טרטור המשאיות נשמע היטב בחוץ. בעקבותיו נשמעו גם קולות צעקה וכמה יריות. בדלת עמד שוער הבניין: "הגרמנים כאן!", צעק, "התחבא במרתף או ברח דרך הגינה מאחור". האיש בתוך הדירה לא זז. "תודה לך, יאן", אמר לשוער.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– 15 שנה: "אני לא חושב שאני שרוט, אבל יש הרבה שאריות"
– שדכנים ליום אחד: ב-ט' באב מוסיפים אהבה בעולם
– מחשבות שמחות על חיים עצובים: דרכו של חנוך דאום
שעת בוקר ב־19 בספטמבר 1940, ורשה הכבושה בידי הנאצים. שנה קודם לכן פלשו הגרמנים לפולין, וסחפו את העולם למלחמה. היטלר, בעודו מגבש את תוכניות השמדת היהודים, ביקש בינתיים לחסל את האליטה הפולנית: אלפי יהודים וקתולים, ובהם רופאים, מורים, סופרים, עורכי דין, פעילי שמאל ו"סוטים חברתיים", נגררו מהרחובות בערי פולין. חלקם נורו, אחרים נלקחו למעצר – ואחרי כמה ימי עינויים במרתפי הגסטפו נשלחו למחנה שהקימו הנאצים בחודש יוני 1940 בשרידי בסיס צבאי פולני ישן, ליד העיירה אושווינצ'ים. הגרמנים קראו למקום "אושוויץ".
קולות המגפיים החובטים במדרגות התקרבו. האיש שבדירה, ויטולד פילצקי, ידע שאם ייתפס יישלח לאושוויץ – ולכן נשאר נטוע במקומו. משימתו הייתה לחדור למחנה, שמעט מאוד היה ידוע על המתחולל בו, לארגן תאי התנגדות ולאסוף עדויות על פשעי הנאצים. פילצקי הביט במארק בן השלוש, בנה של גיסתו, שעמד בלול בעיניים פקוחות לרווחה. דובון הצעצוע נשמט מידו של הפעוט, ופילצקי גחן להרימו. באותו הרגע נפרצה הדלת. "נתראה בקרוב", לחש המבוגר לילד וצעד, בניגוד לכל אינסטינקט הישרדותי, לעבר השבי.
כך נפתח "המתנדב: סיפורו של גיבור המחתרת שחדר לאושוויץ", ספר מרתק שיצא לאור באנגלית לפני כמה חודשים. במשך חמש שנים התחקה העיתונאי הבריטי ג'ק פיירוות'ר אחר קורותיו של ויטולד פילצקי, פעיל מחתרת פולני שנעצר בידי הגרמנים, נדחס לקרון בקר, סבל חרפת רעב ועינויים במחנה, ריגל במוקד הרוע הנאצי – ולבסוף הוצא להורג דווקא לאחר המלחמה, בידי הקומוניסטים ששלטו אז במולדתו.
הפקודה בוצעה
פילצקי נולד ב־1901 בפולין הכפרית, ובגיל צעיר עבר עם משפחתו לווילנה. בשנה האחרונה של מלחמת העולם הראשונה רכש מעט ניסיון צבאי, ומאוחר יותר העמיק את הניסיון הזה במלחמה הפולנית־סובייטית, והשתתף בשחרור וילנה. את אשתו מריה פגש בסדנת ציור, כשעוד חשב שיהיה אמן. הוא נישא לה ב־1931, ובתוך שנתיים נולדו להם שני ילדים, אנדריי וסופיה. עם פלישת הגרמנים ב־1939 גויס פילצקי לצבא פולין כסגן־משנה בחיל הפרשים, ונלחם נגד כוחות הוורמאכט. הוא ומחלקתו הצליחו להשמיד טנקים ולהפיל כמה ממטוסי האויב שהפציצו את ורשה.
אחרי כניעתה של פולין, פילצקי לא השלים עם התבוסה והצטרף למחתרת הפולנית. יחד עם חברו לנשק, יאן וולדארקייביץ', הוא הקים את טאינה ארמייה פולסקה ("הצבא הפולני הסודי"), שהתאחד בהמשך עם ארמייה קריובה ("צבא המולדת") בראשות סרן סטפן רובצקי. הם לא השלו את עצמם שבכוחה של המחתרת להביס את הצבא הגרמני האדיר, אך להתנגדות הייתה מטרה אחרת, ברובד עמוק יותר: להרים את המורל וליצור כושר עמידה. פילצקי וחבריו החלו גם לתעד את פשעי הנאצים ולהבריח את הדו"חות אל מחוץ לפולין, כדי ללחוץ על בעלות הברית לנקוט פעולה מיידית למען האזרחים במדינה הכבושה. השפעתם על המעצמות הייתה קטנה, ואפילו ממשלת פולין הגולה לא שיתפה איתם פעולה. על רקע זה נולדה התוכנית לחדור אל מחנות הריכוז, לתעד את הנעשה בהם, וכך אולי לעורר את מנהיגי בעלות הברית לפתוח במתקפה.
