את העומד להתרחש.
ואז הגיעו המאורעות: בחג השבועות 1941 פרצו פרעות ה"פרהוד". אספרנט בן־משה, שעלתה אחר כך לארץ, לא שוכחת את הלילה ההוא: "היינו על הגג, פוחדים עד מוות. אנשים צרחו, דלתות נשברו". הסופר אלי עמיר, מילידי בגדד, מתאר בסרט את השעות הנוראיות: "המוסלמים פשטו לרובע היהודי. ידענו שהם יהרגו יהודים בכל מקרה. השכנה המוסלמית שהיניקה אותי באה לביתנו, עמדה שם והגנה על הדלת במשך שלושה ימים, היא הצילה את חיינו". לימים כתב עמיר על התקופה ברומן "מפריח היונים", שהפך גם לסרט.
אבל לא כולם ניצלו. בשכונת באב־א־שיח' הורדו יהודים בכוח מאוטובוסים ונרצחו. אחרים נרצחו בבתיהם פנימה. במהלך הפרעות בכללותן נהרגו כמאתיים מיהודי עיראק, למעלה מאלפיים נפצעו, ורכוש רב נהרס ונבזז. הפרהוד סימן שינוי בחיי הקהילה וזירז את הקמת המחתרת הציונית בעיראק, אולם השכבה האמידה לא ראתה את עצמה עוזבת לישראל. "יש תמיד תקווה שתקופה רעה היא חד־פעמית. כשהיה רע לא אפשרו להם לעזוב, כשהיה טוב – למה לעזוב עכשיו? התקווה ערפלה את המציאות", אומר דנגור בסרט.
מאז הפרהוד החל להידרדר מצבם הביטחוני של יהודי הקהילה. עם הקמת מדינת ישראל המצב החמיר מאוד. יהודים פוטרו ממשרותיהם, חנויות נסגרו, אנשים נתפסו ונתלו באשמת ציונות או קומוניזם. חלק מהצעירים התחילו ללמוד עברית במחתרת. ועדיין, רוב השכבה האמידה לא חשבה לעזוב. בעזרת מימון של ארגונים ציוניים מאמריקה ומתנות שהועברו למשפחת ראש הממשלה העיראקי קיבלו היהודים הזדמנות לצאת. בזמן קצר מאוד נרשמו בבית הכנסת כ־70 אלף איש שביקשו לעזוב את המדינה. לאחר שנרשמו הוחרם כל רכושם, והם נותרו חסרי כול. "עזבנו את עיראק עם חבילה של חמישה קילו", מספרת בן־משה. בתוך זמן קצר עזבו את עיראק כ־120 אלף יהודים.
קבלת הפנים בארץ לא הייתה נעימה במיוחד. "הם נראו כמו יצורים מתוך סיפורי אלף לילה ולילה. זה מראה צבעוני, אבל לרוב לא מראה יפה", מתאר קריין בסרט התיעודי "דרכון לחיים", משנת 1954, את עליית יהודי עיראק לארץ. "החשיבו אותנו לאנשים חסרי תרבות", אומר אלי עמיר. "התרבות שלנו, הערבית, נתפסה כלא תרבות, והשפה שדיברנו בה נחשבה לשפת האויב". רבים מהאנשים היו אמידים ובעלי אמצעים בעיראק, אולם במעברות כולם היו חסרי כול. מי שנשארו עדיין בבגדד, אומר שוקר, קיבלו מסרים שקראו להם לא למהר ולהגיע. "אנחנו גרים פה באוהלים", אמרו.
מהקהילה המפוארת שמנתה מאות אלפי אנשים נותרו בעיראק בשנות השישים כאלפיים יהודים בלבד, שקיוו שהמצב ישתפר. תקוותם נמוגה כשמפלגת הבעת' עלתה לשלטון, רצחה את המלך והתעללה בגופתו באכזריות לעיני התושבים. בתוך שבועות הוחרמו דרכוני היהודים והם נותקו מרשת הטלפונים. "מוסלמים רבים הציעו לנו מפתח לבתיהם כדי שנתקשר משם, אבל סירבנו", אומרת איליין, דודתו של דנגור. "כבר לא היה למי להתקשר".
