נעלמו מהסביבה: פעילים ירוקים דתיים לא מבינים למה הם לבד

"את מרגישה את הריח?"
אני צועדת עם ישי וולפוביץ' בקריית־חיים מערבית, בין בנייני־רכבות של אוכלוסייה מוחלשת לבין מבני תעשייה מזהמים. וכן, אני מרגישה את הריח הנורא שמגיע מ"חוות המכלים" הסמוכה. האתר הוקם על ידי הבריטים בסוף שנות השלושים, כחלק ממסלולו של הנפט הגולמי שהוזרם בצינור מעיראק לאירופה דרך ארץ ישראל. למכלים הבריטיים הוותיקים הצטרפו כעבור ארבעים שנה שמונה אחים צברים. נפט גולמי מגיע גם כיום לחווה, כדי לעבור תהליכי ערבול ושיקוע. מכאן הוא מוזרם בארבעה צינורות תת־קרקעיים אל בתי הזיקוק, משאיר לתושבים צחנה וזיהום אוויר. אלברט, אחד הדיירים באזור, מנהל רישום מדוקדק של חולי סרטן מהשכונה, והרשימה שלו מונה כבר עשרות שמות.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– תרנגולים מהלכים בו: בתי הכנסת שהושארו מאחור
– מפקד בסיס חיל האוויר רמון מבקש שתפעילו את הדמיון
– 15 שנה: "אני לא חושב שאני שרוט, אבל יש הרבה שאריות"

בסיור הזה, אני מבינה אחרי שתי דקות, הכי טוב להסתכל קדימה, אל הים. לאטום את האף ואולי גם את האוזניים, ופשוט ליהנות מהנוף. אבל לא אדם כוולפוביץ' ייתן לי או לאחרים לטמון את הראש בחוף. כבר חמש שנים שהוא מוביל, יחד עם פעילים נוספים של ארגון "מגמה ירוקה", את המאבק בתעשייה המזהמת במפרץ חיפה. הם מפגינים, מקיימים פעולות הסברה ועושים כל שביכולתם על מנת להביא להרחקת מוקדי הסכנה מאזורי המגורים. אלא שהתגובות שוולפוביץ' מקבל, כך מתברר, שונות מאלה שמקבלים עמיתיו לדרך. באחת ההפגנות, למשל, הוא החזיק בידיו שלט הקורא "די לזיהום" – וספג גידופים מעובר אורח, שגם שאל אותו איך בתור חובש כיפה הוא לא מתבייש לעמוד שם. "אין לי מושג למה הוא הגיב כך, אולי 'די לזיהום' מתורגם אצלו ל'די לכיבוש'", אומר וולפוביץ'. בהזדמנות אחרת הצטרף למאבק נגד הבנייה בהרי ירושלים, ועבר חוויה דומה: "החתמתי אנשים בשוק מחנה־יהודה, וגם שם צעקו לעברי קריאות גנאי בתור דתי".

כשיוצא לו לפגוש חברים מהישיבה שבה למד ומסניף בני עקיבא, הוא מנסה לשתף אותם במשנתו הסביבתית־חברתית. לדבריו, רק עשרה אחוזים מבני השכבה שלו נשארו לגור באזור חיפה. כמו צעירים רבים אחרים, גם בני המגזר הדתי עוזבים את העיר מוכת הזיהום. "אני מסביר להם על המאבק, אבל בסופו של דבר כל אחד עסוק בחיים שלו ובדאגות היומיום. מסתכלים עליי כאילו תפסתי איזו נישה ואני עף עליה", הוא מודה בחיוך נבוך.

צוחקים עליך שאתה "מחבק עצים"?
"קצת, אבל אין לי בעיה עם זה".

150 קילומטר משם, גיתית הרש, לוביסטית בחברה להגנת הטבע, עוברת בין חברי הכנסת ומנסה לגייס אותם למאבק נגד מפגעים סביבתיים. גם היא עסוקה בימים אלה בסוגיית הבנייה בהרי ירושלים, על פסגות "רכס לבן" היורד עד נחל רפאים. השטח הזה הוא בית הגידול של צבאים, שועלים, חוגלות, עופות דורסים, צבועים וזוחלים, וכן של עשרות אלפי עצים, בהם גם עצים עתיקים רבים. בקרוב עלולים כל אלה להיעלם, ובמקומם יגדשו את השטח אלפי יחידות דיור. מזרחה מירושלים, יעל ישראל נלחמת נגד הקמתה של משרפה ענקית לפסולת בכפר־אדומים. הפרויקט הזה, היא חוששת, יאיים על בריאותם של ילדיה. ואת ד"ר יונתן אייקנבאום מדאיגות סוגיות המשתרעות הרחק מעבר לגבולות המדינה: כמנהל השלוחה המקומית של גרינפיס, הוא מלווה את הפעילות הגלובלית של הארגון בנושאים כמו שמירה על יערות האמזונס בדרום אמריקה, משבר האקלים והאנרגיה ועוד.

כל הארבעה – וולפוביץ', הרש, ישראל ואייקנבאום – הם אקטיביסטים ירוקים שמקדישים עצמם למאבקים ארוכי טווח במטרה לשנות מדיניות, להציל שמורות טבע, למנוע זיהום ובאופן כללי לשמור על הסביבה. ארבעתם מקפידים גם בחייהם האישיים על התנהלות "ירוקה", לא מכניסים הביתה כלים חד־פעמיים, ומצמצמים ככל האפשר את השימוש ברכב פרטי. וכל הארבעה הם דתיים. בסצינה הירוקה יש להם תפקידים משמעותיים, אך במגזר הם על תקן עופות מוזרים, או שמא נתחי טופו לא מוכרים.

