סוונטה פבו חיכה לרדת הלילה כדי שיוכל להתפנות למה שעניין אותו באמת. בימים חקר וירוסים במעבדה לביולוגיה מולקולרית, ובלילות שקד על פרויקט סודי מטעם עצמו. פעם חלם להיות אינדיאנה ג'ונס, לגלות מומיות כמו אלה שראה בטיול במצרים. לא סתם נרשם ללימודי אגיפטולוגיה באוניברסיטת אופסלה, אלא שאז גילה שהירוגליפים פחות מעניינים אותו, עבר ללמוד רפואה, ולבסוף החליט לחקור את הביולוגיה של התא. שיגעון המומיות, עם זאת, לא הרפה ממנו – אם לא יגלה אותן בעצמו, הוא יגלה לפחות את מה שמסתתר בתוכן. למיטב ידיעתו, איש לפניו לא ניסה להוציא מגופות עתיקות את הדי־אן־איי, ספר ההוראות של קיום החיים שנחבא בגרעין התא; רבים חשבו שהחומר הגנטי מתפרק מיד עם מותו של בעל החיים. אבל מי יודע, אמר לעצמו פבו, אולי אם יצליח במשימה, יעזרו הממצאים לשפוך אור חדש לגמרי על ההיסטוריה הקרובה והרחוקה.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– "הרב שטיינזלץ פתח את שערי בית המדרש לכולם"
– עדיין בועט: קבלן האליפויות של העשור הקודם בכדורגל לא הלך לשום מקום
– פרא אדם: סיפורה של קאיה
לצורך המחקר הסודי הגניב לו פרופסור מהמחלקה לאגיפטולוגיה דגימות ממומיות מצריות שהוצגו במוזיאון בברלין המזרחית. אחת מהן הייתה של נער צעיר שמת לפני 2,400 שנה. הסטודנט השוודי אסיר התודה קיווה שבזכות הנער ניתן יהיה להתחקות אחר שושלות הפרעונים, ומומיות נוספות יאפשרו לגלות את שורשיו העלומים של תות ענח' אמון – המלך שמת בדמי ימיו ורק מעט ידוע על אודותיו. הוא החל לעבוד על הפרויקט במלוא המרץ, חילץ עקבות מהגנום של החנוט, ואת הממצאים פרסם בכתב־עת עלום במזרח גרמניה. אפשר לדמיין מה רבה הייתה פליאתו אילו גילה בשלב כלשהו כי הוא חולק דמיון גנטי עצום עם המומיה. רק מאוחר יותר הבין פבו שלמעשה פענח את הגנום שלו עצמו. "התברר לי שחלקיק אבק בחדר העבודה מכיל בתוכו הרבה יותר די־אן־איי מחצי גרם של עצם שניסיתי להפיק ממנה דגימה", אמר פעם בריאיון.
בשנים שלאחר מכן זנח את המומיות וניסה להתחקות אחר הגנום של בעלי חיים נכחדים, ממותות למשל. הסיכוי להתבלבל בין די־אן־איי של ממותה לבין זה של אדם הוא נמוך יותר, מה שיכול לחסוך תקלות עגומות. פבו עצמו שכלל עוד ועוד את הכלים ושיטות העבודה כדי למנוע "זיהום" שמקורו בחיידקים או באנשי המעבדה ששוקדים על הפקת הדגימה. הממותות עוד ישובו אלינו בהמשך הכתבה – ואולי גם במציאות – אבל בינתיים הפך פבו לאחד האבות המייסדים של תחום חדש במדעי החיים: פלאוגנטיקה, חקר די־אן־איי קדום של בני אדם, בעלי חיים וצמחים.
העיסוק בדי־אן־איי עתיק צובר תאוצה בשנים האחרונות. חוקרים למדו להפיק דגימות משיניים, שיער, עצמות, זרעים ושאר רקמות של אורגניזמים שחיו בעבר על פני כדור הארץ. לפני כעשור הצליחו פבו וצוותו להשלים מיצוי ומיפוי מלא של גנום הניאנדרטלים, אוכלוסייה של אדם קדמון שחיה גם במזרח התיכון. אחרים הצליחו לרצף את הגנום של מינים שהפכו לסמל ההכחדה – כמו הזאב הטסמני, שעוד הסתובב באוסטרליה בראשית המאה ה־20, והקואגה, תת־מין של זברה שנעלמה במאה ה־19.