על קיומו של מחנה אושוויץ למדו ראשי המחתרת אחרי שמרגלת של הגסטפו חדרה לשורותיהם והביאה למעצרם של רבים, ובהם גם רופא הנשים ולדיסלב דֶרינג, ידידו של פילצקי. לפי הידיעות שהוברחו החוצה, רבים מהאסירים שנלקחו למחנה הוצאו להורג. רובצקי האמין שכל עוד המתחולל מאחורי הגדרות נותר עלום, הגרמנים ימשיכו לעשות שם ככל העולה על רוחם. הוא היה זקוק למישהו שיחדור לאושוויץ, יאסוף מודיעין ואפילו יארגן, במידת האפשר, תאי מחתרת – להתנגדות ולמבצעי הימלטות.
התפקיד הוצע לפילצקי. הוא הסכים, ומיד החל לארוז; לאשתו הוא סיפר רק שנבחר למשימה מיוחדת. כשהגרמנים הידפקו על דלת ביתה של גיסתו, אלאונורה אוסטרובסקה, הוא התייצב מוכן ומעילו בידו. רגע לפני שנלקח משם, עוד הספיק ללחוש לאלאונורה: "דווחי שהפקודה בוצעה".
שלוש שנים שהה פילצקי באושוויץ, ופעל כסוכן חשאי במחנה הזוועות. הפרשה נותרה עלומה עד שנת 1989, אז התירו השלטונות הסובייטיים לפרסם את כתביו, ו"תיק פילצקי" יצא לאור. הספר "המתנדב" מגולל את סיפורו של הפטריוט הפולני האידיאליסט שאהב את ארצו יותר משאהב את משפחתו, ומספק פרטים חדשים ועוצרי נשימה מתוך כתביו של פילצקי ומעדויות רבות של האנשים שסבבו אותו.
המחבר, ג'ק פיירוות'ר, הוא כתב צבאי בריטי בן 41, יליד ויילס ובוגר אוניברסיטת אוקספורד. בעבר עבד בדיילי טלגרף ובוושינגטון פוסט. בריאיון מביתו בוורמונט שבארה"ב הוא מספר שהקריירה שלו החלה אחרי פיגועי 11 בספטמבר: הוא החליט לכתוב על מעורבות הצבא הבריטי במלחמות שפרצו אז באפגניסטן ובעיראק, וגם חיבר שני ספרים זוכי פרסים בנושא.
עשור אחר כך, ב־2011, פגש פיירוות'ר בחבר עיתונאי שחזר מביקור באושוויץ. החבר סיפר לו על מיצג קטן שמוקדש למחתרת שפעלה בתוך המחנה. "הופתעתי מאוד לשמוע שבכלל הייתה שם מחתרת", אומר פיירוות'ר. "כשאתה חושב על אושוויץ אתה מעלה בדעתך רק את תעשיית המוות, אך מתברר שמישהו ניסה בכל זאת לעצור את אושוויץ מלהפוך לאושוויץ. שנה לאחר מכן גיליתי במקרה ידיעה קטנה שסיפרה על גיבור המחתרת ויטולד פילצקי, כשהזיכרונות שכתב ב־1945 תורגמו לאנגלית. הסיפור על האדם המדהים הזה שבה את ליבי. הייתי בגיל שפילצקי היה בו כשפרצה המלחמה; גם לי הייתה משפחה צעירה, אישה ושתי בנות. שאלתי את עצמי מה עשוי לגרום לאדם לסכן הכול במשימה כזו. למה מעשה הגבורה שלו מדבר אליי? זיהיתי בו את חוסר השקט שהוביל אותי למלחמה, ושטורד את מנוחתי מאז. מה הוא יכול ללמד אותי על המאבקים שלי?"
כתביו של פילצקי שמורים בארכיון המוזיאון באושוויץ. אלפי מסמכים נוספים הקשורים בו נמצאים בארכיון במערב לונדון, שאצר את מסמכי המחתרת הפולנית. פיירוות'ר הבין שאפשר להעשיר את המידע על הלוחם־הסוכן גם בעזרת דמויות שמוזכרות בדפים הנושנים הללו ועודן בחיים. הוא החליט לצאת בעקבות פילצקי ולשחזר את מסעו. "פילצקי הבריח מהמחנה דו"חות תוך סיכון חייו וחיי חבריו, אך אחרי המלחמה הוא חש שנכשל במשימתו כי לא הצליח להניע את המעצמות לפעולה. אני ביקשתי לחקור מה באמת קרה עם הדו"חות ששלח", מסביר פיירוות'ר. "המשימה שלי הייתה למצוא את האנשים שהכירו את פילצקי או את בני משפחותיהם, לבקר במקומות שהיה בהם, לאתר תמונות רלוונטיות ולבנות את הסיפור כולו".
מזון ופטריוטיות
ב־2016 נסע פיירוות'ר לוורשה, כדי להיפגש עם בנו של פילצקי, אנדרי, שהיה ילד קטן כאשר אביו הוצא להורג. "במשך חמישים שנה נאמר לו שאביו היה אויב המדינה, אבל הוא מעולם לא האמין בכך", מספר פיירוות'ר. "רק בשנות התשעים, כאשר הארכיונים הקומוניסטיים נפתחו, התבררה האמת".
