היועצים המשפטיים מציגים: כך שינינו את פני מדינת ישראל

בשנה שעברה, בפורום בהשתתפות משפטנים בכירים בשירות הציבורי, אחד הנוכחים סיפר על דילמות אתיות ומקצועיות שנתקל בהן בשנות עבודתו כיועץ משפטי, ועל הפתרונות שהגה. יש לנו מכנה משותף, אמרתי לו לאחר שסיים את דבריו. גם אני כמוך מאמין שישראל תשגשג רק אם תשמור על זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית, וגם אני כמוך עוסק בדילמות ציבוריות המצויות על התפר הזה. אבל יש בינינו הבדל בולט. כמו כל רץ למרחקים ארוכים, לפעמים נתפסים לי שרירי צד ימין ולפעמים שרירי צד שמאל. השרירים מימין אמונים על זהותה היהודית של המדינה. כשהם כואבים, אני נותן קשב לנושאים כמו חוק הלאום, ההתיישבות היהודית, סוגיית המסתננים וכדומה. שרירי צד שמאל אחראים על תפקודי זהותה הדמוקרטית־אוניברסלית של ישראל. כשהם נתפסים אני מזרים דם לעיסוק בסוגיות כמו שחיתות שלטונית, זכויות עצירים או מסורבות גט. אבל כשאני מקשיב לסיפורים שלך עולה במחשבתי דימוי של סייף שמאלי שמשתמש אך ורק בשרירי צד שמאל. הם היחידים שנתפסים לו בפעילות השוטפת. הם היחידים שמקבלים עיסוי וטיפול. שִחזרת סדרת מאבקים שניהלת, וכולם הסתיימו בניצחונות של ערכים פרוגרסיביים. לא הבאת אפילו סיפור אחד שבו ביכרת ערך לאומי.

כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ניסיון חטיפה בשומרון: צעירה אולצה להיכנס לרכב ונמלטה
– מה עושים כשהילדים לא רוצים לשים מסכה?
– גמזו מהמר: ייצוב נתוני התחלואה ללא סגר

נזכרתי בשיחה הזו כשהנחתי מידי את הספר "שורשים במשפט" (בהוצאת נבו), פרויקט של משרד המשפטים המשתרע על פני קרוב לאלף עמודים. המשנה ליועמ"ש דינה זילבר היא שיזמה את הוצאת הספר לאור, וגם ערכה אותו. בין בכירי המשרד, זילבר היא המזוהה ביותר עם ה"אתוס" של מערכת הייעוץ המשפטי. בספרה הקודם, "בשם החוק", עסקה במורשת היועצים המשפטיים לדורותיהם; בספר הנוכחי קיבצה לא פחות מ־142 כותבים, אנשי משרד המשפטים בהווה או בעבר, וכל אחד מהם בחר אירוע שהותיר את חותמו בהיסטוריה ובמורשת הקרב המשפטית של מדינת ישראל. המאמרים מחולקים לפי שנים, מתש"ח ועד תשע"ט; חלקם עוסקים בסוגיות חוקתיות טעונות פוליטית, וחלקם בסוגיות אזרחיות. "הפרויקט דולה מתוך היומיום המשפטי את רגעי המשבר, המפנה, המחלוקת והשיאים החשובים במשפט הישראלי, ומסביר כיצד באמצעותם, בהדרגה, לעיתים מבלי לתת על כך את הדעת בזמן אמת, הפכנו למי שאנחנו", כותבת זילבר בדברי הפתיחה.

באופן לא מובן מאליו לנוכח העובדה שהכותבים הם עורכי דין – וזה המקום לפרגן לעבודת העריכה של זילבר – הטקסטים קריאים, לא ארוכים, ונגישים גם לקוראים שאינם משפטנים. אך כשמביטים על היצירה בכללותה, מגלים ש־140 מ־142 הפרקים מספרים על ניצחונות של ערכי הדמוקרטיה הליברלית וזכויות האדם. רק שניים מוקדשים למאבק לקידום זהות יהודית או ערך לאומי. כתבו אותם פרופ' נחום רקובר וד"ר מיכאל ויגודה, שסיפרו על מאמציהם לשילוב המשפט העברי בפסיקה הישראלית.

חשוב לחדד: ברבים מ"הניצחונות השמאלניים" המתוארים בספר יתמכו גם אנשי ימין ליברליים. למשל, לא תמצאו בימין רבים החושבים שראוי להתיר לשב"ס להשתמש בחוקן כדי למנוע הברחות סמים לכלא, או שיש מקום לחוק שקבע איסור פלילי על משכב זכר – חוק שבוטל רק ב־1988. אבל הנקודה החשובה היא היעדרו המוחלט של איזון בין ה"יהודית" ל"דמוקרטית". אין בספר אפילו התחלה של ניסיון לייצר אותו. אנשי ימין פופוליסטים מרבים לדבר לאחרונה על "הפרקליטות שבתוך הפרקליטות". המסקנה ממיזם "שורשים במשפט" היא שאין דבר כזה – אין גוף פנימי שמטה את הפרקליטות שמאלה. נכון יותר לומר שזהו הדי־אן־איי העמוק של הארגון. זהו כיוונו לפי הגדרות היצרן, ולא משנה כמה חובשי כיפות יסתובבו שם. אפילו היועמ"ש אביחי מנדלבליט, שמילא במשך עשרות שנים שורה של תפקידים בכירים במערכת המשפט, בחר להקדיש את מאמר המורשת שלו להתנגדותו לחוק הסדרת ההתיישבות היהודית ביו"ש.