לאחר ניצחון ישראל במלחמת ששת הימים זכו היהודים לכינוי "גיס חמישי", וחששו לצאת לרחוב. "נדרשנו להחביא את יהדותנו, ושינינו את השמות. מאיר הפך למאהר. ברחוב דיברנו רק ערבית עיראקית", מתאר דנגור. "בבת אחת סימנו אותנו וחוקקו חוקים נגדנו. נאסר עלינו למכור נכסים, לא יכולנו לקבל דרכונים, והרגשנו מותקפים". מול כל בית, זוכר שוקר מנעוריו, ישב מלשין, כביכול מוכר תה, שעקב אחרי כל צעד שלהם. "החיים נעצרו. אף אחד לא רצה לצאת עם בחורה ולהתחתן, לא היה מצב רוח לקנות שום דבר, רצינו רק למות או לצאת מהמדינה. אנשים התחילו להיעלם, וחששנו ללכת לבקר את האישה שלהם שנותרה עם הילדים. מפלגת הבעת' לקחה את בנו של הרב הראשי למצודת 'קאסר אל־נהיה', מצודת הסוף, ושם הוא עונה באכזריות גדולה כל כך שבכל יום היה דופק את ראשו בקיר בניסיון למות. הוא יצא משם כעבור שנה, ורק אחרי עשרים שנה החל לספר מה עבר עליו".
כמה יהודים נתפסו באשמת ריגול, ואת משפט הראווה שלהם ניהל קצין צעיר ששמו סדאם חוסיין. הקבוצה נידונה למוות בכיכר תחריר מול מאות אלפי אנשים. דיויד שמש, שאביו היה בעבר חבר פרלמנט, מתאר את הערב שלפני. "כולנו צפינו בטלוויזיה כשנשמע צלצול בדלת. זו הייתה דודתי, שאמרה 'הצילו, הם לקחו את אייזיק', זה היה דודי. 'הם באו וביקשו לשוחח איתו'. למחרת נערכו ה'חגיגות' בכיכר, וגם הנשיא הגיע, והטלוויזיה העבירה את האירוע בשידור ישיר. לא ידענו היכן נמצא דודי. בשבילי זה היה כמעט סוף העולם. כעבור זמן גילינו במודעה צדדית בעיתון שדודי נמצא אשם, וייתלה למחרת בבוקר. קיוויתי שתהיה מהפכה, שהאדמה תרעד, אבל הוא נתלה".
בנקודה הזו הסרט מערער את האידיליה הנוסטלגית שחשים היהודים כלפי מולדתם. "אני איבדתי את דודי, ואין לי זיכרונות טובים. איבדתי אותם", אומר שמש. אלי עמיר מוסיף: "אני מתגעגע לנהר, לבגדד שלי, ואני מתאבל על כך, אבל אני לא הולך לשם".
"תמיד היה סיכון, אבל לא הייתה שנאה דתית ליהודים", אומר דנגור. "המוסלמים הרגישו נעלים ממי שאינו מוסלמי, אבל זו לא הייתה שנאה. הגנן שלנו היה נוהג לומר: 'אני מתעורר ומזהה שאני מוסלמי, וזה ממלא אותי בשמחה'".
כשהמתורגמן צעק מהתרגשות
בשונה מדנגור, שעזב בגיל עשר, עוד לפני המהפכה, שוקר חווה את השנים הקשות כשהוא כבר בגיל ההתבגרות. "אנשים נעלמו או נתלו, וזה היה נורא. הכי גרוע היה שבכל יום נעמדתי בחלון בשעה רבע לאחת, וחיכיתי לאבי שיחזור מהעבודה. זו הייתה רבע שעה מורטת עצבים, כי ידעתי שבכל רגע היה עלול לקרות משהו נורא".
מה חשבתם לעשות?
