אם תשאלו תושב אקראי בכפר ע'ג'ר מהו חלום הבלהות שלו, אל תופתעו אם התשובה תהיה: תקלה במקרר. עבור כל ישראלי נורמטיבי, טיפול בבעיה כזו הוא פרוצדורה לא נעימה, אך גם לא מסובכת מדי; לא כך בכפר הפסטורלי שנמצא בציפורן של אצבע הגליל. "אם מתקלקל המקרר, אני זורק אותו ומביא אחד חדש", צוחק ג'מאל ח'טיב, איש חינוך ותושב המקום. "הרי לטכנאי אסור להיכנס לכאן. יש לנו עכשיו בעיה עם משאבת המים. שלושה שבועות אנחנו מחכים שיבואו לתקן אותה, ולא נותנים בגלל תקריות בגבול".
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ישראל והודו ישתפו פעולה בפיתוח בדיקת קורונה זריזה
– אחרי 84 שנים: בית הכנסת הארבלים בירושלים ייהרס לטובת יזם פרטי
– עם אחריות, בלי סמכות: האתגר של פרויקטור הקורונה החדש
ברוכים הבאים לע'ג'ר – כפר שההיסטוריה יוצאת הדופן שלו עצרה אותו מלכת, אך גם הפכה אותו לפנינת חמד ומופת של מצוינות. קו הגבול בין ישראל ללבנון, לפחות זה התיאורטי, עובר במרכז הכפר, ולכן במשך שנים לא מעטות הישראלים היחידים שנכנסו לכאן היו אנשי צבא. אם התעורר צורך לתקן מקרר למשל, לא נותרה ברירה אלא למתוח כבל כאורך הגלות, למקם את המכשיר המקולקל בש"ג שבכניסה, ולהמתין שם לטכנאי. גם הנפטרים המקומיים זכו לפעמים לכבוד הזה, כי המופקדים על הקבורה לא הורשו לעבור את השער. ובכל זאת, מי שמדמיין לעצמו יישוב מוזנח עם בניית־טלאים וזאטוטים מסתובבים באין משגיח, מוטב שיתעדכן. ע'ג'ר דומה במראהו לעיירה קפריסאית קטנה, עם מזרקה מפוארת בכניסה, בתים מצופים בשליכט צבעוני, גינות מטופחות ואדניות בכל מקום.
בחודשים האחרונים הוחלט לאפשר כניסה מוגבלת של אזרחים ישראלים לתחומי הכפר, בכפוף למגבלות שונות ולתיאום ביטחוני הדוק. מי שזכה באופן כמעט בלעדי בפריבילגיה להביא מטיילים למקום הוא מרכז הסיור והלימוד של קשת־יהונתן בגולן. אחת לכמה שבועות, בימי שישי, מצליח המרכז להוציא קבוצה לע'ג'ר, ולאחד הסיורים הנדירים האלה הצטרפנו גם אנחנו.
השער נפתח, ואנחנו נכנסים למה שהיה עד לא מכבר אזור אסור. שלטים בעברית וערבית שזורים כאן בערבוביה, שפת המדרכות צבועה בכחול־לבן. מולנו, במרחק לא גדול, אפשר לראות את הכפר הלבנוני אל־ויזיה. המדריך נעמד בפיסוק ומספר שברגעים אלו ממש, רגל אחת שלו דורכת על אדמת ישראל והשנייה כבר בחו"ל
קילומטר לפני הכפר אני פוגשת את המדריך שלנו, אביתר ליכטמן. השמועה על הסיור המתקיים היום עשתה לה כנפיים, ועשרות כלי רכב ממתינים בחניון כדי שליכטמן יוביל אותם בשיירה לעבר ע'ג'ר. הוא מצידו מזהיר שגם כאשר יש אישור ביטחוני, כמעט תמיד נתקלים בבעיות בכניסה לכפר: רק אחרי כמה שיחות טלפון שמטפסות במעלה שרשרת הפיקוד ובמורדה, השערים סוף־סוף נפתחים. "דיברתי פעם עם אחד התושבים, כשהגענו לפה לסיור באוטובוסים", מספר ליכטמן. "אמרתי לו שבאנו לבקר, והוא צחק ואמר: 'את החברים שלי אני לא מצליח להכניס לכאן, ואתה תיכנס עם שלושה אוטובוסים?'. אז נכון, לא מדובר בפרוצדורה פשוטה. ההגעה מצריכה תיאום ביטחוני מיוחד, כי כל דבר שקורה פה יכול לעורר משהו".
עד כדי כך?
