קיבוץ ניר־דוד שוכן אמנם בתוך תחומי הקו הירוק, אך הליך הכניסה אליו לא יבייש אף התנחלות. בבואכם למקום תיתקלו בשני מאבטחים, אם לא יותר, העומדים על משמר כביש הגישה ומווסתים בקפדנות את כלי הרכב הנכנסים. היה לי ברור שהם יעצרו את המשפחתית שלנו – בספסל האחורי הרי ישבו שני ילדים לבושים בבגדי חוף. להפתעתי הרבה, הורשיתי להמשיך פנימה. האומנם? תהיתי לעצמי. הייתכן שכל הדיבורים על הקיבוץ שסוגר את שעריו בפני זרים, כדי שאלה לא יטבלו חלילה במי נחל האסי – היו מופרכים מיסודם?
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– הפתעה – גם הרבנים בכו וכאבו את הגירוש
– הלו, הלו אבא: להיות טאטע
– עדיין בועט: קבלן האליפויות של העשור הקודם בכדורגל לא הלך לשום מקום
עד מהרה התברר שאני פשוט בת מזל. אחרי שיטוט קצר בשבילי הקיבוץ המוריקים ומבט חפוז אל מי הטורקיז המהפנטים של האסי, שבתי על עקביי וגיליתי מהומה קטנה שנוצרה בשער. כמה צעירים ניסו להיכנס, אבל נחסמו על ידי השומרים ובמקום התפתחו חילופי דברים קשים. כששאלתי את אחד הזקיפים מדוע לי נתנו לעבור ולאחרים לא, התשובה הייתה: "אני לא יכול לענות לך, ואני לא יודע מי הכניס אותך. תשאלי את מזכיר הקיבוץ".
כעבור זמן לא רב השער נסגר. תושבת הקיבוץ שרצתה להיכנס, עוכבה גם היא במשך דקות ארוכות. "את רואה מה אתם עושים לעצמכם?", אמר לה אחד הנערים המתוסכלים. "ביצרתם את הקיבוץ שלכם, ועכשיו גם את נפגעת. מה יצא לכם מזה?". עוד רגע, וניידת משטרה הופיעה במקום. לתומי חשבתי שהשוטרים יורו לאפשר את כניסתם של הנערים, שלא מהווים איום ביטחוני מסוג כלשהו. אך לא כך היה: נציגי רשויות החוק בסך הכול עמדו מהצד, משגיחים שהעימות לא יגלוש לפסים אלימים. השער נשאר סגור.
המראות האלה הם השגרה של ניר־דוד בשבועות האחרונים. הקיבוץ השקט והפסטורלי הפך לסמל של מלחמות מים ומאבקי טריטוריה. מהצד האחד התושבים, שלא מוכנים שהאסי הזורם בקרבת בתיהם יהפוך לאתר טיול ובילוי; מהצד האחר קבוצת צעירים, רובם מבית־שאן, שדורשים כי הנחל היפהפה יהיה פתוח למבקרים. קבוצת הפייסבוק שפתחו תחת השם "משחררים את האסי" זוכה לאהדה רבה, ואפילו יאיר נתניהו צייץ בחשבון הטוויטר שלו "תשחררו את האסי", לקול מצהלותיהם של קברניטי המאבק.
מדי יום שישי הם מתייצבים בשער, מפגינים ודורשים מאנשי הקיבוץ להכניס אותם, כמתחייב על פי החוק. לעיתים הם מצליחים להתגנב בחשאי או לנצל את עייפותם של המאבטחים, ואז מתעדים את עצמם צועדים בשביל הראשי בגאוות מנצחים. "עוד מהילדות אני זוכר שלא יכולתי להגיע לשם. אם הייתי מצליח להיכנס, נחשבתי לסוג של עבריין. היו רודפים אחריי, מזמינים משטרה. זה היה קטע בשבילנו, להתגנב לאסי", יאמר לי מאוחר יותר יאיר בן־חמו מבית־שאן, איש אחזקה במקצועו ואחד מראשי מטה המאבק. כשאני שואלת מה קרה בחודשים האחרונים שכולם נזכרו בנחל הזה, הוא מסביר: "השמיים נסגרו, תיירות הפנים עלתה, ואנשים נחשפו לאסי. פתאום הם קלטו שיש פה בעצם משאב טבע שנגזל מהציבור".