המסמכים הובילו לאיש הראשון שהצליח להבריח מידע מאושוויץ, אלכסנדר וילופולסקי. פיירוות'ר הצליח לאתר את בנו, שגם הוא לא ידע דבר על פועלו של אביו. "הדור ההוא לא דיבר על מה שאירע. אחת הסיבות לכך הייתה הרדיפה של השלטונות הקומוניסטיים אחר המחתרת הפולנית, שעברה ממלחמה נגד הנאצים למלחמה נגד המגף הסובייטי. חיי חבריו של פילצקי היו בסכנה, ורבים מהם נאסרו בידי הקומוניסטים".
פיירוות'ר פגש גם את מארק, הילד בן השלוש שראה את מעצרו של פילצקי לנגד עיניו. הוא ואמו, כך התברר, שרדו את המלחמה ואחריה הושלכו מביתם בידי הקומוניסטים. יחד עם פיירוות'ר חזר מארק לדירה, בפעם הראשונה מאז. "הגענו אל הבית עם מצלמה", אומר הסופר. "כדי לשחזר גם את הקולות שהוא שמע, עלינו במדרגות בצעדים כבדים וחבטנו בדלת כאילו אנו אנשי גסטפו. הסטודנטים המתגוררים שם היום הביטו בנו בהשתאות. ביקשתי ממארק לתאר מה הוא זוכר מיום המעצר. כשהוא החל לספר פרטים, ידעתי שהם מזיכרונו שלו, כי הם לא הופיעו בעדות אמו. הוא סיפר על הצעקות וקולות הירי. מראה הדירה הזכיר לו שפילצקי התכופף והגיש לו את הדובון שנשמט מידיו, בדיוק כשהגרמנים נכנסו לחדר. כשדיבר על כך, הרגשות הציפו אותו ועיניו נתמלאו דמעות, כמו עיני כולנו. זה היה רגע מכונן, שהחזיר אותנו אל העבר".
פילצקי הגיע לאושוויץ במשאית, ומיד הופל לקרקע בידי הקאפו הפולני והוכה בראשו באלה. "הקאפו שאל את אחד האסירים למקצועו", כך כתב בזיכרונותיו. "שופט, השיב האיש. הקאפו השמיע קריאת ניצחון והכה בו ארצה באלתו. כמה מחבריו של הקאפו הצטרפו אליו והחלו לחבוט בראשו, בגופו ובמפשעתו של האיש, עד שכל שנותר היה שלולית של דם. הקאפו, מדיו ספוגי דם, פנה לקהל והכריז: רבותיי, זה מחנה הריכוז אושוויץ!"
פילצקי החל מיד לעבוד. ראשית, הוא גייס אנשים למחתרת. בתור האחראי על הצריף שלו, תפקידו היה להביא את סיר המרק הגדול בן 50 הליטרים מהמטבח הפתוח שהיה בקצה השני של הכיכר, ולחלק את תכולתו לאסירים. הוא ניצל את מעמדו כדי לאתר מועמדים ראויים להצטרף למחתרת. פטריוטיות ואמונה, הוא ידע, לא יספיקו: האויב הגדול מכול באושוויץ היה הרעב, וכדי לגייס אנשים אין ברירה אלא להציע להם גם מזון. השיטה שלו הייתה לחלוק פרוסת לחם עם ידיד או לטפל בחולה, ואחר כך לבחון את המוטיבציה שלהם להפוך לפעילי התנגדות. ידידו הרופא דרינג עזר לו להבריח מוצרי מזון אל המחנה פנימה, בעזרת משפחה שהתגוררה בסמוך.
אחד מחבריו הקרובים במחנה היה קצין בשם קונסטנטין פייקרסקי, או "קון" כפי שהוא מכונה לאורך הספר. קון עצמו נלכד בגלל טיפשותו של איש מנהלה במחתרת הפולנית, שנתפס כשברשותו רשימת שמות של פעילים. באחד הימים לקח פילצקי את קון הצידה, ודרש ממנו להישבע בשבועת קצין שלא יגלה לעולם את סודו: "התנדבתי להיאסר באושוויץ", סיפר. קון נדהם: "אתה משוגע? איזה אדם בעל מוח יעשה דבר כזה? אל תספר לי שביקשת מהגסטפו שיואילו בטובם לשלוח אותך לאושוויץ לכמה שנים". אחרי שפילצקי הסביר לו את חשיבות הקמתה של מחתרת במחנה כדי לסכל את מזימות הנאצים, קון התרשם עמוקות: "אם זו אמת, אתה או הגיבור הגדול מכולם או הטיפש הגדול מכולם – וסביר שהאפשרות השנייה נכונה". בסופו של דבר השתכנע קון והצטרף לפעולות המחתרת.