בררתי מתוך הספר טעימות מן החידושים שהוא מלא בהם, לעיונכם. יש קטעים ארוכים יחסית, ויש נגיעות נקודתיות. כמה מהכותבים היו מראשי המערכת, ואחרים היו ברגים קטנים. חלק מהסיפורים זכורים וידועים, חלקם שוליים ונשכחים, ואחרים נחשבים מאוד רק בחוגים המשפטיים אך לא מוכרים כמעט בציבור. כולם מלמדים משהו על האתוס של מערכת המשפט הישראלית.

"החלטתי שלא להתפטר"
1978: אהרן ברק נזכר בנאום הפרישה שלו מתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, עם מינויו לשופט בית המשפט העליון. ברק היה נשיא בית המשפט במשך 11 שנים

ביום 1 באוגוסט 1978, הודעתי לראש הממשלה מנחם בגין ולשר המשפטים שמואל תמיר על פרישתי. בכנס עובדי המשרד מכל הארץ שנערך במשרד המשפטים בעקבות הודעתי אמרתי: "יום עצוב הוא לי היום, שכן זהו יום של פרידה, ופרידה היא מוות בזעיר אנפין. שלוש שנים ביליתי בבית הזה, והיו אלה היפות והקשות בחיי. היו אלה ימים יפים, שכן עבדנו תוך שיתוף פעולה מלא, מתוך רגש של אחווה וחברות. עבדנו מתוך גישה של שוויון כאשר לא זהותו של האומר חשובה אלא משקלו של הטיעון. עבדנו תוך תחושה של אחריות לחיי אנשים ולדרכה של המדינה.

"היו אלה שנים קשות, שכן נפל בחלקנו, בבית הזה, להכריע בבעיות קשות של העם והמדינה. הקושי היה כפול: אינטלקטואלי ואמוציונלי. מבין שני אלה, הקושי הנפשי הוא הגדול ביותר. כאשר נשאלתי בעבר, אם היה עליי לחץ בעבודתי, הייתי משיב בחיוב. השואל חשב בוודאי שהכוונה היא ללחץ פוליטי, חיצוני. ולא היא. לחץ כזה מעולם לא הופעל עליי. אך היו לחצים עצומים, ואלה הם הלחצים הפנימיים. אנחנו, אנשי המשפט, הננו חוד החלוץ של הקדמה והשינוי, ובידינו הופקד נכס שהוא מעל ומעבר לכל שלטון: המשפט. עניין זה אינו דבר שהוא מובן מאליו. עליכם מוטל התפקיד הקשה של המאבק למען המשפט; של ההגנה על זכויות האדם; של החדרת השוויון בין בני אדם; ושל שמירה על שלטון החוק".

…חרדת קודש שרתה עליי כשהזמין אותי שר המשפטים חיים צדוק לפגישה בביתו ושאל אם אהיה מוכן לקבל על עצמי את תפקיד היועמ"ש לאור פרישתו של מאיר שמגר. הופתעתי מההצעה. ציינתי בפני חיים צדוק את חששותיי: בהיותי חסר ניסיון בהופעה בפני בתי המשפט, בעובדה שלא התמחיתי במשפט הפלילי ובמשפט הציבורי, ובאחריות הכבדה המוטלת על נושא התפקיד. תשובתו של חיים צדוק הייתה כי את שאיני יודע אלמד, ואת האחריות אוכל לממש. ביקשתי מספר ימים כדי לחשוב על ההצעה בטרם אקבל החלטה. התלבטתי מאוד. ראיתי עצמי כאיש האוניברסיטה העברית… בסופה של התלבטות השבתי בחיוב.

…לקראת הבחירות (ב־1977) גמלה בליבי ההחלטה לשוב לאוניברסיטה. ההנחה הייתה שתיבחר אותה ממשלה ושר המשפטים צדוק ימשיך לכהן כשר המשפטים. סברתי כי את שליחותי מילאתי, והגיע הזמן לחזור הביתה לאקדמיה. אך תוצאות הבחירות היו שונות מהמצופה (ה"מהפך"). על רקע זה, החלטתי להישאר בתפקידי. חששתי כי אם אתפטר ייווצר התקדים שעם חילופי השלטון מתחלפים גם היועצים המשפטיים לממשלה. לכך לא רציתי לתת את ידי. החלטתי שלא להתפטר. היה ברור לכול כי היועץ המשפטי לממשלה יכול להמשיך לכהן בתפקידו על אף חילופי הממשלות.

…באותה העת פנה אליי נשיא בית המשפט העליון יואל זוסמן והציע כי אציג את מועמדותי לכהונת שופט בבית המשפט העליון. לאחר היסוסים רבים השבתי בחיוב… המינוי נדחה לאור התכנסותה של פסגת קמפ דיוויד ב־6 בספטמבר 1978. לבקשתו של ראש הממשלה מנחם בגין הצטרפתי למשלחת… מאושר אהיה אם עלה בידי בימי שליחותי לרשום הערת שוליים בהיסטוריה של מדינת ישראל כמדינת חוק.

(עכשיו זה רשמי: אהרן ברק נשאר בתפקידו כיועמ"ש כדי לוודא שמורשת משרד המשפטים תישמר גם תחת שלטון הימין)

נעזוב את אור הפלורסנטים
2005: רז נזרי, המשנה ליועמ"ש (משפט ציבורי־חוקתי), במאמר על ההתנתקות שלא כולל ולו שורת ביקורת עצמית על ביטול חופש ההפגנה, הארכות מעצר קולקטיביות וכתבי אישום דרקוניים

לאחר ליבון השאלות המשפטיות השונות, העליתי הצעה בפני חבריי לצוות – הבה נשים פעמינו לאופקים, נגיע להפגנה ונראה כיצד הדברים נראים ומיושמים בפועל. נעזוב למספר שעות את "אור הפלורסנטים" במשרדים הממוזגים בסלאח א־דין ונצא אל "השטח החם".