בעזרת הכלים החדשים למדו חוקרי אבולוציה איך עיצבו שינויי אקלים את האנטומיה וההתנהגות של מין מסוים, ומיהם בני משפחתו. העלות הגבוהה של ריצוף הגנום, התקצרה בכמה ספרות עם שכלול הטכנולוגיה. מדענים שבראש מעייניהם עומדת ההיסטוריה הצליחו להתחקות אחר חמישה דורות מאבותיו של תות ענח' אמון הנזכר, כולל אביו ואמו, וללמוד עוד על אוכלוסיות אנושיות עתיקות. על אחת מהן, שהתהלכה כאן בארצנו, למדנו ממש לאחרונה – הכנענים שחיו באזור בתקופת הברונזה.
לא רבות ידוע על מוצאם של עמי כנען, אלה שלפי המתואר בתנ"ך ישבו כאן בעת שבני ישראל הגיעו לארץ המובטחת. ככל הנראה הם חיו בערי מדינה מבוצרות היטב שבראש כל אחת מהן עמד מלך, ונהנו מתרבות חומרית מפותחת במגוון תחומים, כמו קדרות, מסחר, תעשיית מתכת ובניין. הטכנולוגיות החדשות אפשרו לחוקרים לקחת 73 דגימות מחמישה אתרים כנעניים שונים – מגידו, חצור, אבל בית מעכה, יהוד ובקעה שבירדן – ולבדוק מה מספר לנו הגנום של יושביהם. את ממצאיהם הם פרסמו לפני כמה שבועות בכתב־העת Cell.
"בשנת 2004 נולד תחום חדש שאפשר לקרוא לו היסטוריה מולקולרית", אומר פרופ' לירן כרמל מהמכון למדעי החיים באוניברסיטה העברית, אחד ממובילי המחקר. "התחום הזה מתמקד בדי־אן־איי עתיק – לא רק בטווחים רחוקים של מאות אלפי שנים, אלא גם בהיסטוריה הקרובה יותר, 2,000 או 3,000 שנה אחורנית. יש בידינו היום כלי חדש שמסייע לנו לענות על שאלות היסטוריות, ומנפק תובנות שפעם לא יכולנו להגיע אליהן. בהתחלה הוא שימש בעיקר באירופה ושינה את ההבנה לגבי מה שאירע שם, ולאט־לאט התחיל להתפשט לשאר העולם. ובכל זאת, פה באזור לא נעשתה באמצעותו אף עבודה כמעט. החלטתי ליזום פרויקט מקומי, ויחד עם שותפיי באוניברסיטה העברית, באוניברסיטת תל־אביב ובמוסדות נוספים בעולם, אני עובד כבר כמה שנים על הגנום הכנעני".
למה דווקא כנענים?
"כי תקופת הברונזה היא אחת התקופות הכי מעצבות בהיסטוריה האנושית של האזור. בה נוצר והתהווה העם היהודי, וזו נקודה קריטית בהתפתחות ההיסטורית של כל האוכלוסיות באזור.
"התנ"ך מכנה את העמים הנמצאים כאן בכל מיני שמות שונים בהתאם לאזורי המגורים שלהם, אבל מבחינת התרבות החומרית שלהם, כפי שהיא משתקפת בארכיאולוגיה – זו אותה תרבות בדיוק. אחת השאלות שעניינו אותנו הייתה האם הם גם מציגים אותה גנטיקה, כלומר האם הם למעשה עם אחד. והתשובה היא – כן, במקביל לדמיון התרבותי יש דמיון גנטי בין אזורי ההתיישבות השונים. הכנענים חיו בערי מדינה שכל אחת מהן שלטה על אזור מסוים, אבל מבעד למשקפיים הגנטיים שלנו מדובר באותם אנשים, והם מראים דמיון ביניהם יותר מכל אוכלוסייה אחרת באזור".
