האמצעי הדידקטי שאתיה דן פתחה בו את המהפכה החינוכית שלה, היה משולש פיצה. לפני 16 שנים הבינה דן שעם כל הכבוד לעבודתה כמרצה בלא פחות מארבע מכללות לחינוך, לא משם היא תחולל שינוי של ממש במערכת. "לא יכולתי יותר לחיות בתיאוריות", היא מספרת. "אחרי שנים באקדמיה הסטרילית, הייתי חייבת להרגיש את השטח. כבר התחלתי התמחות לדוקטורט באוניברסיטה העברית, אבל הרגשתי בורה בכל הקשור להבנת עומק של בעיות נשירה וחוסר תפקוד אצל בני נוער. הרגשתי גם שאני לא יכולה לגדל את הילדים שלי וללמד באקדמיה, כשברחוב יש כל כך הרבה ילדים שמתפרקים – והרחוב לצורך העניין הוא גם גבעות יו"ש. לקחתי חצי שנה פסק זמן כדי להכיר את התוכניות הקיימות, ואז הגעתי למסקנה שאני צריכה ללמוד מהנוער עצמו. סגרתי עם 'פיצה פורמג'ו' במרכז העיר ירושלים מחיר לפיצה עבור כל ילד שיגיע, ובמשך ארבע שנים ישבתי שם מדי יום חמישי בערב כדי להקשיב. רגע לפני שמחנכים ומלמדים, צריך להקשיב לנוער ולשתוק".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– קפסולת זמן: זה הזמן לסלוח
– הפסקת התיאום הביטחוני פגעה במאבק בקורונה ברש"פ
– "הדתיים הבינו שאין להם ברירה אלא לשוחח על זה"
ביציאות השבועיות שלה למרכז ירושלים – לכיכר החתולות, למשביר הישן ולפיצרייה – נטמן הזרע הראשון למפעל חייה: פרויקט "מניפה" לטיפול בנוער נושר. דן הציעה לבני הנוער המשוטטים ארוחה קלה ואוזן קשבת, ואלו מצידם הגיעו בהמוניהם. היא בילתה לצידם לילות שלמים, וכך נחשפה להיקף התופעה והבינה שמדובר ב"מגה־פיגוע", כלשונה. "היו מגיעים בכל ערב כזה שישים ילדים, לא רק ירושלמים אלא מכל רחבי הארץ. ניסיתי להבין מהם איך קורה שילד מבית טוב מתחיל לקחת סמים ולשתות, מה גורם לו להתנתק מהבית, מהמסגרת החינוכית ומהקהילה. לא היה ילד אחד שאמר 'אני לא רוצה ללמוד'. לאט־לאט הבנתי שהבעיה לא נמצאת אצלם, אלא אצלנו. אנחנו לא יודעים ללמד, החינוך שאנחנו נותנים לא מתאים לנוער. לא אשכח את הנער שאמר לי: 'אני מת ללמוד בישיבה, אבל הרב סילק אותי כי גידלתי שיער'. שנים הוא היה זרוק ברחוב בגלל השיער. זו הייתה בשבילי אוניברסיטה של החיים".
העדויות ששמעה מהנערות המשוטטות היו קשות לעיכול. "נערה מבית טוב אמרה לי 'תסתכלי עלינו היטב, רוב הנערות כאן נפגעו מינית'. פגשתי שם גם בת של ראש ישיבה, שלמדה לפני כן באולפנה תורנית מאוד. אני חושבת שמה שהביא אותה לרחוב היה בין השאר רצון לצאת מהחממה, להפסיק להיות 'הבת של', ולהיות היא בזכות עצמה. לבדוק אם הקדוש ברוך נמצא גם מחוץ לבית המדרש. בכיכר ציון היא נחשפה להרבה סוגי סמים, לבחורים שרצו לנגוע בה. היא סיפרה לי שפגשה נערה שאביה הטריד אותה מינית, ונערה אובדנית שעלתה איתה לגג והציעה לה לקפוץ יחד למטה. יש אולי קוראים שינסו לנחש מיהו אותו ראש ישיבה; אני מציעה לכל אחד לחשוב על הילדים הפרטיים שלו".