…לאחר השיחות עם החיילים היה חשוב ומעניין בעיניי גם "לחצות את הקווים" ולשוחח עם מפגינים ולהתרשם מתחושותיהם. התקדמתי לעבר הקבוצה הגדולה של המפגינים, וחיש מהר זיהו אותי מכרים מעיר מגוריי ומהישיבה התיכונית שלמדתי בה. התפתחה שיחה קצרה ומורכבת על תחושותיהם, שכללה גם כעס לא מוסתר מצידם על תפקודו של משרד המשפטים.

רז נזרי: "בהיעדר מדים או תיעוד מיוחד לא הייתה סיבה מיוחדת שלא יחשבו כי אני אחד המפגינים שמצא תירוץ מעניין אך קלוש כדי לעבור את המחסום האנושי פנימה. הכיפה לראשי והמשקפיים לעיניי דווקא התאימו ל'פרופיל' של חלק ניכר מהציבור שהיה בצד המפגינים"

…כאשר הגעתי שוב לנקודת ההשקה בין המפגינים והחיילים, נתקלתי באותה שרשרת אנושית של חיילים שהחזיקו כאמור איש ביד רעהו כדי למנוע מעבר של מפגינים. הסברתי כי אני שייך לקבוצה של אנשי משרד המשפטים, וביקשתי לחזור פנימה לכיוונם. לא הייתי מוכן נפשית לסיטואציה בה החיילים שהיו שם הביטו בי בחוסר אמון והבהירו שאין מעבר פנימה. אין לי כמובן כל טענה אליהם, שכן בהיעדר מדים או תיעוד מיוחד לא הייתה סיבה מיוחדת שלא יחשבו כי אני אחד המפגינים שמצא תירוץ מעניין אך קלוש כדי לעבור את המחסום האנושי פנימה. התיעוד היחיד שכן היה – הכיפה לראשי והמשקפיים לעיניי – דווקא התאימו ל"פרופיל" של חלק ניכר מהציבור שהיה בצד המפגינים.

היועץ מסיר המחסומים
1969: איל ינון נזכר בפעם הראשונה שבג"ץ ביטל חוק. עו"ד ינון היה יועמ"ש הכנסת במשך עשור

בדצמבר 1968 הונחה על שולחן הכנסת הצעת חוק פרטית שכותרתה האפרורית לא יכלה להסגיר את חשיבותה: הוצע לקבוע כי הוצאות הבחירות של המפלגות המיוצגות בכנסת ימומנו מתקציב המדינה. מה שנראה היום טריוויאלי נתפס באותם ימים כשינוי כללי המשחק המקובלים, שכן מראשית ימי המדינה נסמכו המפלגות לצורך מימון פעילותן אך ורק על מקורות עצמיים. אולם משבר כספי חמור שאליו נקלעה מפלגת השלטון מפא"י הביא את פרנסיה לגבש תפיסת מימון מפלגות חדשה.

חבר הכנסת היחיד שהתייצב בקול צלול נגד ההצעה היה אורי אבנרי. אבנרי טען בלהט כי אם מקבלים את העיקרון של השתת הוצאות הבחירות של המפלגות על תקציב המדינה, הרי שיש לחשב את המימון לפי תוצאות הבחירות לכנסת השביעית ולהעביר אותו למפלגות בדיעבד, רק לאחר שייוודעו תוצאות אלו. מימון המפלגות הקיימות בכנסת היוצאת בלבד משמעו הנצחתן של אלה – צעד אנטי־דמוקרטי שימנע כניסת שחקנים חדשים לזירה. טיעוניו של ח"כ אבנרי לא נפלו על אוזניים קשובות. הצעת החוק צלחה בקלות את משוכת ההצבעה, ואיש מהנוכחים במליאה לא חשב שרגע זה יהפוך בתוך זמן קצר לאירוע מכונן במשפט החוקתי הישראלי.

ד"ר אהרן ארתור ברגמן, מנהל בנק הספנות הממשלתי, החליט שלא להבליג על מה שבעיניו היה "כיבוש כיסאות בכנסת הבאה על חשבון קופת המדינה", והגיש עתירה לבג"ץ. באותם ימים הדרך להגשת עתירה ציבורית הייתה זרועת מוקשים. ראשית, היה עליו לצלוח את מחסום זכות העמידה. לברגמן לא היה כל אינטרס אישי בעניין והוא גם לא ייצג מפלגה שראתה עצמה נפגעת מהסדר המימון החדש. שנית, היה עליו לצלוח את מחסום השפיטות. באותם ימים רחוקים עתירה בדרישה לפסילת חוק בעילות חוקתיות הייתה נדחית על הסף מחמת חוסר שפיטות.

להפתעתו שופטי בג"ץ הוציאו צו על־תנאי והחלטה בדבר הרחבת ההרכב שידון בעתירה: חמישה שופטים בראשות הנשיא אגרנט. החלטות אלה התקבלו בהפתעה גם על ידי פרקליטי מחלקת הבג"צים, מישאל חשין ויורם בר־סלע, והם מבינים מיד שמדובר באירוע חריג המחייב את עדכונו של היועץ המשפטי לממשלה מאיר שמגר.

איל ינון: "כבר בתחילת דרכו מסתמן שמגר כיועץ משפטי ריכוזי מאוד. הוא מקיים דיון בלשכתו עם חשין ובר־סלע וכן עם עוזריו. טענותיו של ברגמן שובות את ליבם. שמגר סבור כי משפטית אין לעתירה על מה שתסמוך, אך מחליט שבמקרה הזה לא יהיה ראוי שהמדינה תעמוד על טענות הסף המקובלות שיכלו לעמוד לה למגן"

כבר בתחילת דרכו מסתמן שמגר כיועץ משפטי ריכוזי מאוד. הוא מקיים דיון בלשכתו עם חשין ובר־סלע וכן עם עוזריו. טענותיו של ברגמן שובות את ליבם של הפרקליטים הצעירים. שמגר סבור כי משפטית אין לעתירה על מה שתסמוך, אך מחליט שבמקרה זה לא יהיה ראוי שהמדינה תעמוד על טענות הסף המקובלות שיכלו לעמוד לה למגן. הוא מזהה היטב את הנפיצות הפוליטית והמשפטית של העתירה.

