גדלתי בידיעה שאדית תודור־הארט, בת הדודה של אמא, הייתה צלמת מוכשרת וחשובה", מספר לי פיטר סטפן גוניק. "הפעם הראשונה ששמעתי את שמה בהקשר אחר הייתה בתחילת שנות התשעים. ב'דיילי טלגרף' פורסמה אז תמונה שלה, ותחתיה נכתב שזו הייתה אחת המגייסות המוכשרות ביותר שפעלו בשביל הקג"ב.
"התחלתי לברר את העניין במשפחה שלנו. אמא שלי אמרה שאלה שטויות, וגם אחיה של אדית הכחיש בתוקף, אבל הבן שלו אמר שלדעתו יש בסיס לדברים. בדיקה קטנה העלתה שאדית הוזכרה גם בספר 'תופס המרגלים' (The Spy Catcher) מ־1989. המחבר פיטר רייט, קצין לשעבר בביון הבריטי, סיפר שם שהיא נחקרה בידי הבריטים בחשד למעורבות בפרשיות ריגול. כל זה עורר מאוד את סקרנותי, אבל רק ב־2007 החלטתי לצאת לדרך במטרה לברר את האמת. מאז במשך שנים לא הצלחתי להפסיק; קראתי אינסוף ספרים, חפרתי בארכיונים, דיברתי עם עשרות אנשים. כך גיליתי שאדית הייתה בשעתה דמות מרכזית במערכת הריגול הסובייטית בבריטניה".
גוניק (66), סופר וקולנוען יהודי ממוצא אוסטרי, מתגורר כיום בפריז. ב־2015 הוא פרסם ספר על חייה של קרובת משפחתו שפעלה כמרגלת סובייטית. בעקבות הספר הוא יצר גם את הסרט Tracking Edith המתחקה אחר קורותיה ויצירתה. אני פוגש אותו בניו־יורק, כשהגיע אליה לרגל שתי הקרנות חגיגיות של סרטו בפסטיבל הקולנוע היהודי.
"אני עצמי פגשתי את אדית ארבע פעמים בילדותי", מספר לי גוניק. "היא זכורה לי כאישה רצינית ועצובה. הייתי ילד שמח ובר־מזל שגדל בלי דאגות, ולא הייתה לי סבלנות או יכולת לתקשר עם מישהי אינטנסיבית כל כך. כשהייתי בן 15 היא הגיעה לווינה ורצתה מאוד שנלך לגלגל הענק בעיר, ה'וינר ריזנראד', שם צולמה בעבר סצנה קלאסית מ'האדם השלישי' (סרט ריגול בריטי מפורסם שיצא לאקרנים ב־1949 – ד"מ). הלכנו לשם יחד, אבל רוב הזמן היא בעיקר בהתה באוויר ולא הרגשתי שהיא איתי. לא הצלחתי להבין את ההתנהגות שלה וחשבתי שהיא בדיכאון. היום אני מצטער מאוד על שלא הכרתי אותה יותר".
עד מתי היא המשיכה לעבוד למען הרוסים?
"יכול להיות שהיא ביקשה בשלב מסוים להפסיק את הפעילות שלה, אבל אני מניח שאם אתה עובד בשביל הקג"ב, אתה לא יכול פשוט להגיד שלום יום אחד ולעזוב. אולי היא הייתה במלכודת, אבל אין לי דרך להוכיח את זה".
בבגדים שחורים בלבד
חייה הכפולים של אדית תודור־הארט היו סוד מוחלט, שהוסתר אפילו מבני משפחתה הקרובים ביותר. רק כ־16 שנה אחרי מותה החלו רמזים ראשונים לטפטף החוצה. חלקים גדולים מהסיפור נותרו עד היום באפלה, וספק אם אי פעם יראו אור.
כדי להבין מה הוביל בחורה צעירה מווינה להפוך לסוכנת מסורה של הביון הסובייטי ולהשתתף בכמה מפעולות הריגול הנועזות בתולדות אירופה, צריך לחזור אחורה בזמן, אל ימי ילדותה. היא נולדה ב־8 באוגוסט 1908 למשפחת שישיצקי היהודייה מווינה. החנות של הוריה נחשבה ל"חנות הספרים הסוציאל־דמוקרטית הראשונה באוסטריה", ובבעלותה היה גם בית הוצאה לאור קטן, שהדפיס ספרים בעלי תפיסות מתקדמות יחסית לרוח התקופה. האב וילהלם היה חבר מסור במפלגה הסוציאל־דמוקרטית ששלטה באוסטריה בשנים 1918־1934.