מודאגת מתמונת המצב שהתגלתה לעיניה, ומגובה בנתונים ובהערכות רשמיות, פנתה דן לשרת החינוך דאז, לימור לבנת. "כתבתי לה שמדובר בסיפור עגום שחוצה מגזרים. ברשויות הרווחה מדברים על מאות אלפי ילדים בסיכון. משרד החינוך מדווח מדי שנה על כ־40 אלף נערים ונערות שנושרים ממסגרות הלימוד. בנוסף לכך קיימת נשירה סמויה, ששיעורה גדול פי שלושה מזו הגלויה. כלומר, יש כאן מספרים עצומים של בני נוער שצריכים עזרה טיפולית כדי שיישארו במסגרת – והכול מתנקז למורה, שלא הוכשר ולא קיבל כלים כדי להתמודד עם בעיות כאלו. בממוצע בכל כיתה יש כמעט 30 אחוז שלא מתפקדים, והמורה ממשיך ללמד מתמטיקה כאילו הם לא שם. הסברתי לשרת החינוך שתלמידים במצבי סיכון יכולים לחזור לתפקוד ולמצוינות אם יקבלו מעטפת רגשית, ולכן צריך להכשיר מורים לגישה הוליסטית, שמחברת בין חינוך, טיפול והשכלה. לבנת והעוזרים שלה, חיים הלפרין ויחיאל לייטר, הסכימו להקים תוכנית הכשרת סטאז'רים ומורים צעירים להוראה בשיטה הזו, שקראתי לה 'גישת מניפה'. יחד חיברנו את התוכנית לנוער בציבור הדתי־לאומי, ערב ההתנתקות בגוש קטיף ובצפון השומרון".
הציונות הדתית היא המגרש הביתי של אתיה דן (58), הנשואה למתי דן, יו"ר עמותת "עטרת כהנים". העשייה החינוכית שהובילה דן נקשרה בטבורה לטראומות הגדולות של המגזר הזה – פינוי גוש קטיף ופיגועי הטרור ביהודה ושומרון. ב־2004, כשיצאה אל הרחוב, פנה אליה מוטי בנאו, ראש המחלקה לביקור סדיר ממשרד החינוך, והציע לה לטפל בנוער של גוש קטיף לקראת הפינוי. "למעשה, 'מניפה' הוקמה בגוש קטיף, ופעלה בקרב הנוער לאורך ימי הגירוש ואחריהם", אומרת דן. "עברנו דברים מטורפים עם הילדים ההם. עבדנו עם נערים שראו אלפי נפילות של פצמ"רים, שחוו פיגועי טרור קשים, והיו פגועים מאוד. היו שם כאלה שהרטיבו במיטה בגיל 17".
תוכנית מניפה אספה אל חיקה נוער מגוש קטיף גם בשלב מאוחר יותר – כשנערים ונערות שחוו משבר אמוני וטלטלה עזה, מצאו עצמם משוטטים במרכז ירושלים. "עד היום אני רואה איזו השפעה הייתה לטראומות של השנים ההן על גידול הדור הצעיר. אם בפיגועי טרור ואם בפינוי עמונה – הילדים הם אלה שסבלו מזה", אומרת דן. "במוסדות החינוך לא ידעו איך להכיל ילדים שהיו פגועים מאוד, ופשוט הנשירו אותם. אני זוכרת ישיבה תיכונית אחת שזרקה 11 נערים שפונו מגוש קטיף. אחר כך הייתי מוצאת נערים כאלה משוטטים ברחוב, עם בעיות סמים ואלכוהול.
"אני חושבת שהנקודה שבה באמת הבנתי שאני לא יכולה לסגור את דלת הבית שלי וללכת לישון, הייתה שיחה שניהלתי עם נערה שאיבדה אמא ואח בפיגוע טרור. אבל צריך להבין שהמעגלים של הטראומות האלו הם הרבה יותר רחבים. הבן שלי למשל למד בישיבה באיתמר, וחברים שלו נרצחו על ידי מחבל מעבר לקיר החדר שלו. זה נמצא סביבנו, אי אפשר להתנתק ואי אפשר לעמוד מנגד. אלה 'אנחנו' – לא הילד שלך או הילד שלי, אלא חברה שלמה שעוברת תהליך. אדם לא יכול לגדל את ילדיו בבועה, הסביבה משפיעה מאוד".
במסגרת מניפה היה ניסיון לייסד גם תוכנית ששמה "הרועה העברי", שהוקדשה לטיפול בנוער הגבעות. "מהר מאוד הבנתי שזה לא ילך", אומרת דן. "פעם אחת יצאנו לטיול, ומכיוון שהשב"כ ידע על זה, חיכו לנו בדרך כדי לבצע מעצרים מנהליים. כעסתי מאוד. אמרתי להם שאי אפשר לעצור את הנערים האלה דווקא כשהחליטו להשתקם וללמוד"
מלבד טראומות על רקע לאומי מונה דן עוד גורמים רבים שמובילים לנשירה: "מצבי סיכון, פגיעות, קשיי למידה, קשיים סביבתיים או משפחתיים. אני מאמינה שכדי למנוע בצורה אבסולוטית את הנשירה, אנחנו זקוקים למוסדות נורמטיביים שיש להם כלים טיפוליים חינוכיים. המסגרות חייבות להשתנות, להיות הרבה יותר פתוחות ולתת הרבה יותר חירות לילדים. הבעיה היא שלמערכת החינוך אין סבלנות לילדים שלא הולכים בתלם.
