במרתף ביתו בשכונת רמות בירושלים, פרופ' בנימין בראוּן יושב בחדר רחב־ממדים שנראה במבט ראשון כמו בית מדרש קטן. ארונות ספרים ניצבים לאורך הקירות: בצד אחד – ספרי שו"ת, דרשות ומוסר, כריכות שחורות וחומות שעליהן מוטבעות אותיות זהב. בצד האחר – הגות, פילוסופיה כללית וספרות. בתווך שולחן עץ רחב, ובפאתי החדר פינת עבודה קטנה ומחשב. בראון משתמש בו כדי ללמד בימים אלה בחוג למחשבת ישראל באוניברסיטה העברית, "אבל הזום הוא לא תחליף לדבר האמיתי", הוא אומר.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– עם אחריות, בלי סמכות: האתגר של פרויקטור הקורונה החדש
– מונעים את האסון הבא: קמפיין חדש למניעת שכחת ילדים ברכב
– אשכנזי נגד האיחוד האירופי: פעילות בשטחי סי – ניסיון לקבוע גבול
מכאן הוא גם מתעדכן בכל מה שתוסס כרגע בעולם החרדי. כמי שנחשב לאחד החוקרים הבולטים של המגזר הזה, עקב בראון אחר יחסם של החרדים למגפת הקורונה עם התפרצותה, והביט בדאגה גם על מתקפת ההאשמות נגדם. עכשיו, כשגל ההדבקה השני ששוטף את המדינה לא מזוהה עם מגזר כלשהו, יכול בראון להציג מסקנות מהחודשים שחלפו, לנתח את תגובות הרבנים ואת מה שהוא מכנה "ההתלהמות התקשורתית", ולנסות, בזהירות, לשרטט את עתידה של החברה החרדית בישראל.
"לפני הכול צריך לזכור שהנטייה להתייחס לחברה הזו כגוש שחור אחד גדול היא מוטעית", מבהיר בראון בבואו להסביר את שהתחולל ברחוב החרדי בין פורים לפסח השנה. "יש קבוצות שונות ואנשים שונים ומנהיגים שונים, וחייבים להבחין ביניהם. מעבר לכך, צריך להבחין בין גורמים אובייקטיביים לתגובה החרדית לקורונה ובין גורמים סובייקטיביים. כן, היה עיכוב מסוים בתגובה, בעיקר משום שחרדים מחוברים פחות לאינטרנט ולתקשורת, אבל גם כי הממשלה השקיעה הרבה פחות בהסברה לציבור הזה. כלומר, היה מחדל מצד הרשויות.
"כאן מצטרף העניין הסובייקטיבי: החברה החרדית היא שמרנית, וקשה לה לשנות את אורחות חייה. תוסיף לכך את היומיום שלה שבנוי סביב בתי הכנסת והשטיבלך, ואת העובדה שמבחינה טכנית קשה למשפחה של עשרה ילדים להתכנס בדירת שלושה חדרים בלי לצאת. חלק מסידור המגורים במשפחות החרדיות מבוסס על כך שיש ילדים שחיים מחוץ לבית, בישיבות. ומעל לכול, תזכור שהאירועים האלה מתרחשים בתקופה הלחוצה שלפני פסח".
ואז, הוא אומר, אחרי כל אלה, צריך לדבר גם על המנהיגות.
התעשתות ההנהגה
הדיון בהנהגת החברה החרדית, שב בראון ומדגיש, מוכרח להתייחס לזרמים השונים ולמגוון הערוצים והיובלים המסתעפים בתוכם. למשל, הפלגים הקיצוניים ביותר: "המנהיגות של הקנאים מגיבה בבוז לכל הוראה ממשלתית, ומזלזלת גם בחוות דעת מדעיות או רפואיות. כדברים 'חיצוניים' הם נשללים מיד, וכשהרשויות באות לאכוף אותם יש התפרעות. אלה מעשים שבכל יום. ובכל זאת, גם כאן חל שינוי כשהנהגת 'העדה החרדית' הורתה לקיים את הנחיות הממשלה. נכון שיש חוגים קנאיים שגם בד"ץ העדה החרדית לא מספיק טוב בשבילם, והם לא נשמעו לשום הוראה. אגב, באופן מעניין, התחלואה שם לא הייתה גבוהה מהרגיל".
