שיחת הטלפון שקיבלה אסנה הברמן מסא"ל ניר ישראלי לא הייתה יוצאת דופן, לכאורה. ישראלי הקפיד לשמור על קשר איתה ועם בני משפחתה, ולעדכן אותם מפעם לפעם על המאמצים שנעשים במסגרת חקירת גורלו של אחיה, רב־סמל זכריה באומל. אבל הפעם, כשהקצין ניסה לגשש בעדינות ולברר מה תוכניותיה לזמן הקרוב, היא כבר הבינה: אחרי 37 שנים, סוף־סוף נמצא פתרון לתעלומה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– השמנה בימי קורונה – הרגלי התזונה שישמרו על בריאותכם
– בעולם של פייגלין יש רק שחור או לבן
– ניסיון חטיפה בשומרון: צעירה אולצה להיכנס לרכב ונמלטה
"אחר כך היא אמרה לי: 'אתה היית הסנונית'", מספר ישראלי, ראש ענף איתור נעדרים (אית"ן) בצה"ל. "אחרי שהגיעו כדי לבשר לה באופן רשמי, הלכו יחד איתה אל מרים, האם. אסנה ביקשה להיות איתה רגע לבד, לפני שמודיעים לה. אומרים שכשאדם מקבל ידיעה בסדר גודל כזה, שבכוחה להכניס לטראומה, הוא חוזר לפעמים לשפת האם שלו. מרים לא הפסיקה לדבר אנגלית לאורך כל ימי השבעה".
בימים אלה מסיים ישראלי את תפקידו כראש ענף אית"ן, מעביר את המקל לסא"ל עדי יוריש, ומשתחרר מצה"ל. כהונתו הייתה עמוסה במיוחד מבחינת פענוח תיקים. בתוך חודשים אחדים פוצחו בזה אחר זה שלושה מקרים של חיילים שמקום קבורתם לא נודע, ואז הגיעה גם פריצת הדרך בתיק באומל.
באפריל 2019, במבצע "זמר נוגה", הובאו ארצה שרידי גופתו של לוחם השריון שנפל בקרב סולטאן־יעקוב במלחמת לבנון הראשונה. לצידו נמצאו גם כמה פריטים – סרבל, נעליים צבאיות ושאריות מציצית. נשיא רוסיה ולדימיר פוטין, בפגישה שקיים אז עם ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו, הודיע שחיילים רוסים הם אלו שמצאו את הגופה, בסיוע גורמים בסוריה. לפי מקורות ערביים, השרידים הוצאו מבית הקברות של מחנה הפליטים ירמוכ שליד דמשק.
סא"ל ישראלי מספר שדבר קיומו של המבצע היה ידוע לו בזמן אמת ושהייתה לו נגיעה בהיבטים התכנוניים, אך הוא לא היה בקשר עם הרוסים ולא נחשף לכלל הפרטים. "הגופים עובדים בקפסולה משותפת, אבל כל אחד הכיר רק חלק כזה או אחר של המבצע. אנחנו באית"ן הבאנו את ההיבט החקירתי, אמ"ן הביא את ההיבט המודיעיני, וכן הלאה. עבדנו במשותף, וזה מה שהצליח לקדם את השבתו של באומל. לכך הצטרפו השינויים בזירה הצפונית, והעבודה של ארגונים נוספים מול שותפים מבחוץ. ידענו להגיע לשם לפי הידיעות שנאספו במשך זמן רב והִתאמתו בשנים האחרונות. הממצאים שנאספו הובאו לארץ, ופה ערכנו את בדיקת הדי־אן־איי עד לאימות המלא שאכן מדובר בבאומל. רק כשהיה בידינו זיהוי ודאי, הודענו למשפחה".
אביו של באומל, יונה, לא זכה להגיע למעמד הזה: הוא הלך לעולמו בשנת 2009. במשך עשרות שנים הוביל האב את המאבק להשבת בנו, ולשם כך נפגש עם אישים רבים בארץ ובעולם ואף העסיק חוקרים פרטיים. סמוך לאחר הקרב נטען כי באומל חי ושבוי, כמו נעדרים אחרים מסולטאן־יעקוב שלבסוף שוחררו בעסקאות חילופין. בשנת 1985 למשל הגיעו ידיעות שהוא מוחזק בידיים פלסטיניות, וכעבור שנה צץ מידע המצביע על דמשק כמקום הימצאו. כל פיסת מידע כזו נבדקה היטב, אך החקירות העלו חרס.