"הדבר הראשון שאני מאמינה בו הוא שבני נוער חייבים להשתקם בקהילות שלהם. אני לא עובדת במודל של פנימייה, כי בראייה החינוכית שלי, זה לא נכון. אני לא רוצה להקים מסגרות ייחודיות לאותם בני נוער – כי מוסדות כאלה מיד הופכים לסוג ב'. ילד גם לא יודע לצרוך טיפול בקליניקה, ולכן הטיפול המיטבי הוא במוסדות החינוך הקיימים. הגישה שלנו היא גישה הוליסטית, שמספקת מעטפת לימודית־חברתית־טיפולית. מה שמניפה עושה זה קודם כול לחזק את החלק הבריא ואת העוצמות של הנערים, ומשם השמיים הם הגבול".
בין סוחר הסמים לספר התהילים
פרויקט מניפה פועל בבתי הספר בשתי תוכניות עיקריות: "כיתות קלט", המיועדות לילדים מנותקים שחוזרים לספסל הלימודים לאחר שנעדרו ממנו בין שנה לחמש שנים; ו"כיתות מניעת נשירה", לילדים שיושבים עדיין בתוך כיתות־האם שלהם. בית הספר הוא שמפעיל את הכיתות האלה, בעזרת מנחים של מניפה. הלמידה נעשית בקבוצות קטנות, ארבעה עד שבעה תלמידים בלבד. המורים עוברים הכשרה מתאימה, ולעיתים מצטרפים אליהם אנשי צוות חיצוניים נוספים. "כיתת מניפה זה כלי טיפולי", אומרת דן. "בכיתות יש משאבים לטיפול רגשי ונפשי, ולפני הכול, יש מחנך שהוא מורה לחיים במשרה מלאה. כלומר, הוא לא מלמד חומר בכלל. אני חושבת שבכל בית ספר צריכה להיות כיתה כזו, לילדים שזקוקים למעטפת שונה". מניפה גם הובילה, יחד עם אגף הכשרת עובדי הוראה ו"אגף א לנוער בסיכון" במשרד החינוך, מודל מיוחד של הכשרת מורים.
הקבוצה הראשונה שאיתה עבדה דן בצורה מסודרת הייתה כיתת קלט שנפתחה במסגרת תיכון ג'ינוגלי הירושלמי. התלמידים היו 15 נערים ו־15 נערות, בהם גם כאלה שפונו מגוש קטיף. במקביל נפתחה ב"נווה שרה הרצוג" בבני־ברק כיתה ובה עשרים נערות. מה שהתחיל כטיפה בים הפך עם השנים למעצמה של טיפול בנוער נושר ומניעת נשירה. 16 אלף נערים ונערות עברו עד כה תחת כנפי מניפה, והמודל שהצמיחה דן מתוך הכאבים והצרכים של "עניי עמה" בציונות הדתית, הפך לכלי חינוכי וטיפולי שפועל בכל המגזרים ובכל האזורים.
"אני מאמינה בחינוך בזיקה לתרבות ולניואנסים החברתיים, ולכן אנחנו לומדים לעומק ובונים תוכנית מקצועית בהתאם למגזר שבו אנחנו עובדים", היא אומרת. "בציבור הדתי־לאומי ספציפית יש הרבה מאוד עבודה סביב ילדים פגועים שחוו טרור ומתח ביטחוני, אבל העיקרון נכון לכל ציבור. בכל מגזר תמצאי ילדים זועקים ונושרים ולא מתפקדים, והם מסמנים לנו שיש כיוון אחר שאנחנו צריכים לפתח. זה נכון אצל חרדים ואצל חילונים, בקרב יוצאי אתיופיה וגם במגזר הערבי. אין יישוב ערבי בארץ שלא מכיר אותנו. בעולמות תוכן של טיפול וחינוך, אני א־פוליטית לחלוטין. אני בסך הכול רוצה להחזיר לתפקוד את הצעירים שגדלים פה. אז נכון, רוב הזמן אני עסוקה בעולם המושגים שלי, אני באה מהציבור הדתי ואחזור אליו, אבל אציע עזרה לכל אדם באשר הוא. כי בסוף אני חלק ממדינת ישראל, שלא תמיד יודעת לטפל נכון במיעוטים. נער ערבי שלא ינשור מהלימודים, ובזכות זה לא יידרדר לפשע אלא ילמד רפואה בלונדון – זאת מבחינתי שליחות ממלכתית".
