ואולי לא היו הדברים מעולם. אולי השָּׁנָה הזו היא חלום בלהות קצר בשְׁנַת צהריים. נתעורר והכול יהיה כרגיל.
> שינה טרופה. השינה הזו תחת שמי הסכו"ם היא דימוי למנוחה באין עבודה. מסעדה ריקה, קניון מקומי, עובדים במקום סועדים. מאבק ההישרדות המנומנם של העסקים.
> חיות כיס. כשמדברים על כלכלה כולם נרדמים. ובכל זאת: סין, מולדת הקורונה, הפכה לכלכלה הגדולה הראשונה שצמחה מאז פרוץ הנגיף, בקצב של 3.2% ברבעון השני של 2020.
> בזמן שישנתם. הסכו"ם מסודר על הקיר כמו כלי ניתוח שממתינים לרופא. כמו קרני שמש זורחת. ואולי כמו סכין, כף ומזלג שמונחים לצד הצלחת: העובדים הם מנות, קורבנות אדם מודרניים.
> צ'ופסטיקס. אם הסכו"ם על הקיר, כיצד יאכלו במסעדה? במקלות אכילה, כמובן.
> ביקורת התבונה הטהורה. העטלף הואשם תחילה בהפצת הנגיף, אבל אחר כך האשימו הסינים את הפנגולין והשרימפ, ואפילו את דג הסלמון. פחדיהם של בני האדם מושלכים על חיות. ציורו המפורסם של האמן הספרדי פרנסיסקו דה־גויה, "תרדמת התבונה מולידה מפלצות", מתאר את דמות האמן הישן, כשסביבו חגים יצורים ליליים, ובעיקר ינשופים ועטלפים. כאן כלי האוכל מקיפים את הישנים באסתטיקה מקדשית. סין סבלה לאורך מאות שנים ממחסור, ועכשיו היא רק רוצה להשלים את חלומות הקיום המדגישים את התשוקות הבסיסיות: לאכול ולישון.
> בצהרי היום. בכל יום בשעת צהריים, סין הסואנת והעמלנית עוברת להשתק ומתמסרת לשנ"צ – צעירים ומבוגרים, בעיר ובכפר. גם עובדי המסעדה פסקו מעמל יומם. מסורת. הם מנמנמים. מניחים את הראש על השולחן או על הזרועות ועוצמים עיניים. הגרסה הסינית לאמא הפולנייה ש"רק נותנת לעיניים לנוח".
> נמנום. "תנו, תנו לנמנם, ראש שחולם שומר על שפיות, תנו, תנו לנמנם, ללב משתלם וגם לאנושות", שרה להקת ג'יין בורדו.
> שווקים מתעוררים. הקורונה, שנולדה בשוק בווהאן, השפיעה דרמטית על צריכת המזון בסין. המסעדות ספגו מכה כלכלית כשהציבור התחיל להעדיף בישול ביתי. עכשיו צריך להתניע מחדש את הצריכה הפרטית. הממשלה חילקה לתושבים לפני כמה חודשים שוברים דיגיטליים בשווי 12.2 מיליארד יואן (1.7 מיליארד דולר) לקניות, למסעדות ולמוקדי תיירות. ככה מתניעים כלכלה.
> השכמה. ועדיין הקורונה מאיימת על סין. השבוע בייג'ינג הכריזה על השעיית הפתיחה המחודשת של מקומות בילוי על רקע התפרצות מחודשת של הנגיף, ושווקים גדולים בעיר נסגרו. זו צריכה להיות קריאת השכמה גם לנו.
