בשנה שעברה, בפורום בהשתתפות משפטנים בכירים בשירות הציבורי, אחד הנוכחים סיפר על דילמות אתיות ומקצועיות שנתקל בהן בשנות עבודתו כיועץ משפטי, ועל הפתרונות שהגה. יש לנו מכנה משותף, אמרתי לו לאחר שסיים את דבריו. גם אני כמוך מאמין שישראל תשגשג רק אם תשמור על זהותה כמדינה יהודית ודמוקרטית, וגם אני כמוך עוסק בדילמות ציבוריות המצויות על התפר הזה. אבל יש בינינו הבדל בולט. כמו כל רץ למרחקים ארוכים, לפעמים נתפסים לי שרירי צד ימין ולפעמים שרירי צד שמאל. השרירים מימין אמונים על זהותה היהודית של המדינה. כשהם כואבים, אני נותן קשב לנושאים כמו חוק הלאום, ההתיישבות היהודית, סוגיית המסתננים וכדומה. שרירי צד שמאל אחראים על תפקודי זהותה הדמוקרטית־אוניברסלית של ישראל. כשהם נתפסים אני מזרים דם לעיסוק בסוגיות כמו שחיתות שלטונית, זכויות עצירים או מסורבות גט. אבל כשאני מקשיב לסיפורים שלך עולה במחשבתי דימוי של סייף שמאלי שמשתמש אך ורק בשרירי צד שמאל. הם היחידים שנתפסים לו בפעילות השוטפת. הם היחידים שמקבלים עיסוי וטיפול. שִחזרת סדרת מאבקים שניהלת, וכולם הסתיימו בניצחונות של ערכים פרוגרסיביים. לא הבאת אפילו סיפור אחד שבו ביכרת ערך לאומי.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ניסיון חטיפה בשומרון: צעירה אולצה להיכנס לרכב ונמלטה
– מה עושים כשהילדים לא רוצים לשים מסכה?
– גמזו מהמר: ייצוב נתוני התחלואה ללא סגר
נזכרתי בשיחה הזו כשהנחתי מידי את הספר "שורשים במשפט" (בהוצאת נבו), פרויקט של משרד המשפטים המשתרע על פני קרוב לאלף עמודים. המשנה ליועמ"ש דינה זילבר היא שיזמה את הוצאת הספר לאור, וגם ערכה אותו. בין בכירי המשרד, זילבר היא המזוהה ביותר עם ה"אתוס" של מערכת הייעוץ המשפטי. בספרה הקודם, "בשם החוק", עסקה במורשת היועצים המשפטיים לדורותיהם; בספר הנוכחי קיבצה לא פחות מ־142 כותבים, אנשי משרד המשפטים בהווה או בעבר, וכל אחד מהם בחר אירוע שהותיר את חותמו בהיסטוריה ובמורשת הקרב המשפטית של מדינת ישראל. המאמרים מחולקים לפי שנים, מתש"ח ועד תשע"ט; חלקם עוסקים בסוגיות חוקתיות טעונות פוליטית, וחלקם בסוגיות אזרחיות. "הפרויקט דולה מתוך היומיום המשפטי את רגעי המשבר, המפנה, המחלוקת והשיאים החשובים במשפט הישראלי, ומסביר כיצד באמצעותם, בהדרגה, לעיתים מבלי לתת על כך את הדעת בזמן אמת, הפכנו למי שאנחנו", כותבת זילבר בדברי הפתיחה.
באופן לא מובן מאליו לנוכח העובדה שהכותבים הם עורכי דין – וזה המקום לפרגן לעבודת העריכה של זילבר – הטקסטים קריאים, לא ארוכים, ונגישים גם לקוראים שאינם משפטנים. אך כשמביטים על היצירה בכללותה, מגלים ש־140 מ־142 הפרקים מספרים על ניצחונות של ערכי הדמוקרטיה הליברלית וזכויות האדם. רק שניים מוקדשים למאבק לקידום זהות יהודית או ערך לאומי. כתבו אותם פרופ' נחום רקובר וד"ר מיכאל ויגודה, שסיפרו על מאמציהם לשילוב המשפט העברי בפסיקה הישראלית.
חשוב לחדד: ברבים מ"הניצחונות השמאלניים" המתוארים בספר יתמכו גם אנשי ימין ליברליים. למשל, לא תמצאו בימין רבים החושבים שראוי להתיר לשב"ס להשתמש בחוקן כדי למנוע הברחות סמים לכלא, או שיש מקום לחוק שקבע איסור פלילי על משכב זכר – חוק שבוטל רק ב־1988. אבל הנקודה החשובה היא היעדרו המוחלט של איזון בין ה"יהודית" ל"דמוקרטית". אין בספר אפילו התחלה של ניסיון לייצר אותו. אנשי ימין פופוליסטים מרבים לדבר לאחרונה על "הפרקליטות שבתוך הפרקליטות". המסקנה ממיזם "שורשים במשפט" היא שאין דבר כזה – אין גוף פנימי שמטה את הפרקליטות שמאלה. נכון יותר לומר שזהו הדי־אן־איי העמוק של הארגון. זהו כיוונו לפי הגדרות היצרן, ולא משנה כמה חובשי כיפות יסתובבו שם. אפילו היועמ"ש אביחי מנדלבליט, שמילא במשך עשרות שנים שורה של תפקידים בכירים במערכת המשפט, בחר להקדיש את מאמר המורשת שלו להתנגדותו לחוק הסדרת ההתיישבות היהודית ביו"ש.
בררתי מתוך הספר טעימות מן החידושים שהוא מלא בהם. יש קטעים ארוכים יחסית, ויש נגיעות נקודתיות. כמה מהכותבים היו מראשי המערכת, ואחרים היו ברגים קטנים. חלק מהסיפורים זכורים וידועים, חלקם שוליים ונשכחים, ואחרים נחשבים מאוד רק בחוגים המשפטיים אך לא מוכרים כמעט בציבור. כולם מלמדים משהו על האתוס של מערכת המשפט הישראלית.
הסיפורים, האנקדוטות והפרשנות יתפרסמו מחר (ו') במוסף דיוקן של מקור ראשון