"בהחלט. לפני שבועיים הייתי עם קבוצה באזור מנרה, ממש על הגבול. תוך כדי הסיור אני רואה שמתחילה התקבצות בצד הלבנוני, והבנתי שיש שם חיילי או"ם, חיילי צבא לבנון וחזבאללה. אנשי חזבאללה מגיעים תמיד על אזרחי, בלי שום סימן זיהוי. הם מסתובבים באזור, ומתעדים כל התקרבות של ישראלי לגדר הגבול. הגענו לשער פאטמה, עמדנו בגדר הטובה ופתאום אני מקבל טלפונים מהצבא: 'יכול להיות שאתה נמצא עכשיו בגבול לבנון?'. עניתי שכן, ואז שולחים לי איזה דיווח של סוכנות ידיעות לבנונית, שמספרת על משלחת של מאתיים אזרחים ואנשי צבא ישראלים שביקרו בגבול. התחלתי את הסיור בתור מדריך רגיל, וסיימתי אותו בתור גורם רם דרג".
השער נפתח, ואנחנו נכנסים למה שהיה עד לא מכבר אזור אסור. במבט ראשון, הכפר ע'ג'ר נראה כמו יישוב ערבי־ישראלי לכל דבר. שלטים בעברית וערבית שזורים בו בערבוביה, שפת המדרכות צבועה בכחול־לבן. אנחנו עוברים על פני מבנה צבעוני שנראה כמו גן ילדים, מתקדמים במעלה הכביש ועוצרים במצפה. מולנו, במרחק לא גדול, ניתן לראות את הכפר הלבנוני אל־ויזיה. "איפה אנחנו נמצאים עכשיו?", שואל ליכטמן, "בישראל או בלבנון?". הקהל מנסה לנחש, והמדריך נעמד בפיסוק ומספר שברגעים אלו ממש, רגל אחת שלו דורכת על אדמת ישראל והשנייה כבר בחו"ל. "אז את הפנגו במדרכה שלידך משלמים ללבנונים?", צוחק אחד המשתתפים.
"ישראלים רבים בטוחים שהכפר חצוי בגדר", ממשיך ליכטמן. "אבל כמו שאתם רואים, לא עברנו שום גדר בתוך הכפר, ולא ביקרנו בדיוטי פרי. הדבר היחיד שיש פה זה מזנון וחנות פלאפל. אם תשאלו אנשים כאן בכפר, הם יגידו לכם שהם סורים, בכפר אל־ויזיה יגידו שגרים כאן לבנונים – אבל האוריינטציה של תושבי ע'ג'ר היא ישראלית לחלוטין. הם דוברים עברית, המוסדות שלהם נושאים שמות בעברית, כל התושבים מחזיקים בתעודת זהות ישראלית, והם משתתפים בבחירות לכנסת. בפעם האחרונה, המפלגה שקיבלה כאן את מספר הקולות הגדול ביותר הייתה ש"ס".
טחנת הקמח נשארה מעבר לגבול
הסיפור מאחורי הכפר ע'ג'ר הוא בלגן היסטורי שמערב בתוכו שלל מדינות, דתות, מלחמות חובקות עולם וסכסוכים מקומיים. לפני כמה מאות שנים התיישבו באזור הזה העלאווים – פלג של האסלאם השיעי שמקורו בסוריה, ושורשיו מיוחסים לעלי בן־אבי־טאלב, בן דודו של מוחמד. על אף שמדובר בעדה קטנה מאוד, רבים מבני האצולה הסורית משתייכים אליה, וביניהם הנשיא אסד. מצבם של תושבי המקום התחיל להסתבך בעקבות הסכמי סייקס־פיקו, שחילקו את המזרח התיכון בין המעצמות שיהפכו לשליטות האזור אחרי מלחמת העולם הראשונה– צרפת ובריטניה. הבריטים קיבלו את השליטה על ארץ ישראל ועבר הירדן, וחבל הארץ שעתיד להיות סוריה ולבנון הוקצה למנדט הצרפתי. העלאווים אמנם משויכים מהבחינה האתנית לסוריה, והמרכז שלהם הוא בערים לטקיה, טרטוס וקונטרה, אבל מפות החלוקה השונות הציבו את ע'ג'ר בכל פעם במדינה אחרת. "הגיעו לכאן כל מיני שליחים של המעצמות, וחלקם לא לגמרי הבינו מה קורה. לעיתים חילקו את האזור בלי לדרוך בו כלל. פשוט העבירו שטחים בהינף יד ממדינה למדינה", מסביר ליכטמן.
ע'ג'ר הפך לכפר לבנוני. את הפרק הבא בקורותיו מספר הפכפוך של מי מעיינות הווזאני: אם נעמדים בשקט ומקשיבים, אפשר לשמוע מע'ג'ר את צליל המים שעושים את דרכם לחצבאני ומשם לכנרת הישראלית. אנחנו לא רואים את המעיינות, ולרדת אליהם אי אפשר כי הם נמצאים בשטח לבנון. מה שאנחנו כן מצליחים לראות הם צינורות שיוצאים מתוך הערוץ לכיוון הכפר הלבנוני הסמוך, ומעידים על הדרמה שהתרחשה כאן לפני יותר מחמישים שנה.