באיזו עילה מונעים אנשי הקיבוץ את הכניסה לתחומם? "בכל פעם יש להם סיפור אחר", אומר רותם לב־שפירו, בוגר ישיבת הגולן וחייל משוחרר, משותפיו של בן־חמו למחאה. "פעם אחת הם אומרים שהאבות שלהם בנו את כל מה שיש שם, פעם אחרת הם טוענים שאנחנו עלולים לעשות להם מנגלים וקריוקי וכל מיני אמירות גזעניות מהסוג הזה, ולפעמים זה פשוט 'רכוש פרטי'. אבל אם נשלם לצימרים שיושבים על גדות הנחל, לא תהיה בעיה שניכנס". הטענות לצורך בשמירה על השקט והפרטיות, הוא אומר, לא עומדות במבחן המציאות: "אם תגיעי לשם דרך 'חוויות ניר־דוד', החברה שאחראית על האירועים התיירותיים במקום, בוודאי שתוכלי להיכנס למים. אמנם מחתימים את אורחי הצימרים על מסמך שמגביל את הפעולות המותרות באזור הנחל, אבל זה רק על הנייר".
"בימי חמישי ושישי הגדה באזור הצימרים יכולה להתחרות בחוף בוגרשוב בתל־אביב", אומר נתי וקנין, סטודנט ואיש מערכות מידע, המשמש כדובר המאבק. "אנשים מתיישבים שם עם מנגלים והכול. הקיבוצניקים כל הזמן חוזרים על המנטרה של פגיעה בפרטיות, מדברים על ערסים שיבואו, אבל תמורת 1,200 שקל ללילה אין להם בעיה לספק את מערכות ההגברה ואת כל החוויה המושלמת לאותם 'ערסים'. בעבר עבדתי שם בתור מדריך קבוצות, והייתי עושה פעילויות על האסי. קיימנו אירוע של אחת מחברות הסלולר, בקנה מידה של 700־800 איש – על המים, עם מתנפחים, קריוקי ומערכות הגברה מטורפות. כשהקיבוץ מרוויח מזה כסף, השלווה והשקט של התושבים המבוגרים פתאום לא מופרת".
"אין לנו ברירה", אומרת מנגד חלי יעקבס, מנכ"לית "תיירות ניר־דוד". "יש אלף מטרים של נחל שעוברים ממש בתוך בתים. אי אפשר היום לשנות את הסטטוס, וכל בר־דעת מבין את זה. צריך לאזן פה בין הצרכים. הרי אם המקום יהיה פתוח, מחר בבוקר יהיו פה 5,000 איש. הם ייכנסו עם כלי הרכב עד הנחל, וחיי התושבים בקיבוץ לא יהיו חיים".
תרמנו בסחנה
ההתיישבות העברית על גדות האסי, או בשמו האחר נחל עמל, החלה בשנת 1936. אנשי השומר הצעיר הגיעו אז לשטח והקימו את היישוב הראשון שנבנה בשיטת חומה ומגדל. בתחילה הם קראו לקיבוצם תל־עמל, ומאוחר יותר הוסב שמו לניר־דוד על שם דוד וולפסון, הנשיא השני של ההסתדרות הציונית. בעמל רב הפכו הקיבוצניקים את הנחל הביצתי, הנובע ממעיינות הסחנה, לפנינת טבע יפהפייה. כיום הוא זורם לאורך כקילומטר ממש בתוך הקיבוץ, מקצהו המערבי ועד קצהו המזרחי, בינות לבתים וחצרות פרטיות.
"כשהמייסדים הגיעו לכאן, לא הייתה פה מדינה ולא היה כלום", אומרת יעקבס. "זה היה אזור ביצות, והגופים המייסדים בקושי הסכימו שיבואו לכאן, כי הם טענו שזה מקום גרוע לגור בו. אנשים קיבלו הלוואות מההורים שלהם ומיהודים בדרום־אפריקה. לאחר השואה הגיעו משפחות של ניצולים, ולהם נבנו מגורים מצידו השני של הנחל".
הקיבוץ, היא אומרת, כבר תרם לציבור את חלקו המערבי של הנחל: "הסחנה נמצא למעשה באדמות שאנשי ניר־דוד קנו מכספם. בשנת 65' נתנו את השטח הזה למדינת ישראל, שהפכה אותו לגן לאומי. אפילו התושבים מכאן לא נכנסים לסחנה חינם, אלא באמצעות מינוי שנתי שהקיבוץ משלם".