על הריחוק שנוצר בין הסרוגים לבין הירוקים מעיד סקר שערכה לאחרונה "דיירקט פולס" עבור החברה להגנת הטבע. מהסקר הזה עולה כי הציבור הדתי אמנם מודע לנושאי איכות הסביבה, אך אינו נוטה לפעול למענם, לצאת למחאות או להוביל מאבקים. לשאלה "עד כמה חשובים לכם באופן אישי שטחים פתוחים, מערכות אקולוגיות, הטבע בתוך העיר, ניקיון, מניעת זיהומי נחלים וזיהום אוויר", בחרו 63 ממשתתפי הסקר בתשובה "אני תומך/ת ומזדהה באופן פסיבי".

במשך עשרות שנים סובלים תושבי חיפה והקריות מתחלואה גבוהה ומזיהום אוויר, בשל התעשייה הפטרוכימית הממוקמת סמוך לבתיהם. המפעלים באזור פולטים בכל שנה עשרות אלפי טונות של חומרים רעילים ומסרטנים. אחד ממוקדי הזיהום הוא המתחם של חברת בז"ן – בתי הזיקוק לנפט.

"במאבקים האלה לא אמורים להיות גבולות – לא בין יבשת ליבשת, לא בין שמאל לימין ולא בין דתיים לחילונים. אם אנחנו נלחמים זה בזה במקום לשתף פעולה, אנחנו בבעיה", קובע אייקנבאום. וישי וולפוביץ' אומר כי לתחושתו, איכות הסביבה היא בגדר "תורה מונחת בקרן זווית. הנושא כן חשוב לציבור שלנו, אבל עדיין לא ירד לרמת הפעולה בשטח. צריך עוד דתיים בסביבה".

הילדים נשארו נעולים בכיתות

וולפוביץ', 35, גדל בשכונת קריית־שמואל בחיפה. המים הכחולים ושכבת הערפיח האפורה הם נופי ילדותו. "ביום שישי הולכים לים, ובסוף רצועת החוף עומדת חוות המכלים", הוא נזכר. "בכיתה ד' יוצאים לטיול מטעם בית הספר, ומגיעים לבז"ן".

הוא עבר מסלול רגיל של ילד טוב בני עקיבא – בית ספר דתי, ישיבה תיכונית, ישיבת הסדר. אחר כך למד מדעי המדינה ותקשורת לתואר ראשון, והמשיך לתואר שני בתקשורת פוליטית ותכנון ערים. המודעות הסביבתית התפתחה אצלו לאחר שאמו, ד"ר אפרת וולפוביץ' – עד לאחרונה מנהלת מחלקה במרכז הרפואי בני ציון – חלתה בלוקמיה. "כשאמא הייתה מחוברת לכימותרפיה, פתחנו יחד ספרים וניסינו לראות אם יש קשר בין המקום שבו אנו גרים לבין הסרטן. אני לא יכול להגיד בוודאות שאמא שלי חלתה בגלל זיהום האוויר, אבל זה גרם לי להסתכל על כל הסיטואציה שבה אני חי", הוא מספר. "כשאומרים 'איכות הסביבה' זה נשמע כמו מונח פדגוגי, אבל המילים האלה קשורות לחיים של אנשים. אם אנחנו לא עושים משהו, זו בעיה".

אנחנו עוצרים ליד בית ספר שמרוחק רק כמה עשרות מטרים מחוות המכלים. "לפני שנה היה פה אירוע של ריחות קשים. המנהלת בתגובה נעלה את הילדים בכיתות, ושלחה להורים הודעת וואטסאפ שהכול בסדר. זו מציאות לא הגיונית, אבל התושבים פשוט התייאשו והתרגלו אליה. הם בכלל לא חושבים שהמצב יכול להשתנות".

אמו בינתיים החלימה מהסרטן, "אבל סביב המחלה גילינו אצלנו הרבה כוחות וניתבנו אותם לעשייה". למאבקים הירוקים המאורגנים הוא הצטרף אחרי ששמע ב"רדיו חיפה" ריאיון עם פעילת סביבה, שקראה למאזינים לבוא להפגנה למען סגירת המפעלים המזהמים. עד אז וולפוביץ' הכיר מקרוב רק פעולות מחאה בנושאים פוליטיים־ביטחוניים: "ההורים לקחו אותי להפגין נגד הסכם אוסלו, וכעבור עשור הפגנו גם למען גוש קטיף", הוא נזכר. "הפעם זה היה שונה. עמדנו כחמישים איש בכניסה לקולנוע, ואני לא הבנתי למה אף אחד לא נעצר להזדהות איתנו; הרי זה נושא שנוגע לכל אחד. גיליתי שבאופן כללי, לא קל להפוך אנשים לאקטיביסטים. בעיניי, שוב, זה קשור לעובדה שהתרגלת לנוף הזה. בשביל לפעול צריך תחושת מסוגלות אזרחית, שלא קיימת אצל הרבה אנשים. האוכלוסייה בתל־אביב למשל כן מבינה שבידה הכוח לשנות דברים".

המאבק הממושך על איכות הסביבה במפרץ מתחיל לשאת פירות, בדמות תוכניות מעשיות לסגירת המתחם של בז"ן ובניית עשרות אלפי יחידות דיור במקומו. לפני כמה שבועות קרסה אחת "הלבניות", צמד הארובות של בתי הזיקוק שטבועות בנוף העירוני. הלבניות אמנם כבר מזמן אינן פעילות, אך עבור רבים הן עדיין מסמלות את הזיהום והתחלואה העודפת הקיימת באזור – והקריסה הפתאומית נתנה רוח גבית לדרישה להרחיק את התעשייה הכבדה מריכוזי האוכלוסייה.