"בשנת 1964 מתקבלת בליגה הערבית החלטה על הטיית המים באזור למדינות ערב הסמוכות, בניסיון לייבש את ישראל", מספר ליכטמן. "עד אז המים הללו זרמו לנחל החצבאני ומשם אלינו. ואז הליגה החליטה להעביר את המים בתעלות מיוחדות דרך רמת הבניאס עד לירמוך, ומשם להטות אותם לירדן. הטיה שלהם הייתה חוסמת חלק ניכר מכמות המים שזורמת לישראל, וכתוצאה מכך שיעור מי המעיינות המליחים בכנרת היה עולה עד כדי יצירת מצב בלתי הפיך באגם.
"על פי אחת הגרסאות, הסורים מגיעים ללבנונים ומבקשים מהם להטות את מי הווזאני, שנמצא בשטחם. הלבנונים מהססים. הם אומרים – 'אנחנו מדינה קטנה, ב־48' הסתבכנו מספיק עם ישראל, תשאירו אותנו מחוץ לסיפור'. כשהסורים לא מרפים, לבנון מציעה להם לקחת את הכפר ע'ג'ר על כל גזרתו ולעשות בו כרצונם, כדי שאם ישראל תתעצבן, האש תופנה לסוריה. זה השלב שבו הכפר עובר לסוריה באופן רשמי".
הניסיונות להטיית המים התפתחו לחילופי אש כבדים, והסורים לא הצליחו להשלים את הקמת המתקנים. שלוש שנים אחר כך, במלחמת ששת הימים, משחרר צה"ל את רמת הגולן ורמת הבניאס. מפות ישנות נפתחות, ומתברר שהכפר שהיה בשליטה סורית הוא בעצם לבנוני. ישראל פונה לתושבים, דורשת שימסרו את כלי הנשק שברשותם, אבל מצהירה שהם אינם קשורים למלחמה שלה מול סוריה. "אנשי ע'ג'ר מוצאים עצמם בסיטואציה מוזרה. הם מנותקים ממדינת־האם שלהם, סוריה, אבל כשהם הולכים לממשל הלבנוני, אומרים להם שם: בפעם הבאה שתחצו את הווזאני – נירה לכם בראש. הלבנונים לא רצו להתעסק עם סוריה, והעלאווים של ע'ג'ר לא רצו להתעסק עם לבנון, מכיוון שרוב התושבים בגזרה הזו הם מוסלמים שיעים שעוינים אותם. לכן הם באים לישראל ואומרים – לא רוצים אותנו פה וגם לא שם, אנחנו שלכם". וכך מוכרז הכפר כאקס־טריטוריה, עניין נדיר כשלעצמו. אגב, במרכז הארץ קיים שטח נוסף כזה – בית הספר החקלאי מקווה ישראל, שלא משתייך רשמית לשום רשות מקומית.
ג'מאל ח'טיב, שמצטרף אלינו, שוטח את גרסתו לאירועי אותם ימים כפי שהם זכורים לזקני הכפר. "ישראל סגרה אותנו מדרום, ולבנון סגרה אותנו מצפון וממערב. למשך שישה חודשים היינו מדינה עצמאית. אין יוצא ואין בא".
איך שרדתם?
"את יודעת, אנחנו פלאחים. החיטה נמצאת בשדה והלחם נמצא בבית. עד היום אנחנו אופים את הלחם שלנו בעצמנו. גם אם יש פה סגר של שנה, אני מסודר", הוא צוחק. "אבל בחודש יוני 67', כשהסתיימה המלחמה, היינו במצוקה. את החיטה היינו לוקחים תמיד לטחנת הקמח למטה, ופתאום אין לנו גישה לשם. צה"ל הציע להעביר אותנו למקום אחר, וסירבנו. הסברנו שנשארנו כאן בשביל הבתים והאדמות שלנו. אם היינו רוצים לעזוב, היינו הולכים לסוריה. זה מה שחלק מהתושבים עשו: עד ששת הימים היו כאן בכפר 600 נפשות, חצי הלכו לסוריה, ונשארו כאן 300.
ג'מאל ח'טיב: "צה"ל הציע להעביר אותנו למקום אחר, וסירבנו. אז נתנו לנו לצאת מהכפר לישראל באישורים מיוחדים, אבל בלילות הייתה קמה פה מדינה חדשה: מחבלים היו מגיעים לכפר, מרימים דגל ומכריזים 'כבשנו את צפון ישראל'. בכל לילה היינו נעולים בבית בעוצר מוחלט"
"צה"ל אמר לנו 'כמה משפחות אתם? עשר, שתים־עשרה? אנחנו צריכים שתהיו לפחות 37 משפחות'. למה? 53 שנה אני חי בישראל, ואין לי מושג. חילקנו את הבתים: ארבעה אחים הפכו לארבע משפחות. הכנו רשימה מסודרת לצבא, וככה הכירו בנו כמקום ששייך גיאוגרפית אבל לא פוליטית לרמת הגולן. התחילו לתת לנו לצאת מהכפר לתוך ישראל באישורים מיוחדים, אבל בלילות הייתה קמה פה מדינה חדשה: מחבלים היו מגיעים לכפר, מרימים דגל ומכריזים 'כבשנו את צפון ישראל'. כל יום, משש בערב עד שש בבוקר, היינו נעולים בבית בעוצר מוחלט. משפחות שלמות ישנו באותו חדר, הילדים היו עושים את הצרכים בפנים במקום בחוץ כשאנחנו ישנים שם. המצב היה רע מאוד".
