רביעיית מטוסי אף־15 המריאה ב־27 ביוני 1979 מבסיס חיל האוויר בתל־נוף ונעה צפונה. משימתה הייתה להגן על להק מטוסי פנטום, סקייהוק וכפיר, שתקפו בסיס מחבלים צפונית לצור וכמה מטרות נוספות בדרום לבנון. באזור צידון זיהו טייסי האף־15 מטוסי אויב על צגי המכ"ם, במרחק של כ־40 ק"מ מהם. זמן קצר לאחר מכן אכן הופיעו מולם שתי רביעיות מטוסי מיג 21 סוריים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אחרי 84 שנים: בית הכנסת הארבלים בירושלים ייהרס לטובת יזם פרטי
– ישראל והודו ישתפו פעולה בפיתוח בדיקת קורונה זריזה
– מונעים את האסון הבא: קמפיין חדש למניעת שכחת ילדים ברכב
רס"ן משה מלניק הטיס באותו יום את מטוס האף־15 מספר 663, המכונה "המדליק". הוא שיגר טיל לעבר אחד המיגים, אבל החטיא: המיג המהיר, מיטב התוצרת האווירית הסובייטית דאז, חמק מפגיעה. פחות מחצי דקה לאחר מכן, רגע לפני שמטוסי האויב יתארגנו לתקיפה, שיגר מלניק טיל נוסף, "פיתון 3", ופגע באחד מהם. המיג נקרע, הוצת והתרסק על אדמת לבנון.
כשהשמועות על תוצאות המפגש בין המטוס הישראלי למטוס הסורי הגיעו לארה"ב, אנחת רווחה משותפת בקעה מחזותיהם של כמה אלפי אנשים שם, שסוף־סוף קיבלו הוכחה להצלחתה של משימת חייהם: ייצור מטוס הקרב הטוב בעולם. לראשונה מאז טיסת הבכורה של האף־15, שהתקיימה ב־27 ביולי 1972, הוכח כי בקרב אווירי הוא נהנה מעליונות על המיג הרוסי הנפוץ ביותר.
ביולי 1967 למד העולם על מטוס חדש שמתלכדות בו כל התכונות הנדרשות למכונת הקרב האווירית העתידית: מהירות ויכולת תמרון מקומי, לצד תחכום ויכולת תקיפה מרחוק. אבל מי שהציגה את ההישג הזה הייתה ברית המועצות, ולא ארצות הברית
מאז הקרב הראשון ההוא ב־1979, מאזן ההפלות של מטוסי האף־15 ברחבי העולם עומד על 0:104 – כלומר, שום מטוס אף־15 לא הופל מעולם באש מטוסי אויב (טילי נ"מ כן הפילו אותו, מפעם לפעם). יתרה מכך: חמישים שנים לאחר תכנונו, הוא נחשב עדיין למטוס העליונות האווירית הטוב בעולם, וגרסאותיו השונות ממשיכות לשלוט בשמי אזורי הסכסוך, כולל כמובן במזרח התיכון.
אימת המיג בשמי וייטנאם
סיפורו של האף־15 מתחיל בראשיתה של המלחמה הקרה. במשך שלוש שנות מלחמת קוריאה, בין 1950 ל־1953, כוכב קרבות האוויר בחצי האי הקוריאני היה מטוס הקרב אף־86 סֵייבֶּר ("חרב"). המטוס האמריקני הזה, שהושק ב־1947, עמד בראש החץ של ההתנגשות האלימה הראשונה בין ברית המועצות לארה"ב לאחר מלחמת העולם השנייה. יחס ההפלות בינו ובין המיג 15 – מטוס הקרב העיקרי של הרוסים והצפון־קוריאנים – היה כ־1:7 לטובת האמריקנים. ארה"ב יצאה מהמלחמה בתחושה שאינה צריכה לחשוש מעימות אווירי מול הסובייטים ובעלי בריתם מהגוש המזרחי.