סגירת תיק באומל, אומר ישראלי, התאפשרה בין השאר בזכות הידוק שיתוף הפעולה בין כלל הגופים הרלוונטיים, הן בחקירה והן בתכנון המבצע. "בשנתיים האחרונות שינינו את התפיסה ואת שיטת העבודה. אפשר לומר שהתכנסה 'פנימיית מומחים': אנשים של המוסד, של שב"כ, של אמ"ן ושל אית"ן ישבו יחד ורקמו את המבצע הזה, כל אחד בהיבטים שלו, כדי להגיע למקום. ראינו את זה גם בתיקי עבר: עם כל הניסיון שיש לנו בעריכת חקירות, עדיין יש ערך מוסף לגופים אחרים שיודעים להביא את מה שלנו אין ביחידה. לשב"כ למשל יש יכולות שלי אין. גם כשאני במלוא הכוח בגזרתי, אם אני לא מתחבר לגורמים אחרים שמניעים את הדברים, זה לא עובד. ביום שהשכלנו לעשות זאת, הצלחנו לקדם דברים רבים".
במשך השנים לא היה שיתוף פעולה מספק ביניכם ובין השב"כ, לדוגמה?
"היה שיתוף פעולה, אבל זה גם עניין של סדר עדיפויות. ברגע שאתה עובד בצורה טורית, בלי לחבר את כל הדברים, בסוף נוצר מסלול התנגשות. כדי להגיע להישגים אתה חייב לשנות את השיטה, לרתום את כולם יחד, ואני חושב שזה מה שעשה את ההבדל".
מה הרגשת כשתיק באומל הגיע לפתרונו?
"כשראיתי סוף־סוף את הפריטים האישיים שלו, חשתי צמרמורת. אני עוד זוכר איך כילדים ענדנו על הצוואר דיסקיות הנושאות את שמות הנעדרים. מבחינתי זו הייתה סגירת מעגל. תיק סולטאן־יעקוב נחקר אצל אינספור ראשי ענף, ואני הייתי זה שזכה להשיב את באומל הביתה".
ופתאום דפיקה בדלת
על קיר משרדו של סא"ל ישראלי, בבסיס השלישות ברמת־גן, תלויה במיקום בולט מסגרת שמשובצים בה תצלומי השבויים והנעדרים. לפני כשנה הורדה המסגרת הזו מהקיר, כדי להסיר ממנה את תצלומו של זכריה באומל. כעת נותרו שם שישה: צבי פלדמן, חברו של באומל לטנק; יהודה כץ, גם הוא מנעדרי סולטאן־יעקוב; הנווט רון ארד, שנשבה ב־1986 בידי ארגון אמל, לאחר שמטוסו הופל בלבנון; גיא חבר, חייל בחיל התותחנים, שנעדר מאז אוגוסט 1997; ושני נעדרי מבצע צוק איתן בעזה, שכבר הוכרזו כחללים – אורון שאול והדר גולדין.
כ־170 מחיילי צה"ל מוגדרים כחללים שמקום קבורתם לא נודע. רובם נפלו בקרבות תש"ח או במלחמת יום הכיפורים. הניסיונות הראשונים לאיתור חללים־נעדרים נעשו מיד לאחר קום המדינה, עת הרב הצבאי הראשי הראשון, הרב שלמה גורן, ערך חיפושים נרחבים באזורי הקרבות במטרה למצוא את גופותיהם וכך גם לחלץ נשים רבות מעגינותן. מסעותיו הובילו לאיתורם של כ־750 נופלים. ענף אית"ן, הממשיך במלאכה הזו, הוקם במלחמת יום הכיפורים, כחלק ממחלקת נפגעים באגף כוח אדם של צה"ל (אכ"א). הענף הזה אחראי על חקירות תיקי הנעדרים, על ליווי המשפחות, על מסירת הודעה במקרה של מציאת חייל, ועל ארגון הלוויות, אם וכאשר. "כל ראש ענף באית"ן לקח את התפקיד לכיוון שהוא יותר מתחבר אליו", אומר ישראלי. "היו שהתמקדו במשפחות, היו ששמו דגש על מוכנות החירום ועל הכשרוֹת, והיו שעסקו רבות בנעדרים מראשית שנות המדינה".