הגנטיקה, מראה המחקר, יכולה לשרטט גם תהליכים דמוגרפיים שהתרחשו בעבר הרחוק. קחו למשל שלושה בני אדם מלפני כ־3,500 שנה ששרידיהם נמצאו בתל מגידו, עיר מדינה כנענית גדולה בתקופת הברונזה. הדי־אן־איי שלהם העלה כי שלושת החברים הם צאצאים מובהקים של מהגרים מהקווקז. יחד עם עדויות ארכיאולוגיות נוספות שמלמדות על קיומה של הגירה מאותו אזור, ומתוארכות לאלף שנים קודם לכן, יכלו החוקרים לקבוע שהנדידה האנושית הזו התמשכה על פני כמה מאות שנים לפחות. "בדגימות שלנו ראינו חתימה מובהקת של הקווקז, אזור הזאגרוס", אומר כרמל. "האוכלוסיות האלה הגיעו לאזורנו והתערבבו עם התושבים שהיו כאן קודם. הכנענים שאנחנו מוצאים הם בערך 50־50 מבחינת התערובת שלהם – חצי מהגנטיקה הגיעה מבחוץ, וחצי מהאזור שלנו".
התגובות השונות ברשת האינטרנט למחקרם של כרמל ושותפיו מלמדות שגם דיון אקדמי אובייקטיבי על אודות מוצאו של עם קדום, עלול להיות נפיץ. הרי לפני כשנתיים קבע אבו־מאזן בנאום מול מועצת הביטחון של האו"ם כי "אנחנו בני הארץ הילידים. 5,000 שנה הפלסטינים נמצאים על האדמה הזו, הפלסטינים הם צאצאי הכנענים". יו"ר הרשות הפלסטינית הוסיף כי "זו האמת ההיסטורית ואיש לא ישנה אותה או ישכתב אותה".
"השאלה 'מיהו כנעני אמיתי' שמסתובבת בפוליטיקה המקומית, טומנת בחובה כל מיני השלכות אפשריות – למי יש זכות ראשונים, מי היה פה קודם", אומר כרמל. "מובן שלנו, החוקרים, אין כל כוונה להיכנס לכך. אני יודע שהנושא הזה מעורר המון אמוציות. ההסתכלות על אוכלוסיות אדם עתיקות מהלכת קסם על אנשים מסוימים, ומעוררת כעס אצל אחרים. אני לא מתרגש מהכעס, המטרה שלי היא לעשות מדע".
אם בסוגיות נפיצות עסקינן – יש לכם כוונה לחקור גם די־אן־איי של יהודים?
"אני מקווה שכן, כי זה נושא מרתק. מהבחינה הטכנית, האתגר הזה משתנה לפי התקופה ההיסטורית שבוחרים לבדוק. יהיה קל יחסית למצוא חומר גנטי של יהודים מהתקופה הרומית, אבל אם נרצה לחקור יהודים מימי ממלכות ישראל – תקופה שאותי באופן אישי מעניינת מאוד – זה כבר יהיה קשה יותר. נניח שמוצאים קבר באזור שהיה שייך לממלכת ישראל: לכי תדעי אם זה יהודי, או מישהו אחר שגר שם. אני יכול כמובן להסתכל על הדי־אן־איי שלו, אבל בלי קונטקסט ארכיאולוגי טוב, אני לא יודע מי ניצב לפניי וקשה לי לתת פרשנות".
מטייל בן 5,000
בין אם אתה יבוסי, גרגשי או יהודי, ארץ ישראל לא מסבירה פנים לדי־אן־איי קדום שרוצה להשתמר בה. אם בתנאים אופטימליים ישרוד החומר הגנטי מאות אלפי שנים – השיא אגב נרשם ב־2013, כאשר רוצף גנום של סוס בן 700 אלף שנה – כאן בארץ ימחאו כפיים אם הוא יחזיק מעמד 15 אלף שנה. מה שכן, עצם אחת צפופה וקשה שנמצאת בגולגולת מסייעת במשימת השימור – עצם הפטרוס, שמיקומה הפנימי מגן עליה באופן יחסי מפני זיהומים. רבות מהדגימות במחקר הכנענים הושגו באמצעות קידוח עומק בגולגולות שנלקחו מחפירות ישנות או עכשוויות.