כמי שמשתיכת לזרם התורני של הציבור הדתי־לאומי, היא מבקשת להצביע על כשל מגזרי ספציפי. "החינוך אצלנו צריך להיות מספיק אחראי כדי לתת לבני הנוער לשאול שאלות, ולייצר להם תשובות. צריך לפתח את העולם האמוני שלהם, ולא לכפות עליהם את החיים הדתיים. אולי בעבר זה עבד, היום זה לא. בפועל לא מלמדים לחשוב מחדש על אמונה, ולילד ששואל שאלות, פשוט אין מקום במסגרת דתית.
"רוב הנוער של מניפה בא עם המון שאלות. הייתה נערה שאמרה לי: 'תלמדי אותי לחיות עם מקרה לא פתור. התאהבתי בערבי, בחור שישב בכלא על סחר בסמים, ומצד שני אני כל שבת קוראת את כל ספר תהילים. מה לעשות?'. יש בקרב בני הנוער הרבה התמודדות שקשורה ליחס בין החיים עצמם לבין מערכת האמונות שבתוכה הם גדלים. אני אומרת בצער, שבציבור הדתי אין מספיק חינוך ואין מספיק מחנכים. בני נוער לא חייבים לצאת לכיכר ציון כדי לפגוש דברים קשים, היום הכול נמצא ברשתות החברתיות ובכלל ברשת. הם נחשפים שם לעולמות שלמים שהמורה חייב ללמוד להתמודד איתם". גם היא עצמה, מודה דן, עברה שינוי בכל הקשור לציפיות מהילדים שלה. "בכל זאת, יש לי 11 ילדים, לא יכול להיות שכולם יהיו אותו דבר".
היא נזכרת בנערה מבני־ברק שהצטרפה למניפה בשנה השנייה של הפרויקט. "זו הייתה תלמידה שלא תפקדה, וצוות בית הספר שקל להנשיר אותה. המו"לית שלנו, 'מורה לחיים', הצליחה לבנות מולה אמון, ואותה נערה סיפרה לה שאחיה אנס אותה במשך תקופה ארוכה. פנינו לפקידת סעד, והנערה התקשרה אלינו בבהלה ואמרה שההורים מאיימים להרוג אותה. אז איך אפשר לצפות מנערה במצב שברירי כל כך, שתשב ותלמד מתמטיקה ותורה, או בכלל שתקשיב למורה?
"הסברנו למנהל שהנערה עוברת טראומה נוראית, והמלצנו שבית הספר ייתן לה שיעורים טיפוליים שונים. הוא טען שאין לו כלים לטפל בה ושוב רצה להנשיר אותה, אבל אנחנו ליווינו אותה בתהליך טיפולי ארוך ומוצלח. היא הצליחה לסיים תיכון ובחינות לבגרות, והתגייסה לשירות לאומי. כלומר, היא המשיכה את דרכה בקהילה. לולא התכנית, היא הייתה מגיעה לפנימייה טיפולית סגורה, אם לא לכלא. בזכות התלמידה הזו שיפרנו מאוד את המודל שלנו כך שייתן מענה לפגיעות מינית. ליווינו את צוות בית הספר שלה שמונה שנים, והקנינו להם כלים טיפוליים וגישה חדשה. מורות צעירות מהצוות של מניפה המשיכו ללמד במוסד, חלקן בתפקידים מרכזיים מובילי שינוי. כל המערך הבית־ספרי השתנה. יום אחד התקשר אליי המנהל, סיפר שהוא יוצא לפנסיה, ושאל אם הוא יכול להתנדב אצלנו".
במסגרת מניפה היה ניסיון לייסד גם תוכנית ראשונה שהוקדשה לטיפול בנוער הגבעות, "הרועה העברי" שמה. "מהר מאוד הבנתי שזה לא ילך", אומרת דן. "התוכנית הייתה קשורה למשרד הביטחון, וחינוך וביטחון אלה לא דברים שיכולים לעבוד יחד. פעם אחת יצאנו לטיול, ומכיוון שהשב"כ ידע על זה, חיכו לנו בדרך כדי לבצע מעצרים מנהליים. אני כעסתי מאוד. אמרתי להם שאי אפשר לעצור את הנערים האלה דווקא כשהחליטו להשתקם וללמוד".