לאחרונה אפשר היה לראות את וולפוביץ' בסדרה "המפרץ" (HOT 8) של היוצר אורי רוזנווקס, שליווה את הפעילים הנאבקים למען הבראת מפרץ חיפה. דרך סיפורו של קמפיין ארוך וסיזיפי שמובילות כמה נשים אמיצות, נחשפים הצופים לנתוני התחלואה, לזיהום באזור וגם לסיפור הנרחב יותר של שינויי האקלים.

איפה הציבור הדתי בכל המאבקים האלה? זה לא מעניין אותו?
"אני חושב שזה כן חשוב עבורו. הרי העניין הסביבתי הוא חלק מהשמירה על הארץ. אני גם חושב שכניסה של הציבור הדתי לנושאים האלה תיתן יתרון עצום לתנועות הסביבתיות. יש פה איזה פער שאינו מחויב המציאות, והוא נובע אולי משיח השטחת הזהויות, כאילו אם אתה סביבתי זה אומר שאתה שמאל חילוני.

"בנוסף על כך, אדם לא ממהר לקרוא תיגר על מדיניות של ממשלה שהיא כביכול 'בצד שלו'. וכן, אנחנו ציבור ממלכתי, וכשיש תפיסה של ממלכתיות, קשה יותר לעמוד מתחת לבית של שר ולהפגין. גדלנו על מתן אמון בנבחרי הציבור, אבל אני חושב שזה לא סותר את הצורך במחאה נגד עוולות. מה, אם אני מרגיש כאן ריח מסריח, אני לא אמור לעשות כלום?"

איקס אוטומטי

את גיתית הרש אני פוגשת ביום שבו החברה להגנת הטבע, שאותה היא מייצגת, הגישה עתירה לבג"ץ נגד משרד האנרגיה בדרישה לבטל את האישור לחיפושי גז ונפט מול חוף פלמחים. לטענת העותרים, השטח שהוקצה לצורך זה לחברת "אנרג'יאן" – 600 קילומטרים רבועים בתוך הים, באזור המכונה "הפרעת פלמחים" בשל הטופוגרפיה הייחודית שלו – כולל מינים ימיים רבים המצויים בסכנת הכחדה. מאבק אחר של החברה להגנת הטבע ו"מגמה ירוקה", שהסתיים בימים אלו ממש, הוקדש להצלת נחל אשלים. ביוני 2017 קרסה סוללה של מאגר במפעל השוכן סמוך לאגן הניקוז של הנחל, ומי תעשייה חומציים פרצו ממנו והציפו את הערוץ. אנשי החברה להגנת הטבע פעלו במקום למזעור הנזקים, ובמקביל קידמו חקיקה שתאפשר הגשת תביעה אזרחית נגד האחראים. רק כעת, שלוש שנים אחרי שזוהם, נפתח הנחל למבקרים.

גיתית הרש: "בציבור שלנו, לפחות בנושא הסביבתי,  לא דנים לגופו של עניין אלא לגופה של תדמית. יש לי בחברה להגנת הטבע עמיתים שמצביעים לרשימה המשותפת והולכים להפגנות השמאל, ובעיניי הם אוהבי ארץ ישראל. אם מישהו גר בגבעה ביו"ש, אבל לא אכפת לו מהשפכים שזורמים אל הוואדי הסמוך, הוא לא 'אוהב הארץ' יותר מאחרים"

הרש, 41, גדלה במושב טירת־יהודה. אביה החזיק שדות הדסים, והמשפחה כולה נטלה חלק בטיפוח הגידולים. האב שימש גם מורה לביולוגיה, והקפיד לשלב בשיעוריו ערכים אקולוגיים ולהסביר את חשיבותה של מעורבות חברתית. יחד עם תלמידיו מישיבת נחלים הוא צעד ברגל למאהל המחאה שהוקם במושב מזור נגד סלילת כביש 6, ומשפחתו הצטרפה למאבק הזה ברכיבה על אופניים עם שלטי מחאה. "זה היה למעשה המאבק הסביבתי הראשון שהייתי חלק ממנו. כבר אז הפכתי לנערה אקטיביסטית", מספרת הרש. "גדלתי בבית שיש בו ביקורת על מה שקורה. זאת הייתה האווירה – שאפשר וצריך לשנות. ההורים שלי היו קומונרים ושליחים של בני עקיבא, והנושא של הובלת שינוי חברתי תמיד היה נוכח".

בשנות התיכון היא השתתפה גם בפעולות מחאה שנחשבות מקובלות יותר במגזר, נגד הסכם אוסלו למשל. אחרי שנתיים בשירות לאומי, מהן אחת בדימונה ("שם פגשתי לראשונה חילונים, ונחשפתי לעולם של בעיות חברתיות שלא הכרתי בכלל"), היא פנתה ללמוד תקשורת ומדעי המדינה לתואר ראשון ושני. בהמשך התקבלה לעבודה בחברה להגנת הטבע, בתפקיד עוזרת הדוברת. אותה דוברת, מספרת הרש, "היא אשת שמאל חילונית ותל־אביבית, ששלפה מכל המרואיינים את הבחורה הדתייה עם שרוולי השלושת־רבעי, ונתנה לי הזדמנות ששינתה את חיי לגמרי. דרך התפקיד נכנסתי פנימה והבנתי מה זה העולם של שמירת טבע".