"המנהיגות של הקנאים מגיבה בבוז לכל הוראה ממשלתית, ומזלזלת גם בחוות דעת מדעיות או רפואיות. ובכל זאת, גם כאן חל שינוי כשהנהגת 'העדה החרדית' הורתה לקיים את הנחיות הממשלה. נכון שיש חוגים קנאיים שגם בד"ץ העדה החרדית לא מספיק טוב בשבילם, והם לא נשמעו לשום הוראה"
ומה לגבי הזרם המרכזי?
"בתחילת המשבר נשאל הרב חיים קנייבסקי על ידי נכדו, יענקי קנייבסקי, אם לסגור את מוסדות התורה. הוא ענה: חלילה, התורה מגינה עלינו. זה נאמר בסוף חודש אדר, אחרי הגל של פורים ולפני הסגר של פסח, כשהציבור הישראלי הרחב כבר התחיל להבין מה קורה כאן. העולם החרדי יצא שבוע אחר כך לחופשת בין הזמנים, כך שזה לא היה נורא אם היו מקדימים וסוגרים את הישיבות, אבל האמירה של ר' חיים הייתה עקרונית. אחר כך התברר שהוא כנראה לא שמע שיש מגפה.
"הרבה פעמים שואלים אותי: כך נראה מנגנון קבלת ההחלטות של גדולי התורה? על זה הציבור החרדי סומך? והתשובה היא כן, זה המנגנון, אבל לא כל גדולי התורה פועלים כך. עסקנים וטכנוקרטים שולטים בחצרות, הם מחליטים למי המידע יגיע ומתי, ותמיד יש מניפולציות. אנחנו מכירים סרטונים שמראים את המנגנון הזה גם אצל הרב יוסף שלום אלישיב (המנהיג הקודם של הציבור החרדי־ליטאי, שנפטר לפני שמונה שנים – א"ה). לכן כשהרב קנייבסקי אומר את הדברים, והם מגיעים לציבור הרחב דרך התקשורת, וכל זה בתקופה שהלחץ מהמגפה גובר ושיעורי התחלואה בשכונות החרדיות עולים, התוצאה היא ביקורת אדירה על המגזר בכלל ועל המנהיגות שלו בפרט".
אילו עוד תגובות היו בקרב המנהיגים?
"היה מגוון רחב. האדמו"ר מקרלין־סטולין, למשל, החמיר יותר ממשרד הבריאות. הוא הורה מיד לסגור את בתי הכנסת ואסר על קיום שמחות, וזה עבר לכל החסידים שלו. האדמו"ר הזה הוא מנהיג סמכותי, שאחד המאפיינים המובהקים שלו הוא ההתעלמות מ'מה יגידו'. הוא בוחן מה טוב לחסידים שלו ופועל בהתאם, גם אם לאחרים זה נראה מודרני או ציוני מדי. כמוהו יש עוד מנהיגים שמרגישים שהשטח מאפשר להם לעשות דברים באופן עצמאי. הכתפיים הרחבות הן חלק מהסיפור כאן. האדמו"ר מגור נהג באופן דומה, וכך גם הקבוצה הקטנה הפורשת של גור, בהנהגת רבי שאול אלתר. הרבי מבעלז ניסה קצת יותר לשחק עם הגבולות, וגם הרבי מוויז'ניץ התעכב עם התגובה, אבל בסוף הוא הלך עם זה ובעצמו נכנס לבידוד.
"בסך הכול העולם החרדי התעשת. זה לקח זמן, כי חברות שמרניות מגיבות לאט. לשינוי תרמו הידיעות שהגיעו מארצות הברית, על גל גדול של נפטרים בשכונות היהודיות. העיתון 'המבשר' הקדיש את העמוד הראשון שלו לתמונות של יהודים חרדים שנפטרו, וזה זעזע. התחילו לקחת את הקורונה ברצינות".
את הביקורת על החברה החרדית בימיה הראשונים של הקורונה מגדיר בראון "צביעות, ניצול הזדמנות ועלייה על הגל. ניסו לנצל את האירוע הטרגי הזה כדי להמשיך את החשבון הארוך עם העולם החרדי. כל מי שיש לו מיקרופון צעק 'החרדים החרדים'. חלק גם טענו שהחרדים הם שגורמים לכולנו לחלות, או שהציבור הזה פרימיטיבי ולא יודע לדאוג לעצמו. לפעמים זה נשמע ממש כמו תעמולה אנטישמית.