בסך הכול גויסו לאורך השנים למעלה מאלף בני אדם בתוך המחנה. היה על פילצקי לשקול היטב במי לבטוח: גם פעיל מחתרת מוורשה עלול להיות שתול של הגסטפו. אט־אט הוא הצליח להקים רשת ענפה שעמלה בעיקר על הברחות מזון. הם גם דאגו להעביר אנשים רבים ככל האפשר לקבוצות עבודה שהועסקו מחוץ למחנה, והצילו אסירים מתאי הגזים או מזריקות רעל, בעיקר באמצעות העברתם לבית החולים המקומי, שדרינג עבד בו. בשלב מאוחר יותר החלו חברי המחתרת לארגן פעולות הימלטות, וכמה מהן עלו יפה. משימה אחרת הייתה להוציא אנשים ממעגל עבודות הפרך ולשבצם לעבודות קלות יותר. קון עצמו הצליח להתגנב לצוות שעסק בנגרות: המשימה שהוטלה עליו הייתה לבנות שולחן, אך בהיעדר ידע בתחום, התוצאה הייתה משטח גדול מלא במסמרים בולטים. הקאפו התעצבן: "מה זה, מיטה לאיזה פאקיר הודי?", צרח. "אני אגלגל אותך על המסמרים האלה עד שתהיה מנוקב לגמרי והסירחון ידלוף מהחורים שלך!"
"המסמרים ארוכים מדי והשתמשתי בהם בינתיים, עד שתספק לנו מסמרים קצרים יותר". ניסה קון לטעון. אחרי שהקאפו יצא להביא מסמרים, ייצב קון את המשטח על ארבע רגליים, תקע עוד כמה מסמרים, השעין את "השולחן" על הקיר וברח החוצה כדי להצטרף לצוות אחר. מאוחר יותר ראה את הקאפו מחפש אחריו בשטח, כשבידו אחת מרגלי ה"שולחן". גם פילצקי מצא עבודה בנגרייה – במחסן גדול, נקי, מחומם ונוח. לשם כך שכנע את אחד הקאפואים כי הוא בא ממשפחה פולנית עשירה ואריסטוקרטית, והבטיח לדאוג למיטיבו אחרי תום המלחמה. במחסן הזה קיבל פילצקי מעיל, כובע וגרביים, לא היו שם מכות אלה, ואיש לא פיקח על עבודות הנגרות עצמן.
סטייה בלתי רצויה
משפחת סטומקה, שסייעה בהברחות המזון, התגוררה סמוך לתחנת הרכבת. ולדיסלב סורמצקי, פקיד במשרדי האס־אס בוורשה שהיה בעצם איש המחתרת, שכנע את המשפחה לספק מזון בהיחבא לאסירים שנשלחו לעבודות מדידה ליד ביתה. האם הלנה נהגה "לפתוח שולחן" עמוס בוודקה ובמאכלים בשביל השומרים הנאצים, ובשעה שאלה חגגו, נכנסו המודדים לבית – לכאורה כדי להשתמש בחדר השירותים, אך למעשה כדי ליטול משם מזון ותרופות. הקשר הזה אל העולם החיצון גם שימש מקור מידע לפילצקי. כך הוא למד שאנגליה עדיין מחזיקה מעמד, ודאג להפיץ את הידיעה הזו כדי לרומם את רוחם של האסירים.
השאלה שעדיין עמדה בפניו הייתה כיצד לספר לעולם כולו על פשעי הנאצים באושוויץ. לאסירים הייתה הזכות לשלוח מכתבים וגלויות לקרוביהם, אך המסרים צונזרו בידי האס־אס. פילצקי שיגר לגיסתו אלאונורה שני מסרים מוצפנים, אך הבין שהדרך הזו מסוכנת, וכי עליו למצוא נתיב הפצת מידע אחר. ה"נתיב" היה קצין צעיר בשם אלכסנדר וילופולסקי, שעמד להשתחרר מהמאסר אחרי שמשפחתו – כמו משפחות רבות אחרות – שילמה לשם כך סכום נכבד. הסכנה בנשיאת מסר כתוב הייתה גדולה, ולכן היה על וילופולסקי לשנן את המידע בעל פה.
פילצקי הבין כי הוא זקוק לעובדות כדי לשכנע באמיתות המסר. פרט מידע חיוני שנעלם ממנו היה היקף ההוצאות להורג במחנה, אך הוא מצא דרך לגלות זאת: על חולצותיהם של האסירים היה רקום מספר סידורי שהוצמד להם עם הגיעם. באוקטובר 1940 ניתנו מספרים עד תחום ה־6,000, אך במסדרי הבוקר האחרונים באותו החודש היו במחנה רק 5,000 אסירים. המסקנה – אלף חוסלו. המסר שהועבר היה ברור: על בריטניה ובעלות הברית להפציץ את המחנה, גם אם הדבר יעלה במחיר מאות הרוגים.