העמותה שהקימה דן פתחה תוכניות נוספות – מרכזי למידה, מרכזי העצמה למשפחה, מועדוניות שיקומיות, וגם תוכנית מנטורים לליווי חיילים לאורך השירות הצבאי, בשם "בחברת אחיי". בשלב מסוים, כשהמניפה הלכה ונפרשה, הבינה דן שהיא לא חייבת לחכות לשלב הרחוב; עם הנוער הנושר אפשר לעבוד עוד לפני הנשירה. "אם נדע למנוע את ההידרדרות, נחסוך המון עוגמת נפש. לכן צריך להתמקד בשיפור ההוראה והטמעת שיטות הוראה שונות בתוך המערכת. ניגשתי למנהלי אולפנות ותיכונים, וביקשתי: תנו לי את עשרים התלמידים שאתם מתכוונים להנשיר, אני אטפל בהם בתוך המוסד שלכם. ראינו שזה עובד מצוין, אבל היו מוסדות אליטיסטיים שלא הסכימו, לא רצו את החבר'ה האלה אצלם. במקומות אחרים העשייה שלנו עשתה אקזיט, והיום המנהלים יודעים להפעיל כיתות כאלה בעצמם וכבר לא זקוקים לנו".
כמו הכרזת המדינה
בשכונת בית־הכרם אני פוגשת מקרוב את אחת מגולות הכותרת של פעילות מניפה – בית צ'רנה, מרכז פוסט־אשפוזי המיועד לנערות שעברו משברים נפשיים משמעותיים. המילה "מוסד" היא כנראה האחרונה שתתאר כיצד בנויה המסגרת הזו; "בית" היא אכן מילה מתאימה הרבה יותר. לאורך המסדרון פזורות דלתות שמובילות לחללי לימוד קטנים, ובסופו נמצא לב הבית – סלון, פינת ישיבה ומטבח שבו שולחן גדול, סביבו מתכנסות הבנות מדי יום לארוחה משותפת. כעת נישא מהמטבח הזה ריח טוב של בית, כלומר של בצל מטוגן. שתי נערות עומדות שם ומבשלות אוכל לקראת יציאה ליער.
אני מתיישבת עם כמה מבנות המקום. הן סקרניות לגביי, פותחות בשיחה, מציגות שאלות. נערות יפות, מלאות חיים, אינטליגנטיות מאוד. לא שציפיתי למצוא כאן חריגוּת בולטת, אך מצד שני לא חשבתי שאפגוש את "בת השכנים" – וזה בדיוק הפרופיל שלהן.
בבית צ'רנה לומדות כרגע 15 נערות ב"כיתות קלט". הן מגיעות לכאן יום־יום, ועוד חמש נערות משולבות בבתי ספר אחרים ומקבלות פה תמיכה. המסגרת מקבילה לבית ספר תיכון – הבנות נמצאות בה עד סוף כיתה י"ב, ורובן מצליחות לעמוד בבחינות הבגרות. בסך הכול עברו במסגרת הזו עד היום שישים בנות. רובן המכריע שהו קודם לכן במחלקות פסיכיאטריות; אחרות לא התאשפזו, אבל עברו משברים קשים ובמשך תקופה ארוכה לא תפקדו. "הקשיים שהבנות מתמודדות מולם הם דיכאון וחרדות, הפרעת OCD, או טראומה מפגיעה מינית", אומרת דן. "זו אוכלוסייה שונה לגמרי מהצעירים שבדרך כלל אנחנו עובדים איתם. בקווים גסים, נוער נושר ונוער בסיכון מתאפיין בהתנהגות מוחצנת של שוטטות, עבריינות וסמים ואלכוהול. בקרב בני נוער שחווים משברים נפשיים, יש יותר מופנמות".
מדוע היה צורך להקים מסגרת כזו?
"שיעור האנשים שמוגדרים כבעלי פגיעות נפשית הוא עצום, כ־25 אחוז. הנתונים של משרד הבריאות מדברים על 170 אלף ילדים שזקוקים לתמיכה נפשית, ומתוכם רק 12 אחוז מטופלים. זו אוכלוסייה שמופקרת, שקופה מבחינת המערכת. משרד הבריאות יכיר בילדים האלה רק לאחר אבחון ברור של מחלת נפש אחרי גיל 18; מתחת לגיל הזה קיים ואקום. גילינו ילדים עם פגיעות נפשיות שלא מקבלים שום מענה חוץ מאשפוז פסיכיאטרי ארוך־טווח.