לא חלף זמן רב עד שמכה כואבת העירה את האמריקנים מחלומותיהם הוורודים. במלחמת וייטנאם, שהחלה בספטמבר 1959, הסתמכה ארה"ב על מטוס חדש ומשוכלל שטיסת הבכורה שלו התקיימה כשנה בלבד לפני כן – אף־4 פנטום. המטוס הזה, תוצרת מקדונל דאגלס, צויד במערכות אלקטרוניות מתקדמות ביותר, והתבסס על מכ"ם וחיישנים. אנליסטים ומומחים צבאיים העריכו שתם עידן קרבות האוויר־אוויר שאפיינו את שתי מלחמות העולם, ושהשליטה בשחקים תושג באמצעות טיסה למרחקים ארוכים, יירוט מטרות רחוקות ונשיאת מטען כבד של פצצות שאפשר להטיל על מטרות קרקעיות. הפנטום תוכנן לצורת התקיפה הזו, שנקראה "מעבר לשדה הראייה". טייסי הקרב של ארה"ב, לפיכך, לא אומנו כמעט לקרבות פנים אל פנים.
הרוסים חשבו אחרת. הם שיגרו למערכה את המיג 21 הזריז והקטלני, ולפנטום המסורבל לא היה שום סיכוי נגדו בקרב אחד על אחד. ברגע שהטייס השתמש במלאי הטילים המצומצם שהיה ברשותו, נותר הפנטום חשוף – ועם יכולות ניווט ונסיקה מוגבלות ביותר. למעלה מ־3,700 מטוסים אמריקניים הופלו במלחמת וייטנאם, בין 1959 ל־1975 – וכ־700 מהם היו מטוסי פנטום של חיל האוויר ושל הצי. מאות טייסים נהרגו ומאות אחרים נפלו בשבי. תמונותיהם של טייסים אמריקנים כבולים בשלשלאות במחנות מעצר בהאנוי נצפו בכל בית באמריקה, ורוח הלחימה של המולדת – שגם כך לא הייתה בריאה במיוחד – נפגעה קשות. בממשל האמריקני ובפנטגון הבינו כי יש צורך במטוס שיעניק לארה"ב עליונות אווירית מחודשת, כלומר יכולת תקיפה מעבר לטווח הראייה של הטייס בלי לשלול את יכולתו להילחם פנים אל פנים "בתוך טווח הראייה".
ביולי 1967 למד העולם על קיומו של מטוס חדש שאכן מתלכדות בו כל התכונות הנדרשות למכונת הקרב האווירית העתידית: מהירות ויכולת תמרון מקומי, לצד תחכום ויכולת תקיפה מרחוק. אבל מי שהציגה את ההישג הזה הייתה ברית המועצות, ולא ארצות הברית. בסיומו של המצעד הצבאי השנתי חתכו את שמי מוסקבה כמה מטוסים שהאנושות טרם ראתה כמותם: המיג 25 החדש, שהיה מסוגל לטוס במהירות גבוהה פי שלושה ממהירות הקול, איים להותיר את ארה"ב מאחור.
הצבא הסובייטי הצליח לשמור היטב על סודותיו. עריקים ושבויים שנפלו לידי המערב לא ידעו לספר יותר מדי על המטוס, והמידע המועט שסיפקו רק הגביר את המבוכה בקרב האמריקנים. הדאגה גברה אף יותר כאשר בתחילת שנות השבעים דיווחה ישראל לארה"ב שמטוסי מיג מהירים כאלו, הנמצאים ברשות סוריה, חולפים בשטחנו בלי שהפנטומים שלנו יצליחו לבלום אותם. הטייסים הישראלים סיפרו שמטוסיהם אינם מתקרבים ליכולותיו הפלאיות של היריב מתוצרת רוסיה.
מחול בשחקים, בגובה האוורסט ובחלל
ההתפתחויות הללו האיצו עוד יותר את התוכנית האמריקנית השאפתנית לבניית מטוס חדש. לאחר בחינת 500 הצעות של שלוש יצרניות המטוסים הגדולות בארה"ב, נבחרה בדצמבר 1969 הצעה של מקדונל דאגלס. כעבור 30 חודשים בלבד, בשיתוף פעולה יוצא דופן ובמהירות שיא, יצא האף־15 הראשון מהאנגר המפעל בסנט־לואיס, מיזורי, והמריא לטיסת הבכורה שלו.