לקשיים הביטחוניים הצטרפו גם קשיים כלכליים: ע'ג'ר הוא כאמור כפר חקלאי, אך תושביו לא יכלו לעבד את אדמותיהם שבשטח לבנון. "התחלנו לעבוד בעתיקות, בשמורות טבע, בכל שבוע בית אב אחר קיבל עבודה. אחרי מלחמת יום הכיפורים פתחו את האזור הצפוני שלנו והתחילו בבנייה חדשה. עד אז היו פה בעיקר צריפים. ב־75' הגיע אלינו נציג מהצבא והציע שנקים פה רשות מקומית. חברים בגליל העליון עודדו אותנו ואמרו שזה יהיה לטובתנו. הגנרטור של הכפר עבד באותם ימים רק עד עשר בלילה, אחר כך הכול חשוך. אז מה עושים? מביאים ילדים. ככה זה נמשך עד שנות התשעים, ואז התהפכנו. ממשפחות של חמישה־שישה ילדים, נהיינו אשכנזים – שניים־שלושה ילדים לכל בית, רק בלי הכלב".
המפה משקרת
מצבו המוזר של כפר ע'ג'ר נותר בעינו עד שנת 1981, אז עובר בכנסת החוק שמספח לישראל את רמת הגולן. תושבי ע'ג'ר מבינים שאין להם יותר קשר עם שלטונות סוריה, ולוקחים תעודות זהות כחולות. ישראל מצידה מכירה בכפר באופן רשמי, ומתחילה להעביר לו תקציבים.
מתחילת שנות ה־80 ועד שנת 2000 היה הכפר "בתוך ישראל", שכן צפונה לו הוקמה רצועת הביטחון. אבל אז מגיעה היציאה מלבנון, והעניינים שוב מסתבכים. ישראל לא נסוגה מע'ג'ר, אך חזבאללה מכריז שהכפר שייך ללבנון. אנשי האו"ם מקבלים את משימת השרטוט של קו הגבול החדש, ותושבי ע'ג'ר שוב נופלים בין הכיסאות: כשמתברר שהאו"ם מתכוון להקים גדר באמצע הכפר ולחלק אותו, בהתאם לגבול המשורטט במפה ישנה.
"ב־28 במאי 2000, ימים אחדים לאחר הנסיגה, התקשר אליי עיתונאי בשעה 11 בלילה ואמר 'אני מריח משהו לא טוב בכנסת'", נזכר ח'טיב. "הוא סיפר ששמע שרוצים לחלק את הכפר שלנו. אמרתי לו: מה אתה מדבר שטויות? תן לישון! למחרת פתחתי עיתון וגיליתי שיש אמת בדבריו. הגיע לכאן מתן וילנאי, אז השר לענייני מיעוטים, וניסה להרגיע אותנו. אבל אנחנו הערבים יודעים שאין עשן בלי אש. אחרי שלושה־ארבעה ימים שמענו שהחבר'ה מהאו"ם בדרך אלינו. מיד לקחנו רמקול ואמרנו לכולם להתייצב ליד השער".
תושבי ע'ג'ר נעמדו בכניסה לכפרם והחלו לשרוף צמיגים, במטרה לחסום את כניסתם של אנשי האו"ם. "ישבנו על השער ונשארנו שם שישה חודשים. לא נתנו לאף אחד להיכנס. לא ליהודים, לא לאו"ם, לאף אחד. הבנו שאם הם נכנסים, בתוך זמן קצר תוקם גדר שתחצה אותנו. בסוף הם רק העלו מסוק וסימנו את הגבול תיאורטית על המפה. הכפר נשאר מאוחד".
באותה תקופה מת נשיא סוריה חאפז אל־אסד, ובנו בשאר ירש את מקומו. תושבי ע'ג'ר החלו לחשוש כי במסגרת ביסוס שלטונו, יכריז הבן על סיפוח כפרם לסוריה. "אחרי שישה חודשים, שר החוץ שלו פארוק א־שרע הודיע שמבחינתם הכפר הוא סורי: אסור לישראלים להיכנס אליו ואסור ללבנונים להיכנס אליו, והוא יישאר בפועל בשליטת האו"ם. אבל במציאות נשארנו תחת שלטון ישראל, ועם הלבנונים אין לנו כלום. האו"ם רצו להקים באמצע הכפר עמדה, כדי שכל מי שעובר לחלק הדרומי – ייקחו ממנו תעודת זהות ויראו אם הוא תושב הכפר. אמרנו 'עכשיו אתם באים?'. סיכמנו איתם שעמדת האו"ם תישאר למטה, בחוץ.