השלב הקודם במאבק על הגישה החופשית למים היה לפני כעשר שנים, עם חנוכתו של "פארק המעיינות" בשטחי הקיבוצים ניר־דוד, מסילות ורשפים. הכניסה לשטח הפארק היא אמנם חינם, "אבל יש פה טריק", אומר בן־חמו. "הקיבוצים בשיתוף עם רשות הטבע והגנים ורשויות נוספות סללו שבילים וסגרו את הגישה למכוניות. אם פעם יכולת להגיע עד עין שוקק ברכב, היום אתה צריך להשאיר אותו בחנייה האחורית של הסחנה ומשם ללכת ברגל. אפשרות אחרת היא לשכור בפארק רכב חשמלי, או לעלות להסעה בתשלום. אדם מבוגר או נכה ייאלץ לשלם כדי להגיע למעיינות, ואם אין לו יכולת כלכלית, למעשה הוא מודר מהאתר הזה".
כאשר הבינו בקיבוץ שהנחל שלהם, שהכניסה אליו אינה כרוכה בתשלום, הופך למבוקש יותר ויותר, החלו התושבים להקים מחסומים פיזיים שימנעו את הגעת המטיילים למקום. "זו קטע הגדה האחרון של האסי לפני המפגש שלו עם כביש 669", מצביע וקנין על אזור מעט בוצי, כשאנחנו נעים על שביל עפר סמוך לגבול המזרחי של הקיבוץ. "גם בגדה הזאת הם עושים עבודות פיתוח ובונים עוד שכונה. אפשר היה להקים כאן פארק שתושבי המדינה ייהנו ממנו. בואו נודה על האמת – ניר־דוד הוא כבר לא באמת קיבוץ, זה יישוב וילות של מי שיכול להרשות לעצמו לבנות אותן. המקום הזה מופרט כמעט לגמרי, ומה שאנחנו רואים פה זו פשוט השתלטות על עוד חלקה ועוד חלקה. אני מאמין שיש להם אישורים של רשות מקרקעי ישראל, אבל בסופו של דבר הם מתרחבים הלאה, עד הכביש. בקטע הגדה שנמצא צפונית אלינו יש כבר פיתוח תשתיות ועוד ביצור וגדר תלתלית. המצב פה לא היה מבייש את גבול לבנון. עד לפני שבוע וחצי התלתלית הייתה בתוך הנחל עצמו, וזה אסור על פי חוק. אחר כך הם הוציאו אותה ושמו פה גדר".
אנחנו מתקדמים לחלקו המזרחי של הנחל, סמוך לנקודה שבה הוא מגיע אל הכביש. זהו המקום היחיד שבו ניתן להגיע אל מי האסי, אבל כאן הם רחוקים מלהיות שמישים לרוחצים. "מפה הנחל הופך לבוצי. פשוט ייבשו אותו. עד לפני חודש עוד יכולנו להגיע לכאן עם קיאק או אבוב, ועכשיו גם את זה אי אפשר לעשות. מעבר לכביש הנחל כבר מוזרם לבריכות הדגים של הקיבוץ – שזה עוול בפני עצמו. הבריכות הללו מוציאות את כל השפכים והזוהמה שלהן לנחל חרוד, שהוא היחיד שזורם בבית־שאן".
וקנין: "הקיבוץ למעשה לא מביא בשעריו אף אדם שהוא לא תושב הקיבוץ או שוכר של אחד משירותיו. כשקמה מחאה לפני עשר שנים, בית המשפט הכריע ששטחי הקיבוץ והמדשאות והבתים הם פרטיים, אבל הנחל עצמו, על כל שלושת הקילומטרים שלו, הוא שטח ציבורי, בהתאם לחוק המים".
החוק הזה, שהתקבל בשנת 59', קובע כי מקורות המים בתחומי מדינת ישראל הינם רכוש הציבור. גם בעלות על קרקע אינה מקנה לאדם זכות כלשהי על מקור מים הנמצא בשטחו או עובר דרכו. "לפי החוק, ניתן להשתמש בנחל וליהנות ממנו עד למרחק של חמישה מטרים מכל גדה. אסור כמובן למנוע את הגישה אליו, כי זו פגיעה בחופש התנועה שנגזר מחוק יסוד כבוד האדם וחירותו", אומר וקנין.