בדיעבד התברר שהבהלה האמריקנית לא הייתה מוצדקת. ב־6 בספטמבר 1976 ערק טייס קרב רוסי, ויקטור בלנקו, במטוס מיג 25: הוא המריא מבסיסו בוולדיווסטוק ונחת ביפן. הטייס לא הצליח לעצור בסוף המסלול, ומטוסו ניזוק ולא היה כשיר עוד לטיסה של ממש, אבל אנשי צבא וביון אמריקנים שמיהרו לבחון את המיג הסיקו שיכולותיו נמוכות בהרבה מאלה שיוחסו לו. מבחינת הרוסים, העריקה הזו הייתה מכה מורלית וטכנית קשה. אבל יעילותו המבצעית של המיג 25 כבר הייתה בלתי רלוונטית: הבהלה הראשונית הולידה את האף־15, והוא כבר עלה על יריבו בכל תחום אפשרי.
הן בגרסתו הראשונה, החד־מושבית, והן בגרסאותיו הבאות שחלקן דו־מושביות, האף־15 היה להצלחה מסחררת. ובכל זאת, הוא גם עורר התנגדות. קבוצה של קצינים בכירים בחיל האוויר האמריקני, שכונתה בחיבה "מאפיית מטוסי הקרב", טענה שהצטיידות במטוסי אף־15 כבדים, גדולים ויקרים תפגע בסופו של דבר ביכולות האוויריות של ארה"ב. הם צידדו בפיתוח מטוסי קרב קלים וזריזים, שיהיו זולים יותר ומספרם יהיה גדול יותר. תפיסתם לא התקבלה במלואה, אבל הובילה לפיתוח האף־16 הזול יחסית, שנעשה לאחד ממטוסי הקרב הפופולריים בעולם והפך לכוח אווירי משלים לאף־15.
בנובמבר 1974 קיבל נשיא ארה"ב ג'רלד פורד בטקס חגיגי את מטוסי האף־15 המבצעיים הראשונים. אחת המשימות הדחופות הייתה להוכיח שיכולותיהם בשדה הקרב עולות על אלו של הפנטום. מטוסי אף־5, שהיו דומים בממדיהם וביכולותיהם למיג 21 שהטריד את האמריקנים בשמי וייטנאם, נשלחו לקרבות אוויר מדומים מול האף־15. המטוס החדש היה גדול וכבד פי שניים כמעט מהאף־5, ולמרות זאת ניצח אותו בכל הדמיית קרב. הטייסים משני הצדדים התפעלו מכושר התאוצה, הנסיקה והתמרון של המטוס, שהיה מסוגל לעשות הכול: מהפצצה כבדה בטווח ארוך ועד זריזות מרשימה בקרבות אוויר בטווח קצר. מהר מאוד הפך האף־15 לפסגת שאיפותיו של כל טייס אמריקני, על אף שההכשרה לטיסה בו הייתה מפרכת: כמעט שלוש שנות אימונים שדרשו מאמץ פיזי ומנטלי עצום.
בינואר 1975 עמד המטוס למבחן נוסף. שלושה טייסים בכירים נכנסו לאף־15 חדש, "סטרייק איגל", כדי לבחון את מגבלותיו. בשבועיים הבאים שברו הטייסים שוב ושוב שיאים עולמיים במטוס – שאפילו לא נצבע, כדי להפחית ממשקלו ככל שניתן. הטייס רוג'ר סמית קבע שיא נסיקה כאשר טיפס לגובה הזהה לגובהו של הר האוורסט בתוך קצת יותר מדקה. גם שיאי מהירות נשברו: בתוך 17 שניות בלבד מרגע ההמראה, הגיע המטוס ל־2.5 מאך, פי 2.5 ממהירות הקול. עשור לאחר מכן קבע האף־15 הישג תקדימי נוסף, כאשר טיל ששוגר מגובה 24 ק"מ כמעט – המטוס אמור להגיע לגובה 20 ק"מ ותו לא – פגע בלוויין ששייט בגובה 555 ק"מ, והפיל אותו.