"ההורים שלי חיו שנים רבות באושר ועושר, והיו רחוקים מאלימות עד כדי כך שהם לא ידעו להגן על עצמם. בהחלט גדלנו בבועה, אבל בשנים ההן לא היינו מסוגלים לחשוב על כלום, רק איך לשרוד את היום. נדרש מהם אומץ רב כדי להמציא ניירות מזויפים, ולחפש דרך לברוח עם שלושה ילדים. יום אחד אבא החליט שנעזוב, ובאותו היום הוא הלך לקנות מזוודה קטנה. אך כשעבר את הכביש תפסו אותו חיילים והעמיסו אותו על משאית. הוא חשב שזהו, זה הסוף. לאחר כמה דקות הכניסו אדם מבוגר פנימה ובחור צעיר נוסף, ונאמר להם שהם נעצרו משום שבאותו היום נאסר על התושבים לחצות את הכביש שלא במעבר חציה. אבי שילם להם כסף ושוחרר, אולם חווה דפיקות לב חזקות מאוד".
בסופו של דבר עזיבתכם נדחתה בשנה?
"ידענו שזה מבצע של חיים ומוות, שחייבים לעזוב או שנמות כאן. בכל יום חיכינו לשמוע שעוזבים. יום אחד אבא אסף אותנו והתנצל בפנינו על מה שאנחנו עתידים לעבור בימים הקרובים. פחדנו, אבל לא היינו מופתעים. היו לנו שעתיים להתארגן ולארוז מעט, כאילו אנחנו יוצאים לפיקניק. הייתי אספן של גפרורים, מחזיקי מפתחות ובולים. אלו דברים שהעסיקו אותי בשנים הקשות שבהן מיעטנו לצאת החוצה. הייתי צריך לבחור".
עיניו של שוקר מתמלאות דמעות. "לא הצלחתי לבחור. זה כאילו יש לך כמה ילדים ואתה צריך לבחור ביניהם: אני יודע שאי אפשר להשוות לכך, אבל כך הרגשתי. בסוף החלטתי לא לקחת שום דבר. אני לא בוכה על הבולים, אלא על ההרגשה שהיה עליי להתנתק מכל מה שחשוב לי. איך אפשר להסביר מה הם שורשים, מה הוא בית? היינו קהילה שלא זזה ממקומה מאות שנים. כילדים שיחקנו בעתיקות של בבל. היו לנו אוכל, שפה, מסורת, עולם יהודי משלנו.
"יצאנו בלי להיפרד, ונסענו עד שהגענו למקום שבו החביאו אותנו במרתף. עם רדת החשכה העלו אותנו על משאית שיש בה מקום ל־14 אנשים, ואנחנו היינו למעלה מעשרים. כל הלילה הצטופפנו כשהמשאית עשתה את דרכה בהרים, בחושך מוחלט ובכבישים נידחים ומסוכנים עם תהום לצדם. לפתע המשאית נעצרה והנהג זירז אותנו לרדת מהר כי הוא חייב לחזור. כשירדנו הבנו שהגענו לאזור חופשי, ואנשים הוציאו תכשיטים וכסף כדי לתת לנהג, אך הוא סירב בתוקף לקחת. לפני שהוא עלה בחזרה למשאית, הוא תפס אותי, הסתכל עליי ואמר: 'השם שלי הוא מסעוד ברזני, אני הבן של מוסטפה ברזני, ואני מבקש שתבטיח לי שבכל מקום שתספר בו על הבריחה שלכם מעיראק, תספר על התרומה של העם הכורדי להצלת היהודים'. מסעוד הזה יהפוך לנשיא כורדיסטן במרוצת השנים".
קיימת את ההבטחה?
"בשנת 2005 ליוויתי את חבר הקונגרס האמריקני־יהודי סטיבן סולארז כמתורגמן בנסיעתו לכורדיסטן. נערכה פגישה בין חבר הקונגרס לנשיא, והוא נעזר במתורגמן כורדי. במהלך הפגישה דיבר חבר הקונגרס באנגלית, אני תרגמתי לעיראקית, והמתורגמן הנוסף תרגם לכורדית בשביל הנשיא. לא אמרתי כלום על הנסיעה ההיא מעיראק, כי הייתי רק מתורגמן. אולם בסוף הפגישה, כשהנשיא מיהר לצאת, קרא אחריו חבר הקונגרס: 'אדוני הנשיא תן לנו עוד דקה מזמנך'. הנשיא הגיב בקוצר רוח, אולם סולארז הצביע עליי ואמר לו 'אתה כבר פגשת את הבחור הזה והוא יספר לך איך'.