"זו צביעות: הגל השני התחיל ברובו ממערכת החינוך, ולא שמענו אף אחד מאשים את התיכוניסטים. איש לא אמר שבני הנוער מסוכנים ופרימיטיבים. שיעור תחלואה גבוה לא חייב לגרור הכללות ורדיפות, אבל זה היחס שניתן לחרדים. לשבחו של הציבור הישראלי ייאמר שהגל המתלהם הזה, שבא בעיקר מעיתונאים, עבר מהר. קמו קולות־נגד שאמרו שהמציאות שונה, דיווחו מהשטח והראו שרוב הציבור מציית להנחיות, ושגם גדולי התורה התעשתו בתוך כמה ימים".
מנע מגפה מנחלתך
לקראת פסח נכנסו כוחות צבא לבני־ברק כדי לאכוף את הסגר ולסייע לתושבים. היו שקיוו שהציבור החרדי יגלה סוף־סוף את צה"ל וישנה את עמדתו לגבי הגיוס, אבל בראון מצנן את ההתלהבות. "כל ישראלי מתרגש כשהוא רואה איך חיילי צה"ל, שיודעים להיות קשוחים ולהילחם, עוסקים כעת בחסד ובנתינה. אי אפשר להישאר אדישים כלפי זה. אבל גם כשזה קורה בבני־ברק, העולם החרדי לא ירצה פתאום להתגייס לצבא. שום אדם חרדי לא חושב שהעולם החילוני הוא עולם שכולו רשעים, וההתנגדות לגיוס היא לא מתוך מחשבה שצה"ל יהפוך את החרדים לחיות טרף חסרות לב, אלא מחשש שהוא יהפוך אותם לחילונים. האדם החרדי הממוצע חושב שחיילי צה"ל נפלאים וחמודים, אבל הוא לא רוצה שילדיו יתגייסו, כי יש לו עוד ערכים. גם אם פציפיסט יראה חיילים מחלקים חבילות מזון, הוא לא ישנה את דעתו ויחליט להתגייס".
האם היו במגזר החרדי ניסיונות לתת פשר לנגיף, להציע תשובות תאולוגיות לשאלות שמן הסתם עלו?
"יש התמודדות בתחום של אמונת חכמים, ויש התמודדות שקשורה להשגחה. המגפה היא מין עונש קולקטיבי שלא מבחין בין צדיק לרשע, והיא מעוררת מחשבות תאולוגיות על השגחת השם וגם על מידת הביטחון. הרב שאול אלתר אמר שהקורונה גורמת לנו לחשוב מחדש על כך שהחיים שלנו אינם מובנים מאליהם. כשאנחנו שומעים על מגפה, אנחנו חושבים על מקום נידח באפריקה או על אירוע תנ"כי, והנה עכשיו המילים 'מנע מגפה מנחלתך' מקבלות משמעות ממשית, קרובה אלינו. כמעט כל המנהיגים החסידיים התייחסו לקורונה דרך השאלה מה צריך לשפר, מה אפשר לחזק, וגם ניסו לשאול למה זה קרה. בחוגי הקנאים התשובה היא שזה בגלל צניעות או עבירות שבין אדם לחברו. הרבי מצאנז אמר שצריך לעטות את המסכות על האף, כי דחפנו את האף שלנו יותר מדי לעניינים של אחרים. יהיו שיאמרו שחשוב להתפלל בכוונה בימים אלה כדי לתקן את ההגבלות שיש עלינו בתחום של תפילה ולימוד תורה – שם אנחנו נבחנים, ולכן שם נתחזק.