ישראלי (43) עמד בראש הענף מאז ספטמבר 2017. הוא בעל תואר ראשון במשאבי אנוש ומדע המדינה ותואר שני במשפטים. תושב שכונת קריית־שמואל בחיפה, נשוי ואב לחמישה. רעייתו, הדס שכטר־ישראלי, היא שופטת בית משפט השלום בחיפה.
במקור הוא מקריית־מוצקין הסמוכה. בצעירותו למד בישיבת בני עקיבא "פרחי אהרון" ובתיכון עירוני ב'. לצה"ל התגייס בקיץ 1995, אחרי שנה במכינה הקדם־צבאית בעלי. הוא התנדב לצנחנים, אך עקב הורדת פרופיל בזמן הטירונות יצא לקורס קציני שלישות. ב־25 שנות שירותו הצבאי מילא ישראלי שלל תפקידים בכל הפיקודים. כקצין צעיר שירת בחטיבת גבעתי, בין השאר כשליש גדוד שקד, מה שהשאיר על כותפתו מאז ולתמיד את הכומתה הסגולה. מתפקידיו הבולטים בהמשך: קצין השלישות של בה"ד 1, קצין כוח אדם של אוגדת איו"ש, וראש מדור כוח אדם וקצין אג"ם ב"בור" בפיקוד הצפון.
לפני כארבע שנים, לאחר סיום התואר השני, החליט ישראלי לעשות תפקיד "בשביל הנפש", ועבר למערך הנפגעים. בדיוק אז הוחלט בצה"ל על סגירת מוסד קצין העיר, וחלוקת הארץ ל"זירות" לצורך טיפול בנושא הנפגעים ומסירת הודעות למשפחותיהם של פצועים וחללים. ישראלי מונה אז לראש זירת מרכז, והיה אחראי על השטח מפאתי חיפה ועד חולון. "כבר בתקופת החפיפה שלי היה אירוע טרגי שבעקבותיו נאלצנו להודיע למשפחה שהבן שלה נהרג", הוא נזכר. "נכנסתי לבית, ראיתי את ההורים, ובאותו רגע התפרקתי. אחרי שיצאנו אמרתי לקצינת העיר נתניה: איך אהיה מסוגל לעשות את הדבר הזה? רגע לפני הדפיקה בדלת אתה שומע את קולות הצחוק, את החיים המאושרים, ויודע שאתה עומד להחריב את עולמה של המשפחה הזו. הלב כמעט יוצא מהמקום. לא מתרגלים לזה, ובה בעת צריכים לחזור לשגרה ולהמשיך לתפקד עד האירוע הבא".
לאחר כשנה התמודד ישראלי על תפקיד ראש ענף אית"ן, וקיבל את המינוי. "יש אמנם כאב משותף", הוא אומר, "אבל למשפחה שכולה יש קבר שהיא יכולה לעלות אליו ולהתייחד עם יקירה, יש שם סופיות; לעומת זאת, משפחה של נעדר או חלל שמקום קבורתו לא נודע נשארת עם סימני השאלה. את הקשר עם המשפחות הללו עלינו לתחזק כל הזמן ולא לאבד תקווה, גם אם, כמו במקרה של באומל, עוברות 37 שנים".
נושא הנעדרים עולה לכותרות בתקופה האחרונה בעיקר בהקשר של סמ"ר אורון שאול וסגן הדר גולדין. ב־20 ביולי 2014 התחולל הקרב בשג'עייה, שגופתו של שאול נחטפה בו. ב־1 באוגוסט, "יום שישי השחור", נחטף ברפיח סגן הדר גולדין, וכעבור זמן קצר הוכרז כחלל־נעדר. ככל שחולף הזמן בלי שהושבו הבנים, כך עולה מפלס התסכול אצל משפחותיהם. "החקירה בשני המקרים האלה מוצתה מבחינת אית"ן, ועכשיו התיק שלהם נמצא במגרש של המשא ומתן המדיני", אומר ישראלי. "ירון בלום, מתאם השבויים והנעדרים מטעם ראש הממשלה, אחראי על הובלת התהליך הזה, וגם איתו אנחנו עובדים בשיתוף פעולה".
