על בימת ענק באצטדיון הכנסייה העצומה "קאסה דה דיאוס" ("בית האלוהים", בספרדית), בגוואטמלה־סיטי, עומד יהודה משי־זהב בכיפה בולטת ובציציות מתנופפות, ונואם אל מול קהל של עשרת אלפים מאמינים נוצרים. "אני דור 11 בירושלים, העם היהודי שב לארצו, זכינו לחיות בדור של גאולה", קורא משי־זהב – מי שבעבר היה קמב"ץ העדה החרדית, נלחם בציונות והוביל מאבקים נגד חילול שבת וחילול קברים, עד שמשהו התהפך והוא נעשה אוהב המדינה, ששולח את בניו לצה"ל ומדליק משואה ביום העצמאות.
ההידור הקורן ממנו מפעים את הקהל הנוצרי הנלהב, וכך גם את מי שנפגש עמו באירועים המוניים פחות במהלך ביקורנו בגוואטמלה. הלבוש החרדי והדיבור בעברית בלבד הופכים אותו לחריג, ודווקא משום כך מכבדים אותו במיוחד. "אתם העברתם את השגרירות לירושלים, ואנחנו בזק"א באנו להחזיר טובה תחת טובה. בואו נתפלל יחד לשלום ירושלים", ממשיך משי־זהב על הבמה, וההמונים משיבים במחיאות כפיים.
לצידו באצטדיון עומדים רבה של גוואטמלה, הרב יוסי גרמון, שמתרגם את הדברים לספרדית; רוני לוי־מוסן, יועץ לענייני כנסיות שמלווה את פעילות זק"א בעולם הנוצרי; והכומר (המכונה אצל האוונגלים pastor, בניגוד ל־priest הקתולי) קאש לונה, ראש קאסה דה דיאוס. יחד הם קוראים מעל הבמה פרק תהילים, איש־איש בשפתו, בליווי הקהל.
ההמונים מרגישים מבורכים מעצם הקשר שנוצר בינם לבין ישראל. הם סוגדים לעם הנבחר, זה המוזכר בתנ"ך, וחשים בני מזל ששמעו וראו רבנים יהודים בעיניהם. היחס הזה מפעים, אפילו מפחיד. כאילו הם יודעים עלינו משהו ששכחנו, או שמעולם לא הכרנו בעצמנו.
הכנסיה האוונגלית בגוואטמלה הייתה בין הכוחות החשובים שהובילו לפני חודשיים להחלטת נשיא גוואטמלה, ג'ימי מוראלס, להכיר בירושלים כבירת ישראל. כנסיות אוונגליות יש בעוד מקומות, ובכל זאת הגוואטמלים – שמכנים את עצמם "גוואטמלטקים" – היו היחידים עד כה להצטרף להכרה האמריקנית בירושלים, והודיעו גם הם על העברת השגרירות לבירה. דווקא גוואטמלה עשתה מה שלא עשו כל המדינות האחרות שמגדירות את עצמן כחברותיה של ישראל.
פּוֹרְקֶה גוואטמלה? מדוע דווקא הם? עם השאלה הזאת יצאתי – באדיבות משרד החוץ, ארגון זק"א והקהילה היהודית של גוואטמלה – למסע בן עשרת אלפים קילומטרים, מישראל עד למדינה המרכז־אמריקנית היפהפייה הזו. מדינה שמשופעת בנופים אקזוטיים ובהרי געש, שישן וחדש משמשים בה בערבוביה ובקסם, שבשוליה חיים עדיין אינדיאנים המשמרים את שפתם העתיקה, שנאנקת תחת עול קרטלי הפשע ונתיבי הברחת הסמים, שדרכיה עמוסות וסדוקות, שאנשיה, בתיה ובגדיה צבעוניים מלוא העין, שקרובה לקו המשווה ורחוקה מחצי הכדור המזרחי, שאוהבת אותנו ושונה כל כך מאיתנו.
פשע אמיתי
17 מיליון איש חיים בגוואטמלה, כ־3 מיליונים מהם בבירה גוואטמלה־סיטי. השפה המדוברת היא ספרדית, אך שם המדינה מגיע משפת הקיצ'ה, ששימשה את בני תרבות המאיה, ומיעוט מתושבי המדינה עדיין דוברים אותה. פירוש המילה גוואטֶמלה הוא "מקום של הרבה עצים".
הירוק אכן פורץ מכל עבר בגוואטמלה. הצמחייה, הצבעים, ההרים הגבוהים וההיסטוריה העשירה הם הצדדים היפים של הארץ הלא פשוטה הזו. הצלחתה לדבוק בכללים הדמוקרטיים שקיבלה על עצמה לפני שני עשורים אינה מובנת מאליה. ליציבות הפוליטית בת העשרים קדמו 175 שנים של דיקטטורות, הפיכות צבאיות ומלחמת אזרחים, שלאחרונה התגלה שכללה גם מעשי רצח המוניים. מאז תום המלחמה הפנימית ב־1996 מנסים הגוואטמלים לעבור תהליך פיוס לאומי. פצעי העבר כבר אינם בראש סדר היום, אולם אתגריה של המדינה עדיין כבירים.