"חלק מהסיפור היום הוא ירידת מעמדם של גדולי הדור, בעיקר במגזר הליטאי ובמגזר הספרדי. יש בעולם הליטאי סמכויות עליונות, אבל יש פילוג – ולכן בפועל האדם הפרטי בוחר את המנהיג לפי השקפתו. בקרב החסידים יש שינוי מסוג אחר: מתחילים להתפתח מנהיגים חלופיים שמאתגרים את המנהיגות האדמו"רית"
"החשיפה של החברה החרדית לאינטרנט עלתה בתקופת הקורונה, ואני מעריך שהציבור הזה יושפע גם מהמשבר הכלכלי, שבעקבותיו הממשלה תצטרך לקצץ בתמיכות. ועם זאת, אני לא חושב שהקורונה תשנה מאוד את החברה החרדית. לגבי ההנהגה, ההשלכות הן מורכבות יותר. אני רואה המון האשמות מצד החרדים כלפי המנהיגות שלהם, אבל אם יורדים לרזולוציות, רואים שמדובר באנשים שמלכתחילה פיתחו ביקורת כזו. הם לא יגידו שהנהגת גדולי התורה היא פסולה; חלק מהגדרת הזהות החרדית היא מעמדם של גדולי התורה. לכן הם רק יאמרו שצריך לבנות מערך מסודר יותר של קבלת החלטות. בביקורת שנשמעת מחוץ לציבור החרדי יש ציפייה שהחרדים יפקחו את העיניים ויראו מי מנהיג אותם, אבל זו ציפייה מופרכת. היא נובעת מאי־הבנה לא רק של הראש החרדי, אלא של הראש האנושי".
תסביר.
"נגיד שאתה מעריץ את בנימין נתניהו, ונגיד שאתה חושב שהוא טעה במערכת השיקולים שלו בנושא הקורונה. האם בגלל זה תפסיק להעריץ אותו? לא. אתה תאמר שהוא כשל, אבל בגדול אתה בעדו. זה המנגנון האנושי. יותר מכך, אם תגיע למסקנה שנתניהו כשל בקבלת החלטות, האם בגלל זה תחשוב שכל המערך הדמוקרטי פגום? האם נשנה את כל השיטה כי מנהיג אחד לא פעל כהלכה? מבחינת העולם החרדי, גדולי התורה הם שיטת המשטר. אף אחד לא מחליף שיטת משטר בגלל אירוע ספציפי.
"לפי משאלי 'מדד האושר', המגזר החרדי מרוצה מהחיים שלו יותר מכל מגזר אחר בישראל. הם אוהבים את אורח חייהם ודבקים בו, וחלק ממנו הוא עניין ההנהגה. אז היה אירוע אחד של קורונה, האם בגללו ניטוש את כל אורח החיים? מאחורי הציפייה שהם 'יתפכחו' יש תפיסת עומק שאומרת שבמאה ה־21 העולם החרדי הוא טירוף שלא אמור להתקיים, ואנשים צריכים לפקוח את העיניים. אבל האמת היא שהאנשים האלה פקוחי עיניים לא פחות מאדם דתי־לאומי או חילוני. אין כאן עניין של התפכחות, אלא של יכולת המערכת להתאים את עצמה לנסיבות משתנות, ולהמשיך הלאה".
אחדות וריבוי
סדר היום הפוליטי שמציב במרכזו את השוויון בנטל, יוצר פעם אחר פעם קונפליקטים מול תפיסת העולם החרדית. ממשלות ומפלגות עלו ונפלו בעשור האחרון בגלל הסוגיה הזו, אך לפי בראון, השימוש במונח "שוויון בנטל" הוא פופוליסטי וריק. "ראשית, קשה מאוד, בכל העולם, לגייס ציבור שלא רוצה להתגייס", הוא פותח. "החוק כופה גיוס, אך אנשים ממלאים את החובה הזו מתוך הזדהות מסוימת עם הנחות היסוד של המדינה והמשטר. שנית, וחשוב יותר, ההיסטוריה מלמדת שככל שהמדינה הגבירה את הלחץ על החרדים, כך הם פנו יותר לכיוון ההסתגרות. יש עדויות על חרדים שהתגייסו ב־1948 בהתלהבות, ואז התחילו להגיע שמועות על התנכלות לדתיים בצבא, והם הבינו שצה"ל חילוני ומחלן. בהמשך הגיע המאבק נגד גיוס בנות, שגרם לחרדים להסתגר ולהתרחק עוד יותר, וכך גם אירועים של שילוח כפוי של ילדי עולים למעברות חילוניות. הסיפורים האלה ואחרים חיזקו אצל החרדים את תחושת המצור.