"כיום אנחנו חיים באוטונומיה, אבל עובדים בישראל ויוצאים דרכה לחו"ל. אם נעבור את הגבול ללבנון – או שיירו בנו, או שייקחו אותנו לבית הסוהר. זה המצב שלנו, והוא נוצר בכלל בטעות. אם חוזרים למפה של שנת 1923, כל האזור של קיבוץ דן, דפנה ומטולה היה שייך ללבנון, אבל ב־49', אחרי שסוריה ולבנון קיבלו עצמאות, הייתה מפה חדשה".
"ישראל מכירה בכך שהחלק הצפוני של הכפר שייך באופן רשמי ללבנון", מוסיף ליכטמן. "אם לאחד התושבים יש שם נחלה והוא בונה בה, חזבאללה יפנה לאו"ם דרך ממשלת לבנון והבנייה תיעצר. ההגדרה הרשמית של אנשי החלק הצפוני של ע'ג'ר בחוק הישראלי היא 'אזרחים ישראלים על שטח עוין'. אין עוד מקום כזה בארץ".
הנס של אליהו הנביא
בצידו הדרומי של הכפר אפשר להבחין במבנה אדום ולצידו בטונדות. בעבר עמד שם מוצב "ריבון 1", שבנובמבר 2005 היה יעד למתקפה כבדה וממוקדת של חזבאללה. האירוע, שזכה לכינוי "הר וגיא", החל בהפגזה ארטילרית נרחבת שכוונה לכאן ואל מוצב צה"ל בהר דב. טנקים עלו באש, והכוחות בשטח הבינו שייתכן כי זו הקדמה לניסיון חטיפה, כפי שהיה באוקטובר 2000. כעבור זמן קצר אכן זרמו לכיוון ע'ג'ר עשרות מחבלי חזבאללה, שהגיעו בג'יפים ובאופנועים והחלו להמטיר אש תופת. אלא שחיילי חטיבת הצנחנים הפתיעו אותם: הם שינו בעוד מועד את מיקומם, ארבו בבית שנמצא על הכביש, ופתחו משם באש יעילה על המחבלים. גיבור האירוע היה חייל בשם דוד מרקוביץ', שהצליח בכוחות עצמו להרוג ארבעה אנשי חזבאללה. התוקפים נאלצו לסגת מהכפר, כשהם סוחבים איתם הרוגים ופצועים.
פחות משנה אחר כך, ביולי 2006, פרצה מלחמת לבנון השנייה. צה"ל השמיד את כל מוצבי חזבאללה, והרחיק את אנשי הארגון מהגזרה. "בסוף המלחמה צה"ל שלט בשני צידי הכפר, אבל האו"ם לא הסכים לזה. לבסוף הוחלט שהגדר הצה"לית הרשמית תהיה בכניסה לכפר, ושם עובר הגבול מבחינת ישראל".
ומה קורה בקצה האחר?
"התושבים הציבו שם גדר פרות. באופן תיאורטי, אנשי חזבאללה יכולים לבוא עם מספרי תיל ולהיכנס משם. המקום הזה גם היה הראשון לחטוף את הקטיושות במלחמת לבנון השנייה, והרבה מהבתים נהרסו. בשנת 2010 שוב התנהלו מגעים, ושוב דובר על החזרת הכפר ללבנונים. אנשי ע'ג'ר, שכבר עברו תהליך ישראליזציה, הבהירו שבמקרה כזה הם יהיו נתונים בסכנת חיים אמיתית. בסופו של דבר התוכנית התבטלה".
סכנת ההחזרה או החלוקה ממשיכה לרחף כאן גם היום, אומר ליכטמן. "חוות שבעא והר דב, שגם אותם חזבאללה דורש, הם שטחים אסטרטגיים שישראל לעולם לא תחשוב לוותר עליהם. לעומת זאת השטח של ע'ג'ר לא מספיק חשוב, ולכן הוא בר מיקוח".
המצב המשונה הצריך חשיבה מחודשת – כיצד לאפשר לתושבי הכפר חיים סבירים בלי לסכן את ביטחון ישראל? לבסוף הוחלט שהיציאה מע'ג'ר לכיוון ישראל תהיה נקודת מעבר גבול לכל דבר. כל רכב שיוצא דרומה נבדק בקפידה כדי למנוע הברחות, ומכיוון שמחצית הכפר נחשבת לשטח עוין, נאסרה כניסת ישראלים אליו. רק התושבים ואנשי ביטחון הורשו לעבור את השער.