גם ביבשת ידועת חולי כאמריקה הלטינית, גוואטמלה סוגרת את המדדים מלמטה. היא הצפופה ביותר בחלק זה של העולם; שיעור העניים שמשכורתם נעה בין אפס ל־350 דולר בחודש מוערך בכ־60 אחוז מהאוכלוסייה; המדינה סובלת מפיגור קשה בתשתיות, והיא מושחתת עד היסוד. בימי הביקור שלנו שם נעצרו הנשיא לשעבר אלברו קולום ורבים משרי ממשלתו, בחשד לקבלת שוחד. אחד מקודמיו של קולום כבר יושב במאסר כמה שנים, יחד עם כמה משריו. ואיש כאן לא משלה את עצמו שהשחיתות תודבר מתישהו.
גוואטמלה גם נחשבת לאחת המדינות האלימות בעולם, אף שיש מחלוקת עד כמה. שגרירות ארצות הברית ממליצה לאמריקנים לא לבוא לכאן, ודוחקת במי שבכל זאת מבקר לא לטייל בעיר הבירה בלילות ולא לעטות כל סממן חיצוני שמעיד על עושר. "שמרו את הטלפונים בכיס. ילדים בני 16 עם אקדחים ייקחו לכם את הטלפון. ואל תתנגדו, כי הם יורים", התרה בנו המאבטח הראשי של הקהילה היהודית. במאתיים המטרים שמפרידים בין בית המלון שלי לבית הכנסת "שערי בנימין", הוא סיפר, אירעו בשנה האחרונה חמישה מקרי שוד.
לא כל התושבים מסכימים שהסכנה רבה עד כדי כך. אחד המתפללים מעיד כי הוא הולך ברגל לבית הכנסת בשבתות, ובימות החול אינו חושש לשוחח בטלפון בפומבי באזורים הטובים של העיר. שתי צעירות ששבו לגוואטמלה אחרי שנים, האחת מקנדה והאחרת מספרד, מספרות שהן נוקטות אמצעי זהירות, אך אינן מתחרטות על שחזרו לארץ הולדתן: "אנחנו אוהבות את גוואטמלה. חסרונות יש בכל מקום".
מעט מאוד קווי תעופה מובילים אל גוואטמלה. נמל התעופה הבינלאומי ממוקם בלב הבירה, בין השאר כי תיירים ואנשי עסקים הם מקור לא אכזב לפרנסה – חוקית ובלתי חוקית. קבלת הפנים ביציאה מהשדה כוללת ילדות וילדים אינדיאנים שמציעים פרחים, חטיפים, צעצועים ושאר מוצרים במחיר אפסי.
על אף העוני ולמרות הסכנות, גוואטמלה־סיטי משובבת עין. רבגוניות היא שם המשחק. מעט בניינים מודרניים מזדקרים בין בתים קולוניאליים בשלל צבעים, וסביבם שכונות עוני אינסופיות. תווי פנים אינדיאניים, ספרדיים־אירופיים וגם אמריקניים נראים ברחובות, והמון פשטות, כזו שמזכירה את שנות החמישים והשישים שלנו בישראל: המוחצנות, התיעוש והגלובליזציה עוד לא קלקלו כאן את האותנטיות.
תחנה ראשונה: הל? ישראל
סנדרה חובֵל לא מתחרטת. ההפך. "עשינו את הדבר הנכון", אומרת שרת החוץ של גוואטמלה בריאיון ראשון לכלי תקשורת ישראלי, כשהיא נשאלת על ההכרה בירושלים כבירת ישראל. "זו החלטה שנשקלה במשך זמן רב, והיא תואמת את מדיניות החוץ שלנו. גוואטמלה היא חברה ובת ברית של ישראל מאז היווסדה, וחשבנו שהגיע הזמן להתקדם בכיוון הנכון".
הבניין הקולוניאלי של משרד החוץ שוכן באזור 10 של הבירה, טובל בגינה פורחת. בידוק ביטחוני אין כאן, והאווירה, כנהוג באמריקה הלטינית, חמה. חובל, דיפלומטית מקצועית בת 40, משוחחת איתנו בפתיחות. לתפקיד שרת החוץ היא מונתה כמעט במקרה, לאחר עימות חריף שנתגלע בין הנשיא מוראלס לארגון האו"ם "סיסיג" הפועל למאבק בשחיתות. מוראלס טען כי מנהל סיסיג, איוון וְלַסקֶז, חוקר רק את נציגי הממשלה, ומספח לעצמו סמכויות לא לו. הנשיא דרש משר החוץ הקודם לא להאריך את המנדט לפעילותו של וְלַסקֶז, אך השר סירב ופוטר. מוראלס, על רקע היכרות קודמת עם חובֵל, הצניח אותה לתפקיד. כעת תפוח האדמה של סיסיג נמצא על שולחנה, ותמונתה מככבת בעיתונים המקומיים בהקשר זה.