"מתי העולם החרדי נפתח? בתחילת שנות האלפיים, כשנתניהו היה שר האוצר ועמד בפני משבר כלכלי שלדעת כל המומחים היה איום ונורא. בכל הרקורד הציבורי של נתניהו לא תמצא מילה אחת שנמלטה מפיו נגד העולם החרדי ונגד הדת, אפילו בשעת כעסו. היה ברור לכולם שהוא רוצה להציל את קופת המדינה באמצעות קיצוץ רוחבי, ולא מחפש איך להתנגש חזיתית עם העולם החרדי דווקא. לכן גם החרדים לא הרגישו שצריך להתבצר ולהילחם. ובאמת, בתקופה הזו הייתה היציאה הגדולה ביותר של חרדים לשוק העבודה. אילו חשבו שאלה גזרות שמד, הם היו סובלים עוני וחרפת רעב ולא יוצאים לעבוד. אבל כשהמניע הוא צורך אמיתי, עושים מה שצריך ולא עולים על בריקדות. הדינמיקה הזו נכונה גם לגבי נושא הגיוס. כשהוא היה קשור ביוזמות לקרב צעירים חרדים שממילא נפלטו מהישיבות, שיעור המתגייסים גדל. אבל כשהתחילו עם התלהמויות של 'גיוס חובה לכולם', האחוזים ירדו".
הדיון על גיוס חרדים קשור לא רק לשירות הצבאי עצמו, אלא לשוק העבודה ולישראליות.
"נכון. זו אחת המוטיבציות של תומכי השוויון בנטל, אבל החרדים לא בהכרח רוצים להיות חלק מהישראליות. חברה רב־תרבותית צריכה להכיר ברצון הזה ולכבד אותו.
"שום אדם חרדי לא חושב שהעולם החילוני הוא עולם שכולו רשעים, וההתנגדות לגיוס היא לא מתוך מחשבה שצה"ל יהפוך את החרדים לחיות טרף חסרות לב, אלא מחשש שהוא יהפוך אותם לחילונים. החרדי הממוצע חושב שחיילי צה"ל נפלאים וחמודים, אבל הוא לא רוצה שילדיו יתגייסו, כי יש לו עוד ערכים"
"מדברים על שוויון בנטל, אבל מדינת ישראל כבר מזמן לא רואה בצבא חזות הכול. כולנו יודעים שצה"ל היום הוא לא רק חירוף נפש בשוחות – אבל כשזה נוגע לגיוס חרדים, מגייסים את האתוס של צבא העם ואת המיתוס של חירוף הנפש. לדעתי, במקום לחשוב על שירות צבאי מלא לכולם, המדינה צריכה להכיר באנשים שלומדים תורה – או פיזיקה, או מחשבים – כאזרחים שתורמים למדינה, והתרומה שלהם בתחום הזה עדיפה מהתרומה הצבאית שלהם. אבל נטפלים לחרדים, כי הם לא שותפים מלאים לישראליות שלנו, כי הם מאיימים עלינו ואנחנו חוששים שישתלטו עלינו, לכן הכי טוב שהם יהיו כמונו. אנחנו רוצים לפקוח את עיניהם כדי שהם יזלגו אלינו והאיום יקטן. אלה הנחות העומק מאחורי הדרישה לגייס אותם, ומי שמספר לך סיפורים על 'שוויון בנטל' כערך מוסרי מופשט, מוכר לך שטויות".
אף פעם לא חכם להסתכן בנבואות, ובכל זאת – איך אתה רואה את החברה החרדית בעוד עשר, עשרים שנה?
"אני חושב שהתבדה מי שציפה שהחרדים יעברו מודרניזציה. מה שיש זו ישראליזציה בהרבה מאוד רמות – בשפה, במעורבות, בסולידריות עם המדינה ובחשיפה לתקשורת ולתרבות. יש גם יכולת הכלה די מפתיעה כלפי החרדים החדשים. הייתה שאלה אמיתית איך יתייחסו לקבוצה הזו, והציפייה הייתה שכמו בשנות החמישים, בפילוג בין הציונות הדתית לעולם החרדי, ייווצרו שני זרמים נבדלים. בפועל זה לא קרה. הזרם החדש מתרחב, הישיבות התיכוניות החרדיות מתפתחות יפה, וגם אם יש לחרדים החדשים בעיה מבחינת קבלה למוסדות, הם לא נדחים משכונות חרדיות. הם מוגדרים כחרדים, גם אם בעייתיים. בסופו של דבר למדו שהאנשים האלה לא מסכנים אף אחד. כשצריך מותחים עליהם ביקורת, אבל זה ירד מראש סדר היום של העולם החרדי, והחברה למדה להכיל את המגמות האלה.