ומה באשר לאספקת מים? במלחמת לבנון השנייה השמיד צה"ל את המתקנים שהקים חזבאללה על הווזאני. כיום אנשי הכפר מקבלים מים מהמעיין הסמוך, אך אם יש תקלה כלשהי בצנרת, אי אפשר לרדת בקלות ולתקן אותה; הדבר מצריך תיאום חשאי בין ישראל, האו"ם ושלטונות לבנון. ח'טיב מקווה שזה עוד ישתנה: "החלום שלנו הוא לבנות במעיין רכבל ומסעדה", הוא אומר.
לאחר נסיגת צה"ל מלבנון נעמדו התושבים בכניסה לכפר ושרפו צמיגים (למטה), במטרה לחסום את אנשי האו"ם. ג'מאל ח'טיב: "ישבנו על השער ונשארנו שם שישה חודשים. הבנו שאם הם נכנסים, בתוך זמן קצר תוקם גדר שתחצה אותנו. בסוף הם העלו מסוק וסימנו את הגבול תיאורטית על המפה. הכפר נשאר מאוחד"
אנחנו ממשיכים יחד איתו לכיכר הסמוכה. במרכזה עומד פסל – דמות לוחם שתוקע חנית בתוך יצור שנראה כתנין. "האיש הזה הוא אליהו הנביא", מסביר ח'טיב. "המוסלמים מכנים אותו אל חאדר, ואצל הנוצרים הוא נבי אליאס".
למה שמתם אותו כאן?
"כי אליהו הנביא נמצא ב־365 מקומות בעולם, כמניין ימות השנה, ועבורנו הוא מסמל את אחדות האנושות. המסורת שלנו מספרת שכאשר הנביא מוחמד הביא את הקוראן, הוא בירך את כל הנביאים שבאו לפניו, גם את ישו ומשה. אנחנו כעלאווים נותנים כבוד לדתות האחרות ומאמינים שכולנו במעגל אחד. אותי לא מעניין מי עומד מולי ואם הוא יהודי או נוצרי, העיקר האדם עצמו".
הפסל הוצב כאן בשנת 2013, לכבוד עיד אל־פיטר. "בבוקר החג התעוררו אנשים ומצאו אותו. איך הוא הגיע לכאן? זה לא היה נס. עבדנו כל הלילה בהתנדבות והרכבנו אותו. זו הייתה המתנה שלנו לכפר", מספר ח'טיב.
משתתפי הסיור מציינים שפסלים דומים קיימים גם בערים עכו ולוד, וכי שם הם מסמלים את דמותו של הקדוש הנוצרי גיאורגיוס. ח'טיב מתעקש שזהו אליהו הנביא, ומספר את האגדה המונצחת בפסל: "ליד העיר לוד היה אגם ובו תנין. כדי שאנשי העיר יוכלו לשתות מהמים, היו צריכים לתת לו קורבן. נתנו את החיות, את הפרות, וכשהכול אזל התחילו לתת את הילדים. כשהגיע התור של בת המלך, אביה ניסה לדלג עליה אך היא אמרה לו: גם אני חלק מהעם שלך, וצריכה להקריב את עצמי. בדרך לאגם מצא אותה צעיר יפה שרכב על סוס, ושאל אותה למה היא בוכה. היא ענתה לו 'עליתי בגורל'. הוא הרג את התנין, וכך תושבי העיר הפכו למאמינים באלוהים. הצעיר הזה היה אליהו הנביא".
לצאת בשלוש עבירות
מאז מלחמת ששת הימים גדל מספר תושבי ע'ג'ר מ־300 ל־2,700. בשני העשורים האחרונים ידע הכפר פיתוח משמעותי, לאחר שהמדינה התחילה להזרים אליו תקציבים. את ההצלחה מייחסים התושבים גם לאחמד פתאלי, שנכנס ב־2003 לתפקיד ראש המועצה. "מאז שיש לנו מועצה לא היינו אפילו שנה אחת בגירעון", מתגאה ח'טיב.
המועצה המקומית שוכנת במבנה עטור פסיפס נוצץ. למרגלותיו משתרע גן יפהפה וקסום שבמרכזו מזרקה, וסידורי פרחים מרהיבים נראים מכל עבר. ח'טיב מציין שאמנם יש בכפר עובדי תחזוקה, אבל התושבים כולם אחראים על הניקיון, ולוקחים חלק בטיפול במרחב הציבורי – שאכן נקי להפליא.