כל מי ששוחחתי איתו בגוואטמלה מסכים שהשחיתות מובנית עד כדי כך שהיא מניעה את הכלכלה המקומית – ועם זאת, אומרים המקומיים, ממשלו של מוראלס כנראה טוב מקודמיו. הראיה לכך, הם מסבירים, היא שתקציבי הממשלה כבר לא "נעלמים" כפי שהיה בעבר. חובל, בהתייחסות עקיפה לסוגיה, טוענת שהתקשורת הבינלאומית עושה עוול לארצה. "גוואטמלה נלחמת בשחיתות ופועלת רבות בנושאים של ביטחון, בטיחות וצדק. זה דבר שצריך לספר עליו בארה"ב וברחבי העולם. אנחנו משפרים את הביטחון האישי, כדי שהמדינה והעיר יהיו נוחות יותר ובטוחות יותר. מחוץ למדינה שלנו לא יודעים זאת", היא אומרת בהתבטאות מאופקת.
כשאני שואל אותה לפשר החברות העמוקה בין גוואטמלה לישראל, חובל משיבה: "יש לכך סיבות רבות, ואחת מהן היא הקשרים הטובים בין העמים. ל־60 אחוז מהציבור כאן יש רגשות חיוביים כלפיכם. יש לנו אוכלוסייה נוצרית רחבה, והיא רואה את ירושלים כבירת ישראל".
גוואטמלה הצביעה פעמים רבות לטובתנו באו"ם, שם ההטיה האנטי־ישראלית בולטת לעין. מה אנחנו יכולים לעשות כדי שיהיו עוד מדינות כמוכם, במיוחד כאן באזור?
"לדעתי העבודה הזו כבר נעשית על ידי שגרירי ישראל באמריקה הלטינית. אני רוצה לספר לך שכמה מדינות פנו אליי לגבי ההחלטה על העברת השגרירות, והחלו דיונים בנושא".
היית ממליצה למדינות נוספות ללכת בדרככם?
"אנחנו עשינו את מה שנכון לעשות, ואם מדינות אחרות יבחרו לעשות את הדבר הנכון – ברוכות הבאות".
אף שחובל מציגה את ההחלטה כמובנת מאליה, לא כך נראו הדברים בשבועיים שחלפו בין הצהרת טראמפ להודעת מוראלס. כמה עצוב ולא מפתיע לשמוע שבן העם היהודי, סגן הנשיא לשעבר של גוואטמלה אדוארדו סטיין, עמד בראש הלוחצים לא להעביר את השגרירות. הוא ואחרים הזהירו כי הדבר ינחית בין השאר מכת מוות על אחד מענפי הייצוא המרכזיים של גוואטמלה: קרדמון, או "הל", תבלין הקפה הפופולרי.
לפי ההערכות, ייצור ההל – שרובו נמכר לעולם הערבי – מפרנס 45 אלף משפחות בגוואטמלה, ומכניס לקופת המדינה כ־300 מיליון דולר בשנה. סטיין ואחרים הציפו את העיתונות הגוואטמלית בתחזיות מבעיתות על חרם כלכלי ואפילו ניתוק יחסים מצד מדינות ערב. חודשיים אחר כך משמיעה חובל קביעה המוכרת היטב לאוזן הישראלית: הפרשנים טעו. "למעשה, מכירות הקרדמון עלו", היא אומרת.
כלומר, רק הרווחתם מהצעד?
"נכון לרגע הזה לא קרה לנו שום דבר שלילי. לא נגרם נזק".
נעבור למישור המעשי. האמריקנים הודיעו שהעברת השגרירות תושלם עד סוף 2019. מה לוח הזמנים שלכם?
"הנחינו את השגרירה שלנו בישראל להתחיל את התהליך, ואנחנו כבר מחפשים מבנה. הנשיא מוראלס הודיע שהוא רוצה שהמעבר יושלם לפני סיום הכהונה שלו, בינואר 2020".
השגרירה מצאה מקום?
"אני מקווה. שאל את חבריך בישראל".
עשיתם צעד משמעותי למען ישראל. מה הציפייה שלכם ממנה כעת?
"כמדינה שהיא חברה ובעלת ברית של ישראל, אנחנו יודעים שהצעד צריך היה להיעשות. יש לנו יחסים בילטרליים מצוינים, ואנחנו יודעים שההחלטה הזו תחזק אתכם".