בדיון בבג"ץ מתרחש מעין משחק "חתול ועכבר" בין השופטים לבין שמגר. השופטים, המופתעים מהמהלך של היועמ"ש לוותר מראש על טענות הסף, מבקשים לוודא שהוא מודע להשלכותיו האפשריות, ומנסים לרמוז כי החלטה זו עלולה להכריע את התיק לשבט מבחינת המדינה. שמגר משיב בתגובה ש"במקרה כזה יהיה מוכן לעמוד לרשותו של בית המשפט ולחוות את דעתו על שאלת השפיטות". השופטים מבינים היטב כי עמדה זו של שמגר (…) דוחקת אותם אל המצר ולא מותירה להם בעצם ברירה אלא להכריע בעתירה לגופה. על אף האמור, ברגמן כלל לא הבין שהרוח באולם נושבת לטובתו.

ב־3 ביולי 1969 נקראו הצדדים לשמיעת פסק הדין. ברגמן, שכאמור סבר שהוא עומד להפסיד, לא טרח להגיע וביקש מידיד ירושלמי שייגש לבית המשפט לשמוע את החלטת השופטים. אך השופטים מפתיעים ומחליטים פה אחד לקבל את עתירתו ולהורות, לראשונה בתולדות המדינה, על ביטולו דה־פקטו של חוק.

אף שפסק דין ברגמן היה ללא ספק אחד מפסקי הדין החשובים ביותר במשפט החוקתי הישראלי, שלושת האישים שהיה להם חלק מרכזי בו לא ביקשו להם את הקרדיט עליו ואף המעיטו בערכו: ברגמן יצא מאוכזב ומתוסכל, שכן עניינו לא היה ביצירת תקדימים חוקתיים לשמם אלא במניעה של מה שנראה בעיניו כ"שוד הקופה הציבורית" על ידי המפלגות, מהלך שנכשל בסופו של דבר כשהכנסת תיקנה את החוק. שמגר, גם ברבות השנים, לא נטה לייחס חשיבות רבה להחלטתו החריגה שלא לעמוד על עילות הסף ולאפשר לברגמן בקלות את הכניסה ל"טרקלין", על אף שברור שבכך במידה רבה "הזמין" את בית המשפט להתערב באופן תקדימי בחקיקת הכנסת.

ועל עמדתו של הנשיא לנדוי כתבה הביוגרפית שלו, מיכל שקד: "העובדה שפסק דין זה רשום 'על שם' לנדוי היא אירונית, כי מכל פסקי הדין החוקתיים הגדולים שכתב לנדוי במהלך כ־30 שנות שיפוטו בבית המשפט העליון, דומה שלא היה אחד שגרם לו לימים מידה כה רבה של רוגז, צער ועוגמת נפש כמו פסק דין ברגמן נגד שר האוצר".

(חיזוק מפתיע לתזה שלפיה מחולל מהפכת האקטיביזם השיפוטי היה למעשה מאיר שמגר, עוד לפני אהרן ברק)

אני תמיד זוכה
1972: מרים נאור נזכרת בשנת התמחותה במחלקת הבג"צים. נאור הייתה לימים נשיאת בית המשפט העליון במשך כשלוש שנים

השנה הייתה שנת השקט שלפני הסערה, אלא שאנו במשרד המשפטים, כמו מדינת ישראל כולה, לא ידענו כי מתרגשת עלינו סערה גדולה שתטלטל את כולנו טלטלה עזה. דברים שנראו באותה שנה הרי גורל וחשובים ביותר ייראו כעבור שנה חסרי משמעות. ואולי משום שכמו בטרגדיה יוונית לא ידענו על הסערה המתקרבת, יכולתי למצות את השנה ההיא עד תום, לעבוד לצידם של ענקי משפט וללמוד מהם שעות רבות בכל יממה.

בתקופה ההיא לא היה מוכר למיטב זיכרוני הביטוי "האתוס של מחלקת הבג"צים". עם זאת היו כללים בדבר מה שייעשה ומה שלא ייעשה. ברירת המחדל הייתה להגן על הממשלה מפני עתירות שהוגשו, אולם הדבר לא נעשה באופן אוטומטי. לעיתים, אחרי פגישה עם המשיבים, הבענו עמדה כי החלטה מנהלית זו או אחרת לא תעבור את מבחן בג"ץ. לעמדתו של מישאל חשין היה משקל נכבד מאוד בקרב המשיבים ובדרך כלל קיבלו את דעתו, וכך נחסך הדיון בעתירות לא מעטות. לעיתים הגיעו חילוקי הדעות לשולחנו של מאיר שמגר כיועץ המשפטי לממשלה, והוא היה הפוסק האחרון.

…ד״ר חשין חינך דורות של מתמחים שהמדינה לא מפסידה אף פעם. אם בית המשפט פוסק נגד המדינה, פירוש הדברים שנעשה הישר והטוב. ובלשונו, "יצרתי לעצמי סלוגן כזה. אני אומר לעצמי: אני פרקליט מדינה. פרקליט מדינה פועל למען הצדק, לכן תמיד אני זוכה. אין תיק שאני מפסיד בו. כשאני זוכה – זכיתי, כשאני מפסיד – הצדק ניצח, ואני הרי בעד הצדק, לכן ניצחתי גם במקרה שהפסדתי. אני תמיד זוכה". חשבתי שזו גדלות נפש מצד ד"ר חשין, אימצתי את התורה הזאת והעברתי אותה למי שהתמחו אצלי במחלקת הבג"צים.