"התחלתי לספר שאני מאחרוני היהודים שהיו בעיראק, שברחנו במשאית, שנהג נסע שעות בחושך וסיכן את חייו בשבילנו ושהוא אמר לי 'אני מסעוד ברזני'. עוד אני מספר את הסיפור בעיראקית, והמתורגמן של הנשיא נופל על הרצפה ומתחיל לצעוק בהתרגשות. הנשיא שמע את תחילת המשפטים שלי, התחיל להבין כנראה במה מדובר ותפס את השולחן בשתי ידיו. אני המשכתי: 'אדוני הנשיא, אחרי 33 שנים אני בא לומר לך תודה בשם 1,900 יהודים שנתתם להם חיים חדשים, ולעולם לא ישכחו לכם את זה'. השתררה שתיקה, עמדנו שם ארבעתנו, נשיא, חבר קונגרס, שני מתורגמנים, והדמעות זרמו על לחיינו".
הברכה עזבה עם היהודים
ואחרי כל מה שעברתם, בחרתם להגר לאנגליה ולקרוא לסרט "זכרו את בגדד" ולא "אם אשכחך ירושלים".
"כשאתה בעל אמצעים, אתה מעדיף לברוח למקום שיש בו ביטחון אישי וכלכלי גדול יותר", אומר דנגור. "למרות זאת, אני מרגיש שהקהילה העיקרית שאני שייך לה נמצאת בישראל. הרי אף פעם לא הפסקנו להתפלל 'לשנה הבאה בירושלים'. עכשיו לא הזמן הנכון לחזור לעיראק, מסוכן שם. רק אם עיראק תשנה את יחסה ליהודים ותקבל אותם בברכה תוכל להיווצר שם קהילה.
"הסרט הוקרן בפני קהלים רבים בעולם. באחת ההקרנות בלונדון נכחו נציגי השגרירות העיראקית והתרגשו מאוד. בסוף ההקרנה אמר סגן השגריר שחשוב לדעת שבתחילת המאה ה־20 חצי מתושבי בגדד היו יהודים, ושזהו אובדן לעיראקים. הוא אמר שהוא מקווה לפתוח דף חדש.
"אנחנו שומעים מאנשים משכילים רבים בעיראק שמאז שהיהודים עזבו את המדינה, הברכה עזבה איתם. רציתי לייצר סרט שיספר לעולם על היחסים הטובים בין יהודים למוסלמים. וגם – אנחנו רגילים לשמוע על הפלסטינים שנאלצו לעזוב את בתיהם, אבל הנה הסיפור שלנו שנותן פרספקטיבה ומספר על הטלטלות שהיו מנת חלקנו".
גם שוקר מרגיש שליחות. "אני מקרין את הסרט כל הזמן, והבן שלי לא מבין למה חשוב לי לחזור ולספר. אבל אני עושה את זה כדי לומר שאנחנו עדים לכל מה שאבותינו בנו במזרח, ושהיינו שם אפילו עוד לפני המוסלמים".
ולכן רכשת שם בית?
"סיכנתי את עצמי בנסיעות לשם, אבל קניתי את הבית כדי שישאלו אותי על כך וכדי שאוכל לספר בכל מקום שאני יהודי מבבל. גרנו שם אלפיים שנה, חיינו מאות שנים בעולם הערבי, ואני מאמין ששבעים השנים האחרונות היו חריגות. כיום אני מרגיש שבעיראק מתחוללת רעידת אדמה בכל מה שקשור לקהילה היהודית. מודפסים שם ספרים על יהדות עיראק, על סופרים יהודים, על אוכל יהודי. הפקתי גם קליפ בערבית על הקשר של יהודי עיראק לארצם, קליפ שצפו בו 4 מיליוני פעמים, ושבעטיו אני מקבל עשרות הודעות בכל יום מתושבים שם. אני מאמין שהתפקיד שלנו הוא תיקון עולם, אז אני עושה את שלי כחלק משרשרת הדורות".
אז ישראל היא לא אפשרות?
"למה? הנה, אמא שלי, אישה כבת שמונים, עזבה את לונדון לפני שבועיים ועלתה לארץ".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