אז למיטב ידיעתך אין תמורה ספציפית שגוואטמלה מבקשת?
"רק את חיזוק היחסים שיש לנו ממילא. אנחנו עובדים יחד בתחומים רבים, ובביקור שלי בישראל אני מקווה שנוכל לזהות פרויקטים ספציפיים שיסייעו לעם בגוואטמלה".
הביקור האמור של חובל בירושלים יתקיים באביב, ועוד לפניו יבקרו בגוואטמלה סגנית שר החוץ ציפי חוטובלי ושר התיירות יריב לוין. השרה ואנשיה נשמעים נרגשים מחיזוק הקשר בין המדינות. בסוף הריאיון מעניקה לי חובל ספר בספרדית ששמו "כך נולדה מדינת ישראל". הספר הזה מונח גם במשרדו של שגריר ישראל בגוואטמלה, מתי כהן.
תחנה שנייה: גוואטמלה, כן
העתק של פסיפס "שלום על ישראל" מבית הכנסת ביריחו מקבל את פני הנכנסים לשגרירות הישראלית בגוואטמלה (הממונה גם על הקשרים עם הונדורס השכנה). שתי קומות לווילה הלבנה, הממוקמת גם היא באזור 10. על דלפק בכניסה מונחת ערמת כרטיסי "כללי הזהירות" למטיילים הישראלים הפוקדים את המדינה. מלבד שכבות האבטחה העוטפות את כל שגרירויות ישראל בעולם, כאן גם ניצב על הגג זקיף חמוש. הסיבה לכך אינה חשש מטרור, אלא חשש מפשיעה. מאותה סיבה היחידה הגוואטמלית לאבטחת אישים מלווה את השגריר כהן בנסיעותיו ברחבי המדינה.
הספר "כך נולדה מדינת ישראל", במהדורה חדשה יותר ומעוטרת בדגל כחול־לבן, מונח על שולחן הזכוכית הכהה בלשכת השגריר, לצד ספרים אחרים. בניגוד למה שאפשר לצפות, זהו לא ספר הסברה ישראלי. מדובר באוטוביוגרפיה של אזרח גוואטמלי שעשה רבות למען הקמת מדינת ישראל, אך שמו – חורחה גרסייה גרנדוס – וסיפורו לא ידועים כמעט אצלנו.
במחצית השנייה של שנות הארבעים כיהן גרנדוס כשגריר גוואטמלה באו"ם, והיה חבר בוועדת פיל. נאמן למורשת סבו, שלפיה יש לעזור ליהודים לשוב למולדתם, דחף גרנדוס להמלצה על תוכנית החלוקה. לאחר מכן עשה הכול כדי להעביר את ההצעה בעצרת האו"ם: הוא לא רק ארגן את 11 מדינות אמריקה הלטינית להצביע בעד – מה שסיפק את הרוב הדרוש – אלא גם תיאם עם אבא אבן את דחיית ההצבעה לכ"ט בנובמבר, כדי שהנציגים היהודים יצליחו לגייס עוד קולות מבין המדינות המתנדנדות. ביום הכרזת העצמאות, 14 במאי 1948, הודיע גרנדוס בהחלטה אישית כי ארצו מכירה בישראל.
"בן־גוריון הכריז על הקמת המדינה בארבע אחר הצהריים לפי שעון ישראל", מספר השגריר כהן. "הנשיא האמריקני טרומן הכיר במדינה החדשה כעבור 11 דקות. זו הייתה שעת בוקר בניו־יורק, וגרנדוס לא הצליח להשיג את משרד החוץ שלו כדי לשמוע מה עמדת ארצו. כשהגיע תורו לדבר באו"ם הוא עשה דבר שלנו כשגרירים למעשה אסור לעשות, והודיע על הכרה בישראל. כך גוואטמלה הייתה למדינה השנייה בעולם שהכירה בישראל, וההיסטוריה חזרה על עצמה עכשיו, עם ההכרה בירושלים".
תרומתו הכבירה של גרנדוס להקמת המדינה היהודית לא נותרה בגדר שיגעון פרטי, אלא הפכה למיתוס לאומי. "כמה חודשים לאחר שהגענו לגוואטמלה, יצאנו אשתי ואני לטיול", מספר יואב כץ, סגן השגריר. "הגענו לנחל במערב המדינה, שכדי לחצות אותו חייבים להעלות את המכונית על רפסודה. כשמשיט הרפסודה, אדם מבוגר, זיהה שאנחנו מדברים עברית, הוא התרגש עד דמעות. הוא סיפר שבכיתה ג' למד על ישראל ועל התרומה של גוואטמלה להקמתה. הסיפור הזה, שבזמנו היה חומר חובה בבתי הספר במדינה, הולך איתו כל החיים, ולא רק איתו".