"מצד שני, מי שמכיר את ההיסטוריה של כל הזרמים הדתיים יודע שבתהליכי התפתחות יש תגובות, ריאקציות. העולם החרדי היום נעשה מקוטב בשלוש הסוגיות המכריעות: גיוס, לימודים באקדמיה ויציאה לעבודה. לדעתי, ככל שתגבר המצוקה הכלכלית, תהליכי ההיפתחות יהפכו להכרח בל יגונה, ומצד שני זה יגדיל את הריאקציה השמרנית. לכן החברה הזו צועדת לעבר גיוון ולעבר התחזקות של הקצוות.
"חלק נוסף בסיפור הוא ירידת מעמדם של גדולי הדור, בעיקר במגזר הליטאי ובמגזר הספרדי. יש בעולם הליטאי סמכויות עליונות, הדוקטרינה לא השתנתה, אבל קיים שם פילוג, ולכן האדם הפרטי בוחר את המנהיג לפי השקפתו. בקרב החסידים יש שינוי מסוג אחר: מתחילים להתפתח מנהיגים חלופיים, שמאתגרים את המנהיגות האדמו"רית. אלה אישים פתוחים יותר, כמו האדמו"ר מקרלין־סטולין או הרב שאול אלתר – אינטלקטואל ומנהיג שמציב אנטיתזה לחסידות גור הקשוחה. מכיוון אחר מגיעים 'המשפיעים' החסידיים, שתופסים מעמד והופכים להיות כמו אדמו"רים. הם פונים לחסידים שרוצים את 'הדבר האמיתי', וכך צומחת הנהגה אחרת. גם לתהליכים האלה יש ריאקציה, בדמות חסידות גור הגדולה שהופכת להיות סוג של כת ענקית, מין מדינה בתוך מדינה שלא מהססת להפעיל כוח".
ואיך אתה רואה את עתיד היחסים בין החרדים לחברה הישראלית?
"לתפיסתי, החברה החרדית היא כוח נחוץ ומאתגר בתוך חברה ישראלית בריאה מבחינה תרבותית. בשנות החמישים הייתה שאיפה לראות את החברה החרדית נכחדת, ואני לא חושב שזה היה הופך את החברה הישראלית לבריאה יותר. הציבור החרדי מציב תרבות נגד. יש נטייה לדבר על ההיפים כתרבות נגד, אבל החברה המודרנית בנויה על ערכי החירות והשוויון, וכשמישהו מקצין את הערכים של החברה הוא לא באמת מאתגר אותה. האתגר מגיע מצד מי שהולך נגד הערכים המקובלים. לכן דווקא הציבור החרדי, שמשמר את הערכים הטרום־מודרניים, מציב אתגר אינטלקטואלי ויוצר את התסיסה שהישראליות זקוקה לה. אני חושב שבעיקר צריך לשים לב לשוליים המתרחבים בציבור החרדי, אלה שיהפכו אותו לפחות חד־ממדי וליותר רבגוני. ככל שהחברה החרדית תאפשר לאנשים לקיים בתוכה כיוונים חדשים של זהות חרדית, זה יועיל לחברה החרדית עצמה, לציבור הישראלי הרחב וגם למדינה – כל עוד היא תדע להתייחס לזה בתבונה ובעדינות, ולא לעלות על גלי התלהמות.
"כדאי לציין עוד דבר, שבעיניי לא מוסיף לנו הרבה כבוד: בפוליטיקה הישראלית מאז שנות התשעים יש מאגר של שישה עד שמונה מנדטים שניזונים מאנטי־חרדיות כסיבת הקיום שלהם. פוליטיקאי במצוקה אלקטורלית תמיד יכול ללכת על האג'נדה האנטי־חרדית, וכך המנדטים האלה נמצאים בהישג ידו, עד האג'נדה הבאה. כך עשו טומי לפיד, רפול, יאיר לפיד, אביגדור ליברמן. זו תעודת עניות לפוליטיקה ולחברה. אם הציבור הלא חרדי והמדינה ידעו להתייחס לעולם החרדי במלוא המורכבות שלו, כל הצדדים יצאו נשכרים. אני מאמין שלשם הדברים הולכים".