בשביל אדית, שמילדותה הקפידה ללבוש רק בגדים בצבע שחור, תפיסותיו השמאליות של האב לא היו רדיקליות דיין. היא הצטרפה בגיל צעיר לתנועת נוער קומוניסטית. "אדית האמינה שלמפלגת השלטון אין באמת יכולת להילחם בכוח הפשיסטי, שהלך והתגבר במדינה", מספר גוניק. "הפעילות של הסוציאל־דמוקרטים הייתה בעיניה מגוחכת ופשרנית. החלום שלה היה ליצור עולם אחר, צודק ושוויוני".
ב־1925, כשהיא בת 16 בלבד, נסעה אדית בגפה מאוסטריה לאנגליה כדי לרכוש מקצוע כמורה־גננת. לשם כך הלכה ללמוד אצל מריה מונטסורי, רופאה ופסיכיאטרית איטלקייה מפורסמת שפיתחה שיטת חינוך פורצת דרך, והייתה ידועה גם כפעילה למען זכויות אדם. כעבור שנה חזרה אדית לווינה והחלה לעבוד בבית הילדים של מונטסורי בעיר. כעת הייתה מוקפת בקהילת חברים, רובם יהודים בעלי תפיסות שמאליות רדיקליות. אחד מהם היה ארנולד דויטש, סטודנט לכימיה ופילוסופיה וקומוניסט נלהב. אדית התאהבה בו, והוא הפך לגורם משפיע מאוד בחייה. "דויטש, בן למשפחה יהודית דתית, הוא דמות מרתקת שעד היום לא זכתה למספיק חשיפה", אומר גוניק. "הוא נחשב למרגל יוצא דופן, מאחר שפעל תמיד בזהותו האמיתית. הוא זה שהכניס את אדית עמוק לתוך הרעיון הקומוניסטי, ובסופו של דבר גייס והכשיר אותה לעבודה עם גורמי הביון הרוסיים".
ב־1929 התבקש דויטש לעבור למוסקבה, וכמתנת פרדה העניק לאדית מצלמה יוקרתית. היא, שעוד קודם לכן נמשכה לצילום, החליטה להפסיק את עבודתה כגננת ונרשמה ל"באוהאוס", בית הספר היוקרתי לאמנות שפעל אז בעיר הגרמנית דסאו. היא זכתה ללמוד שם עם אמנים נחשבים כמו ג'וזף אלברז, ואסילי קנדינסקי ופול קליי, והשתלבה בקבוצת סטודנטים קומוניסטים שהוציאו מגזין עצמאי. בתום לימודיה נסעה שוב לאנגליה, שם פגשה את אלכסנדר תודור־הארט, סטודנט לרפואה שהיה מבוגר ממנה בשבע שנים. הוא הזמין את אדית למצעד רשמי של המפלגה הקומוניסטית, והיא נענתה לו בלי לדעת שהדבר יוביל לגירושה מאנגליה: אנשי הסקוטלנד יארד ראו אותה משוחחת עם דמויות מהמפלגה, ודאגו להרחיק אותה מיד מהאי הבריטי.
כשחזרה לווינה ולבית הוריה, נוכחה אדית לדעת שהמצב באוסטריה מחמיר והולך. הכלכלה הייתה בשפל, רבים סבלו מרעב, והפשיזם והנאציזם התחזקו – ואיתם גם האנטישמיות. כל אלה רק הגבירו את מסירותה לקידום הרעיון הקומוניסטי. סוכנות החדשות הרוסית "המקשיב" שכרה את שירותיה כצלמת, ואדית תיעדה בשבילה את הידרדרות המצב הסוציאלי במדינה.
"היא הייתה צלמת חשובה ונפלאה, ואחת הנשים המעטות שעסקו בתחום בשנות השלושים של המאה הקודמת, כשהמושג 'צילום עיתונות' החל לתפוס תאוצה", מספר גוניק. "אדית התמקדה בצילום דוקומנטרי בהקשרים פוליטיים־סוציאליים, ואהבה לתעד את החיים עצמם ואת האדם הפשוט. היא תמיד השתמשה במצלמת 'רוליפלקס', שצריך להניח אותה על משטח ולהביט כלפי מטה כשאתה מצלם. זה יוצר דיאלוג עם המצולם, כי המצלמה לא נמצאת מול הפנים של הצלם. הכלי הזה הפך לנשק שלה במלחמה נגד אי צדק חברתי, ולצילומים שהיא יצרה יש אופי מיוחד וערך אמנותי גבוה".