מהם התנאים האופטימליים לשרידות של די־אן־איי? קשה לקבוע נחרצות, אבל אין ספק שטמפרטורה נמוכה מאוד ומעטה קרח הם מקדם שימור טוב. מדי פעם מתגלים בעלי חיים נכחדים או גופות אדם שנחנטו בחסות קרחונים. אחד המקרים הידועים אירע בספטמבר של שנת 1991, כשזוג מטיילים גרמנים התהלכו בעמק האצטאל באלפים של צפון איטליה, סמוך לגבול אוסטריה. בשלב מסוים סטו השניים מהשביל, ונבעתו למצוא שם גופה שפניה מופנים לקרקע ופלג גופה התחתון שקוע בקרח. רחמיהם נכמרו על המטייל האומלל שמצא את מותו, כך חשבו, שנים אחדות קודם לכן. אלא שבדיקות פחמן 14 הראו כי חגיגות ה־5,000 כבר לגמרי מאחורי הגופה, שזכתה לכינוי "אצי איש הקרח". הקרחון שמר על איבריו ואביזריו של אצי במשך אלפי שנים, אבל נדרשו רק כמה ימים כדי שסקרנים יחמדו את כליו למזכרת ומחלצים רשלנים יפגמו בירכו.
סיפורו של איש הקרח העלה שורה של תהיות וסוגיות אתיות. נסיבות מותו הפכו לתעלומה בלשית, לאחר שעל בגדיו נמצאו כתמי דם שמקורם באנשים שונים, וסריקות סי־טי ורנטגן גילו ראש חץ בתוך כתפו השמאלית. שאלה משפטית נסבה סביב התגמול על מציאת הגופה – החוק המקומי קובע כי אדם המגלה שריד ארכיאולוגי יקבל רבע מערכו, אך מלבד זוג המטיילים צצו לפתע עוד טוענים לזכות הבכורה. דיון ציבורי התעורר גם בשאלה האם ראוי להציג את אצי לקהל הרחב במוזיאון הארכיאולוגי בבלצנו, או שמא יש להעניק לו קבורה הולמת. כך או כך, מתוקף היותו המומיה במצב הטוב ביותר בעולם, עומד איש הקרח במרכזו של מחקר רב־תחומי, ורצף הגנום שלו מעסיק מדענים רבים.
שריד מעניין אחר שצץ מן הקור הוא עצם קטנה של זרת, שנתגלתה לפני עשור במערת דניסובה שבדרום סיביר. פבו וצוותו, שכבר הכירו את האדם הניאנדרטלי דרך שלל עצמות וגולגולות ושרידי כלים, נדהמו לראות כי העצם הזו שייכת לקבוצת אדם שהם לא מכירים. האדם הדניסובי, החליטו לקרוא לו. עוד התברר שזה לא בכלל לא הוא, אלא היא: הזרת הענוגה השתייכה לנערה בת 13, שחיה לפני כ־50 אלף שנה. הייתה זו הפעם הראשונה שקבוצת אדם מוגדרת על סמך הגנום שלה, ולא בכדי: כל מה שיש לנו מהאדם הדניסובי נכון להיום הוא קצה של זרת, שלוש שיניים, וגם לסת תחתונה שנמצאה על ידי נזיר טיבטי כבר בשנות השמונים ופרסומה בא לה לפני שנה.
והנה בספטמבר האחרון כיכבה על שער כתב־העת Cell תמונה של נערה יפת עיניים ופרועת רעמה שלא תזיק לה מקלחת או שתיים. קבלו אותה: הנערה הדניסובית. במאמר שהתפרסם בכתב־העת בישרו פרופ' כרמל ושותפו ד"ר דוד גוכמן כי הצליחו, על בסיס החומר הגנטי, לשחזר את השלד שלה ואת מבנה פניה. האיור מעורר ההשתאות הוא פרי ידיה של המאיירת המדעית מעיין הראל, ובמעבדתו של כרמל יושב גם פסל ראש של הגברת מהמערה. המאמר זכה לתהודה בעיתונות העולמית, הנערה כיכבה על מסכי הטלוויזיה, וכרמל התראיין תחת כל עץ רענן. כמה חודשים אחר כך גבר המחקר שלו ושל גוכמן על 12 מתחרים, וזכה בתואר "פריצת הדרך המדעית החשובה של 2019" מטעם המגזין היוקרתי Science, עוד במה נאה להתפאר בה.