אחרי תלאות רבות הגיע המידע לוורשה. אסירים חדשים באושוויץ דיווחו לפילצקי ולחבריו שהמחתרת פרסמה דו"ח מלא בעיתונה, וזוועות המחנה נידונו בגלוי. פילצקי ציפה שבקרוב תינקט פעולה, אלא שבינתיים התקשתה המחתרת להעביר את המידע לממשלה הגולה של פולין, שנדדה מצרפת הכבושה ללונדון. בנתיבים עקלקלים, דרך שווייץ, הרי הפירנאים וספרד, הגיע לבסוף הדיווח לבירת הממלכה המאוחדת ונמסר לגנרל ולדיסלב שיקורסקי, ראש הממשלה הגולה. המארחים הבריטים, כותב פיירוות'ר, לא ידעו אז הרבה על פולין; בעיקר הם ידעו ששמותיהם של חברי הממשלה הגולה קשים להגייה. צ'רצ'יל כינה את הרמטכ"ל הפולני סוסנקובסקי בשם "סוזל־משהו", ולשר החוץ זלסקי הצמיד את הכינוי "עצלן ידוע לשמצה". שיקורסקי עצמו נחשב לגרוע מכולם. "סכלותו עצומה, ולרוע המזל הוא נדחף להציג אותה בחוגים מסוימים כאן", אבחן שגריר בריטניה לממשלה הגולה, סר הווארד קנארד. "מישהו צריך לומר לו שהוא אינו הצדפה היחידה על החוף".
הבריטים סירבו להתייחס לדו"ח על אושוויץ ברצינות הראויה. הם חששו שחשיפת מעשי הזוועה לא תתקבל באמון, והם ייחשדו בהפצת תעמולה – כפי שאירע במלחמת העולם הראשונה, כאשר פורסמו ידיעות שלפיהן הגרמנים משתמשים בגוויות לתעשיית הסבונים. בכירים בממשלה הבריטית אף הטילו ספק באמינות הדיווחים הפולניים. הם הסתפקו בהצהרה כללית נגד "ההתקפות האלימות נגד האוכלוסייה האזרחית של פולין בניגוד לעקרונות החוק הבינלאומי". בכיר בממשל קבע כי "למעט משיקולים פוליטיים, התקפה על אושוויץ היא סטייה בלתי רצויה [מתוכניות המלחמה] ואין כל סבירות שתשיג את מטרתה. משקל הפצצות הניתנות לנשיאה למרחק כה רב בצירוף הכוח המוגבל העומד לרשותנו לא יביא לנזק המרבי שיאפשר לאסירים להימלט".
באושוויץ, בינתיים, פילצקי אושפז כמה פעמים בבית החולים – גם בגלל דלקת ריאות וטיפוס, שכמעט קטלו אותו, אבל גם בכוונה, כדי לארגן משם את פעולות המחתרת ולגייס עוד ועוד חברים. ממיטת חוליו הוא תיעד רופא נאצי ששמו שוולה, שנהג לערוך ניסויים באסירים באמצעות הזרקת חומרים לגופם – מי חמצן, דלק ועוד. חברו של פילצקי, הרופא דרינג, סייע מתוקף תפקידו הבלתי אפשרי בניסויים מפלצתיים ביהודים. הוא ביצע פעולות סירוס וכריתת אשכים לצורכי מחקר והשתתף ברצח יומיומי כשהזריק לאסירים החולים קשה חומצת פנול ב"מעשה של רחמים" כפי שהגדיר זאת רופא האס־אס: "תפקידו של רופא הוא לרפא אך רק את מי שיכולים להירפא. מהאחרים יש למנוע את הסבל". במקרה אחד סירב דרינג להזריק רעל לאסיר, ונענש בריתוק לשבועיים. "התנאים במחנה הביאו אחדים להחליק אל הביצה המוסרית, ואחרים לחצוב לעצמם אופי צח וטהור כבדולח", כתב פילצקי בזיכרונותיו.
פעם הובא למרפאה יהודי עם כוויות קור חמורות. הרופא הפולני הוריד את נעליו וגילה שעצמותיו חשופות, ללא בשר ועור, חומות וקפואות. דרינג ציווה לשפוך עליהם אבקת חיטוי ולהניח עליהם תחבושות נייר. כשהרופא החל להניח תחבושות בד כדי להקל על החיכוך, צעק עליו דרינג: "תחבושות נייר!". הרופא ניסה לטעון שתחבושות הנייר ייפלו בתוך חמש דקות, ודרינג ענה: "וכמה זמן אתה חושב שהאיש הזה יישאר בחיים אחרי שיצא מכאן? יותר מחמש דקות? שעה? אולי שעתיים!"
אחרי המלחמה הועמד דרינג לדין באשמת פשעי מלחמה בשל השתתפותו בניסויים. הוא זוכה במשפט. ב־1964 תבע דרינג בלונדון את הסופר ליאון יוריס (מחבר "אקסודוס") על הזכרת שמו כמי שביצע יותר מ־16 אלף ניתוחי מין במחנה. השופט פסק לו פיצויים בסך חצי פני – המטבע הקטן ביותר בבריטניה באותה עת – ובמקביל חייב אותו בהוצאות המשפט, בסך 25 אלף לירות שטרלינג.