אתם בכלל לא חוקרים כרגע את תיקי גולדין ושאול?
"אין מה לחקור. אנחנו יודעים איפה הם נמצאים".
ממש את המיקום?
"לא, זה לא מה שאמרתי, אבל הגענו לשלב שאין לי יתרון יחסי, והמעורבות שלנו כעת היא בליווי המשפחות. אני חושב שיש עכשיו הזדמנות להתקדם, אבל מטבע הדברים יש גם גורמים שעלולים לעכב".
האם ייתכן שהמחיר הכבד ששילמה ישראל בעסקת שליט מקשה לערוך עסקת חילופין כיום?
"לעולם לא אערוך מול משפחה שיח על מחירים ומה כדאי ומה לא. לוקח המון זמן לבנות אמון עם משפחה; לפרק אותו אפשר בשנייה".
בימי הקורונה נראה שחמאס בעזה זקוק יותר מתמיד לסיוע חיצוני. האם נוצר חלון הזדמנויות שמאפשר ללחוץ עליו להחזיר את גולדין ושאול?
"לא אומַר שזו הזדמנות שלא תחזור, אבל נכון, הקורונה יותר מאפשרת. זה לא אומר שמחר בבוקר אפשר לעשות כל דבר. יש כלים שנמצאים על המדף, ויפעילו אותם ברגע הנכון".
יש מידע ממשי לגבי סיכויי השבתם של השניים?
"לא. המשפחות כבר שבעות מדיבורים והבטחות, וכולם רוצים שזה יקרה. איפה הדברים עומדים והאם זה יכול לקרות מחר בבוקר – אני לא יודע, אבל אני יכול להגיד לך שפועלים כל הזמן".
אשמת הטלפרינטר
במקביל לתיקים בעלי המשקל האקטואלי, פועל כאמור ענף אית"ן לפענח תיקי חללים ממלחמת השחרור שמקום קבורתם לא נודע. בבתי העלמין הצבאיים יש כמה וכמה מצבות הנושאות את הכיתוב "אלמוני" ותאריך בשנת תש"ח – ומנגד, מקום קבורתם של נופלים רבים במערכה על קוממיות המדינה נותר עלום. העיסוק בנושא הזה החל לצבור תאוצה בשנת 2000, כשמשרד הביטחון ערך עדכון ל"ספר יזכור" המתעד את חללי צה"ל. בעקבות כמה ניסיונות מוצלחים בפתרון תעלומות נושנות, הוחלט על פתיחת מדור תש"ח בענף. במסגרת זו מופעלת סוללת מילואים של חוקרים ומומחים משלל תחומים, ובהם היסטוריונים, עורכי דין, גנטיקאים ועוד. כדי להגיע למשמעות המדויקת של ממצאים נעזר הענף גם בחוקרים בתחומי נישה: ארכיאולוג של שדה קרב, מומחה לסוגי בדים מתקופות שונות, אנתרופולוג שיודע לתארך גיל של עצם שנמצאה בשטח.
חוקרי היחידה מגיעים לא רק לארכיונים בארץ – של צה"ל, של ההגנה ושל אצ"ל – אלא גם לארכיון האו"ם, הארכיון הבריטי וארכיון הצלב האדום בז'נבה. ב־1948 כבר היה מקובל לרשום, להדפיס ולתייק כל פקודה וכל תנועת כוחות, ומחלקי הפאזל נבנית תמונת הקרב. חוקרי הענף מקיימים סיעור מוחות עם הלוחמים שהיו שם בפועל, ואם זירת הקרב נמצאת כיום בתחומי מדינת ישראל, הם יצאו אליה כדי להתחקות אחר תנאי השטח ואולי לאתר ממצאים. לא אחת יצטרפו לחיפושים, כפעילות חינוכית, חיילים צעירים המשרתים כיום ביחידה שהנעדר השתייך אליה. גם אם לחלל אין כלל קרובי משפחה, זה לא מה שיגרום להפסקת החיפושים.