אז איך בעצם משחזרים פרצוף, אם כל שיש בידך הוא די־אן־איי קדום וקצה זרת? "אין היום דרך טובה להגיע מרצף של גנום לשחזור אנטומי", אומר כרמל. "אני לא יכול לקחת את הדי־אן־איי שלך ולהסיק ממנו איך את נראית. אני יכול להגיד מה צבע העיניים שלך, מה הגובה שלך, מה סוג השיער וצבעו – כמה נתונים פשוטים וזהו. אנחנו פיתחנו כלי חדשני שמסתכל על האפיגנטיקה. כלומר, אנחנו יכולים לא רק להגיד איך נראה רצף הדי־אן־איי של הפרט שלפנינו, אלא גם אילו גנים עובדים אצלו יותר ואילו פחות, איזה מהגנים מתבטא ברמה גבוהה ואיזה ברמה נמוכה. יש לנו היום אפשרות לראות את דפוסי הפעולה של הגנים".
ואיך ירידה בפעילות של גן כלשהו מלמדת אותנו שלנערה הזו היו עיניים גדולות או אף רחב?
"הסתכלנו על מחלות גנטיות שאנחנו מכירים מהאדם המודרני, ואפשר לקשר אותן לגנים מסוימים. אם יש גן שירידה בפעילות שלו מובילה לשינוי באנטומיה – אצבעות קצרות יותר, אוזניים גדולות יותר – הוא יכול לספק לנו עוד נתון אנטומי. מחקרים קודמים שלנו גם נתנו ידע רב על קבוצות האדם השונות ועל פעילות הגנים אצלן, וכך יכולנו להסתכל ולגלות מה קורה כשרמת פעילות של גן יורדת או עולה. במעבדה פיתחנו דרך לשלב ביחד את האינפורמציה הזו, והתוצאה הסופית היא פרופיל אנטומי שאמנם אינו ספציפי לאדם מסוים, אבל הוא נכון לקבוצת האדם הזאת שנקראת דניסובים". כמה שבועות אחרי שנשלח המאמר, חשפה קבוצת חוקרים אחרת את קיומה של הלסת הדניסובית – שהתאימה במדויק למודל המשוחזר במעבדה הירושלמית.
במה הם שונים מאיתנו, האנשים הקדמונים שהשאירו אחריהם כה מעט? מתברר שלא פחות מ־56 תכונות מאפיינות ומבדלות אותם מאיתנו, אבל ההבדלים לא מאוד דרמטיים – גולגולת רחבה, פנים משוכים קדימה שלא מותירים סנטר, שיניים גדולות יותר, אגן רחב וכדומה. אם הנערה הזאת הייתה עוברת לידי אחרי שביקרה במספרה, אני אומרת לפרופ' כרמל, רוב הסיכויים הם שלא הייתי מקדישה לה מבט נוסף. "נכון", הוא מאשר, "אני לא חושב שהיית שמה לב להבדלים בינך לבינה".
איך אתה מסביר את התגובות הנלהבות בארץ ובעולם למחקר שלכם?
"יש התלהבות שמגיעה מהקהל המדעי, מכיוון שמדובר בשיטה חדשה לגמרי, ויש התלהבות שבאה מהציבור הרחב, ולדעתי קשורה בגילוי עצמו. זה הרי נוגע במי אנחנו, איך נוצרנו, ודברים כאלה תמיד שובים את הדמיון. לא ידענו דבר על האדם הדניסובי, ופתאום הוא מקבל פנים. זה מדבר אל אנשים".
קריעת מגילה
בניגוד לציפיות, במעבדתו של כרמל (48) אי אפשר למצוא שלדי דינוזאורים או חלקי לסתות של דניסובים. העבודה שלו היא ממוחשבת, רובה ככולה, ובכל זאת לא פעם אנשים משוכנעים שהוא חפר בעצמו במערה הדניסובית ושָלה גולגולות במגידו. "לפעמים אני מקבל מיילים שמתעניינים בעבודתי הארכיאולוגית, או בעצם שמצאתי", צוחק כרמל. "למעשה למדתי פיזיקה, מתמטיקה וביולוגיה חישובית – תחומים הרבה פחות הרפתקניים".
גם הפקת הדי־אן־איי מעצמות קדומות לא מתבצעת כאן. במחקר החדש על הכנענים נעשתה המלאכה הזו במעבדתו של פרופ' דיוויד רייך, גנטיקאי יהודי־אמריקני מאוניברסיטת הרווארד. רייך, אגב, קיבל לפני כשלוש שנים יחד עם פרופ' פבו את "פרס דן דוד" הישראלי, שהוענק להם על פרויקט הגנום הניאנדרטלי. הוא גם היה מעורב בזיהוי הנערה הדניסובית. כן, צפוף בביצה הפלאוגנטית.