אחרי כמה שנים במחלקת הדוברות היא עברה לתחום הלובינג בכנסת. "אחת המטרות שלנו היא השפעה על המדיניות. מאבקים ציבוריים צריכים להגיע לכנסת כדי לקבל תהודה", היא אומרת. אחד המאבקים שקידמה עסק בגדר ההפרדה שהייתה אמורה לקום בתוך שטחי מדבר יהודה. במסגרת עבודות הבנייה נגרם הרס ונזק רב לסביבה באזור מצדות יהודה שבדרום־מזרח הר חברון. החברה להגנת הטבע טענה כי להקמת הגדר בתוואי הזה יהיו השלכות מרחיקות לכת על המערכת האקולוגית באזור, שרובו מוגדר שמורת טבע. את המאבק הובילו גם מתיישבים מהר חברון, ובסופו של דבר ניתנה הוראה להפסיק את העבודות במקום ולמצוא לגדר חלופות. משימה אחרת שהסתיימה בהצלחה, מבחינת הרש, היא שינוי תקנות הדיג. "בעקבות התקנות שעברו בכנסת בדחיפה שלנו, אפשר כעת לקוות שאוכלוסיית הדגים והמערכת האקולוגית בים התיכון יתאוששו. זה חשוב גם למען הדייגים וגם למען הטבע".

בכנסים שעוסקים באיכות הסביבה, מספרת הרש, היא לא פעם סופרת שביסים וכיפות – ומגלה שוב ושוב שאין צורך ביותר מאצבעות יד אחת. "הציבור הדתי־לאומי מוביל בהרבה תחומים, הוא בהחלט יודע להביע את דעתו, לא חסרים בו אנשים שאכפת להם – אבל הנושא הזה הוא תמיד אחרון בסדרי העדיפויות שלו. זה הזוי, כי הסביבה בסופו של דבר קשורה לחיים של כל אחד מאיתנו – אוויר נקי, מים נקיים, פחות פקקים. הנושא החברתי כבר הפך לפופולרי במגזר, הושקעו הרבה מאמצים בגרעינים התורניים, ואילו הסביבה נדחקה לקרן זווית".

הרתיעה של הציבור הסרוג מקמפיינים ירוקים, סבורה הרש, קשורה לצבעים הפוליטיים השמאליים הנלווים אליהם. "סוגיות סביבתיות מתחלקות באופן כמעט אוטומטי לימין ושמאל. הגז, למשל. אם נתמצת את הסיפור, הימין אומר כביכול 'בואו נוציא כמה שיותר גז', והשמאל אומר 'חכו, זה מזהם, תשאירו אותו באדמה'. ואני טוענת שכל החלוקה הזו היא למראית עין, כי תושבים שיקימו להם תחנת כוח מונעת בגז ליד הבית, יתנגדו לזה בכל מקרה".

לדבריה, עמדת החברה להגנת הטבע בנושא הזה אינה קיצונית. "אנחנו לא אומרים לא להשתמש בגז, אלא מתייחסים אליו כאל אנרגיית מעבר, ומאמינים שצריך לפתח אנרגיות מתחדשות. יש מי שדורשים לצמצם באופן מיידי את כל השימוש בגז, אבל זו לא האמירה שלנו".

הזיהוי של פעילות סביבתית עם גופי שמאל אינו תלוש מהמציאות.
"יש טענות שלפיהן ארגונים ירוקים ממומנים על ידי גופים המזוהים כשמאל; אני מעולם לא בדקתי אם זה נכון. בכל מקרה, הסטיגמה כבר נוצרה. אנשים לא מקשיבים למה שאומרים ה'שמאלנים', גם אם אלה הדברים הכי נכונים. כשיש דרישה למשל לפעול נגד זיהום נחלים – רק מכיוון שהיא מגיעה מארגון שחשוד בשמאלנות, הימין הדתי שם על הנושא הזה איקס אוטומטי. אני לא מבינה: כמי שמטיילים בארץ יותר מכל ציבור אחר, איך לא אכפת לכם שהנחל שאתם נכנסים אליו מזוהם?

"בציבור שלנו, לפחות בנושא הסביבתי, לא דנים לגופו של עניין אלא יותר לגופה של תדמית. אני אישית למדתי לראות כל אדם ולשמוע כל רעיון. יש לי בחברה להגנת הטבע קולגות שמצביעים לרשימה המשותפת והולכים להפגנות של השמאל, ובעיניי הם אוהבי ארץ ישראל. אני יושבת יחד איתם והם חברים הכי טובים שלי. אם מישהו גר בגבעה ביהודה ושומרון, אבל לא אכפת לו מהשפכים שזורמים אל הוואדי הסמוך, הוא לא 'אוהב הארץ' יותר מאחרים".

הלייקים יקבעו

כמי שנמצאת בקשר יומיומי עם חברי הכנסת, ברור להרש שהסוגיות הירוקות לא ממש מעסיקות את נציגי המפלגות הדתיות. "אחד הבודדים שעזרו לנו היה זבולון אורלב, ומאז פרישתו לא מצאנו תחליף. הפוליטיקאים הדתיים הם ערכיים וחרוצים מאוד, כל אחד מהם מאמץ שניים־שלושה נושאים שבהם הוא מתמקד, ובכל זאת אין פוליטיקאי דתי אחד לאורך השנים – אולי חוץ מהרב מיכאל מלכיאור ורחל עזריה – שאמר 'אני לוקח את התיק הסביבתי'. ראשי השדולה למען הסביבה היו אנשים כמו תמר זנדברג, דב חנין ומיקי חיימוביץ'. חשוב לי לראות יותר דתיים וימנים במקומות הללו".

מה את עושה כדי שזה יקרה?
"מנסה לגייס אותם, אבל תמיד אני צריכה להתחנן. אני מסבירה להם שחשוב שגם אנחנו נהיה שם, אחרת התחום ימשיך להיתפס כ'שמאלני'. זה בדיוק כמו שאמרו בזמנו על התקשורת – אם אתם רוצים שהיא לא תהיה שמאלנית, בואו לשם. אורי אורבך ז"ל היה בזמנו יו"ר השדולה החברתית, למרות שלא אלה הנושאים שהביאו אותו לכנסת. הוא התגייס מתוך הבנה שזה חשוב".