בסיוריהם בשטח מקווים החוקרים למצוא פריטים כמו תרמילי קליעים, חלקי כלי נשק או שרידי מדים. גם פיסת בד בת עשרות שנים עשויה להכיל שאריות דם, קילוף עור או שערות, שאפשר לקושש מהם דגימת די־אן־איי. לא פעם חשים אנשי אית"ן כאילו הם משתתפים בפרק מסובך במיוחד של CSI. "אנחנו מגיעים למקום ומשחזרים את מהלך הקרב", מספר ישראלי. "כך הצלחנו למשל לתחום שטח מצומצם שהקרב על כפר־אוריה נערך בו, ולאתר את העמדות שהמצרים צלפו מהן והרגו את חיילינו. מול מדינות שיש לנו איתן היום יחסי שלום אנחנו מקיימים קשרים גם בנושאים הומניטריים שנוגעים לנעדרים. את חללי מלחמת יום הכיפורים למשל אנחנו מחפשים גם על אדמת מצרים". ככל שחולפות השנים, הוא מוסיף, הסיכוי למצוא נעדרים מקרבות מוקדמים דווקא גדל: "יש שרידים שבעזרת הטכנולוגיה של היום, בניגוד לעבר, אפשר לנסות להפיק מהם פרופיל גנטי ולערוך השוואה לדגימת די־אן־איי".
באפריל 2018 פוענחה בענף תעלומה בת שבעים שנה: מיהו טוראי שלמה כץ המסתורי שנפל בפיצוץ גשר החצבני בלילה שבין 16 ל־17 במאי 1948, ואיש לא ידע לספר עליו דבר. משימת החבלה ההיא הוטלה על פלוגה מהגדוד השלישי של הפלמ"ח, חברי גרעין כפר־גלעדי ששהה אז בקיבוץ מעיין־ברוך. ברישומים מהימים ההם דווח על שלושה טוראים שנהרגו בקרב: גד גרינבוים, אביגדור קרמרש ושלמה כץ. לפי המסמכים, השלושה נקברו בכפר־גלעדי והועברו אחר כך לקבורת קבע בנחלת־יצחק. מצבותיהם של גרינבוים וקרמרש אכן עומדות שם, אך במשך שנים לא הצליחו לגלות היכן נטמן כץ – וגם לא פרטים על זהותו. "החוקר שקיבל את התיק רצה לבנות פרופיל אישיותי כדי להבין מיהו אותו חייל, אבל לא היה בידינו כל מידע עליו, מלבד מועד נפילתו והמקום שנהרג בו", מספר ישראלי.
החוקרים של אית"ן אף לא הצליחו לאתר את שמו של כץ ברשומות של הגדוד השלישי שנשמרו בארכיונים. הלוחם שנפל הוזכר רק ב"כרטיס נפגע" וברשימת ההרוגים שהופיעה בדו"ח מטה הפלמ"ח. שם גם נכתב שככל הנראה לא היה איש הארגון. לוחמים שהשתתפו בקרב ותושאלו על ידי אנשי הענף זכרו את שני החללים האחרים אך לא את כץ. קצה החוט היחיד: כתובת מגורים שהופיעה בצד שמו – רחוב אידלסון 6 בתל־אביב. אלא שחוקרי אית"ן גילו כי זה היה דווקא המען של גרינבוים.
חידת שלמה כץ מצאה את פתרונה המפתיע כשהתברר שאביו של גד גרינבוים נקרא שלמה. כשחיברו החוקרים את הנתון הזה למסמכים שבידיהם, הם הגיעו למסקנה שהחייל הנעדר לא היה ולא נברא; טעות הקלדה הביאה אותו לעולם. "הדיווח הראשוני על חללי הקרב נקלט בטלפרינטר (מכשיר ששימש למסירת הודעות טקסט – מ"פ) ונכתב בשורה רציפה", מסביר ישראלי. "הטקסט המקורי היה: 'חללי גשר החצבני גד גרינבוים בן שלמה, תל־אביב, רחוב אידלסון 6, אביגדור קרמרש, תל־אביב, רחוב יהודה הנשיא. אלא שבמקום 'בן שלמה' הקלידו בטעות 'כץ שלמה'. כשהדיווח פורק לשורות, הכתובת ברחוב אידלסון הוצמדה לשם החדש שנוצר, וכתובתו של גרינבוים הוגדרה כבלתי ידועה. גם בהקלדה רואים שהאותיות סמוכות זו לזו, וכך המילה 'בן' הופכת ל'כץ'".