לאחר נסיגת צה"ל מלבנון נעמדו התושבים בכניסה לכפר ושרפו צמיגים (למטה), במטרה לחסום את אנשי האו"ם. ג'מאל ח'טיב: "ישבנו על השער ונשארנו שם שישה חודשים. הבנו שאם הם נכנסים, בתוך זמן קצר תוקם גדר שתחצה אותנו. בסוף הם העלו מסוק וסימנו את הגבול תיאורטית על המפה. הכפר נשאר מאוחד"
רוב התושבים הוותיקים מחזיקים כיום שתי אזרחויות במקביל, סורית וישראלית. המצב המורכב האיץ תהליכים תרבותיים וחינוכיים יוצאי דופן. התושבים הבינו שכדי לעודד את ישראל להמשיך ולהחזיק בכפרם, הם צריכים להיות סמל ומופת לשאפתנות אינטלקטואלית. הבינו, ויישמו: שיעור ההשכלה הגבוהה בע'ג'ר מגיע כיום ל־40 אחוז. "יש אצלנו 25 רופאים, עשרים רופאי שיניים, כחמישים עורכי דין, שני פרופסורים לפיזיקה וכימיה. אנשים עם תואר ראשון אני כבר לא סופר", מתגאה ח'טיב. "הלימודים זו הדרך שלנו. בשנת 95' נפתחה לנו הדרך ללמוד גם בסוריה. הסטודנטים היו מגיעים למעבר קוניטרה, משאירים את התעודה הישראלית במחסום ועוברים לצד הסורי. יש אצלנו רופאים שלמדו בסוריה ועובדים בישראל".
לשיחה מצטרף נג'יב ח'טיב, קב"ט היישוב ובעבר דובר המועצה. "הבן הבכור שלי הוא בוגר הטכניון בחיפה, והיום הוא נמצא בפוסט־דוקטורט בוושינגטון, ועוסק בחקר תאי גזע לצורך טיפול בסרטן", הוא מספר. "הבן הקטן שלי רופא שיניים, בן נוסף הוא פסיכולוג ויועץ חינוכי. עוד בן סיים בהצטיינות בטכניון, היה בכיר בבית החולים רמב"ם, ועסק שם בחקר סרטן הדם. כיום הוא מתגורר בסן־דייגו ושותף לקבוצה שעובדת על מציאת תרופה לקורונה".
הקורונה, אגב, לא הגיעה לע'ג'ר. ג'מאל ח'טיב אומר שעד כה לא נרשם בכפר ולו חולה אחד. רוב התושבים שראינו הסתפקו במסכה בכיס, אם בכלל, אולי כי גם אין כאן חשש ששוטר יעצור אותך וירשום לך דו"ח. "המשטרה לא ממש נכנסת לכאן, רק עושה סיבובים ויוצאת", מתגאה ח'טיב. נראה שאין צורך ביותר מכך: מדובר באוכלוסייה שוחרת חוק וסדר, שלקחה על עצמה את האחריות לשמירת ההתנהלות התקינה. הסדר מושתת על חוקים פנימיים שאוסרים למשל על נסיעת טרקטורונים בשטח היישוב ועל השמעת מוזיקה בווליום גבוה. מי שעובר שלוש פעמים על אחד החוקים, מורחק מהכפר לאלתר. שירותי ההצלה במקום מבוססים על אמבולנס אחד, ובעוד כמה שבועות אמורה להצטרף גם כבאית.
סכסוכים מקומיים, אם מתעוררים כאלה, נפתרים ב"מדאפה", בית העם של ע'ג'ר. "השייח'ים מתאספים במדאפה יום־יום משעה חמש בערב עד שש, והצעירים יותר נמצאים שם מתשע וחצי עד חצות הלילה ואפילו יותר. הם דנים בסוגיות שעולות, וכל בעיה שנוצרת בכפר, פותרים אותה. אם זו סוגיה קשה מאוד, הולכים לבית דין". בית העם הוא גם המקום שבו נערכים אירועים, וכל מי שמסיים תואר מביא לשם כיבוד וסוכריות, כדי לחגוג עם השכנים.
אביתר ליכטמן, מרכז הלימוד והסיור קשת־יהונתן: "אם אחד מבני הכפר מביא כלה ממקום אחר, מאפשרים לה לשמור על מנהגיה בתוך הבית, אבל בחוץ היא חייבת להיות עלאווית. בדצמבר ראינו עץ אשוח בכניסה ליישוב, והסבירו לנו שיש שתי נוצריות שנשואות לבני הכפר, ורצו לכבד אותן. הן צריכות להתנהג לפי הדת העלאווית, אבל זה לא מנע מהתושבים לעשות להן מחווה"
הגם שתושבי הכפר רוצים להשתלב בחייה של מדינת ישראל, הם לא מתגייסים לצה"ל. הם מצהירים כי יהיו מוכנים לעשות שירות לאומי, אך כרגע המדינה לא מאפשרת להם זאת. "בסוף, הם עדיין גרים בשטח עוין", מסביר ליכטמן. "תיאורטית אנשי חזבאללה יכולים להגיע עד לכאן, והיו בכפר לא מעט מקרי הברחות". אך לא תמיד זה נגמר שם. בכמה מקרים נתפסו תושבי הכפר שניסו להעביר מידע מודיעיני לחיזבאללה, או לבצע פיגועים בישראל. המקרה האחרון אירע ב־2016, אז שישה מתושבי הכפר הואשמו בסיוע לחיזבאללה במטרה לבצע פיגוע טרור בצפון.