שרים באושווינצ'ים
ביולי 1941 החלה האקציה הגדולה של גטו ורשה. רכבות שלמות יצאו מדי יום מהעיר, עמוסות יהודים, רובן בדרך לטרבלינקה. באושוויץ־בירקנאו החלה ההשמדה בגז רק בספטמבר. גם אז פילצקי לא הבין מה מתכננים הנאצים. כששמע במקרה דיונים שנערכו לקראת בואם של "פועלים יהודים", הוא חשב שכוונת הגרמנים היא לנצל אותם, כמו שניצלו את האסירים הפולנים והשבויים הסובייטים, לצורכי עבודה. בבוקר אחד באמצע ספטמבר יצא פילצקי בחופזה מצריפו בדרך למסדר הבוקר, וראה אנשי אס־אס דוחקים בקתות רוביהם שורה ארוכה של גברים עירומים אל תוך הקרמטוריום. הוא ניחש שאלה שבויים סובייטים שהגיעו בלילה הנלקחים לקבל בגדים, אך התפלא שמשתמשים בקרמטוריום לשם כך. בערב שמע שהנאצים רוקנו פחיות גז ציקלון B אל תוך הקרמטוריום, דרך פתחים בגג: ההמתה בגז הפכה לפעולה של קבע במחנה. ובכל זאת, במשך שבועות רבים חשב פילצקי שהמומתים – אלפים־אלפים, שהגיעו ברכבות ואפילו לא שוכנו בצריפים ללילה אחד – הם סובייטים. רק לאחר זמן מה הוא הבין שלנגד עיניו מתחולל רצח עם.
כשלמדו את האמת הבינו אנשי המחתרת שהם מוכרחים לפעול מהר. בדרכים לא דרכים הם הצליחו לאסוף מסמכים, וחילצו את המידע אל העולם בעזרת משפחת סטופקה. אחד מחברי המחתרת, קז'ימיר ירז'נבובסקי, החביא את הדו"חות בגלילי מפות והטמין אותם בשדות סביב המחנה. הלנה ואחרים ליקטו אותם. אחרי שהמשפחה נדרשה לעזוב את ביתה ולעבור מעבר לנהר, החלה הלנה להיעזר בבנה בן השש, יאצק, להעברת הודעות וקבלתן. הילד נהג לחכות לפועלים מהמחנה על הגשר וידע לפנות אליהם אם שרו שיר מסוים, שסימן לו שאנשי האס־אס שוחדו. פעם אחת טעה במנגינה ונלכד בידי איש אס־אס שתפס אותו באוזניו. למזלו הצליח להימלט. אך למידע שהועבר לאושווינצ'ים הייתה עוד דרך ארוכה לעבור, משם ועד ללונדון.
בלונדון, בינתיים, המנהיג הפולני שיקורסקי ניסה בכל כוחו לעורר את תשומת הלב של הבריטים לזוועות המתרחשות בפולין. הממשלה הפולנית הגולה פרסמה דו"ח באנגלית עם נתונים שהתבססו בין השאר על מידע מוקדם שהוציא פילצקי. ממשלת בריטניה הרשתה לפרסם את המידע אך נמנעה מלאשר את נכונותו. היא יעצה לעיתוני בריטניה לא לעסוק בנושא. משרד הפנים הפיץ תזכיר שקבע ש"תיאורי זוועה קשים כמו סיפורי העינויים במחנות הריכוז אינם מתקבלים על הדעת".
אחרי חודשים של השמדה, חלק מהמידע כבר הגיע אל הבריטים. ה־BBC שידר במאי 1942 נאום של שיקורסקי שקרא להרים את נס המרד "כדי להכניע את הרוצחים הגרמנים ולהציל מאות אלפי קורבנות חפים מפשע מחיסול בלתי נמנע". הדיווח הגיע לכותרות הדיילי טלגרף והטיימס של לונדון, ואף חצה את האוקיינוס. ביולי השתתפו 20 אלף איש בהפגנה שארגנו הקונגרס היהודי האמריקני ובני ברית במדיסון סקוור גארדן בניו־יורק. רוזוולט וצ'רצ'יל שלחו הצהרות תמיכה, אך התעלמו מכך שהאידיאולוגיה הגרמנית הפכה לג'נוסייד: הם הגדירו את רצח היהודים כחלק בלתי נפרד מהכיבוש הגרמני של כל האירופים. איש מהם לא תבע תגובה ישירה, כמו זו שדרש שיקורסקי. איש לא הגיש סיוע הומניטרי לאינספור היהודים המבקשים להימלט מאירופה. דיפלומטים בריטים ניסו למנוע מפליטים להגיע לפלשתינה, מחשש לערער את יציבות המנדט הבריטי, וארה"ב דבקה במדיניות מכסות ההגירה שלה.