המעבדה לאבולוציה מולקולרית באוניברסיטה העברית היא המרכז הישראלי הגדול ביותר בתחום, אבל גם מעבדה ישראלית אחרת זכתה לאחרונה לקטוף את שער המגזין Cell בזכות די־אן־איי עתיק. צוות רב־תחומי מאוניברסיטת תל־אביב, בשיתוף עם רשות העתיקות ואוניברסיטאות מחו"ל, שקד במשך שבע שנים על מגילות מדבר יהודה, וממצאיו המפתיעים עוררו הדים רבים בעולם המדע.
את המגילות הגנוזות, מהתגליות הארכיאולוגיות המרגשות שהולידה הארץ, אין צורך להציג. 25 אלף פיסות הקלף והפפירוס שהתגלו במערות קומראן ובסביבתן, מעסיקות חוקרים כבר עשרות שנים. למחקר הזה נלווה אתגר שנדמה כבלתי אפשרי: הרכבת חלקי הפאזל לכדי אוסף מגילות מסודר, כך שניתן יהיה להבין אילו מהן משקפות את כת מדבר יהודה ואילו מייצגות את ארון הספרים הכלל־יהודי בסוף ימי בית שני. כאן נכנסים הכלים החדשים לפעולה: אנשי אוניברסיטת תל־אביב בחנו את הדי־אן־איי של עורות בעלי החיים שמהם נוצרו מגילות הקלף. ברוב הגדול של המקרים מדובר היה בכבשים, ולכן צוות החוקרים חיפש שיטה חדשה שבאמצעותה יוכל להבחין בין כבש לכבש. ההנחה הייתה שפיסות שונות שמקורן באותו בעל חיים ספציפי, שייכות גם למגילה אחת. במקביל נדרשו החוקרים להתגבר על משוכת פגעי הזמן – הדי־אן־איי הקדום שבידיהם התפרק והזדהם לאורך אלפיים שנות מערה, ואחר כך בטיפול לא מספיק סטרילי.
שורה של תגליות מרתקות צמחו מהמחקר הזה. אחת המשמעותיות שבהן הראתה כי שני קטעי קלף נכתבו על עור פרה, ושניהם שייכים לשני קטעים מספר ירמיהו. פרופ' עודד רכבי, ממובילי המחקר, הסביר כי בעבר חשבו שאחד מהקטעים האלה אמור להיות מחובר לקטע מגילה אחר – אך זה האחרון התגלה כעשוי מעור כבש. "חוסר ההתאמה בין החיות הפריך את האפשרות הזו. מעבר לכך, פרות זקוקות להמון עשב ומים, ולכן סביר מאוד שעור הפרה לא יוצר באזור מדברי, אלא הובא למערות קומראן ממקום אחר. לממצא הזה יש חשיבות מכרעת, שכן קטעי עור הפרה של ספר ירמיה שהופרדו שייכים למגילות המשקפות נוסחים שונים של ספר ירמיה, הנבדלים גם מן הנוסח בתנ"ך שאנחנו מכירים".
עוד התגלה שקטעי מגילות שנכתבו בשיטה האופיינית לכת מדבר יהודה היו קשורים גנטית זה לזה, ואילו קטעים שנכתבו בשיטות אחרות נבדלים מהם גם מהפן הגנטי. המחקר רב התגליות הדגים כמה רחבה יריעת השימוש בכלי הפענוח של די־אן־איי קדום.
ומהעבר לעתיד. שאלה אחת מסקרנת את כל מי שמתעניין בתחום: מכיוון שניתן להוציא די־אן־איי מיצורים שכבר אינם איתנו, האם נוכל להשיב לחיים את מה שאבד? האם בקרוב בגן החיות הסמוך לביתנו תתהלך ממותה צמרית ומזיעה? האם היונה הנודדת תחזור לעופף במחוזותינו? האם בכלל אנחנו צריכים עוד יונה בעולם? והאם נצליח ליצור את "פארק היורה", רק בלי הקטע שבו הגולם קם על יוצרו?