יעל ישראל: "בארגון 'ירוק עכשיו' היו לנו פרויקטים כמו תו ירוק לעלוני שבת, קמפיין נגד שרפת פלסטיק עם החמץ, וקריאה של רבנים לצמצם את מדורות ל"ג בעומר. אני רואה בעולם הדתי התעניינות ועשייה בנושאים כאלה, וזו מגמה הולכת וגוברת"

בסיפור הזה יש דינמיקה של ביצה ותרנגולת, אומרת הרש. "נושא איכות הסביבה לא זוכה בציבור הדתי להרבה חשיפה, לכן הפוליטיקאים פחות מתעסקים בכך, ואז התקשורת מסקרת פחות את הנושאים האלה, ושוב הקהל לא מפעיל את הח"כים והשרים שמייצגים אותו. זה מעגל טרגי בעיניי. אם הציבור הדתי היה מתגייס, הנושא הסביבתי בארץ היה קופץ מדרגה".

היו מאבקים סביבתיים שח"כים דתיים כן נרתמו אליהם?
"כן, כשזה היה חשוב לציבור שהם מייצגים. כשעמדו להקים בעמק האלה תעשייה מזהמת לצורך הפקת נפט מפצלי שמן, תושבי היישובים הדתיים באזור פנו לאורי אריאל ואורי אורבך, והח"כים עמדו כחומה בצורה ובאמת הצליחו לסכל את זה. בדרך כלל, לצערי, רוב הפוליטיקאים חושבים שזה לא מעניין את הציבור. את הסקר שערכנו בנושא הצגנו לפני כמה חודשים לפולטיקאי בכיר, ואמרנו לו שאיכות הסביבה מעניינת את הקהל הדתי. התשובה שלו הייתה: 'אני רואה מה מעניין את הציבור. על פוסט שעוסק באיכות הסביבה אני מקבל 15 לייקים, ועל פוסט בנושא מדיניות אני מקבל 500'".

את הדלת הפתוחה היא מוצאת דווקא אצל חברי הכנסת שנמצאים בקצה הנגדי מבחינה דתית ופוליטית. "החבר הכי טוב שלי בכנסות האחרונות היה דב חנין ממפלגת חד"ש. חנין, חיימוביץ' וזנדברג הראו שהם יכולים לעבוד יחד איתי לטובת עניין משותף, ולשים את שאר הדברים בצד. נכון, לא ממש הרגשתי נוח לספר בלשכות שעברתי מירושלים לגור בתקוע. אבל כשצריך, כולנו פועלים יחד. בעיניי גם דב חנין הוא אוהב ארץ ישראל הכי גדול שיש, ואני לא יודעת למשל מה עמדתה של מיקי חיימוביץ' בנושא הסיפוח, אבל כל שבוע היא מטיילת בשטח ברגל, וחשוב לה שהמדינה תהיה נקייה. מבחינתי, העברת חוקים שמבטיחים אוויר נקי או אוסרים בנייה על החופים, זו אהבת הארץ. שמירת הטבע היא הציונות האמיתית".

גם ישי וולפוביץ' מנסה מפעם לפעם לחבר בין הח"כים הדתיים לבין ענייני סביבה, אך מגלה כי הדבר אינו פשוט. "באחת ממערכות הבחירות של השנה האחרונה, בצלאל סמוטריץ' הגיע לקריית־שמואל לכמה מפגשים עם הציבור הדתי", הוא מספר. "הקהל שאל אותו על הבית היהודי וימינה, או על היחסים עם נתניהו, ואני הייתי היחיד ששאל על מפרץ חיפה. אם את הציבור לא מעניין להעלות כאלה נושאים, למה שזה יעניין את הח"כים עצמם? אז נכון ששולי מועלם נולדה כאן ומחוברת לאזור, סמוטריץ' הקשיב לנו וגם משה גפני קידם מאבקים סביבתיים, אבל בסוף הייתי יותר בלשכה של דב חנין. אני אולי מרגיש בבית אצל סמוטריץ', אבל ידעתי שכשצריך עבודה, חנין מתגייס".

הרגלים שנרכשו בסביבה נוכרית

ד"ר יונתן אייקנבאום (43), מנהל השלוחה הישראלית של גרינפיס, נע במסגרת עבודתו בין מאבקים סביבתיים חובקי עולם לבין אלו שמתחוללים בזירה המקומית: סגירת היחידות הפחמיות של תחנת הכוח בחדרה, מעבר לאנרגיה מתחדשת, הגבלת השימוש בגז והסרת חסמים בהתקנת גגות סולריים. הוא נשוי ואב לחמישה, ואורח החיים הירוק נכנס כמובן גם לביתו שבירושלים. "חלק מאיתנו צמחונים, ובאופן כללי אנחנו משתדלים לצרוך כמה שפחות מוצרים מהחי", מספר אייקנבאום. "אני מתנייד באופניים ובתחבורה ציבורית, ומשתדל למחזר פסולת כקומפוסט".

הוא נולד בצרפת למשפחה יהודית חילונית. הוריו עזבו את פריז ועברו דרומה, במטרה להתחבר לאדמה ולחקלאות ולגדל זרעים אורגניים. בשנות נעוריו התחזק אייקנבאום מבחינה דתית, ובגיל 18 עלה ארצה. "לאורך השנים הרגשתי תמיד מתח בין היהדות לבין הצד הירוק בחיים שלי. חששתי שאם אכנס עמוק לעניינים הסביבתיים, יהיה לי קשה לשמור על הזהות הדתית".