במרכז תעלומה נוספת שהגיעה לפתרונה במאי 2018 עמדה לוחמת הפלמ"ח ליבקה שפר ז"ל. בימי מלחמת השחרור שירתה שפר כקשרית בחטיבת הנגב. היא נפלה בקרב ההגנה על קיבוצה, יד־מרדכי, אך גופתה לא אותרה. ברשימות אית"ן היא הייתה האישה היחידה שמקום קבורתה לא נודע.
הקרב על יד־מרדכי נמשך חמישה ימים. במהלכו פונה הקיבוץ מיושביו, אך גם האזרחים הנסוגים הותקפו על ידי כוח מצרי, ואחד הלוחמים שהתלוו אליהם נפצע. שפר ולוחם נוסף נשאו את הפצוע על אלונקה. הם צעדו לאט, נשארו במרחק מה מאחור, ולבסוף נפלו בידי המצרים. אלה לא הסתפקו בהרג שני הישראלים, אלא גם ביתרו את גופותיהם ונשאו את ראשיהם על כידונים. לאחר תהלוכת ניצחון הושלכו הגופות ליד בית הקברות המוסלמי במג'דל – היום, אשקלון.
גם בקיבוץ השכן, ניצנים, התחולל קרב קשה, ובסופו שתיים מחברות הקיבוץ הוכרזו כנעדרות: שולמית דורצ'ין ודבורה אפשטיין. כשאנשי ניצנים קיבלו דיווח על שרידי גופה נשית שנמצאו ליד מג'דל בידי תושבת המקום הם הסיקו שזוהי דורצ'ין, וצירפו את השרידים לקבר אחים של הרוגי הקרב. חודש לאחר מכן התברר שגופותיהן של דורצ'ין ואפשטיין הגיעו לבית החולים; חברי הקיבוץ לקחו אותן משם והביאו גם אותן למנוחות בקבר האחים.
כשאנשי יחידת אית"ן חיפשו בארכיון של קיבוץ ניצנים, הם מצאו מכתב המתריע ששולמית דורצ'ין נקברה למעשה פעמיים. החוקרים חשדו כמובן שההרוגה הראשונה היא ליבקה שפר, מה גם שעל פי הרישומים הגופה עברה התעללות. את הזיהוי הזה קשה היה לבסס באופן ישיר: לשפר אין קרובי משפחה ידועים שאפשר ליטול מהם דגימות די־אן־איי לצורך השוואה, ובפתיחת קבר אחים יש בעייתיות מיוחדת. ב־2018 התכנסו מומחים מקרב אנשי אית"ן, בחנו את המסמכים, ולבסוף קבעו – בעיקר על סמך רישומי הקיבוץ ומצב השרידים בעת קבורתם – כי שפר אכן נטמנה בניצנים.
בנובמבר 2018 נסגר תיק נוסף, עם איתור שרידי גופתו של סגן יקיר מרדכי נוה לייפר ז"ל. מטוסו של לייפר, טייס קרב ומדריך טיסה, התרסק אל הכנרת במהלך טיסת אימון בשנת 1962. אחרי כשנה נמשתה גופתו של עודד קוטון, פרח הטיס שהיה עמו במטוס, אולם גם 12 מבצעי חיפוש באגם לא הובילו למציאתו של לייפר. בשל התפתחות היכולות הטכנולוגיות החליט סא"ל ישראלי לנסות ולחפשו שוב. המבצע נערך בהובלת ענף חקירת תאונות ואיתור נעדרים בחיל האוויר, ובשיתוף ענף אית"ן ויחידות נוספות.
"במשך השנים היה תא שטח מוגדר מאוד בכנרת, שהצוללנים ירדו אליו כדי לחפש", מספר ישראלי. "העומק שם הוא שלושים מטרים, חושך גמור, מה שאילץ אותם לגשש. יש ממצאים שאפשר לאתר בגישוש, כמו שברי מטוס, ואת זה כבר עשו ומיצו. קשה יותר למצוא שרידים אחרים, נניח עצם, ולכן נאלצנו לחשוב אחרת.
"הבאנו חברה אזרחית שמתמחה בשיטות מציאה בים. האנשים שלה לקחו מעין שרוול, הכניסו אותו לעומק הכנרת ושאבו בוצה אל תוך מסננת גדולה שהוצבה על אסדה. כל מה שקשור למים ולבוץ הושב לכנרת, ואילו אבנים, שברי מתכות ועצמות נותרו במסננת. הבאנו לשטח גם אנתרופולוג שיזהה אילו עצמות הן של אדם. לקחנו את שרידי העצמות לבדיקות די־אן־איי, והתברר שהן אכן שייכות למי שחיפשנו".