בתחילת שנות השלושים הצטרף אלכסנדר תודור־הארט לאדית בווינה. הוא המשיך שם בלימודי הרפואה שלו. היא עסקה בצילום, ובמקביל שימשה כשליחה של המפלגה הקומוניסטית. במארס 1933 הממשל האוסטרי הוציא את הקומוניזם אל מחוץ לחוק, אך אדית לא חדלה מפעילותה, שכללה בעיקר העברת מידע ומכתבים. ב־16 במאי, בשעות הצהריים, היא הגיעה כהרגלה למסור מכתבים באחת מחנויות הספרים בעיר, וגילתה שהמשטרה מחכה לה שם. היא מיהרה להיכנס למונית ולהתרחק מהמקום, אך כעבור דקות אחדות הורו שוטרים לנהג המונית לעצור בצד, ואדית נלקחה למעצר. "היא הכחישה נמרצות את ההאשמות נגדה. החוקרים מצאו כמה מהמכתבים שהעבירה ולכן לא האמינו לאף מילה שלה, אבל כעבור חודש נאלצו לשחרר אותה. אדית מצידה מעולם לא סיפרה לבני משפחתה על המעצר הממושך".
ארבעה תפקידים לסירוגין
בפברואר 1934 התחוללה באוסטריה מלחמת אזרחים קצרה ואלימה בין הפשיסטים לסוציאליסטים. באותה תקופה אדית כבר לא התגוררה במולדתה; זמן קצר לפני כן היא נישאה לאלכסנדר, והם עברו להתגורר בשכונת בריקסטון שבלונדון.
באנגליה פגשה אדית שוב את ארנולד דויטש, שנשלח לשם בידי הרוסים במטרה לגייס סוכנים. היא המליצה לו למקד מאמצים בקים פילבי, צעיר בריטי שהכירה באוסטריה דרך חברה משותפת, ליצי פרידמן. החברה, שפעלה גם היא למען הרוסים, נישאה בינתיים לפילבי ועברה איתו ללונדון, והשלושה בילו זמן רב במשותף. אחרי בדיקת רקע יסודית הבינה אדית שפילבי, אז סטודנט מבריק בן 21 מאוניברסיטת קיימברידג', הוא הבחירה המושלמת לתפקיד סוכן: יכולותיו והרקע המשפחתי שלו, כך אמרה לדויטש, יאפשרו לו בעתיד להשתלב בדרגים הגבוהים של הממשל בבריטניה.
ב־1934 לקחה אדית את פילבי לריג'נטס פארק בלונדון, שם נקבע המפגש בין דויטש ובינו. לאחר שהשניים מצאו זה את זה, עזבה את המקום. "זהו רגע דרמטי מבחינה היסטורית", אומר גוניק. "זה בעצם היה השלב הראשון בהקמת 'חמישיית קיימברידג", מקבוצות הריגול המוצלחות שפעלו אי פעם".
פילבי היה המפתח לגיוס החמישייה: הוא שלח את דויטש אל כמה מחבריו לספסל הלימודים, ובהם גאי ברג'ס ואנתוני בלאנט. הם היו צעירים בריטים מלומדים שהתמסרו לרעיון הקומוניסטי, ובחלוף השנים אכן התברגו בצמרת משרדי הממשלה ושירותי הביטחון בבריטניה. הגדרתם כ"חמישייה" נשענת על עדותו של עריק מהקג"ב, אך במשך השנים טענו חוקרים רבים שהרשת הייתה רחבה הרבה יותר.
"החבורה הזאת עשתה נזק אדיר לבריטים", מספר גוניק. "הם הגיעו לצמרת סוכנות הביון MI6, וחשפו את שמותיהם של כל הקצינים הבריטים שפעלו בשירות החשאי. פילבי חשף אפילו את אחותו, מה שהעמיד אותה ואת עמיתיה בסכנה גדולה. בזמן מלחמת העולם השנייה וגם בשנות החמישים המוקדמות העבירו חברי הרשת למוסקבה אלפי סודות מדינה, כמו מידע על כך שהבריטים מתכוונים להשקיע הון עתק בפיתוח פרויקט גרעין. הפעילות שלהם נמשכה שנים רבות ללא כל הפרעה".