גרנדוס הפך במהרה לשגריר גוואטמלה בישראל. ספרו יצא במהדורות רבות בספרדית, ותורגם גם לאנגלית ולעברית. בעזרתו הונחה התשתית של אהבת העם הגוואטמלי לישראל ושל קשרים דיפלומטיים טובים שרק אירועים נדירים העיבו עליהם – כמו הכרת גוואטמלה במדינה הפלסטינית ב־2013.
לאורך השנים ישראל בהחלט מנסה להחזיר אהבה לגוואטמלים. בין השאר היא עושה זאת באמצעות תוכנית מש"ב ("המרכז לשיתוף פעולה בינלאומי") במשרד החוץ. "מש"ב שינתה מן היסוד את האופן שבו פועלים בגוואטמלה", אומר דוד הררה, עיתונאי ואיש ציבור מקומי. ב־2006 השתתף הררה בקורס של יחידת הסיוע של משרד החוץ הישראלי, וכיום הוא מכהן כנשיא "מועדון שלום" הגוואטמלי, המאגד 6,000 תושבים שעברו בהשתלמויות של מש"ב. "אין אף סוכנות סיוע ששיתפה אותנו כך בידע שלה, ושהאפקט שלה היה מהותי כל כך בגוואטמלה", אומר הררה.
אנחנו משוחחים במסעדת "סאול", שהבעלים שלה, מטעמי אהבת ישראל, מעמיד אותה לרשות השגרירות כל אימת שתבקש, חינם אין כסף. "אתן לך דוגמה אקטואלית בתחום הפיתוח הקהילתי", ממשיך הררה. "ראש עיריית וילה־נואיבה, אנדרו אסקובר, עבר השתלמות של מש"ב לראשי ערים. הוא התעקש לשלוח גם את העובדים שלו להשתלמויות, ובזכות זה העירייה שלו היא כיום המצליחה ביותר בגוואטמלה. הפיתוח הקהילתי והביטחון האזרחי הם תוצאה מההכשרות של מש"ב".
"ישראל מצליחה לעשות כאן מה שאחרים לא עושים", אומר השגריר כהן, שהיה בעבר ראש מחלקת ההדרכה במש"ב. "מכיוון שאנחנו ארץ קולטת הגירה, יש לנו אפשרות להעביר את הקורסים בחמש שפות: אנגלית, ספרדית, צרפתית, רוסית וערבית. זה לא קיים באף מדינה אחרת. ייחוד שני הוא ההגעה שלנו לשטח. המדריכים שלנו לא מסתפקים בחדרים ממוזגים. הם נכנסים לבוץ, והמקומיים מעריכים את זה".
הסגן כץ מוסיף שהפעילות של מש"ב בפרט ושל השגרירות בכלל היא "כמו העברת לפיד. אני נשען על צעדים שעשו קודמיי, שבשנות התשעים שלחו להשתלמות של מש"ב את מי שכיום הוא נשיא הונדורס. אני מקווה שמי שיהיו פה בעוד עשרים שנה יזהו צעדים נכונים שאנחנו עשינו".
תחנה שלישית: גליל וירושלים
אין צורך לטפס אל גבעה נישאה, גדר לא מפרידה בין ההיכל לרחוב ההומה, ובבניין המהודר אין כל פסלים, סמלים או אפילו דגלים כמקובל – אבל כאן שוכן הקונגרס של גוואטמלה. המונית עוצרת בפתח הבניין, ופשוט נכנסים. מתוך 158 חברי הקונגרס, שליש כמעט חברים באגודת הידידות הפרלמנטרית גוואטמלה־ישראל. כמה חברים בצד הישראלי של השדולה? ח"כ יפעת שאשא־ביטון (כולנו) לבדה, שלא מזמן ביקרה בגוואטמלה יחד עם חיים ילין (יש עתיד).
למרות פער המספרים הפרלמנטרי, הדעה הרווחת בגוואטמלה היא שהקשר נטוע ביסודות הדדיים. "מדיניות העזרה של ישראל בשנות השמונים הייתה חיובית מאוד", אומר נשיא הפרלמנט אלוורו ארסו. זה כמעט המשפט היחיד שהוא מוכן להגיד על אספקת רובי הגליל הישראליים לגוואטמלה בשנות מלחמת האזרחים, מלחמה ששיסעה את המדינה וגבתה את חייהם של 200 אלף בני אדם. כשארצות הברית של ג'ימי קרטר הדמוקרטי הטילה ב־7791 אמברגו על סיוע צבאי לגוואטמלה, ישראל שיגרה אל המדינה את רובי הגליל העמידים מתוצרתה. הנשק הישראלי התברר כטוב יותר מהאם־16 האמריקני, ולדעת רבים כאן הכריע בסופו של דבר את המערכה מול כוחות הגרילה הקומוניסטיים, והוביל לחתימת הסכם השלום שמחזיק מעמד עד היום. "הסיוע שלכם מנע קובניזציה של גוואטמלה", מסכם ארסו במילים שנציגי ישראל שומעים כאן לא אחת.