סולטאן־יעקוב, תיק פתוח
תפקיד נוסף של ענף אית"ן הוא להיכנס לתמונה במקרה שחייל אינו מגיע לבסיס וקיים חשש לחייו. לעיתים קיימים סימנים שיכולים להעיד שזהו לא אירוע שגרתי, כמו מכתב או פוסט מעורר דאגה ברשת החברתית. המקרה המוכר ביותר של חייל שהוכרז כנעדר בימי שגרה, ולא בעקבות קרב, הוא הסיפור של גיא חבר, שבסוף החודש ימלאו 23 שנה להיעלמו. במשך השנים הועלתה השערה שחבר נחטף ומוחזק בסוריה, ומפעם לפעם מגיעות עדויות שגורמות לצוות החקירה לצאת למבצעי חיפוש אחריו כאן בארץ, אך עד כה לא הושגה התקדמות.
"כל מידע שמגיע אליי, אני משתף אותו עם החוקרים ואנחנו עושים הערכת מצב, להבחין בין מה ששווה בדיקה ובין מידע סרק", מספר ישראלי. "יש מישהו מבית החולים אברבנאל שמתקשר אליי באופן קבוע: הוא יודע איפה רון ארד, הוא יודע איפה גיא חבר, והוא רוצה כסף. חסמתי אותו, כי זה כבר הפך להטרדה. פונות אליי גם מְתַקְשְרות שחלמו משהו בלילה, קראו בקפה או בכף היד ויודעות איפה קבור נעדר זה או אחר".
בנובמבר 2017, הוא מספר, הגיעה לשולחנו שיחה מעט שונה: "התקשרה עובדת סוציאלית וסיפרה שלדברי אחת המטופלות שלה, בבית החולים לחולי נפש ברהט מאושפז אדם שדומה לגיא חבר. עדכנתי את אמו של גיא, רינה, והתברר שהעובדת הסוציאלית הזו יצרה קשר גם איתה. רינה לא מתייחסת לשיחות כאלה, אבל אמרתי לה שנבדוק כל דבר. אני רוצה לישון טוב בלילה, להיות בטוח שלא נכנסה איזו ידיעה ונפנפתי אותה.
"עירבתי את מצ"ח, הם דיברו עם מי שמסרה את המידע והסיפור נשמע להם אמין. הלכנו לשם יחד איתם ועם המשטרה ופשטנו על המקום באופן סמוי, ללא מדים. אנשי בית החולים ממש לא הבינו מה אנחנו רוצים מהם. שאלנו על האדם הזה, הביאו לנו אותו – ומתברר שהוא לא דומה חיצונית לגיא חבר. במידע שקיבלנו מהמטופלת נטען שהמאושפז נאסף באוטובוס מרמת הגולן, ואילו האיש ברהט היה שוהה בלתי חוקי מעזה שאספו לפני עשרים שנה בחוף אשקלון. היא כנראה ערבבה בין האירועים".
היכן עומדת כיום חקירת התיק של גיא חבר?
"החקירה פעילה ויומיומית. במשך השנים התחלפו מעל עשרה צח"מים (צוותי חקירה מיוחדים) שהתעסקו בתיק הזה, וגם עכשיו יש אצלי בענף צח"מ שחוקר אותו, בשיתוף ימ"ר צפון של המשטרה ומצ"ח. יש כיוון פלילי, יש כיוון של נסיבות אישיות, ויש כיוון פח"ע. המאמץ בשנים האחרונות הוא לנסות לאתר אותו ברמת הגולן, ואנו ממשיכים בסריקות שם. יש ביחידה אזרח עובד צה"ל שמתעסק רק בתיק הזה".
יכול להיות שחבר מוחזק במדינת אויב?
"אמו רינה בטוחה שהוא עבר את הגבול ונמצא שם, אבל באמ"ן בחנו את האפשרות ושללו אותה. בסופו של דבר, כל האפשרויות פתוחות ואנחנו פועלים בכל הכיוונים".