"אחרי שערכנו מחקר מקיף בנושא, הזמינו אותנו לדבר בוועדה לזכויות הילד. התברר שיש ריב היסטורי בין הרווחה לבריאות מי בעצם צריך לקחת אחריות על אותם בני נוער. שר החינוך דאז, שי פירון, הרים את הכפפה ובעצם אמר: הם שייכים לי. יש חוק חינוך חובה, והוא חל גם על מי שפגוע נפשית. לא ייתכן שילדים ישבו בבית כי אין מסגרות הולמות. פירון הביא את שרת הבריאות יעל גרמן ואת שר הרווחה מאיר כהן, שהכריזו שהם הולכים לשתף פעולה כדי להגן על הילדים ולהחזיר אותם לקהילה. מבחינתי זה היה ממש כמו הכרזת המדינה", מספרת דן. הצמרמורת שעברה בגבה אז, היא אומרת, חולפת בה גם כעת, כשהיא משחזרת את המעמד.
"הוקמה ועדה בין־משרדית והוחלט שנצא לפיילוט. גייסנו תרומות ממשפחות מוסקוביץ' ופאליק, והקמנו מודל עבודה לילדים ונוער הסובלים מפגיעה נפשית. משרד החינוך מממן את ההיבט הלימודי, משרד הבריאות את שירותי הפסיכולוגיה והפסיכיאטרייה, ומשרד הרווחה מספק מעטפת ניהולית וטיפולית. אחרי שלוש שנים הוחלט להרחיב את הפיילוט ולפתוח עוד עשרים מסגרות על פי המודל שלנו – טיפול אינטנסיבי אך ללא מסגרת אשפוזית, פוסט־אשפוזית או הוסטלים, שבהם הנערים מורחקים מהקהילה".
מיהן הבנות שמגיעות לפה?
"אלה נערות ממרכז הארץ, מירושלים, מבית־שמש, מגוש עציון וממטה בנימין. בית צ'רנה פועל בזיקה מסורתית־דתית, אבל אם תבוא נערה שזה המקום המתאים לה, לא אגיד לא. אני רוצה להקים מודל רגיש־תרבות, לגדל בני נוער באווירה חינוכית כמו שהם היו מקבלים בבית".
"הגעתי לבית צ'רנה אחרי תקופה קשה מאוד", מספרת י', נערה שמתגוררת באחד מיישובי יו"ש. "ברווחה אמרו לי שזה או כאן – או במקומות שאני לא רוצה להיות בהם. רציתי מאוד שייקחו אותי לכאן, אבל חשבתי שאין לי סיכוי. כשהגעתי, הגבתי ממש בהלם. פה זה חמישה כוכבים לעומת המסגרות האחרון שהייתי בהן, והייתי בהרבה כאלה.
"בשנה הראשונה רק ישנתי פה על הספה. הייתי צריכה תמיכה נפשית, ואחרי שקיבלתי אותה, הצלחתי באמת לקום וללמוד. עברתי פה תהליך. אם היו אומרים לי שיום אחד אני אגש לבחינות בגרות – הייתי צוחקת, אבל זה מה שאני עושה עכשיו. גם כשהיו לי משברים, דאגו לי. באו לבקר אותי, שמרו על קשר. מורה אחת הגיעה לבית החולים כדי לבחון אותי לבגרות.
"ראיתי גם סביבי מהפכים מטורפים. נערות שלא דיברו בכלל, יושבות ומדברות ומשחקות עם כולן. כאלה שלא למדו, לומדות ומתקדמות. תכל'ס, אני לא יודעת איפה הייתי בלי המקום הזה. בשנה הבאה אני הולכת לשירות לאומי במקום מסוים, וסיפרתי להם על הקשיים שלי, לא הסתרתי. אני חושבת שזה דווקא גרם להם לקבל אותי".
"אני פה כבר שנה שלישית", מספרת א', צעירה ירושלמית. "בעבר הסתובבתי עם אנשים לא טובים, אנשים שפחות בריא לי להיות איתם. הגעתי לבית צ'רנה אחרי שהייתי קורבן לתקיפות מיניות וסבלתי מהפרעות אכילה. בהתחלה הייתי תוקפנית וסגורה, אבל ככה אני בכל מקום חדש. היום אני הרבה יותר רגישה לסביבה ולחברות שלי. כולנו יחד באותה סירה, גם אם כל אחת מאיתנו עוברת דברים אחרים".
"עד היום אני רואה איזו השפעה הייתה לטראומות של תקופת ההתנתקות על גידול הדור הצעיר. אם בפיגועי טרור ואם בפינוי עמונה – הילדים הם אלה שסבלו מזה. אני זוכרת ישיבה תיכונית אחת שזרקה 11 נערים שפונו מגוש קטיף. אחר כך הייתי מוצאת נערים כאלה משוטטים ברחוב, עם בעיות סמים ואלכוהול"
את מתביישת לספר היכן את לומדת? יש סטיגמה למקום כזה?