יו"ר אגודת הידידות, חבר הקונגרס חואן דיאז דורן, סבור שיש הדדיות בקשרים בין שתי המדינות. הוא עצמו עמד בראש ההתגייסות הפרלמנטרית למען העברת השגרירות. "ירושלים מוזכרת פעמים רבות גם בתנ"ך וגם בברית החדשה", אומר לנו דורן. "גדלנו על זה שירושלים היא הבירה של העם היהודי כבר אלפי שנים. מוזר שמישהו מטיל בכך ספק. אנחנו צריכים להגן על מה שאנו מאמינים בו, אבל עשינו את זה גם בגלל התמיכה שישראל מעניקה לנו, וגם למען עתיד היחסים בין המדינות".
כשאני מבקש ממנו לשחזר את תהליכי ההחלטה להכיר בירושלים, דורן מספר: "אחרי שטראמפ הודיע על החלטתו, פנו אליי רבים מחברי המפלגה ושאלו מדוע שלא נעשה גם אנחנו כמוהו. הרי לפני שבעים שנה תמכנו בישראל ועזרנו לה. כעת יזמנו מכתב לנשיא בבקשה להעביר את השגרירות ואספנו חתימות. התזמון היה קשה, כי בסוף השנה האזרחית הקונגרס יוצא לחופשה. רצינו להגיע לחמישים חתימות, והשגנו 49. נשיא הקונגרס (מקביל ליו"ר הכנסת בישראל – א"כ) התקשר אליי ואמר: גם אני רוצה. הוא היה החותם החמישים, והגשנו את המכתב לנשיא.
"אבל זה לא היה מאבק רק של הקונגרס. היו עוד שחקנים – השגרירות הישראלית, השגריר שלנו בוושינגטון, שרת החוץ. ואז הגיעה שיחת הטלפון של הנשיא מוראלס עם ראש הממשלה נתניהו בערב חג המולד. אפשר לומר שזה היה המסמר האחרון. הנשיא אומר כל הזמן שהרגיש שהעם תומך במהלך, וזה נכון. מחצית מהציבור כאן אוונגלי, וזה בסיס התמיכה הפוליטית של הנשיא. גם את זה צריך לזכור".
עשיתם צעד גדול למען ישראל. מה ישראל צריכה לעשות מצידה?
"הנושא שחשוב לי הוא סיוע במאבק ברעב שיש פה בגוואטמלה. בעניין הזה אין חלוקה של ימין או שמאל, קתולים או אוונגלים, יהודים ולא יהודים. כולם צריכים לעזור בדבר הכי חשוב לגוואטמלה".
תחנה רביעית: הכומר נגד הטלוויזיה
"הרימו יד אם זו הפעם הראשונה שאתם כאן", קורא הכומר לאלפי המתפללים בשעה 11 בצהריים. זו כבר ההתכנסות השנייה באותו בוקר – בראשונה השתתפו כעשרת אלפים איש, הפעם מעט פחות. 12 אלף מושבים יש בקאסה דה דיאוס, ולבד מהאצטדיון כולל הקומפלקס העצום אולמות הדרכה, פינות תעסוקה לילדים, מרכז תקשורת, אולמות אירוח ועוד ועוד. מעליות ומדרגות נעות מקשרות בין הקומות, ומבעד לחלונות ניבטים מרבדי דשא, חדר אוכל ועוד מבנים ומתקנים. הכול בניגוד מוחלט ובסתירה זועקת לגוואטמלה שפגשתי עד עכשיו. נעלמו הנערים מצחצחי הנעליים, הילדים רוכלי הרחוב, הכבישים המחורצים והבלויים, הבתים המרופטים, האוטובוסים המקרטעים. בלב העוני והדלות – פיסת עושר מוריקה. אבל מי הם הבאים לקאסה דה דיאוס? אכן, חלקם בני השכבות המבוססות של גוואטמלה־סיטי, אך רבים אחרים הם נוסעי האוטובוסים הצפופים, דיירי הבתים המתפוררים, נהגי המכוניות הפשוטות, הורי הילדים הרוכלים ואפילו מצחצחי הנעליים עצמם.
האלפים באולם החשוך מרימים ידיים באקט רוחני של התרכזות. דמעות נראות על פני רבים, וברור שהקהל באקסטזה. אפשר להסתייג ממה שנשמע לאוזן היהודית כמיסיונריות, וצורמים גם המיליונים שמגלגלת התעשייה הזו, אבל הכנסייה האוונגלית היא סוכן יעיל במאבק בבעיות הרבות של גוואטמלה. היא נלחמת בסמים, בסיגריות ובתופעת ה"ילדות־אמהות" – נערות בנות 15 שיולדות תינוקות שמגדלת הסבתא, שהיא עצמה רק בת 30, וחוזר חלילה. "אנחנו היחידים שמנהלים את המאבקים האלה", אומר הכומר ראול. "האפשרות האחרת היא הטלוויזיה, שהמסרים שלה הפוכים".