במשך תקופה ארוכה ניסה גוניק להיכנס לארכיונים של הקג"ב במוסקבה, כדי למצוא עוד מידע בנוגע לקשרי קרובת משפחתו עם חמישיית קיימברידג'. "לא משנה מה עשיתי וכמה ביקשתי, שוב ושוב נעניתי בסירוב", הוא מספר. מי שכן הצליח למצוא מידע כזה היה רופרט אלסון, חבר הפרלמנט הבריטי לשעבר. אלסון, עיתונאי והיסטוריון צבאי, פרסם סדרת ספרי ריגול תחת שם העט נייג'ל וסט. ב־1998 ראה אור ספרו "כתר היהלומים", שעל כריכתו מתנוססת תמונתה של אדית. "בשם שלה נתקלתי לראשונה ב־1989, בארכיון הקג"ב במוסקבה", הוא מספר לי. "הייתה תקופה קצרה, לאחר נפילת ברית המועצות, שהצלחנו להיכנס לארכיונים. ההיסטוריון ג'ון קוסטלו הלך למשרדים שלהם בלי לקבוע פגישה, והצליח למשוך את תשומת ליבם כשהבטיח לשלם להם מיליון דולר תמורת גישה למסמכים. את הכסף הוא השיג מהוצאת ספרים אמריקנית, שסיכמה על פרסום שישה ספרים בנושא. אחרי שקוסטלו נפטר, החלפתי אותו בפרויקט וכתבתי שני ספרים על בסיס המסמכים שהוצאתי.
"שיטת העבודה הייתה שהצמידו לי איש קג"ב בדרגת קולונל, בחור נהדר. בכל פעם הוא הציג מסמך, ולי היו כמה שניות להחליט אם אני רוצה להעתיק אותו. בסיום תהליך בחירת החומר ניתנה לי אפשרות לשאול שאלות ממוקדות יותר. אחת השאלות שלי הייתה מי היא 'אדית', שם קוד שהופיע ברבים מהמסמכים. בתשובה נאמר לי שזו אדית תודור־הארט".
מה הייתה הפעילות שלה כסוכנת?
"לסוכן בשטח יש ארבעה תפקידים מרכזיים – לאתר אנשים מתאימים, להמליץ עליהם, לגייס אותם לשירות כסוכנים ולפעול כקצין מבצעים. מההתרשמות שלי, אדית מילאה את כל ארבעת התפקידים האלה לסירוגין, בתקופות שונות".
עד כמה היא הייתה משמעותית בחמישיית קיימברידג'?
"בלי המעורבות שלה הקבוצה הזו כנראה לא הייתה מתקיימת, כי אדית התחילה את המהלך. היא הייתה דמות מפתח בסיפור, ונחשבה לאחד הכוכבים הבולטים במחלקה הבריטית של הקג"ב. בשנות השישים, כשחקרו את אנתוני בלאנט בנוגע לפעילותו בקבוצה, הוא טען ש'אדית הייתה הסבתא של כולנו' – כלומר הדמות שחיברה ביניהם ודאגה שימשיכו לפעול. אני מניח שיש עוד כמה רבדים למשפט הזה".
כשאני שואל אם יש סיכוי שרשת ריגול בסדר גודל כזה תפעל שוב בעתיד, אלסון משיב: "אם למדתי משהו מכל מחקריי בתחום ההיסטוריה, זה שאף אחד לא לומד שום דבר מההיסטוריה. כל סוכנות ריגול תמיד מופתעת מאוד כשמתגלה מרגל בשורותיה. הם תמיד בהלם וטוענים שזה לא יקרה שוב לעולם".
איך אדית העבירה מידע למוסקבה?
"קרוב לוודאי שקצין מהשגרירות הרוסית באנגליה עמד איתה בקשר רציף וקיבל ממנה חומרים".
אפשר להעריך עד כמה גדול הנזק שהיא גרמה לבריטים?
"היא הייתה חשובה באופן אקטיבי ופאסיבי. היה לה כישרון גדול באיתור סוכנים ובגיוסם, וכשליחה היא החזיקה בידיים שלה הרבה מאוד מידע חשוב. אם הייתה מחליטה בשלב מסוים לשתף פעולה עם הבריטים, היא הייתה יכולה לגרום לרוסים נזק עצום. מדהים שבמשך שנים רבות כל כך אף אחד לא ידע שהיא הייתה מגייסת חשובה כל כך".