מחשבת ישראל, אמונות וזרמים
בראון, נשוי ואב לארבעה, משתייך למגזר הדתי־לאומי. הוא נולד לפני 54 שנים בתל־אביב וגדל ברמת־גן. אחרי שלמד לתואר ראשזון במשפטים ובפילוסופיה, הוא עבד תקופה קצרה כעורך דין ואז חזר לאקדמיה. בהנחיית פרופ' אביעזר רביצקי כתב בראון דוקטורט על החזון איש (החיבור ראה אור בהוצאת מאגנס), וב־2007 התחיל ללמד באוניברסיטה העברית. הוא כותב פורה מאוד, שחיבר ספרים ומאמרים בנושאים כמו "דעת תורה", תנועת המוסר וחסידות קרלין. לפני כשנתיים ראה אור ספרו המקיף "מדריך לחברה החרדית: אמונות וזרמים", בהוצאת עם עובד. כעת הוא עמל על ספר־המשך שיעסוק במבנים ובתהליכים בחברה החרדית, ועל ספר שיוקדש למנהיגות החסידית בישראל. לצד אלה הוא מתרגם ספר פילוסופיה שכתב באנגלית על אונטולוגיה פורמלית ("אבל אף אחד לא יתעניין בו").
החוג למחשבת ישראל, שבו מלמד בראון, סער לפני ארבע שנים בעקבות הדחתו של פרופ' אבינועם רוזנק, מרצה נערץ ובעבר ראש החוג. המהלך הזה נתפס כניסיון לסגור חשבונות אישיים ופוליטיים במסדרונות הפקולטה. היו אף שהביעו דאגה לעתידו של החוג המוערך, שאישים כמו אליעזר שביד, משה אידל ואביעזר רביצקי לימדו בו לאורך השנים. בראון סירב להתבטא אז בנושא, וגם כעת הוא מעדיף לא להתייחס אליו. "עולם הרוח מורכב מאנשים שיש להם משיכה ציבורית, וגם מאלה שפחות", הוא אומר. "מערכת אקדמית צריכה להכיל את אלה ואת אלה. יש מי שהכוח המניע שלהם הוא הרצון לשנות את החברה, הם משמיעים את קולם הציבורי, וזה טוב. ויש מי שרוצים לעסוק בתורה לשמה, מסתפקים בארבע אמות של מחקר, וגם מהם אני לא מאוכזב".
קשה קצת להגדיר את התחום הזה, מחשבת ישראל. האם הוא עוסק בתאולוגיה? בחקר טקסטים? בסוציולוגיה? בפילוסופיה?
"אני לא חושב שיש לנו מחויבות לקבוע גבולות לתחום. אני ממש לא אוהב שאלות כמו 'מהי פילוסופיה'. זה לא מעניין. שב ותעשה פילוסופיה במקום לשאול מהי. גבולות הפילוסופיה משתנים בזכות מי שעושים פילוסופיה אחרת, וזה נכון גם כאן. ריבוי שיטות מחקר, תחומי עניין ומוטיבציות – זו ברכה. אם משהו מעניין, צריך לחקור אותו, ויבואו אחרים ויקבעו לאיזו דיסציפלינה הוא שייך.
"במחשבת ישראל אני רואה תהליך חיובי של גיוון. עוסקים בתקופות שלא נחקרו, אישים שלא נחקרו, נושאים שלא נחקרו. חקר מחשבת ההלכה, למשל, מתפתח באופן נהדר, ומשלב תלמוד ומשפט עברי. יש גם יותר עיסוק בהגות דתית יהודית עכשווית, וזה מצוין. מצד שני, יש תחומים שהיו פופולריים לפני שני דורות והיום אף אחד לא מתעניין בהם, כמו סוציאליזם יהודי. זה אולי חבל קצת".