…בשנת 1972 נפל דבר. הכנסת חוקקה את חוק הבחירות למועצת הרבנות הראשית, ומכוחו התעורר הצורך בבחירות חדשות לרבנים הראשיים. בסופו של דבר נבחרו הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף, אך לכך קדמו הליכים משפטיים רבים וסבוכים. …ד"ר מישאל חשין הוזמן למעמד המינוי החגיגי (של הרבנים החדשים) והוא הודיע שיביא גם אותי. נאמר לו שהדבר בלתי אפשרי כיוון שאני אישה. ממש לא ייאמן. חשין הודיע שאם כך – גם הוא לא יבוא. אחרי כמה שעות התקבלה הודעה שאני יכולה להצטרף אליו ובלבד שאתלבש באופן צנוע. הימים היו ימי שמלות המיני ובמלתחתי לא היה לבוש צנוע די הצורך. רכשתי חצאית שחורה ארוכה, המגיעה עד מעבר לברך, וחולצה לבנה עם שרוולים ארוכים. חשין, אגב, דרש לדעת כיצד בדיוק בכוונתי להתלבש, והגעתי ביחד איתו להיכל שלמה, שם התכנסה האספה הבוחרת.

אירוע בחירתם של הרבנים גורן ועובדיה זכור לי כאילו היה זה היום. האולם היה מלא מפה לפה בגברים בחליפותיהם השחורות. הנשים היחידות היו מחלקות התה (שלגביהן לא התעורר כנראה כל קושי) ואנוכי בחצאית הארוכה ובחולצתי ארוכת השרוולים בעיצומו של יום סתיו לוהט. עם השלמת תהליך הבחירה דיווח חשין למאיר שמגר בטלפון שעמדנו במשימה. יצאנו יחד עם חברי ועדת הבחירה לחגוג במסעדה ירושלמית ידועה וכשרה למהדרין.

(במאמר המלא עונה נאור על שאלת המפתח – מיהו הלקוח של פרקליטי המדינה במחלקת הבג"צים. לא המדינה, למקרה שתהיתם, אלא "האינטרס הציבורי" כפי שהפרקליטים מבינים אותו)

למה לי פוליטיקה
1970: עו"ד יורם ברסלע, שהיה משנה ליועמ"ש, נזכר כיצד נהג היועץ כשלא רצה לייצג את הממשלה בבג"ץ "מיהו יהודי"

בראשית שנת 1968 עתר בנימין שליט לבית המשפט הגבוה לצדק כנגד שר הפנים על כך שמשרד הפנים סירב לבקשתו לרשום את שני ילדיו כחסרי דת ובסעיף הלאום לרשמם כיהודים. הסירוב לבקשה היה הואיל ואמם של שני הילדים לא הייתה יהודייה. הגברת שליט הייתה נכדתו של סיר פטריק גדס, מחשובי האדריכלים המודרנים, ומי שתכנן את העיר תל־אביב בשנת 1927.

העתירה הגיעה ליועץ המשפטי לממשלה דאז, מר משה בן־זאב. איש נהדר, רחב אופקים, אדם צנוע, יסודי ומשפטן ערכי. בן־זאב סבר כי לא ניתן להגן על העתירה וכי יש להיענות לדרישת שליט. גם שר המשפטים יעקב שמשון שפירא (איש מפא"י) סבר כי לא ניתן להגן על עמדת משרד הפנים (בראשות השר משה שפירא, איש המפד"ל) אולם הבין שהדבר עלול ליצור משבר ממשלתי.

מה עושים? במהלך הדיון העלה שר המשפטים את הרעיון הבא. נטיל את ייצוג המדינה בתיק זה על יורם ברסלע (הייתי אז סגן לפרקליט המדינה במחלקת הבג"צים). עמדת שר הפנים תואמת את השקפת עולמו הדתית של יורם ברסלע, כך אמרו, והוא לא יתקשה לייצג את עמדת שר הפנים. עיינתי בעתירה ואמרתי לראש מחלקת הבג"צים מישאל חשין, זה תיק מאוד עקרוני. אני סבור שהיועץ המשפטי לממשלה אמור לייצג את המדינה בתיק עקרוני שכזה. חשין צחק ואמר, אנו סבורים כי היא לא ניתנת להגנה מבחינה משפטית, התיק הופל עליך בכוונת מכוון.

…ברוב של חמישה נגד ארבעה, החליט בית המשפט לקבל את העתירה, ולהורות לשר הפנים להשאיר העמודה "דת" ריקה ולרשום בעמודה "לאום" – "יהודי" על פי הצהרתו של האב – המבקש. אעיר כאן שתיים; רוב השופטים סברו כי למעשה לא עומדת כאן לדיון והכרעה השאלה מיהו יהודי, אלא השאלה היא מה סמכות פקיד המרשם לפי חוק מרשם האוכלוסין. חוק המרשם הוא חוק חילוני שעניינו טכני, סטטיסטי. אין אפשרות לצקת בו תוכן דתי.

(כשתומכים בעותרים, שולחים לזירה את מש"ק הדת)

טייסות זה טוב
1995: השופטת מיכל צוק־שפיר, ראש בתי הדין המטפלים בעתירות מסתננים, מסבירה שצריך לשנות מהיסוד את הגדרת תפקידי הלוחמה כך שיתבססו על תכונות נשיות

אם התוצאה שהגיע אליה בית המשפט העליון בפסק דין מילר (שפתח את שערי קורס טיס לנשים, י"י) הינה כה טריוויאלית, ואם היא ברורה כל כך לילדי בית הספר, בנים ובנות כאחד, אז למה צריך בכלל לכתוב עליה ומה עוד יש לומר?