כסף הוא עלבון
בעוד אדית רוקמת רשתות ריגול ברחובות לונדון, אביה סבל מדיכאון הולך ומחריף עד שלבסוף התאבד. היא בחרה לא לנסוע לאוסטריה להלוויה שלו, אלא להצטרף לבעלה למסע בוויילס. שם תיעדה כורי פחם ששבתו בגלל תנאי שכרם, וכן את "מצעד הרעב" שארגנה המפלגה הקומוניסטית.
ב־1936 נולד לאלכסנדר ולאדית בנם טומי, ילד מתוק וזהוב שיער. זמן קצר לאחר מכן החליט אלכסנדר לנסוע לספרד כדי להשתתף במלחמת האזרחים שם, והשאיר את אשתו לטפל לבדה בבנם. מצבה הכלכלי של אדית באותם ימים היה בכי רע. "מהתחקיר שלי התברר שאדית מעולם לא קיבלה כסף מהרוסים", אומר גוניק. "התקשיתי להאמין בכך, אבל כל מומחה שדיברתי איתו התעקש שככה זה עבד. הסוכנים אפילו היו נעלבים כשהציעו להם כסף, כי הם פעלו מתוך אידיאולוגיה. מצד שני, המצב של אדית היה שונה מאוד מזה של סוכנים אחרים. הם התפרנסו יפה מעבודתם עבור הממשלה הבריטית, ואילו לה מעולם לא הייתה הכנסה קבועה. היא תמיד סבלה ממחסור ונזקקה לכל אגורה. היא אמנם עבדה בצילום פרסומות וכתבות למגזינים, אך הייתה אם חד־הורית, וכנראה ניהלה בשביל הרוסים את כל העסק בלונדון לאחר שארנולד דויטש חזר למוסקבה. אלה היו ימים קשים מאוד עבורה".
ב־1939 חזר אלכסנדר מספרד, אבל יחסיהם של בני הזוג עלו על שרטון והם נפרדו. באותה תקופה החל טומי להראות סימני התנהגות מוזרה, ואדית עברה בין רופאים מומחים כדי למצוא את הגורם לכך. "טומי הוגדר לבסוף כסובל מסכיזופרניה – אם כי היום כנראה היו מאבחנים אצלו אוטיזם. בשלב מסוים הוא עבר לבית חולים פסיכיאטרי, ושם נשאר עד מותו בשנת 1987. אדית, שאהבה מאוד ילדים, הייתה תמיד עצובה ומוטרדת בשל מצבו של בנה. אולי זו גם הסיבה להתנהגות המוזרה שלה אליי: ייתכן שהיה לה קשה עם העובדה שהבן של בת הדודה שלה בריא".
אדית תודור-הארט ובנה טומי. האוטיזם אובחן כסכיזופרניה. צילום: Family Suschitzky
באמצע שנות הארבעים ניהלה אדית מערכת יחסים רומנטית עם אנגלברג ברודה, פיזיקאי אוסטרי וקומוניסט אדוק שהשתתף בפרויקט הגרעין הבריטי. "ברודה היה אחד הגורמים החשובים שם, ועבד בשיתוף פעולה עם 'פרויקט מנהטן', שבו פותחה פצצת האטום האמריקנית. במשך שנים הוא מסר לרוסים, דרך אדית, מידע רב על הפעילות שלו, מה שהסב לפרויקט נזק גדול. יש הטוענים שבראייה היסטורית, המידע שאדית העבירה הוביל לתוצאות חיוביות: הרוסים ייסדו פרויקט אטום משלהם, מה שיצר איזון בין המעצמות ופתח את 'המלחמה הקרה' במקום מלחמת עולם נוספת".
כל השנים לא הייתה אדית מודעת לעובדה שאנשי סוכנות MI5 הבריטית עוקבים אחריה מסביב לשעון, מאזינים לשיחות הטלפון שלה וקוראים את הדואר שהיא ובני משפחתה מקבלים. בינואר 1952, זמן קצר אחרי שסיימה פרויקט צילומי ילדים שכותרתו "זזים וגדלים" (Moving and Growing), הגיעו שני סוכנים לביתה. קים פילבי כבר היה נתון אז בחקירה רשמית, בחשד שפעל בשירות הרוסים. "אדית פשוט נשארה במיטה", מספר גוניק. "דויטש לימד אותה שלא משנה מה טוענים נגדך ואילו הוכחות מראים לך, אתה תמיד מכחיש הכול. זה היה כלל בסיסי אצלם. לדעתי, העובדה שהיא מעולם לא הורשעה נבעה מכך שהבריטים לא עינו את הנחקרים שלהם. בניגוד לגרמנים ולאמריקנים, הם היו מאוד ג'נטלמנים ומתורבתים אפילו כלפי אויביהם הגדולים ביותר. כשהיא לא מוחזקת בכלא ולא נחקרת באגרסיביות, מן הסתם היה לאדית קל יותר להכחיש את ההאשמות".