שתי הממשלות הגנו על מדיניותן בטיעון מוכר: חשש מהתגברות האנטישמיות המקומית אצלן, והסטה בלתי רצויה של המאמץ המלחמתי. פיירוות'ר משער שחלק מההתעלמות נבעה מרצונו של צ'רצ'יל להסוות את מקורות המידע, אבל המחדל גם שיקף אנטישמיות. כך או כך, הממשלה הבריטית כשלה לפעול בעקבות הראיות שסופקו לה. "עד כמה שנרצה להאמין בכך, זו הייתה משימה בלתי אפשרית", אומר פיירוות'ר על הפצצת אושוויץ־בירקנאו לשם הפסקת ההשמדה. "בריטניה הופצצה בעצמה בשנים ההן. מטוסיה לא היו מסוגלים לשאת כמות דלק הדרושה להגיע למרחק רב כל כך. אבל בכל זאת, ניסיון כלשהו לנקוט פעולה, אף אם הייתה נכשלת, היה מעביר מסר לגרמנים ולעולם: זוועות הנאצים אינן עוברות בשתיקה אלא נחשפות לעין כול".
באושוויץ התאמצה המחתרת ליזום מרד, אך לא צלחה. פעולות לשדרוג העברת המידע החוצה, אל העולם, הצליחו יותר: באוגוסט 1942 מומחה הרדיו של פילצקי הצליח לבנות מכשיר רדיו מחלקים שנגנבו מהאס־אס. צופן המורס ששידר פילצקי נקלט בידי הבריטים וכלל נתונים שפילצקי ואנשיו השיגו, למשל ש־35 אלף יהודים עברו בבירקנאו באותו קיץ, כ־4,000 אסירים מתו מטיפוס ועוד 2,000 הוצאו להורג, חלקם בזריקות דלק. פילצקי לא ידע שמישהו קלט את התשדורת, אך התעודד מכך שהמסרים יצאו בכלל.
המידע הממוסמך שהצליחה המחתרת להוציא מאושוויץ נשלח לוורשה, צולם במיקרופילם והוברח באמצעות שליח – איש מחתרת שהתאמן בבריטניה, ושמו נפוליאון סגידה. מסעו היה מסובך, והוא מפורט כולו בספר. סגידה השתמש באמצעים מורכבים (תחתית כפולה של מזוודה) ועבר מסלול מכשולים של ממש (דרך וינה, ברן, ברצלונה וגיברלטר) במשך חודשים ארוכים. רק בפברואר 1943 הוא הגיע ללונדון. אבל המידע לא שינה את דעתו של איש.
ככל שחלף הזמן, פילצקי הבין שאיש לא מתכוון לתקוף את המחנה והחליט לברוח מהמחנה בעצמו, במטרה ליצור קשר עם ארמייה קראיובה ולנסות לגייס את המחתרת למתקפה על אושוויץ. ב־26 באפריל 1943 הוא הצליח להתברג לצוות שעבד במשמרות לילה במאפייה הסמוכה לאושוויץ, ובתכנון קפדני פתח את השער בלי שהקאפואים יבחינו בו. הוא וחבריו יאן ואדק נמלטו. אחרי מסע תלאות ביערות ובכפרים הם הצליחו להגיע לעיירה בוצ'ניה, ושם התחברו למחתרת המקומית.
פולין לפולנים
מחוץ לאושוויץ, העולם נותר אדיש. חבר הממשלה הפולנית הגולה היהודי שמואל זיגלבוים קרא להפציץ את אושוויץ ואת האס־אס בגטו ורשה, וכשלא הצליח לעורר לפעולה את הבריטים ואת האמריקנים פתח את ברז הגז בדירתו בלונדון והתאבד, במאי 1943. ליד גופתו נמצא מכתב: "במותי אני רוצה לבטא את מחאתי הנמרצת נגד חוסר המעש של העולם המביט אל השמדת היהודים ומתיר לה להתקיים". גם מותו חלף ללא תגובה.
פילצקי ואנשיו נדהמו להיווכח שגם אנשי המחתרת מתייחסים במשיכת כתף למידע שהביאו עמם מהמחנה. הם היו עסוקים מדי בחזית המזרחית ובשאיפה לפתוח במרד בוורשה ובקרקוב. מחנה המוות לא עניין אותם במיוחד. ראשי המחתרת בקרקוב התקשו להאמין שמישהו הצליח לברוח מאושוויץ, וחשדו בפילצקי שהוא סוכן גרמני; בינתיים התקבל מידע שרוב מנהיגי המחתרת שנותרו במחנה נורו למוות. פילצקי נותר איתן בדעתו: מוכרחים לחסל את הרוע הזה. אבל ארמייה קראיובה לא הייתה מעוניינת באושוויץ.
פילצקי לא הוכר כחסיד אומות העולם לפי המבחנים שנקבעו ביד ושם, שכן הוא לא פעל במישרין להצלת יהודים בלבד. פיירוות'ר מתאר אותו כפטריוט פולני; מפקדו יאן ולדרוקביץ' סבר שיש לבנות את פולין "לפולנים", וביקש להפיץ עצומה שבה ייאמר כי המלחמה היא הזדמנות להיפטר מהיהודים. עם זאת, נשיא המדינה ראובן ריבלין חלק כבוד לפילצקי בביקורו בפולין במלאת 75 שנה לשחרור אושוויץ, הניח זר על האנדרטה לזכרו ואמר: "לעד נקדש ונוקיר את אומץ ליבם של חסידי אומות העולם, ובהם אלפי פולנים שסיכנו את חייהם כדי להציל יהודים… הם היו מעטים מדי. ויטולד פילצקי נמנה עם המעטים האלה".