מלחמת וייטנאם הסתיימה ב־1975, ומטוסי האף־15 שסופקו לצבא ארה"ב זמן קצר לפני כן לא הספיקו להשתתף בלחימה. הם הפכו לכוח העיקרי בשמירה על שמי המערב בהמשך המלחמה הקרה, וסייעו לכוחות נאט"ו במשימות סיור והרתעה אל מול חילות האוויר של ברית ורשה בהנהגת ברית המועצות. בקרבות של ממש, לעומת זאת, האף־15 של חיל האוויר האמריקני לא השתתף במשך תקופה ארוכה; הוא יעשה זאת שוב רק במלחמת המפרץ ב־1991. בינתיים, הניסיון הקרבי של המטוס נרכש בשירותו בחיל האוויר הישראלי.
מבצע היירוט של משלחת הרכש
כיום אי אפשר לדמיין את החיל הישראלי בלי האף־15, אולם באמצע שנות השבעים כלל לא היה ברור שזה יהיה כלי הלחימה המרכזי שלו בעשורים הבאים. כבר בסוף שנות השישים נשמעו בצה"ל קולות שקראו לפתח בארץ, בייצור מקומי, את מטוס הקרב העתידי של ישראל. האמברגו הצרפתי שהטיל דה־גול לפני מלחמת ששת הימים, והסירוב האמריקני למכור לישראל את הפיתוחים הקרביים החדישים ביותר, גרמו לרבים במערכת הביטחון להאמין שהתשובה היא מטוס כחול־לבן שיענה על צרכינו הייחודיים. שני מטוסי קרב קודמים מתוצרת ישראל, "נשר" ו"כפיר", נחשבו להצלחה ופתחו את התיאבון.
מיזם מטוס הקרב העתידי, שהושק ב־1973 בטרם מלחמת יום הכיפורים, נקרא "חדיש". צוות בראשות אלוף־משנה מחיל האוויר החל בעבודת מטה שמטרתה לאסוף נתונים ומידע על צורכי החיל בהווה, ועל הדרישות הצפויות לקראת השנים והעשורים הבאים. הצוות התפזר בעקבות המלחמה הקשה, שחיל האוויר איבד בה למעלה מחמישית ממטוסיו. בהמשך כונס הצוות מחדש, תחת השם "אריה". בתוך כמה שבועות הסיקו חבריו שפיתוח מטוס קרב שיתחרה בטובים ביותר הוא "גדול עלינו", הן מבחינת תקציב והן מבחינת לוחות הזמנים. קרבות האוויר במלחמת יום הכיפורים הבהירו שנדרשת קפיצת מדרגה מהירה כדי לקבע לאורך שנים את העליונות האווירית של ישראל באזור.
הרעיון להשיק מטוס קרב כחול־לבן לא גווע – הוא צץ שוב בתחילת שנות השמונים בפרויקט הלביא, שבוטל לאחר כשבע שנים – אך בעקבות המסקנות של צוות "אריה" יצאה משלחת של חיל האוויר לארה"ב כדי לבחון שני מטוסי עליונות אווירית שנחשבו לטובים ביותר בעולם, וגם ליקרים ביותר: אף־14 ואף־15. התחרות לא הייתה הוגנת ולו לרגע. ב־1974 האף־15 כבר נחשב למטוס הקרב הטוב בעולם. האף־14 של חברת גראמן, שהושק שנתיים לפניו, היה יקר יותר, שווק בתור דגם המתאים לנושאות מטוסים, ובעיקר סבל ממנועים חלשים, שהכתיבו ביצועים פחות טובים. מנגד היו לו יתרונות: יכולת לשאת טילי אוויר־אוויר מדגם פיניקס, שנחשבו אז לטובים ולמדויקים ביותר מסוגם, וטכנולוגיה מעולה שהפכה אותו לאלוף היירוטים לטווח ארוך, תואר שלא נלקח ממנו עד היום.