אבקש להציע נקודת מבט של פמיניזם רדיקלי. לדעתי, הן השופטים מצא ושטרסברג־כהן והן השופטת דורנר נצמדו בסופו של יום אל אמות מידה מוחלטות הנוגעות לשירותן של נשים בצבא. הם קובעים שנשים יכולות להשתלב במערך חיל האוויר בתפקיד טייסות מתוך הנחה שהן טובות דיין לתפקד בחיל האוויר במתכונתו הנוכחית. שופטי הרוב לא הרהרו אחר התפיסה של הטייס האידיאלי ולא התייחסו לצורך לבחון מחדש את עקרונות היסוד ואת המשמעות של חיל אוויר ישראלי, בו תשולבנה נשים. מנקודת מבט של פמיניזם רדיקלי, מחובתו של צבא המבקש להבטיח שוויון אמיתי ומהותי לנשים המגויסות אליו, לבחון מחדש בחינה יסודית את האתוס שחיל האוויר הישראלי בנוי עליו. להתאים את הדרישות והתפיסות שלפיהן הוגדר תפקידו של טייס לטובת גיוס נשים כטייסות.

"חשיבתי ורגשותיי"
1987: אילה פרוקצ'יה נזכרת כיצד פתחה את בתי הקולנוע בשבת. פרוקצ'יה הייתה יועצת משפטית במשרד המשפטים מ־1973 עד 1987, וכיהנה בבית המשפט העליון במשך עשור

שגרת העבודה הקשה של השופט וגודל האחריות בקבלת החלטות מטילים לא אחת עומס רגשי ומועקת התלבטות. אבל בצד אלה, יש גם רגעים של סיפוק פנימי עמוק המביאים אפילו לתחושת אושר.

הימים הם ימי שנת 1987, ואני שופטת בתחילת דרכי, חודשים ספורים לאחר מינויי, ומכהנת בבית המשפט לעניינים מקומיים בירושלים. בית משפט זה, המוחזק כערכאה הנמוכה ביותר במערכת השפיטה, שוכן בבניין ישן מט לנפול, ועוסק בנושאים כמו דו"חות חנייה אסורה, הפרות של דיני רישוי עסקים, הפרות חוקי עזר עירוניים, ועבירות קלות של תכנון ובנייה. והנה, יום אחד מזדמן לשולחני הליך פלילי יוצא דופן בתוכנו, שבו מספר נאשמים מואשמים בהקרנת סרטי קולנוע בירושלים בליל שבת בבתי הקולנוע "אורנע" ו"בית אגרון". האישומים התבססו על חוק עזר לירושלים אשר אסר, בין היתר, על הפעלת בתי קולנוע בירושלים בשבת.

עורכי הדין טענו כי הסדרה של אורחות חיים בעיר, המונעת מטעמים דתיים, כרוכה לא אחת במחלוקת עמוקה בין הציבור הדתי לחילוני. עניינים מסוג זה הם בעלי אופי כלל־ארצי, ומחייבים קביעת מדיניות ארצית כוללת הנתונה למחוקק הראשי. לרשות המקומית אין סמכות להסדיר את אורחות החיים של התושבים מטעמי דת, מאחר שזו לא נקבעה במפורש בפקודת העיריות.

הליך זה אִתגר את חשיבתי המשפטית כשופטת מתחילה, ואת רגשותיי כאזרחית המדינה וכתושבת ירושלים אף מעבר לשאלה המשפטית. האם מותר לשלול מהציבור החילוני בירושלים את זכותו הבסיסית לבלות את יום השבת על פי דרכו? האם מותר לכפות עליו איסורים מוחלטים מטעמים שבדת, המכתיבים את אורחות חייו ואינם מתחשבים כהוא זה בבחירתו בחופש מדת?

…פסק הדין התקבל בירושלים ברגשות קיצוניים על ידי המגזר הדתי והחילוני כאחד. התושבים החילונים צהלו וראו בכך אות לבשורת חופש חדשה שנחתה עליהם במפתיע. הציבור הדתי היה המום, מזועזע ופגוע עד עמקי נשמתו. התסיסה הקשה ברחוב החרדי נמשכה זמן רב, למעלה משנה, ובמהלכה אירעו מחאות והפגנות המונים של קבוצות דתיות בצד התנכלויות ואיומים כלפיי באופן אישי, וכלפי משפחתי. לקול מצהלות החילונים, מספר בתי קולנוע בירושלים החלו להקרין בקביעות סרטי קולנוע בליל שבת. לפסק הדין היתה גם השפעה כלל־ארצית, ובעקבותיו ברשויות מקומיות אחרות, שבהן נאסר עד אז להקרין סרטים בשבת, החלו גורמים שונים להפעיל בתי קולנוע בשבת על רקע רמה כזו או אחרת של התנגדות מצד הקהילה הדתית־חרדית.

פסק דין זה ניתן במידה רבה בזכות טיעונם הבלתי שגרתי של באי כוח הנאשמים, והיא עדות למשקל הרב שיש לטענות בעלי הדין ונציגיהם בפיתוח המשפט וזכויות האדם. יכולתו של שופט להביא לשינוי בעל ערך באורחות החיים של בני אדם היא פרי הליך המזדמן אליו במקרה, בנסיבות שאין לו עליהן שליטה; אך משנקרה הליך כזה בדרכו, המשפט נותן בידיו כלים לפעול ולשנות. היכולת להביא לשינוי אינה נתונה רק לערכאה גבוהה, אלא מצויה בכוחו הפוטנציאלי של כל שופט, ובכלל זה שופט בתחילת דרכו, בערכאה דיונית ראשונה.