"ברור שיש סטיגמות, כי אין מספיק מודעות של החברה למתמודדי הנפש. גם כשלי אמרו בעבר את המילה 'אשפוז', דמיינתי אנשים שכלואים בכיסא. אחרי שהגעתי לפה הבנתי שהרבה אנשים שאני מכירה, חבר'ה הכי מצליחים ונורמליים, היו במקומות כאלו".
א' פועלת כדי לשנות זאת: מזה תקופה ארוכה היא מתנדבת במד"א, ויחד עם בכירים בארגון היא מקימה פיילוט של מודעות לבריאות הנפש לצורך מניעת אסונות. "היו בתקופה האחרונה מקרי התאבדות במד"א. חייבים לפתח מודעות למצוקות של אנשים, וכמי שעברה דברים בתחום הזה, אני יכולה לעזור ולתרום מניסיוני".
"הדבר הכי גדול שלמדתי פה הוא שזה בסדר להיזקק לעזרה ולבקש אותה", אומרת נ', נערה ממודיעין. לצ'רנה היא הגיעה אחרי שהפסיכיאטרית שלה הפנתה אותה לכאן. "יש לי הפרעה חרדתית, חרדה חברתית ועוד הרבה חרדות", היא אומרת וצוחקת. "תמיד הרגשתי דפוקה, לא כמו כולם. פה הבנתי שכן, אני שונה, וזה בסדר. אני כבר לא רוצה להפסיק להיות שונה, לא מתביישת במי שאני.
"כטיפוס ביישן מאוד, פה לאט־לאט נפתחתי. גיליתי בנות מדהימות שרוצות לעזור זו לזו. יש הסכמה כללית שהחיים שלנו קשים, ושאף אחת לא יכולה להבין בדיוק מה השנייה עוברת, ועדיין אנחנו ביחד בזה, איכשהו".
כשמ' הגיעה לצ'רנה, היא הופתעה לגלות כי היא מכירה את אחת הבנות. "למדנו יחד באותו בית ספר, והיינו בשוק כשנפגשנו פה. הנושא הזה של התמודדות נפשית קרוב אלינו הרבה יותר ממה שאנחנו חושבים, אבל אנחנו בהדחקה". היא מתגוררת באזור בנימין, למדה באחת האולפנות הנחשבות. "היה שם המון לחץ לימודי, הכול חייב להיות חמש יחידות. בנות אינטליגנטיות ברמות היו מקבלות במבחנים 60־70, כי אין הכלה רגשית. אני יכולתי להתמודד עם הלימודים, אבל לא הייתה הכלה נפשית אם יש לי איזו בעיה. לא יכולתי להשתחרר למשל בשבתות, ולא היה עם מי לדבר. אני פרפקציוניסטית מאוד, אגש שוב ושוב למבחן עד שאקבל מאה, אבל בלי עזרה של הצוות פה לא הייתי מגיעה בכלל למבחנים".
מ', שלובשת מכנסיים, קובלת גם היא על היחס הנוקשה כלפי מי שלא מיישר קו באופן מוחלט מבחינה דתית. "אם נער או נערה לא עומדים בסטנדרטים מסוימים של המסגרת החינוכית, הם עלולים להיזרק. למה הסטנדרטים האלה הכרחיים? לא יכול להיות סתם תיכון שלומדים בו נערים ונערות דתיים ודתיות? היום זה אולפנה או ישיבה – או שיגרדו אותך מהרצפה במרכז העיר לכל מיני מוסדות קצה. הפרויקטים הקיימים הם כמו לשים דלי מתחת לטפטוף, במקום לתקן את הנזילה".
מירוץ נגד השעון
לפני כמה שבועות נדמה היה שבית צ'רנה עצמו עומד להיסגר: דן קיבלה מכתב שהורה לה לפזר את הבנות. "במשך שנה לא הייתה ממשלה, ואז קורונה – ואנחנו נפלנו בין הכיסאות. אף משרד ממשלתי לא פרש את חסותו על הנושא, ולא הוקצה תקציב להמשך הפעילות שלנו. את יכולה לתאר לעצמך כמה הופתענו. אחרי שהוחלט להרחיב את הפיילוט, ההחלטה לסגור אותנו הייתה בלתי מתקבלת על הדעת. אם יסגרו את בית צ'רנה, אני לא מאמינה שנצליח להקים מסגרות נוספות כאלו".