מטעמים דיפלומטיים, המשלחת הישראלית רצתה להראות שהיא באה לבחון את שני המטוסים בראש פתוח ובלי דעות קדומות. החברים ביקרו תחילה במפעל מקדונל דאגלס בסנט־לואיס, המריאו לכמה טיסות באף־15, ויצאו ממנו המומים. כל הטייסים ציינו לטובה את יכולות התמרון המדהימות של המטוס, את מנועיו החזקים וגם את צורת הקוקפיט, שאפשרה לטייס מבט של 360 מעלות מחוץ למטוס. זאת בניגוד חריף לתא הטייס של הפנטום, שהסתמך על מכ"ם, הותיר רק מעט מקום למראה עיניו של הטייס, ועוצב בהתאם.
הטייס הישראלי נכנס לסקייהוק, מטוס קטן, זול וחלש לאין שיעור מהאף־14. לאחר כמה דקות הצליח "להתיישב על הזנב" של יריבו, להתביית עליו ולשגר אליו טיל מדומה. מנועיו החלשים של המטוס האמריקני המשוכלל, בשילוב צלילה לא מוצלחת שערך הטייס, הובילו להפלה הווירטואלית
לאחר כשבוע הגיעו חברי הצוות הישראלי למטה חברת גראמן, ובחנו את האף־14 במשך כמה ימים. המטוס הרשים אותם ביכולותיו, אולם הבעיה העיקרית שלו – כפי שתיארו כמה טייסים לאחר מעשה – הייתה שהוא לא אף־15. את המסמר האחרון בארון נעץ אחד מהטייסים הישראלים, שהתנדב לשמש "אויב" בטיסת אימון. מול האף־14, שהוטס בידי אחד הטייסים האמריקנים המנוסים ביותר, המריא הישראלי בסייקהוק – מטוס קטן, זול וחלש לאין שיעור. לאחר כמה דקות הוא הצליח "להתיישב על הזנב" של יריבו, להתביית עליו ולשגר אליו טיל מדומה. מנועיו החלשים של המטוס האמריקני המשוכלל, בשילוב צלילה לא מוצלחת שביצע הטייס, הובילו להפלה הווירטואלית – מכה קשה לחברת גראמן, שחרצה סופית מבחינת הישראלים את גורלו של האף־14.
בדו"ח הקצר יחסית שהוגש למערכת הביטחון ולחיל האוויר – 69 עמודים בסך הכול – קבעו חברי הצוות שישראל צריכה לבחור באף־15. בין השאר הם ציינו כי הוא זול יותר לרכישה, כ־12 מיליון דולר לעומת 17.4 מיליון לאף־14, וגם עלות התחזוקה שלו נמוכה באופן ניכר.
החלטתו של חיל האוויר הישראלי לרכוש את האף־15 פגעה קשות ביחסי הציבור הרעועים גם כך של יריבו. המדינה היחידה שרכשה מארה"ב מטוסי אף־14 הייתה איראן שלפני המהפכה האסלאמית. נכון להיום, כ־15 שנה לאחר שהוצאו משירות בארה"ב, יש רק 80 מטוסי אף־14 פעילים בעולם, כולם בשירות משטר האייתוללות. באשר לחברת גראמן, למעט הרפתקת המטוס הניסויי איקס־29 באמצע שנות התשעים, היא הפסיקה לייצר מטוסי קרב. האף־14 נותר כמורשת עגומה מתקופה שבה התחרתה החברה בפסגת יצרניות מטוסי הקרב בעולם.
כנף? מי בכלל צריך כנף?
ישראל קיבלה אישור אמריקני לרכישת המטוס, ומיהרה לקנות לעצמה ארבעה מעשרת המטוסים הראשונים שיוצרו. כאן הוענק להם השם "בז". שלושה מארבעת המטוסים נחתו בבסיס חיל האוויר תל־נוף ביום שישי, 10 בדצמבר 1976. באותו הרגע נקבעו שני תקדימים: ישראל הפכה למדינה הראשונה, מחוץ לארה"ב, שמקבלת לידיה את האף־15, ולמדינה הראשונה בעולם שממשלתה נופלת בגלל קניית מטוסים.