(המתכון של פרוקצ'יה: רעידת אדמה באדיבות שופטת זוטרה לעניינים מקומיים)

אוי לו לבית המשפט
1995: מרים רובינשטיין, לשעבר משנה לפרקליטת המדינה (עניינים אזרחיים) ומי שייצגה את המדינה בתיק בנק המזרחי שפתח את המהפכה השיפוטית, מצטטת את אהרן ברק, שעיצב את פסק הדין

סיפר הנשיא ברק: "כשאני כתבתי את פסק דיני בבנק המזרחי המאוחד חשתי את משק כנפי ההיסטוריה. חשתי כי הנה זכינו לאפשרות שהכנסת העניקה לנו להצהיר כי בכוחה של הכנסת ליתן חוקה לישראל. חשתי כי אנו מצויים ברגע היסטורי, בו אנו מכירים בכוחה של הכנסת (כרשות מכוננת) להטיל מגבלות על כוחה של הכנסת כמחוקק לפגוע בזכויות אדם. חשתי כי אם לא ניענה לאתגר שההיסטוריה העמידה בפנינו בפרשת בנק המזרחי, רעיון החוקה והיכולת להטיל מגבלות על כוחה של הכנסת לפגוע בזכויות האדם עלול להיפגע קשות. אמרתי לעצמי אותה עת, כי אוי לו לבית משפט עליון שפוסק בכל יום שני וחמישי פסיקה עקרונית כזו העולה מפרשת בנק המזרחי – אך אוי ואבוי לו לבית משפט שניתנה לו ההזדמנות בפרשת בנק המזרחי לפסוק פסיקה עקרונית זו, והוא החמיץ אותה".

אילה פרוקצ'יה: "פסק הדין התקבל בירושלים ברגשות קיצוניים על ידי המגזר הדתי והחילוני כאחד. התסיסה הקשה ברחוב החרדי נמשכה זמן רב, למעלה משנה, ובמהלכה אירעו מחאות והפגנות המונים של קבוצות דתיות בצד התנכלויות ואיומים כלפיי באופן אישי, וכלפי משפחתי"

ואכן, גם אנו העוסקים בפרשה מטעם המדינה חשנו בחשיבות העניין. כשלעצמי ראיתי זכות להיות מעורבת בפרשה זו. הייתה זו גם הזדמנות להרחבת הדעת בנושאים העומדים ברומו של עולם המשפט במדינה דמוקרטית.

פסק הדין בפרשת בנק המזרחי, גם אם לא יצר את המהפכה החוקתית שכוננה – כאמור – הכנסת, בשונה מן הדימוי הרווח, נתן לה לבוש משפטי תוך עיצוב כלים לשמירה על כבודה של הכנסת כמחוקקת חוקים רגילים ומכוננת חוקי יסוד של מדינת ישראל, בצד הגנה על זכויות האדם.

אין גוף מעל לחוק
1984: יצחק זמיר נזכר בפרשת קו 300. פרופ' זמיר היה היועמ"ש בשנים 1978־1986 ושופט ביהמ"ש העליון בין 1994 ל־2001

בספטמבר 1985, כאשר מלאו שבע שנים לכהונתי כיועץ משפטי לממשלה, הודעתי לשר המשפטים משה נסים על רצוני לפרוש ממשרתי. יום לפני המועד שבו תכננתי לפרוש באו ללשכתי שלוש משפטניות בכירות: דורית ביניש, יהודית קרפ ויהודית צור. יש להן, כך אמרו, מידע מרעיש. על יסוד רמזים שהגיעו אליי קודם לכן, שיערתי כי המידע מתייחס לפרשת קו 300.

לדורית, שהיו לה קשרי עבודה עם אנשי שב"כ, נודע כי שלושה מראשי שב"כ הודחו מתפקידיהם בנסיבות מסתוריות: ראובן חזק, שהיה המשנה לראש שב"כ; פלג רדי, ראש אגף זרים; ורפי מלכא, ראש אגף כוח אדם. מה קרה? תעלומה. היא הצליחה להיפגש בחשאי עם שלושת המודחים ולשמוע מהם את סיפור הפרשה. וזה הסיפור: לאחר שצוות שב"כ סיים את החקירה של שני המחבלים שחטפו את קו 300, הורה ראש שב"כ אברהם שלום לאהוד יתום, ראש אגף מבצעים, להרוג את המחבלים. יתום העלה את שני המחבלים על טנדר, לצידם של אנשי שב"כ, התרחק מן המקום, והם הרגו את המחבלים במכות אבן בראש. לאחר מכן הסיעו את הגופות לבית החולים באשקלון.

לראש הממשלה שמיר נודע שהמחבלים נתפסו חיים ונהרגו, הוא זימן את ראש שב"כ כדי לשמוע מה קרה, ושמע מפיו את האמת. אך מדוע הורית להרוג אותם? תמה ראש הממשלה. ראש שב"כ השיב שעשה זאת לפי הוראה של שר הביטחון. ראש הממשלה הופתע, וביקש לברר אצל שר הביטחון אם ומדוע נתן את ההוראה. שר הביטחון נדהם לשמוע שכך אמר ראש שב"כ, והכחיש זאת באופן מוחלט ונמרץ. או אז החליט שר הביטחון להקים את ועדת זורע שתחקור את האירוע. כאשר ראש שב"כ שמע על ההחלטה, הוא דרש שאיש שב"כ, יוסי גינוסר, יצורף כחבר הוועדה.

הצירוף של גינוסר כחבר בוועדת זורע לא היה תמים. לפי התוכנית, יוסי גינוסר קיבל על עצמו להיות חבר בוועדה לא כדי לקדם את החקירה אלא כדי לשבש אותה: להרחיק כל חשד שאנשי שב"כ הם שהרגו את המחבלים על פי הוראה של ראש שב"כ. גינוסר תדרך את העדים והתוכנית הצליחה: דו"ח ועדת זורע ניקה את שר הביטחון מכל אחריות; גם השב"כ יצא נקי מכל חשד.