אף שלא הוגש נגדה כתב אישום והיא אפילו לא נעצרה, החשש מחשיפה דרדר את אדית למשבר נפשי קשה. כדי להגן על עצמה, החליטה לשרוף אלפי סלילי נגטיב שצילמה. "בחקירה היא תמיד טענה שמעולם לא פגשה את פילבי. אילו מצאו אצלה מאות תמונות שלו ושל האנשים הקשורים אליו, היא הייתה מסתבכת. בסופו של דבר אדית אמנם לא הורשעה, אבל שילמה מחיר כבד על הפעילות שלה, כי השירות החשאי הבריטי אסר עליה להמשיך לצלם. בשבילה זה היה הדבר הכי נורא שיכול לקרות. בגיל 44 החיים שלה נהרסו לחלוטין. היא עזבה את לונדון, עברה לברייטון, פתחה חנות קטנה למסחר בעתיקות והתגוררה בחדר שינה בקומה העליונה".
אידיאליסטים שימושיים
פרק הריגול בחייה של אדית המשיך לרדוף אותה, בעיקר בתחילת שנות השישים, בעקבות עריקתו של קים פילבי למוסקבה וחשיפתו של אנתוני בלאנט. "הבריטים חקרו אותה שוב, אבל היא נותרה בשלה והכחישה הכול", אומר גוניק.
בשנותיה האחרונות נהגה אדית ליטול מדי ערב כדורי שינה חזקים, בתקווה להימלט למשך הלילה מהפחדים שעטפו אותה. ייתכן שהכדורים האלה הם שגרמו לסרטן הכבד שהתגלה אצלה ב־1972. היא אושפזה בהוספיס ציבורי בברייטון, בודדה וחסרת כול. ב־12 במאי 1973, כשהיא בת 65, הלכה לעולמה. רק מעטים מבני משפחתה טרחו להגיע ללוויה שלה.
למרות תפקידה החשוב בפרשיית הריגול נשארה אדית תודור־הארט דמות מסתורית, האישה הקטנה שמאחורי הקלעים. זאת, גם כשהסיפורים מהימים ההם החלו להיחשף, ודמויות כמו קים פילבי וארנולד דויטש שימשו השראה לסרטי מתח וריגול. "העבודה של אדית וההקרבה שלה למען העם הרוסי מעולם לא זכו להערכה ולהוקרה הראויה", אומר סוכן הקג"ב לשעבר איגור פרלין, אחד המרואיינים בסרטו של גוניק. "האנשים שלנו פשוט שכחו אותה".
הקרנת הבכורה של הסרט Tracking Edith נערכה בסוף אוקטובר 2016 בביאנלה בווינה. "בהתחלה חשבתי שאין טעם ליצור כזה סרט, מאחר שאין אף צילום של אדית בתנועה, רק צילומי סטילס. לבסוף אשתי שכנעה אותי שאנשים צריכים להכיר אותה ואת האמנות שלה. הקדשתי את הסרט לטומי, שלצערי נשכח לחלוטין". מימון מאוסטריה אפשר את הפקת הסרט, שמגולל את סיפורה של אדית באמצעות היסטוריונים, מומחים לצילום, בני משפחה של חלק מהגיבורים ואנשי קג"ב לשעבר. אשתו של גוניק, ליליאן ברנדן, שימשה כמפיקה. בעיית המחסור בסרטונים אותנטיים נפתרה באמצעות אנימציה ייחודית בשחור־לבן.