לצד זאת, בראון מזהה מגמות מחקר שאינן אהובות עליו. "למשל, הניסיון להציג ולחקור הוגים רק לצורך חיזוק מגמות בתוך הציונות הדתית, כשהן מחפשות תקדימים להיתלות בהם. דמויות כמו הרב חיים הירשנזון, שפעל בתחילת המאה ה־20, זכו למקום בולט מאוד מתוך מניע אידאולוגי ורצון למצוא מודל ציוני־דתי מתון, לפעמים גם במחיר הטיה מסוימת של המחקר. זה נכון גם לגבי חקר רבני ארצות האסלאם. מצביעים על המתינות והפתיחות שלהם, אבל אם מדברים על הרבנים הספרדים, צריך להסתכל גם על העולם הקבלי הספרדי. שם יש גם ממדים של החמרה והתנגדות למודרנה, אבל מתעלמים מהם כי זה לא נוח.
"כמעט כל המנהיגים החסידיים התייחסו לקורונה דרך השאלה מה צריך לשפר, מה אפשר לחזק. בחוגי הקנאים אמרו שזה בגלל צניעות או עבירות שבין אדם לחברו, והרבי מצאנז (למעלה) אמר שצריך לעטות את המסכות על האף, כי דחפנו את האף שלנו לעניינים של אחרים"
"לאחרונה סיימתי לכתוב מאמר על רבי מרדכי יוסף ליינר, האדמו"ר מאיזביצא. ההתעניינות בו בשנים האחרונות מתעוררת בגלל מה שנתפס כסטייה שלו מכללי ההלכה וחיפוש אחר רצון השם האמיתי, וזה מתאים למגמות ניו־אייג'יות עכשוויות. נוטים להתעלם מכך שבכמה מקומות הוא מבהיר שכל הרעיונות פורצי הדרך שלו על ההלכה מוגבלים לרובד אוטופי, לעבר המקראי או לעידן הגאולה".
בעצם אתה אומר שחוקר לא אמור לעסוק בדמויות שהוא מזדהה איתן? שלא צריך לשאוף לכך שהמחקר יהיה רלוונטי, קשור לחיים הדתיים שלנו?
"זה לא מה שאני אומר. צריך לחפש רלוונטיות, זה מצוין, הבעיה היא שמחפשים אותה רק בכיוון אחד. גם אם אני אישית הייתי נוטה לכיוון הליברלי, הייתי חושב שיש כאן בעיה מבחינת פיתוח תסיסה אינטלקטואלית אמיתית. אין מספיק חוקרים שמייצגים את הכיוון השני. חסר לי אגף נגדי שיתאר באהדה היבטים אחרים, שמרניים יותר.
"זה נכון לגבי עולם הרוח והתרבות בכללו. כולנו יודעים שהעולם הזה נוטה שמאלה – ואני לא מדבר על הביצה הישראלית ועל שאלות של שלום ושטחים, אלא על היבטים אידיאולוגיים עמוקים יותר. זה כך בכל מקום. עצם העובדה שמדובר בתופעה כללית כל כך, אמורה הייתה לעורר שאלות, אבל כולנו לוקחים את זה כמובן מאליו כמעט. אם תעלה את הנושא הזה, תשמע בעיקר תשובות משני הקטבים: מצד אחד היתממות בסגנון 'העיסוק בתכנים של מדעי הרוח מקנה נקודת מבט אוניברסלית נאורה', ומצד שני תשובות קונספירטיביות על 'חבר מביא חבר'. אבל האמת היא שיש כאן הבניה מורכבת הרבה יותר, וכמו שבמקומות אחרים המחקר הביקורתי מנסה לחשוף הבניות כאלה כדי לפרק אותן, הייתי מצפה שהדבר ייבחן גם במקרה הזה, לפחות ברמה התיאורטית.
"אני אומר את זה לא מתוך הזדהות עם צד כזה או אחר, והייתי אומר אותו הדבר גם אם ההבניה הייתה פועלת לטובת הצד שלי. חוסר הגיוון פוגע באפשרויות לקיים קרב מוחות אמיתי ולעורר חשיבה מחוץ לקופסה, ועולם הרוח בכללו ניזוק. לכן, בין השאר, עולם הרוח של המאה ה־19 ושל תחילת המאה ה־20 היה תוסס ומאתגר הרבה יותר משלנו: היו בו 'קרבות אגרוף' מקצוות רחוקים, לא רק מצדדים שונים של אותה פינה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