עננות נמוכה וטעות אנוש גרמו לכך שאף־15 מספר 957, "מרקיע שחקים" שמו, התנגש בעוצמה באחד ממטוסי הסקייהוק. הסקייהוק התפוצץ; האף־15, שהטיסו זיו נדיבי והנווט יהואר גל, החל בסחרור מטה. זרם חזק של דלק ומסך עשן כבד חסמו את הראות. בלי שום הכנה למקרה כזה, נדיבי הפעיל את המבערים האחוריים
הבעיה הייתה שהמטוסים הגיעו בטיסה ישירה ממפעלי מקדונל דאגלס בסנט־לואיס, ותודלקו באוויר כמה פעמים. תנאי מזג האוויר הקשים אילצו את אחד הטייסים לנחות באיטליה, ושלושת האחרים חרגו מלוח הזמנים והגיעו ארצה באיחור. טקס קבלת הפנים נדחה עד שעות אחר הצהריים; כמה מהשרים לא הספיקו להגיע לבתיהם לפני כניסת השבת; חילול השבת הביא להצבעת אי אמון בממשלה ביוזמת הגוש החרדי־דתי; ראש הממשלה רבין החליט לראות את הימנעותם של שרי המפד"ל בהצבעה כהתפטרות; הבחירות הוקדמו; וכך במאי 1977 התחולל המהפך ההיסטורי שהעלה את הליכוד לשלטון. ההפלה הראשונה שביצעו מטוסי האף־15, אם תרצו, הייתה של שלטון מפא"י.
האף־15 עשה חיל בארץ, והאמריקנים עקבו אחריו בתשומת לב רבה כדי לבחון את מטוסם בתנאי לחימה; המלחמה בווייטנאם כבר תמה, ושדה הקרב בין הסובייטים למערב הצטמצם למזרח התיכון. יכולותיו הגבוהות של האף־15 באו לידי ביטוי כמעט בכל פעולה של חיל האויר הישראלי, ובכלל זה הפצצת הכור העיראקי ב־1981.
האמריקנים שיבחו מאוד את השימוש המוצלח של חיל האוויר שלנו במטוס מתוצרתם, אך איש לא דמיין את מה שעתיד לקרות ב־1 במאי 1983. זוג מטוסי אף־51 D דו־מושביים ניהל באותו יום קרב אימון נגד ארבעה מטוסי סקייהוק, שדימו תקיפת שדה תעופה בנגב, באזור נחל צין. עננות נמוכה וטעות אנוש גרמו לכך שאף־15 מספר 957, "מרקיע שחקים" שמו, התנגש בעוצמה באחד היריבים. הסקייהוק התפוצץ מיד והתרסק; טייסו הצליח לנטוש. האף־15, שהוטס בידי זיו נדיבי והנווט יהואר גל, נפגע קשה והחל בסחרור מטה בזווית חדה. זרם חזק של דלק ומסך עשן כבד חסמו את הראות ומנעו מצוות המטוס להבין את מהות הפגיעה.
בלי לראות את המתרחש סביבו ובלי שום הכנה למקרה כזה, הפעיל נדיבי את המבערים האחוריים רבי־העוצמה של האף־15, הצליח להאיץ, והשיג שליטה מסוימת במטוס. בפעולה הירואית הצליחו השניים לנחות בבסיס רמון, במהירות נחיתה כפולה מהרגיל. בסופו של דבר עצר המטוס כחמישה מטרים בלבד לפני סוף המסלול, והטייסים דוממו את המנועים. כשיצאו החוצה כדי לבחון את הנזק, הם עמדו המומים: הכנף הימנית הייתה קרועה כמעט לחלוטין. מטוס קרב לא אמור להצליח לטוס, בטח לא לנחות בשלום, עם כנף אחת. לאחר מכן התברר כי תצורתו הייחודית של המטוס אפשרה לנס הגלוי הזה להתרחש: חלק גדול מהעילוי הנדרש לטיסה ולנחיתה של האף־15 מתבסס על מבנה גופו, על הזנב הכפול ועל צמד המנועים.