תיק חבר משליך לעיתים על היחס לסיפורי היעלמות אחרים: "בעת החפיפה שלי לתפקיד ראש הענף, נעלם חייל תותחנים שיצא מהיחידה שלו ברמת הגולן", נזכר ישראלי. "יוסי שמש, הרע"ן הקודם, התקשר אליי בחצות ועדכן אותי על כוחות שהוקפצו לשטח. כששאלתי אותו מדוע מיהר לעשות זאת, הוא אמר: 'תקשיב, זה שוב תותחנים, רמת הגולן, חייל שנעדר מהיחידה. כוח לא אורגני היה בשטח אש, הקימו מאהל ופתאום הוא נעלם. זה מרגיש לי גיא חבר. אותה תפאורה'. אך במקרה הזה החיפושים לא נמשכו הרבה זמן: למחרת כבר מצאו אותו בסמוך למקום ההיעלמות, כשהוא ירוי מנשקו האישי".
בתיק הנווט השבוי רון ארד, שעקבותיו אבדו בשנת 1988, יחידת אית"ן מסתפקת בליווי המשפחה. "זהו תיק של אמ"ן, יחד עם השותפים", מסביר ישראלי. "קיימת חלוקה ברורה מאוד במה כל אחד מתעסק, לפי היתרון היחסי של כל גוף. לי יש יתרון יחסי באיתור חללים שמקום קבורתם לא נודע, ובחקירת גיא חבר".
רון ארד וגיא חבר נותרו בגדר נעלמים, אך לרגע היה נדמה שכל תיקי סולטאן־יעקוב עומדים להיסגר. יחד עם גופתו של באומל הגיעו ארצה שרידים שהשתייכו לפי השערות לנעדרים האחרים מאותו הקרב, אלא שבדיקות הדי־אן־איי קבעו כי אין להם קשר לצבי פלדמן וליהודה כץ. תיק "רכס הרים", השם שניתן למבצע החיפושים אחר נעדרי סולטאן־יעקוב, נותר פתוח.
כבר בשנת 2002 הגיעו באית"ן למסקנה שבאומל, פלדמן וכץ אינם בין החיים. לאחר קבלת אישור מבית דין מיוחד שהתכנס לנושא, בראשות הרב הצבאי הראשי ישראל וייס, עמד צה"ל להכריז עליהם כחללים שמקום קבורתם לא נודע. ברגע האחרון עתרו משפחותיהם של השלושה לבג"ץ, והצליחו לסכל את ההכרזה. הסטטוס הרשמי לא השתנה, אך "רכס הרים" כבר לא נחקר באותה עוצמה. בכתבה בידיעות אחרונות בשנת 2018 טען רונן ברגמן כי בכירים בצה"ל סבורים כבר שנים שיש לסגור את התיק הזה ולחדול מהחיפושים, שעולים למדינת ישראל כסף רב. "הכתבה הזו גרמה לתגובות סוערות מצד המשפחות", אומר ישראלי. "הן לא הבינו כיצד אומרים שהתיק סגור, אם טרם החזרנו את יקיריהן. התשובה שלנו הייתה שאנחנו לא יודעים למה ברגמן כתב כך, ומבחינתנו התיק הזה ממש לא סגור. כל פיסת מידע יכולה לשנות את המצב שלו מתיק שממתין, לתיק על סף פתרון. חצי שנה אחר כך, ההצלחה בהשבת גופתו של באומל נתנה מוטיבציה רבה להמשיך באותו מומנטום ולהחזיר את שני חבריו. אני מאמין שזה יקרה, אולי אפילו בקרוב. אני לא יודע להגיד מתי, איך ואם יש משהו קונקרטי, אבל עובדים על זה באינטנסיביות רבה".
כעת, לראשונה בחייו הבוגרים, ישראלי לא יודע מה התפקיד הבא שלו. דבר אחד ברור לו: גם במילואים הוא מתכוון לשרת בענף אית"ן, ולהמשיך לחפש אחר החיילים שעדיין לא הצליח להחזיר ולהביא לקבר ישראל. "קיבלתי הצעות מכמה יחידות, אבל אמרתי: פעם אית"ן – תמיד אית"ן. הרי את התוצר של תהליכים שנזרעו עכשיו, יהיה אפשר לראות רק כעבור כמה שנים. אני מרגיש חובה מצפונית עליונה להמשיך ולסייע בכל מה שאתבקש".