היום שבו כל זה יקרה – כך טוענות כמה קבוצות מחקר מרחבי העולם – מתקרב בצעדי ממותה. מעבדה מפורסמת בהרווארד מדווחת שהיא אינה רחוקה מהפיכת פיל אסיאתי לממותה; מרכז מחקר ברוסיה מוקדש לעניין ההקמה לתחייה של יצורים נכחדים – מהלך טבעי כשהממותות צצות שם מן הקרח כפטריות אחר הגשם; באוסטרליה ובמקומות אחרים בעולם עובדים על השבתה של היונה הנודדת, ושוקדים על החייאתו של עוף הדודו, שנראה לאחרונה בשנת 1681.
אם דולי אחת כבר שובטה בשנת 1996, מה בעצם הבעיה? ניקח חומר גנטי מבר־מינן נכחד, נשתול אותו בביצית מופרית של בעל חיים קרוב לו, וייוולד לנו כל שנרצה.
"זה לא פשוט כמו שזה נשמע", מצנן כרמל את ההתלהבות. "די־אן־איי עתיק לא נשמר במצב טוב כל כך. הזמן והתנאים עושים את שלהם, הוא עובר תהליכים כימיים שפוגמים בו ושוברים אותו, ולכן גם אם תצליחי לשתול די־אן־איי של ממותה בגרעין תא של פילה שקרובה לה גנטית – זה לא יעבוד. היום הכיוון שאליו מנסים להגיע הוא קצת אחר. מצאנו את רצף הגנום של ממותה? ניקח ביצית מופרית של פילה הודית, נוציא את הדי־אן־איי, נשנה אותו כך שיהיה דומה לזה של ממותה, ואז נחזיר אותו למקומו בתקווה שהפילה תלד ממותה. צוואר הבקבוק בשיטה הזו הם השינויים שצריך לעשות: מספרם הוא עשרות מיליונים. היום עומדת לרשותנו טכנולוגיה של עריכה גנטית, 'קריספר קאס', שמאפשרת לשנות את הדי־אן־איי בנקודות ספציפיות, אבל את זה אפשר לעשות עבור מוטציה מסוימת, או שתיים או שלוש – מה שמסייע בריפוי מחלות גנטיות וכדומה. אין עדיין דרך ליצור עשרות מיליוני שינויים. זו עבודה מטורפת, שכיום איננה אפשרית מבחינה טכנולוגית".
אבל היא תהיה אפשרית בעתיד?
"אני מניח שכן, כי יש הרבה מעבדות שעוסקות בטכנולוגיה הזו ובשכלולה. בעיות טכנולוגיות שאינן מהותיות, טבען שהן נפתרות בסוף. אני מניח שהדבר ייקח כמה שנים, ובסוף יבוא על פתרונו. ואז יהיו לנו בעיות אחרות, למשל – מה המשמעות האקולוגית של החזרת פרט שנעלם מהשרשרת? גם בלי לשבט זאב טסמני או קואגה, השבה של מינים שנכחדו מהטבע לאחרונה היא תמיד שאלה גדולה.
"אני יכול לראות בעיני רוחי פארק ממותות שיקום כאטרקציה תיירותית, ואנשים יבואו לשם כדי לראות ולצלם. כמדען, מסקרן אותי לראות אם דבר כזה מצליח. זה יהיה ללא ספק הישג מדעי אדיר, שילמד שהתגברנו על הרבה קשיים ושהעבודה שלנו התקדמה בצורה משמעותית. וכשזה יקרה, אתיקנים יצטרכו לדון בשאלות קשות עוד יותר, כמו האם להשיב לתחייה את הניאנדרטלים והדניסובים. אישית קשה לי להאמין שרעיון כזה יעבור סף ועדה כלשהי".
"עוף דודו חי ייתן מסר שגוי לחברה ולפוליטיקאים: אנחנו יכולים להרוס כל מה שנרצה, ומדענים ימצאו דרך לתקן את זה", כתב במאמר דעה הפרופסור הבריטי רוברט יאנג, שעוסק בשימור חיי הבר. "כמינים חיים אנחנו צריכים לקחת אחריות על מה שעוללנו לכדור הארץ, ולא לתלות את עתידנו בעיניים עצומות במדענים שיתקנו את הטעויות שלנו. אנחנו צריכים לחיות עם הטעויות שלנו וללמוד מהן. בדיוק מהסיבה הזו, אני לא מייחל להשבתם של מינים נכחדים".