כאן בארץ הוא למד לתואר ראשון בביולוגיה ולתואר שני ביחסים בינלאומיים, "אבל הנושא האקולוגי רדף אותי כל הזמן". בדוקטורט שלו, שכותרתו "מפלגות דתיות בישראל וסוגיות של הגנת הסביבה", בחן אייקנבאום מהי האמירה של המסורת היהודית בעניינים סביבתיים, אילו מהנושאים הללו זוכים לאימוץ על ידי המפלגות הדתיות, ומדוע סוגיות ירוקות אחרות נזנחות. חשוב לו לציין כי את החוק הסביבתי הראשון שקיבלה כנסת ישראל, החוק להגנת חיות בר, יזם דווקא הח"כ הדתי זרח ורהפטיג, מראשי המפד"ל. "כשאתה קורא את הצעת החוק, אתה מתפעל מרוב שזה שנון ועמוק ויהודי וסביבתי גם יחד. אפשר לראות שם את הפוטנציאל לשילוב בין דת וסביבה. מבחינה היסטורית, אפשר לסמן את נקודת המפנה אחרי מלחמת ששת הימים. עד אז מפלגות המזרחי והפועל המזרחי היו קשובות יותר לנושאים חברתיים ואקולוגיים".

ומדוע זה השתנה?
"יש כמה נקודות שבר. אחת מהן קשורה למתח בין תפיסת הלאומיות בקרב הציונות הדתית – לאומיות אתנית, קולקטיב יהודי – לבין התפיסות הירוקות. לזיהום, למשבר האקלים, לבעיית הפסולת ולכריתת יערות אין גבולות. זאת עובדה מדעית חד־משמעית. כשמפעלים בקנדה ובארצות הברית שרפו פחם, כמה שנים לאחר מכן מתו העצים ביערות בסקנדיביה. לא משנה איפה אתה מזהם, כולם ייפגעו, כי זו מערכת של יחסי גומלין. לכן הגישה הירוקה אומרת שחייבים לשתף פעולה, ובתת־מודע, המסקנה הזו מתנגשת עם חלקים מהתפיסה של הציבור הדתי־לאומי. יש גם חוגים ניאו־ליברליים שמציגים את הנושא הירוק כאילו הוא קשור לשמאל. זה מצמצם וזה לא נכון".

ד"ר יונתן אייקנבאום: "למשבר האקלים, לבעיית הפסולת ולכריתת יערות אין גבולות. לא משנה איפה אתה מזהם, כולם ייפגעו, כי זו מערכת של יחסי גומלין. לכן הגישה הירוקה אומרת שחייבים לשתף פעולה, ובתת־מודע, המסקנה הזו מתנגשת עם חלקים מהתפיסה של הציבור הדתי־לאומי"

אי אפשר לנתק בין אקטיביזם ירוק לבין תפיסות של שמאל או ימין כלכלי. השמאל בהגדרתו רוצה פיקוח על כוחות השוק, הימין רוצה לשחרר חסמים לטובת פיתוח.  הגיוני שהציבור הדתי, שמצביע למפלגות ימין, ירגיש ריחוק מהסוגיות הסביבתיות.

"זה מורכב משני נושאים. נכון שהשמאל רוצה מדינה מעורבת יותר, רגולציה חזקה, ובנושא הזה כמובן הסביבתיים יהיו עם השמאל. הם רוצים יותר פיקוח, כי אין מי שיחליף את המדינה בתפקיד הזה. הנושא השני קשור להשקעות: יש השקעות אסטרטגיות שאי אפשר להשאיר אותן לשוק החופשי – השקעה בחקלאות אקולוגית, במעבר לאנרגיות מתחדשות. אלה דברים שחברות פרטיות לא יפיקו מהם רווח מידי, ולכן הם צריכים להיעשות בידי המדינה. וכאן, אם אנחנו רוצים מדינה 'רזה' בהתאם לתפיסה הניאו־ליברלית של הימין הכלכלי, הדברים האלו לא יכולים לקרות. אלו שני ההיבטים שמייצרים זיקה בין השמאל הכלכלי לבין ההגנה על הסביבה.

"למה הדתיים לא שם? במגזר הדתי־לאומי אנחנו רואים משנות התשעים יחס אמביוולנטי למדינה. חלק ממפעלי הציונות הדתית, למשל בהתיישבות, נוצרו כתוצאה מיזומות של אנשים פרטיים. המדינה לא הובילה בנושאים האלו, אלא נגררה. זה הראה למגזר שבסופו של דבר ההובלה נמצאת במקום אחר, ולא בידי המדינה. כך נוצרה זיקה הדוקה יותר לגישות הניאו־ליברליות. זה גם מגזר עם אתגרים משמעותיים, וקשה לו להפנות קשב לעניין הסביבתי כנושא מרכזי".

איך מגיבים בחברה הדתית שסביבך על הפעילות שלך בגרינפיס?
"יש סקרנות, ויש כאלו שחושבים שאני נציג של ארגון שמאל שמתחפש למשהו אחר. חשוב לי להיות מי שאני – לא מיליטנטי מדי, ומצד שני גם לא להצניע את מה שאני עושה".

החיבור בין שמירת מצוות לשמירה על הארץ, אומר אייקנבאום, הוא בעיניו טבעי ומתבקש. "יש בתורה שורה של מצוות שעוסקות בנושאים כאלה. 'בל תשחית' היא ללא ספק המצווה הכי אקולוגית. השאלה היא מה ההתייחסות ההלכתית היום: מדובר בענף בהלכה שלא התפתח כמו ענפים אחרים, אבל בעיניי הדבר הוא בר־תיקון. אפשר להתניע את העיסוק בנושא באמצעות שאלות לרבנים. לדעתי זה רק עניין של זמן עד שהציבור הדתי יירתם למאבקים הירוקים, וכבר היום הוא מגלה התעניינות".