תושבי הכפר מתייחסים לאירועים האלה כמקרי קצה. "בסופו של דבר התושבים מבינים שמצבם מועד לשינויים, ולכן הם אומרים לעצמם – 'בואו נשקיע כמה שיותר בלימודים ובהשכלה, וככה יתייחסו אלינו ברצינות'", אומר ליכטמן.
חיי הדת של ע'ג'ר נחשבים למסתוריים־משהו. "אין לנו מסגד, יש לנו מקום קדוש. כל אחד מתפלל בבית שלו ולא מעניין אותי אם הוא מתפלל או לא", מצהיר ג'מאל ח'טיב. ליכטמן: "הדת שלהם דומה לדת הדרוזית מכמה בחינות. רוב העם לא מכיר את ההלכות, ורק מי שבוחר להפוך לחכם דת לומד אותן. הגישה שלהם כלפי דתות אחרות היא פלורליסטית מאוד. אחת הסיבות לכך שאין להם מסגד היא שמדובר בדת נרדפת. יש אצלם מושג שנקרא 'טאקיה' – הִסתוות. המשמעות היא שאם מישהו מרגיש מאוים בגלל הדת שלו, מותר לו להציג את עצמו כלא־עלאווי, ממש כמו היהודים האנוסים".
ומה קורה כשהילדים רוצים להתחתן? גם זה סיפור מורכב. "אם מישהי מבחוץ מתחתנת עם אחד מבני הכפר ובאה לכאן, מאפשרים לה לשמור על מנהגיה בתוך הבית, אבל בחוץ היא חייבת להיות עלאווית", אומר ליכטמן. "אגב, בדצמבר האחרון ביקרנו כאן וראינו עץ אשוח בכניסה ליישוב. שאלנו מה הוא עושה פה, וענו לנו שיש שתי נוצריות שנשואות לבני הכפר, ורצו לכבד אותן. אז בחוץ הן חייבות להתנהג לפי הדת העלאווית, אבל זה לא מנע מהתושבים לעשות להן מחווה של כבוד".
"מי שמתחתן עם אישה מבחוץ, יכול להביא את הכלה שלו לגור כאן", מסביר לנו ח'טיב את הנוהל במקום. "מי שמתחתנת עם גבר מבחוץ, הולכת לגור איתו. אצל הערבים, לא האישה גוררת את הבעל, אלא הוא גורר אותה. אצלכם זה הפוך, אני יודע, אין מה לעשות".
כרגע העניינים בע'ג'ר מתנהלים על מי מנוחות, פחות או יותר. השקט הביטחוני היחסי אִפשר כאמור את הפיכתו של הכפר ליעד לטיולים. "לקחנו על עצמנו להכיר לציבור הרחב אתרים שבאופן רגיל רחוקים וקשים להגעה", מספר ליבנה שלוי, מנהל ההדרכה בקשת יהונתן. "אנחנו עושים זאת במסגרת טיולי בתי הספר, ובמקביל לכך בשנים האחרונות אנחנו מוציאים בשיתוף עם 'עמיתים לטיולים' סיורים שפתוחים לקהל הרחב. ההיענות של הציבור גדולה".
הכפר ע'ג'ר אינו האתר היחיד שביקור בו מצריך תיאום ביטחוני סבוך. "לפני שנתיים היינו אמורים לעלות ל'הר הבתרים' שנמצא בהר דב", אומר שלוי. "הצבא בהתחלה סירב לאפשר זאת, ורק בערב האחרון לפני הסיור התקשרו מהחמ"ל והודיעו שהתקבל האישור המיוחל. הוצאנו הודעת בזק, וכבר למחרת עלינו להר בארבעה אוטובוסים מלאים".
הבעיה המרכזית שמעסיקה כיום את התושבים בכפר היא סוגיית הצפיפות. מספר התושבים הולך וגדל, אך בשל הנסיבות הביטחוניות קשה לממש את עתודות הקרקע של הכפר, החולש על כ־500 דונם. "בשנת 67' לכל אחד פה היה בית עם גינה, היום כבר רואים בכפר בתי קומות", אומר ח'טיב. "לפני שנתיים הוגשה תוכנית מתאר חדשה, עם הרחבה של כאלף דונם מזרחית לכפר, והיא בשלבים מתקדמים של טיפול. אנחנו באמת מקווים שהתוכנית הזו תעבור את כל האישורים, כדי שגם הילדים שלנו יוכלו ולהשתקע פה. אנחנו הרי כבר למדנו איך דברים עובדים פה בישראל. צריך להתעקש ולדפוק על הדלת".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