כעבור זמן לא רב החליט משרד הרווחה להמשיך את הפיילוט שנה נוספת. "זה עוד לא רשמי ועוד אין מסגרת קבועה, אבל נקווה שבזמן הזה יהפכו את הפיילוט למענה ארצי למאות ילדים ובני נוער שמשוועים לשיקום ועדיין באשפוז", אומרת דן. "עדיין צריך להמריץ את מקבלי ההחלטות בדבר החשיבות והדחיפות. בתחום הנפש אין שום מסגרת שמיועדת למגזר, ואם נמתח עוד יותר את הפריזמה – אין בארץ אף מסגרת דומה למה שהקמנו פה. מכל העולם באים כדי ללמוד מאיתנו. היה פה סיור של נציגים מהאיחוד האירופי, שרצו להעתיק את המודל. ראיתי בבוסטון תוכנית דומה, שעלותה 45 אלף דולר לחודש לנערה, במימון ההורים. מתוך עשר נערות ששוהות שם, שלוש הן מהארץ.
"גם בנושא הזה, צריך להחזיר ילדים ונוער לשיקום בקהילה. כל מקרה כזה הוא ממש מירוץ נגד השעון כדי למנוע החרפה של מחלת הנפש. מומחים מתחום בריאות הנפש משוועים למקומות כאלו, שיאפשרו לשקם את הנערים והנערות. זה אך מתבקש. מעבר לטיפול ברווחתם הנפשית של הצעירים, יש פה רווח נקי לחברה, כי הצעירים האלו יגדלו להיות אנשים מתפקדים ועצמאים במקום ליפול לנטל. אפשר לדבר על זה גם במספרים קרים: עלות האשפוז של נערה היא 30 אלף שקל לחודש – לעומת 5,000 שקל בטיפול בצ'רנה. זה חיסכון אדיר למדינה".
היא מראה לי הודעה שקיבלה מאמה של אחת הבנות: "לפני שנה התקשרתי אלייך, נואשת לעזרה. בוכה. לא יודעת לאן לפנות", כתבה אותה אם לדן. "הבטחת לעזור לי, וקיימת. הפכת את העולם בשבילנו, כי לנו לא היה כוח להפוך אותו. הילדה האבודה, הקמלה בבית, המדוכאת, הלא מתפקדת, שהיינו צריכים לחפש בלילות לאן היא נעלמה, חזרה לתפקד. לראשונה מזה שנים היא למדה! לא האמנתי שזה קורה. היא לא האמינה שזה קורה. הילדה שלי חזרה לדבר איתי. לחייך. ללמוד. להיות בבית ועם המשפחה. חווה הצלחות. זו לא תהיה הגזמה לומר שחייה נצלו".
דן לוקחת אותי לסיור ומראה לי איך חלומות נרקמים למציאות. ממש סמוך למרכז צ'רנה היא שכרה מתחם קטן לעשר השנים הקרובות. בדירה שבמקום ישוכנו צעירות מתמודדות נפש מעל גיל 18, כאלה שזקוקות למעטפת ותמיכה אך הן עצמאיות ומתפקדות. הדירה משופצת בטוב טעם, לא אגזים אם אומר שהיא נראית כמו מלון חדרים. כל חדר נצבע בצבע פסטל רך בגוון אחר. סמוך לדירה מתכננת דן לפתוח בית קפה שכונתי ומדרשה. הפועלים עובדים במרץ, החצר כבר כמעט מוכנה. מי שיגיע שבועיים אחריי, כבר יראה שלחלומות של אתיה דן הנצו פרחים באדמה.
"אני אומרת לעצמי שגם הילדים שלי הם לא שייכים לי; הם מתנה שעוברת דרכי", אומרת דן. "אני לא אצליח להנדס או לעצב אותם, ועליי גם לדעת שלא תמיד אוכל לגונן עליהם. אני צריכה לצייד את הילד שלי בביטחון, באמונה, באהבה, ולהבין שכאשר יצא החוצה הוא ייתקל בחיים שכוללים גם רוע ופגיעות. הסביבה הפכה למחנכת משמעותית, ואף משפחה או מוסד אינם יכולים להוות חממה מוגנת. צריך לחזק יותר מבעבר את הקשר בין ההורים לילדים. הבית צריך להקשיב. אין צורך לחיות תמיד בלחץ ולחנך ללא הרף; חשוב יותר להעביר לילד מסר: אני נהנה ממך כפי שאתה, אני מתמוגג ממך. גאה בך'. גם אם כרגע הילד נראה רחוק מאוד, החינוך שנתנו לא נעלם. ואפילו אם הילד נפגע, צריך לזכור שהחינוך לטוב לב, לנתינה, למשמעות ולערכים – זה בסיס לשיקום ולחזרה לתפקוד".