בלי להיכנס למיסטיקה, אתגרי החיים הם כנראה ההסבר העמוק ביותר לנהירה הגוואטמלית מהקתוליות לאוונגליות. "אנשים מאמינים בדרך הזו", חוזרים ומסבירים המתפללים והכמרים, וגם היהודים שמשקיפים מבחוץ על המתרחש. מה גם שהאוונגלים השילו מעליהם את כובד האמונות הטפלות של הקתוליות, ומציעים באריזה מחודשת בעיקר את הברית הישנה.
למרות תוארי הכמורה שהם נושאים, הפסטור הראשי קאש לונה ועמיתיו לא לובשים בגדים של אנשי דת. לשיחה שלהם קדם מופע רוק משובח, ודבריהם מוקרנים על מסכי ענק. ההפקה האיכותית המתקיימת פה בכל יום ראשון מנותקת מכל הקשר כנסייתי, וזו עוד סיבה להצלחה הכבירה של האוונגלים בגוואטמלה, בהונדורס, באל־סלבדור, בקוסטה־ריקה, בברזיל, במקסיקו ובמדינות נוספות בחלק הזה של העולם. כאן בגוואטמלה מונים האוונגלים כמחצית מהאוכלוסייה, והמילה האחרונה עוד לא נאמרה.
ליהודים ולישראל, עלייתם המסחררת של האוונגלים היא בשורה טובה מאוד. זה הרקע למחזה הבלתי נתפס של שני רבנים בוגרי החינוך החרדי – יהודה משי־זהב והרב גרמון – העומדים על בימת ענק בכנסיית־אצטדיון עצומה, מברכים את ישראל כתף אל כתף עם כמרים, מתפללים לשלום ירושלים וקוראים תהילים.
"באנו לעשות, לא לדבר", זו הסיסמה של משי־זהב בימי הביקור. נציגי זק"א מתי גולדשטיין ורפאל קרמונה העבירו באותו שבוע קורס בחילוץ והצלה לעשרות מאנשי קאסה דה דיאוס. משי־זהב חוזר בכל הזדמנות על לקחי רעידת האדמה מהאיטי: "התושבים המקומיים הצילו ביום הראשון 150 אלף בני אדם שנתקעו מתחת ההריסות. כל צוותי ההצלה הבינלאומיים שהגיעו אחרי יומיים הצילו אלף איש. לכן, במקום שהשכנים יצאו החוצה ויצעקו 'הצילו' בעת אסון, כדאי שיהיו להם כלים בסיסיים להציל חיים". בשיחות עם יהודים הוא מוסיף: "זו המשמעות של 'ונברכו בך כל משפחות האדמה'. הם מרגישים מבורכים בגלל הקשר איתנו, אבל אנחנו צריכים גם לברך אותם".
דגל ישראל מוקרן על מסכי הענק. בני הקהילה היהודית וחברי הארגונים הישראליים, בראשות השגריר מתי כהן, עומדים בשורות הראשונות בזמן שמשי־זהב מתפלל "ולירושלים עירך ברחמים תשוב… ברוך אתה השם בונה ירושלים". הוא לא דובר אנגלית או ספרדית, כאמור, ואחרי שהרב גרמון העומד לצידו מתרגם את דבריו, השניים פוצחים בשירת "הבאנו שלום עליכם". הקהל יוצא מגדרו.
תחנה חמישית: היהודים האחרים
הרב גרמון רק בן 30, אבל עם הספק של בן 60. אנרגטי, מבריק וידען בהלכה, אך גם בעל אופקים רחבים, נדירים בעולם הרבני: יש לו תארים בהיסטוריה ובמדעי האדם, ותעודה בלימודי אינטלגנציה רגשית – כלי נחוץ לרב קהילה. הוא כתב כבר שני ספרים על יהדות, מדע ותיאולוגיה. בתוך שנתיים מראשית כהונתו הספיק לחולל מהפך בחיים היהודיים בגוואטמלה, וגם פיתח רשת קשרים ענפה עם צמרת השלטון המקומי ועם הכנסיות האוונגליות. ככה זה כשישנים רק ארבע שעות בלילה.