לדברים מצטרף פרופ' נחום רקובר, חתן פרס ישראל לספרות תורנית. לפני כשנתיים פרסם פרופ' רקובר את הספר "איכות הסביבה: היבטים רעיוניים ומשפטיים במקורות היהודיים". "במשך דורות היינו בגלות, בסביבה נוכרית, והסביבה בכלל לא עניינה אותנו", הוא אומר לנו. "לא הרגשנו חלק ממנה, וזה הושרש בטבע שלנו. גם היום נשארה אצלנו התחושה הזו, ואנחנו לא מבחינים שאנחנו כבר בארץ הקודש, בארץ שלנו, ועלינו לדאוג ליופייה.

"אנשים לא ערים לכך שהשמירה על מעשי הבריאה ונפלאותיה היא חלק מעבודת השם. זו מלאכה גדולה וחשובה. עוד לפני קבלת עול שמיים בבוקר, מברכת 'ישתבח' ועד קריאת שמע, הכול מדבר על התפעלות ממעשי השם בעולם".

איך משנים בפועל את היחס של המגזר הסרוג לנושא?
"זה לא בא מאליו. המחנכים צריכים להכיר בחשיבות הנושא הזה, ועלינו להרגיל את עצמנו להקדיש לו מחשבה וזמן".

קניין של אהבה

אצל יעל ישראל (41) מכפר־אדומים, בתו של השר לשעבר אורי אריאל, החיבור לטבע היה קיים מגיל צעיר. את השירות הלאומי עשתה בבית ספר שדה בסוסיא וכמדריכת של"ח בקריית־מלאכי, ובהמשך עברה לגור בעין־פרת, שם עבדה במשך שבע שנים כפקחית תשתיות ופקחית שמורה. אחר כך עבדה ב"ירוק עכשיו", עמותה הפועלת להסרת מפגעים סביבתיים ברחבי הארץ, בדגש על יהודה ושומרון.

כשאני שואלת אותה מה היה המאבק הסביבתי הראשון שלה, היא נרתעת מההגדרה הזו. "בעיניי החיים לא נמדדים רק במאבקי 'סור מרע', אלא גם ב'עשה טוב'. הדרכה של נוער לאהבת הארץ היא לא מאבק, אך היא בעלת ערך לא פחות מזה. מה שבא על ידי אהבה, הופך לקניין מסוג אחר. לגור בעין־פרת היה מבחינתי 'עשה טוב' – אם זה בניקיון פיזי של השמורה, בשמירה עליה 24/7, בהפרדת פסולת ובעוד כל מיני פעולות של 'מחבקי עצים' שכמונו. אריאל בן זוגי למד למשל לייצר ביו־גז משמן משומש עבור הטנדר שלנו. יש אנשים שיתייגו את זה כמאבק למען שמורה יפהפייה שהייתה מוזנחת ונשכחת".

במסגרת "ירוק עכשיו" היא כן ראתה הירתמות של הציבור הדתי־לאומי לנושאים סביבתיים. "נכון, יש תיוג שאומר שסביבה זה שמאל־חילונים. בעיניי זה ממש חבל ולא מוצדק. אני רואה בעולם הדתי הרבה התעניינות ועשייה בנושאים כאלה, וזו מגמה שהולכת וגוברת. בהקשר הזה אני יכולה להזכיר פרויקטים שהיו לנו ב'ירוק עכשיו', כמו תו ירוק לעלוני שבת: עלון שעומד ברשימת התנאים שגיבשנו יחד עם רבנים, ניתן להשליכו למחזור נייר במקום לגניזה. אפילו הועמדו פחי מחזור בבתי הכנסת לצורך העניין. היינו שותפים לקמפיינים נגד שרפת פלסטיק עם החמץ, וכן לקריאה של רבנים לצמצם את מדורות ל"ג בעומר. יחד עם עמותת 'טבע עברי' והמועצה לישראל יפה קיימנו תחרות ארצית של 'בית הכנסת הירוק'.

פרופ' פנחס אלפרט: "באוניברסיטה ראיתי לא מעט חובשי כיפות שעוסקים בנושאים הללו. אם לא רואים מעורבות כזו בשטח, אולי זה כי חלק גדול מההפגנות מתקיימות בשבת. לפעמים גם מערבים הפגנות כאלו עם נושאים שקשה לציבור הדתי להזדהות איתם, כמו מאבק של הקהילה הגאה או מחאה פוליטית שמאלית"

"אני רואה גם ארגונים אחרים, כמו 'צלול', שמבינים שצריך לדבר אל המגזר בשפה מתאימה, ויודעים לפעול איתו בעניינים כמו שימוש בכלים חד־פעמיים ובפלסטיק. נפגשתי לאחרונה עם גילה גמליאל, השרה החדשה להגנת הסביבה, והיא סיפרה לי כמה חשובה לה המסורת והיהדות. אולי מלשכתה תבוא בשורת החיבור של סביבה־ציונות־יהדות".

לפני חמש שנים, סביב המאבק בנושא הגז, כתבה יעל ישראל פוסט בפייסבוק: "חבריי היקרים מימין – אל תתנו לשמאל להכתיב את המאבק הזה. זה שיש ארגוני שמאל שמצאו עוד פלטפורמה כדי לנגח את ביבי, לא אומר שאתם אוטומטית צריכים להיות בעדו בנושא הספציפי הזה. זה מאבק על שקיפות – אתם ודאי בעד. (…) זו קריאה למיסוי הוגן – אני בטוחה שזה חשוב לכם. זו פעולה למען סביבה בריאה יותר ואוויר נקי, לא פריבילגיה (היום, כשאנחנו מציינים עשור לגירוש מגוש קטיף, תזכרו איך ציפינו מכל 'יפי הנפש' שיהיה להם אכפת ברמה האנושית מהמגורשים, שלא יתנו לעמדה הפוליטית שלהם לעוור אותם, שיראו מורכבות). בקיצור – סננו את המסרים האישיים והנמוכים ותבינו שזה נוגע וחשוב לכם לא פחות.