גם מנהלי מקדונל דאגלס לא האמינו למשמע אוזניהם ולמראה עיניהם. משלחת מטעם החברה הגיעה ארצה כדי לתחקר את המקרה, והחברה הודיעה שתממן את תיקון הכנף הקרועה על חשבונה. שבועות ספורים לאחר מכן כבר חזר 957 להרקיע בשחקי המזרח התיכון ולעשות את עבודתו נאמנה.
רק ב־17 בינואר 1991 הזדמן סוף־סוף לטייסי אף־15 אמריקנים להילחם בקרב אווירי ראשון, כמעט עשרים שנה לאחר טיסת הבכורה של המטוס. מבצע "סופה במדבר" נפתח בהפצצה כבדה של כוחות הקואליציה הבינלאומית על מטרות בעיראק, בעיקר בבירה בגדד. 20 מטוסי אף־15 חדרו לתחום האווירי של עיראק, ואז גילה המכ"ם של המטוס המוביל תנועה של מטוסי אויב הבאים לקראתו. היו אלה מיגים עיראקיים כמובן, וקפטן ג'ון קלק לא היסס הרבה: ברגע שהתאפשר לו הוא שיגר טיל לעבר המיג הראשון. בתוך כמה שניות התפוצץ המטוס הרוסי בלהבה גדולה. 30 שנה אחרי טראומת המיגים בווייטנאם, טייסים אמריקנים ידעו סוף־סוף כי הם נהנים מיתרון עצום על אויביהם.
עם השנים נמכרו מטוסי אף־15 לעוד כמה מדינות – יפן, למשל, מחזיקה בצי הגדול ביותר של מטוסים כאלה מחוץ לארה"ב, וחברת מיצובישי היפנית היא היחידה בעולם שיש בידיה זיכיון לבנות בעצמה את הדגם היפני של המטוס, אף־51 J. מדינות אחרות שמחזיקות באף־15 הן דרום־קוריאה, סינגפור וערב הסעודית. לישראל, אגב, הובטח שהמטוסים הסעודיים יהיו נחותים טכנולוגית מאלה שנמצאים בידינו.
אחרי הטייסת הישראלית הראשונה, שהוקמה ב־1976, הוקמה טייסת נוספת ב־1982. בדרך סימן חיל האוויר הישראלי "וי" כאשר ב־1981 היה הראשון שהפיל מיג 25 באמצעות אף־15. באוקטובר 1985 שמונה מטוסי אף־15 יצאו לתקיפה הרחוקה ביותר שביצע חיל האוויר מעודו, במפקדות אש"ף בטוניס. ב־1994 חתמו ישראל וארה"ב על חוזה ענק לרכישת 25 מטוסים חדשים, מותאמים במיוחד לישראל, שזכו לשם הדגם אף־15 I ולשם העברי "רעם". המטוסים הגיעו ארצה ב־1999, ובאותה שנה החליטה ישראל לרכוש כמאה מטוסי אף־16, וזאת עקב עלותם הנמוכה יותר והתחושה שלחיל האוויר יש מספיק מטוסי אף־15. מטוסים משני הסוגים השתתפו בהשמדת הכור הסורי בספטמבר 2007.
צבא ארה״ב הכריע לפני כמה שנים שרוב צי האף־15 שברשותו יוחלף עד שנת 2025 במטוסי אף־22. אבל ממש במקביל לסימני ההזדקנות הללו, בתקופה האחרונה הזמין חיל האוויר האמריקני שמונה מטוסי אף־51 מדגם XE – דגם חדש ומשופר של המטוס הוותיק, שעומד בשורה אחת עם מטוסי הדור החמישי המתקדמים ביותר, כמו אף־35. נציג אחד מהדגם החדש הגיע גם לישראל: בחיל האוויר בחנו את האפשרות להשתמש בו כמטוס הקרב העתידי שלנו. גם 50 שנה לאחר אב הטיפוס הראשון של האף־15, השמיים רחוקים מלוותר על נוכחותו של אחד מכלי הטיס הגדולים, המרשימים והבלתי מנוצחים בתולדות האנושות.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