נדהמתי לשמוע את הסיפור, ושאלתי את עצמי מה עליי לעשות עכשיו, לאחר שהודעתי ברבים על כוונתי לפרוש ממשרתי. מצד אחד, הפרשה נחקרה, הסתיימה, ולא נותר ממנה זכר בתקשורת. אני יכול, במהלך הדברים הטבעי, לפרוש ולהניח את הטיפול בפרשה למי שיבוא במקומי. האם, בכל זאת, אפתח חזית נגד שב"כ?

שב"כ היה כביכול מחוץ לתחום: ממלכה סגורה ומסוגרת, נשלטת ללא עוררין על ידי ראש שב"כ, שהטיל אימה ועורר הערצה לא רק במסגרת שב"כ אלא גם בממשלה עצמה. וכעת, בפעם הראשונה, מדובר במאבק גורלי נגד ראש שב"כ עצמו, שנחשד בביצוע העבירות החמורות ביותר. האם בכלל יש סיכוי למאבק כזה, בייחוד כאשר אני נמצא עם רגל אחת מחוץ למערכת? בלב כבד החלטתי שאני מקבל על עצמי את הטיפול בפרשה, ודוחה את מועד הפרישה ממשרתי עד לאחר סיום הטיפול. וכך הודעתי לצוות שהביא את הידיעה אליי. הסכמנו שננהל את המאבק ביחד, תוך שמירה על הסודיות שהוכתבה על ידי הצנזורה.

…ניהלנו חקירה. התברר לנו שראש הממשלה יודע הכול, אך מסרב להתערב. שלושת בכירי שב"כ המודחים נותרו מחוץ למחנה: בודדים, מנותקים ומנודים. לאחר סירובים חוזרים ונשנים נפגשתי עם ראש השב"כ בארבע עיניים, והוא הודה בפניי כי סיפור האירוע, אותו שמענו משלושת הבכירים המודחים, הוא סיפור אמת.

בינתיים שמעון פרס החליף את שמיר בראשות הממשלה. פרס התנגד לפתיחה בחקירה משטרתית. הכנתי כתב אישום בעצמי אולם המפכ"ל תודרך שלא לפגוש אותי ולא לקבל אותו. זומנתי לפגישה, פרס ושמיר ניסו ככל שיכלו (רבין ישב ולא הוציא הגה מפיו) לשכנע אותי לסגור את התיק. לא שוכנעתי.

ואז, במפתיע, חל שינוי דרמטי. מישהו הדליף לטלוויזיה את דבר המשבר הקשה והמתמשך ביחסים שבין הממשלה לבין היועמ"ש. הפרשה הפכה להיות נושא מרכזי בשיח הציבורי. בתוך זמן קצר התברר שכמעט כל התקשורת, ונראה היה שכמעט כל הציבור, היו נגד הדרישה לחקור את הפרשה. באחד ממשאלי דעת הקהל כמעט תשעים אחוז מן הנשאלים תמכו בעמדת הממשלה.

איש השב"כ רפי מלכא הגיש עתירה לבג"ץ בדרישה להחזירו לתפקידו, וראש הממשלה חשש מן הדיון בבג"ץ. לכן כינס פגישה שבה סוכם על מינוי יועץ משפטי חדש, והוא שיופיע בפני בג"ץ. יום לאחר מכן, ב־1 ביוני 1986, בישיבת הממשלה השגרתית, הועלתה בהפתעה מוחלטת הצעה למנות את יוסף חריש למשרת היועץ המשפטי לממשלה בתוקף מיידי. היה עליי להתפנות מן המשרד עוד באותו יום.

…הפרשה הוכיחה כי אין להאמין באופן עיוור לכל ההודעות הרשמיות היוצאות מגופים ציבוריים, נכבדים ככל שיהיו; כי ייתכן שאנשי שלטון יסתתרו מאחורי טענה של ביטחון המדינה, ללא כל יסוד, רק כדי לגונן על אינטרסים; כי העצמאות המקצועית של היועץ המשפטי לממשלה חיונית כדי להגן על שלטון החוק, גם מפני התנכלות של אנשי שררה; כי לתקשורת עצמאית נודע תפקיד מן המעלה הראשונה בחשיפה של כשל ועוול במערכת השלטון ובפיקוח על השלטון שלא יעשה שימוש לרעה בסמכויות העצומות שהציבור הקנה לו.

לעיתים אני נשאל כיצד היה בי האומץ לעמוד נגד הממשלה ומול הטענה של סכנה לביטחון המדינה. התשובה שלי היא שלא הייתי זקוק לאומץ, שכן חשתי שאין לי ברירה, יהיה אשר יהיה. לא היה בי ספק שאסור בתכלית האיסור להשלים עם מה שקרה ולתת אישור בשתיקה לדרך שבה התנהל שב"כ. לנגד עיניי ריחפה כל הזמן התמונה של משטרה חשאית שעומדת מעל החוק ועושה כרצונה, כפי שפעלו משטרות חשאיות במשטרים עריצים. (…) אם ראש שב"כ, הגוף החשאי כל כך והעוצמתי כל כך, רשאי להחליט את מי ומתי ניתן להרוג, להוליך במרמה את רשויות המדינה, ואפילו להעליל על אחרים, וכל זאת בידיעה ובהשלמה של היועץ המשפטי לממשלה, הדרך תהיה פתוחה להפוך את מדינת ישראל למדינת משטרה שאין בה ערך לזכויות אדם ואף לחיי אדם. לדעתי, התועלת החשובה ביותר שצמחה מפרשת קו 300 היא המודעות של כל הרשויות, ולא רק שב"כ, כי בישראל אין גוף העומד מעל החוק.