"פולין הייתה מדינה רב־אתנית עם יהודים רבים, וזה היה הבסיס לאנטישמיות שהתבטאה לפני המלחמה בתקשורת ומפי ראשי הכנסייה", אומר פיירוות'ר. "היהודים חשו שהמניע היה כלכלי ברובו: פולנים רבים חשו שהיהודים משתלטים על העסקים והמסחר. זו לא האנטישמיות הגרמנית הנאצית שבסיסה גזעני לחלוטין, והובילה לרטוריקה של השמדה. פילצקי בא מרקע קתולי שמרני, אך הוא עצמו היה איש כפר וחייל שלא התעניין בפוליטיקה. התנגדותו לעצומה שחיבר יאן ולדרוקביץ, 'פולין לפולנים', מעידה על תפיסתו את העניין האתני והיהודי. פילצקי טען שהעצומה תפלג בין חברי המחתרת, שהורכבה מבני קבוצות אתניות שונות. 'כל מי שנלחם בנאצים עומד לצידנו', אמר אז".
היו בין הפולנים רבים כמו ולדרקוביץ, שכמו הגרמנים התעללו ביהודים; רבים אחרים סירבו להיענות לקריאה הזו. "הוריה של מריה, אשתו של פילצקי, ריחמו על המגורשים והרשו ליהודים לקטוף תפוחים מגנם", מספר פיירוות'ר. "עוד לפני בוא היהודים עוררו הזוועות באושוויץ את מצפונו של פילצקי, והוא ניסה לעזור לאסירים תוך סיכון חייו כדי לחשוף לעולם את מה שמעוללים להם. כאשר הגיעו היהודים מכל רחבי אירופה הוא ביקש לעשות את אותו הדבר, ולחשוף לעולם את ממדי הרצח. לדעתי, זו תעודת כבוד מוסרית ועדות לאומץ בלתי רגיל. ולדעתי, הוא לא נכשל. הוא הצליח להעביר מידע למערב נגד כל הסיכויים. הכישלון הוא של מקבלי ההחלטות בין מנהיגי בעלות הברית".
אחרי המלחמה פילצקי המשיך לחתור נגד הכיבוש הסובייטי, בנאמנות לעצמאות מולדתו. ב־1948 הוא נעצר בידי השירות החשאי הפולני שפעל תחת המשטר הסובייטי, הואשם בריגול למען המערב ונידון למוות. ב־25 במאי 1948 הוא הוצא להורג. ב־1990, כאשר נפל המשטר הקומוניסטי, נחשפו מסמכים שלפיהם רבות מהעדויות במשפטו היו מסולפות ומזויפות ושתוצאות המשפט נגזרו מראש. פילצקי טוהר מכל אשמה, וחמש שנים לאחר מכן הוענק לו אות תחיית פולין. מקום קבורתו לא נודע, והיום יש באושוויץ אנדרטה לזכרו.
פיירוות'ר, שספרו יצא לאור השנה, כבר קיבל הצעה לעבד את היצירה לסרט: המפיקה הבריטית טסה רוס, זוכת פרס האקדמיה הבריטית לקולנוע, שיצרה את הסרטים "בילי אליוט", "המלך האחרון של סקוטלנד" ו"נער החידות ממומבאיי" מעוניינת לצרף לארסנל 61 הסרטים שלה גם את סיפורו של פילצקי, לצד סיפוריהם של כל מי שעבדו סביבו: אנשי המחתרת הפולנית בוורשה, מבריחי המידע מאושוויץ החוצה לאושווינצ'ים, לפולין, לאירופה הכבושה, לאנגליה ולאמריקה. אבל הסיפור האישי של פילצקי הוא שעומד במרכז הספר – אישיותו הגדולה של פטריוט אמיץ. "נדהמתי מהתנהגותו כלפי משפחתו", אומר פיירוות'ר כשאני שואל אותו מה היה רוצה לשאול את פילצקי עצמו. "בנו סיפר לי שאחרי המלחמה, אביו לא סיפר להם על חייו במחנה ועל משימתו בו. הייתי שואל את פילצקי אם הוא מתחרט על כך. האם היום היה מספר, ולו כדי להעביר את המסר?
"הוא נאבק בשארית חייו כדי להבין איך רוע כזה ייתכן בעולם. הוא אמנם עזב את אושוויץ, אך המחנה לא עזב אותו. הוא הבין בסופו של דבר שזוועות המחנה לא יובנו לעולם, אף לא לאסיר כמוהו. הדבר האחרון שכתב בזיכרונותיו לפני שנעצר בידי הקומוניסטים היה על שיחותיו במחנה עם חבריו שידעו שהם עומדים למות למחרת: הם אמרו לו שהם מתחרטים על שלא הקדישו יותר מעצמם למען האחרים. הייתי שואל אותו אם חשב על עצמו ומשפחתו כאשר כתב את המילים הללו".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