"אני תמיד אומר למקומיים שיש דברים שאנחנו חלוקים בהם, וגם היום אמרתי זאת מעל הבמה", מספר הרב גרמון, ומתכוון למורכבות המעמד של רב בבית תפילה נוצרי. "בתמצית, הם מאמינים בתורה ובאלוהי אברהם, יצחק ויעקב, וזה הבסיס המשותף. בשבילם ישו הוא משיח, ועל זה אנחנו כמובן לא מסכימים. שים לב שכמעט כל הציטוטים שלהם מגיעים מהתנ"ך, לא מהברית החדשה".
לפי הרב גרמון, שגם כתב כמה מאמרים מפורטים בנושא, מותר לשתף פעולה עם האוונגליסטים, בין השאר כי הם לא מציגים צלבים ואיורים דתיים כמקובל אצל הקתולים. ובכל זאת, היו כמה רגעים לא קלים לעיכול במקום שאנחנו היהודים קוראים לו "מרכז כנסים", ואילו המקומיים מכנים "כנסייה". "זה לא מובן מאליו שהזרם האוונגלי תומך בישראל", מדגיש הרב גרמון. "צריך להבין שאם הם ירגישו שהאהבה שלהם היא חד־צדדית, ושאין מענה מהצד הישראלי, הדור הבא לא יהיה איתנו. אני מדבר איתם ויודע מה הם חושבים. צריך לפעול עכשיו".
הקהילה היהודית הקטנה והמגובשת תרמה מאז ומתמיד את תרומתה לשימור התדמית החיובית של ישראל בגוואטמלה, והתגייסה גם היא למען ההחלטה להעביר את השגרירות לירושלים. "התנאים כאן לא פשוטים, אבל יש קשר חזק לישראל, כולל שליחת הצעירים לשנת התנדבות בארץ כמסלול חובה", אומר גרמון. טביעות האצבע שלו מופיעות על רתימת הקהילה לקשר עם האוונגלים, וגם על קשריה עם קבוצת הענק שאפשר לכנות "יהודים חדשים". בגוואטמלה לבדה חיים אלפי אנשים שעברו גיור כהלכה, וכ־700 מהם גם הוכרו כיהודים בבתי דין רבניים בארה"ב. כל האלפים הללו שומרים על אורח חיים יהודי לחלוטין, ורבים מהם זכאים לעלות לארץ בהתאם לחוק השבות. מיעוטם כבר מימשו את הזכות הזו. כחלק מתפיסתו שיש לפתוח את השורות, הרב גרמון מסייע לגרים ומעודד את קהילתו להיות בקשר איתם. "הם גדולים, ולכן אין טעם בחרם", אומר יהודי סבג, נשיא הקהילה, שמשתף פעולה עם גרמון בנושא הזה.
מלבד גרי הצדק יש עוד המונים בגוואטמלה, עשרות אלפים ואולי יותר, שקיבלו על עצמם מרכיבים של אורח החיים היהודי בלי להתגייר ממש. הם שומרים שבת או מקפידים על כשרות, ומגדירים את עצמם יהודים. "קהילות דומות יש בכל מדינות האזור. זה העם היהודי החדש, וזו תופעה שבעתיד נצטרך להתמודד איתה", אומר הרב גרמון.
באין בית ספר יהודי, הוא ומשפחתו מתכננים לשוב ארצה בשנה הבאה "ולהמשיך את הפעילות מהארץ". פשוט זה לא יהיה: עם כל האהבה, גוואטמלה נמצאת בסוף העולם.
תחנה אחרונה: עובר למעשה
הקונגרס הגוואטמלי נגיש כאמור לכל עובר ושב, אך מתחם הנשיאות סגור מאחורי מחסומים ומערכי ביטחון. המשלחת בראשות משי־זהב והרב גרמון מובלת אל חדר האירוח בלשכת סגן הנשיא. ג'פת (יפת) קבררה בעיקר מקשיב להסבריו של האורח מישראל, שחוזר על המסר: "באנו להחזיר טובה במעשים, ולא רק במילים". מצגת מרגשת מראה את עשרות אתרי האסונות שזק"א זינקה לטפל בהם ברחבי העולם, מה שהפך אותה לגוף הדרכת חילוץ והצלה המוכר מטעם האו"ם.
"לגוואטמלה יש בעיה של אסונות טבע, ונשמח לכל שיתוף פעולה. תהיו בקשר עם מי שצריך", אומר סגן הנשיא, ומשי־זהב מתחייב: "זק"א תכין לגוואטמלה תוכנית התמודדות עם מצבי חירום. ניצור חלוקה לנפות, נגבש את התוכנית ונציג לכם". הוא מציין את שיתוף הפעולה עם משרד החוץ ועם שגריר ישראל. ללב מתגנבת מחשבה על תעתועי הגורל. יהודי חרדי, יוצא מאה־שערים, מגשים בגוואטמלה את חזונו של דוד בן־גוריון על ישראל החדשה כמדינת מודל לעולם השלישי. ולו בשביל זה, היה שווה לנסוע עשרת אלפים קילומטר.
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