ישי וולפוביץ': "כן, אנחנו ציבור ממלכתי, וכשיש תפיסה של ממלכתיות, קשה יותר לעמוד מתחת לבית של שר ולהפגין. גדלנו על מתן אמון בנבחרי הציבור, אבל אני חושב שזה לא סותר את הצורך במחאה נגד עוולות. מה, אם אני מרגיש כאן ריח מסריח, אני לא אמור לעשות כלום?"

"חבריי היקרים משמאל – אל תאמינו לקמפיינרים שמשטחים מאבק כל כך מורכב. אין פה טובים ורעים. יש אנשים עם דעות שונות שפועלים בדרכים שונות ומאמינים שהם עושים הכי טוב למען מדינת ישראל. אולי ככה תצליחו לאפשר את החיבור של ציבור רחב יותר".

הפעילות הסביבתית שלה בשנה האחרונה מתמקדת בהגנה על המרחב שבו היא מגדלת את ילדיה. "נחשפתי לתוכנית שערורייתית ומסוכנת ממש: הקמת משרפת פסולת ענקית בסדר גודל בינלאומי, שמקודמת בהליך תכנוני לא חוקי ולא ראוי. היא אמורה לנקז למדבר יהודה מדי יום אלפי טונות של פסולת מירושלים, מודיעין ובית־שמש, ועלולה לגרום לסכנה בריאותית חמורה, בעיקר לילדים. הנקודה שבה היא מוקמת נמצאת כקילומטר מבית הספר של הילדים שלי. זה החזיר אותי לעשייה סביבתית, והיום אני מרכזת את המאבק של היישובים כפר־אדומים, אלון, נופי־פרת ומצפה־יריחו נגד הפרויקט הזה".

גם פרופ' פנחס אלפרט מהחוג לגיאופיזיקה ולמדעים אטמוספיריים ופלנטריים באוניברסיטת תל־אביב, זוכה מדליית בירקנס לחקר מדעי האטמוספירה וחובש כיפה, אופטימי באשר להשתלבות המגזר שלו במאמצים הירוקים. "כשהייתי ראש בית ספר ללימודי הסביבה באוניברסיטה, ראיתי לא מעט חובשי כיפות שהנושאים הללו מעסיקים אותם. אם אנחנו לא רואים מעורבות אקטיביסטית כזו בשטח, זה יכול להיות מסיבות אינהרנטיות – למשל, חלק גדול מההפגנות מתקיימות בסופי שבוע, ולכן אנשים דתיים לא יכולים להצטרף אליהן. לפעמים גם מערבים הפגנות כאלו עם נושאים שקשה לציבור הדתי להזדהות איתם, כמו מאבק של הקהילה הגאה או מחאה פוליטית מהצד השמאלי של המפה. אני בהחלט מאמין שבציבור הימני והדתי יש פעילים סביבתיים חזקים, גם אם הם פחות נמצאים בשטח. הנושא הזה מעסיק גם רבנים. ניהלתי הרבה שיחות עם הרב שלמה אבינר, והוא הראה אכפתיות ודאגה רבה".

זאב אלקין, כיום השר להשכלה הגבוהה ולמשאבי המים ועד לא מכבר השר להגנת הסביבה, סבור כי גם אם הציונות הדתית אינה דומיננטית במערכה על שמירת הטבע, זו לא בהכרח "אשמתה". לדבריו, רבים מהמאבקים מתחולל סביב אזור חיפה והקריות, שם הציבור הדתי פחות נוכח פיזית. מעבר לכך, הוא אומר, חלק מהארגונים נגועים באג'נדות פוליטיות. "'צלול' למשל ניהלו נגדי קמפיין ארסי לאורך הקדנציה שלי. ראשי הארגון התבטאו שמטרתם להזיז אותי מהתפקיד, מסיבות פוליטיות. אבל זה לא כך אצל כולם, וכל ארגון לגופו".

עוד טוען אלקין כי בחלק מהמקרים, מדובר ב"פייק מאבקים", שאינם מבוססים על נתונים. "מתקן השמדת הפסולת במישור אדומים, למשל, הוא פרויקט שדווקא יקטין את היקף השרפה וההטמנה של הפסולת באזור. זיהום אוויר מתחבורה אחראי לשיעורי תמותה גבוהים, אבל לא תמצאי קמפיינים בנושא, כי זה מצטלם פחות טוב. אין ארגון אחד שזה הדגל שלו. המאבק בזיהום אוויר מהתעשייה תופס את כל הנפח בצורה לא פרופורציונלית. מול ארובה קל להיאבק, וכשאין ארובה, כביכול אין אויב".

גיתית הרש מקווה שדווקא הקורונה תצליח לשנות את ההתייחסות של בני האדם לטבע ולסביבה, ושההשפעה תחלחל גם למגזר הדתי. "אנחנו בחברה להגנת הטבע לא אומרים לעצור את הפיתוח, אלא לחשוב על פיתוח מושכל. מדינת ישראל הולכת ונעשית צפופה, וחייבים לחשוב איך לבנות ולתכנן בצורה חכמה – לא רק בשם הטבע, אלא למען בני האדם. בתקופת הקורונה כולם שיוועו לצאת לטבע, והבינו כמה זה חסר להם. כעת על כולנו מוטלת האחריות לשמור על מה שיש".