בחודש החולף, בפסטיבל הקולנוע היהודי בניו־יורק, נערכו כאמור הקרנות חגיגיות לסרט, וכן פאנל מיוחד עם פיטר וליליאן. האולמות היו מלאים עד אפס מקום, והסרט התקבל בהתלהבות רבה. "אלה היו ההקרנות הכי סוערות שהיו לנו. נראה שהקהל התחבר מאוד לסרט והביע הרבה רגש", מספר גוניק. "המון אנשים רצו לדבר איתי אחרי שהסתיים הפאנל, מתוך תשוקה אמיתית לדעת ולהבין. אחת הצופות תפסה אותי ביד ואמרה לי שאולי אדית לא הייתה יהודייה במובן הדתי של המילה, אבל הדאגה שלה לאנשים, והעובדה שהייתה אדם טוב שדואג לעולם, מוכיחות עד כמה היא כן הייתה מחוברת לגנים היהודיים שלה. אני אישית מאמין שיש עוד הרבה מאוד דברים שאנחנו לא יודעים לגבי אדית, וספק אם נדע".
איך אתה מסביר את העובדה שהיא מעולם לא ביקרה במוסקבה?
"זו שאלה שהתחבטתי בה רבות. אני יודע שבכלא שבו שהתה במעצר נמצא אחר כך ספר ללימוד רוסית, ויש בידי מכתב שהיא כתבה לאלכסנדר על רצונה ללמוד את השפה ולנסוע לשם. קשה לדעת למה זה לא קרה. ייתכן שבשלב מסוים זה כבר היה מסוכן מדי. מה שכן, אני מניח שטוב שהיא לא נסעה, כי קשה לי להאמין שהייתה חוזרת משם בחיים. סוכנים רבים אחרים שנסעו לרוסיה מצאו בה את מותם".
מה היה הקשר שלה ליהדות?
"לא היה לה שום קשר או ידע בנוגע ליהדות, וזה נכון לגבי רוב בני המשפחה שלנו, שכמה מהם ניצולי שואה. אני עשיתי את ליל הסדר הראשון שלי רק בגיל 16, אבל בתחילת שנות השמונים הגעתי לירושלים, למדתי בישיבה ובמשך שנתיים הייתי דתי. היום יש לי קשר חזק ליהדות".
מה עלה בגורל תצלומיה של אדית?
"למזלנו היא לא שרפה את כל הנגטיבים, ויש 4,000 סלילים שטרם פותחו. לאחר מותה משפחתה תרמה את כל העבודות שלה לגלריה הלאומית באדינבורו שבסקוטלנד, והכול נמצא שם, כולל הנגטיבים. תערוכות גדולות של צילומיה התקיימו ב־2010 באדינבורו וב־2012 באוסטריה, ולפני כמה שנים גם יצא ספר מקסים. בעיניי העבודות שלה חשובות, ומגיע לה שינציחו אותן ושיזכו ליותר חשיפה".
איך לדעתך היא הייתה מגיבה אילו ידעה את האמת על שלטון האימים של סטלין?
"גם את השאלה הזו אני שואל את עצמי מאז שהתחלתי לעבוד על הספר. אדית חיה עוד שנים רבות אחרי נאומו של ניקיטה חרושצ'וב מ־1956, שהוקיע את הפעילות הרצחנית של סטלין ואת פולחן האישיות שלו. אני בטוח שהיא ידעה הרבה מאוד דברים שקרו. למרות זאת, יש לי הרגשה שהיא המשיכה להאמין ברעיון הקומוניסטי עד לסוף חייה".
"בניגוד לתדמית הרומנטית שיש לסוכן ביון, האופי שלו בדרך כלל לא אטרקטיבי במיוחד", אומר אלסון כשאני שואל אותו איך הוא מפענח את דמותה של אדית, בחורה אוסטרית צעירה שהחליטה לשרת בנאמנות כזו את הרוסים. "לרוב מדובר באדם אינדיבידואליסט, נרקיסיסט, אגוצנטרי וסוציופת, שמרגיש שהוא לא מוערך מספיק. אני בטוח שגם אצל אדית, ההתגייסות למען המטרה נתנה מבחינתה עוד ערך לחייה. היא האמינה ברעיון והתמסרה אליו, בשאיפה לשנות את פני האנושות. הרוסים ידעו היטב לנצל אנשים אידיאליסטים מסוגה ולהפוך אותם למרגלים".
מה הסיכוי שארכיון הקג"ב ייפתח שוב בעתיד, ומידע נוסף על הפעילות שלה יתגלה?
"אני חושש שהאפשרות להגיע לארכיון הזה ולהסתכל במה שרוצים, כמו שאנחנו עשינו, לא תחזור על עצמה לעולם".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