אך האם יש דרך לשכשך באסי בלי לעבור בשטחים הפרטיים של הקיבוץ?
לב־שפירו: "כן, מהשער יוצאת דרך ראשית שמובילה אל הנחל. לפני חודש ערכנו פה משט גדול, התקבצנו 70 חבר'ה ונכנסנו בדרך הזאת בליווי המשטרה. בכל קיבוץ יש דרכים שהן ציבוריות, ואסור לחסום אותן. אפשר להבין סגירת שערים פנימיים, אבל כאן זה הגיע לרמות מופרכות. מיום ליום מציבים בקיבוץ עוד חומה ועוד גדר, עוד שער ועוד מצלמות".
יאמרו לכם: הסחנה כבר פתוח לציבור, אז למה להתעקש על האסי?
וקנין: "זה כמו שאגיד לך 'יש המון חופים בכנרת, למה להתעקש על הגדה המזרחית?'. ההנחה הבסיסית היא שאנחנו כאזרחי המדינה יכולים לממש את הזכויות שלנו ליהנות ממשאבי טבע ציבוריים. לא הגיוני שקיבוץ בישראל בשנת 2020 ידרוס בצורה בוטה ונפשעת את חוק המים, ויגביל את חופש התנועה".
תקדים הקורונה
לפני כחודש הוגשה לבית המשפט המחוזי בתל־אביב תביעה ייצוגית הדורשת מהקיבוץ לשלם 36 מיליון שקלים בגין חסימת הכניסה לנחל. בכתב התביעה, שעליו חתום משרד עו"ד מירון, בן־ציון ופריבס, מובאות הוכחות לקיומם של אירועים רבי־משתתפים על הנחל, וכן תמלול של שיחת טלפון עם נציגת "חוויות ניר־דוד". המתקשר מספר כי הוא רוצה לערוך אירוע גיבוש לעובדי החברה שלו, והנציגה עונה: "כן. יש לנו את האסי, כר דשא על שפת הנחל. שם אנחנו עושים מגוון פעילויות רחב – הפעלות, משחקים, אומגות, טיפולים, מסאז'ים, בירות, פינוקים. אתה יכול לבוא אלינו בשמונה בבוקר ולצאת בשש בערב ולא להפסיק ליהנות מהפינוקים". לשאלה כמה בני אדם יכולים לשהות במקום בימים ללא מגבלת קורונה, היא משיבה שאפשר לקבל בין 400 ל־600 איש, ולהאכיל אותם על שפת הנחל. "אנחנו פותחים שם בופה בפינת הזולה", מציינת הנציגה.
המאבק על האסי הגיע לערכאות משפטיות כבר בשנת 2015, כאשר כמה תושבים מהאזור הגישו תביעה נגד ניר־דוד. באפריל 2016 הושג הסדר פשרה שלפיו הקיבוץ מתחייב לקדם תוכנית תב"ע שתאפשר לציבור גישה מוסדרת ונוחה למים, כולל אזור חנייה וגדת נחל נאה באורך כ־100 עד 150 מטרים. הוסכם כי המיקום יהיה מחוץ לשטח המיועד למגורים בקיבוץ, וכי אם התוכנית תאושר אך לא תצא לפועל, לא יורשו התובעים להגיש תובענה נוספת אלא בחלוף ארבע שנים מההסכם. ארבע שנים חלפו, ובשטח אין כל חדש.
"החלטה של היועץ המשפטי לממשלה שניתנה בהקשר אחר, יכולה להעיד על עמדת המערכת המשפטית בנושא של חסימת דרכים בתוך יישוב", מספר בן־חמו. "כמה קיבוצים ניסו לאחרונה לסגור שערים ולמנוע כניסה של מי שאינם תושבי המקום, בנימוק של התגוננות מפני הקורונה. היועמ"ש הורה להם לפתוח את השער, משום שעל פי החוק מותר לחסום את הכניסה רק מטעמים ביטחוניים ולצורך בדיקת החזקת נשק, לא מעבר לכך".
חברי מטה המאבק מבססים את דרישתם גם על ההתנהלות של קיבוץ אחר, השוכן לא הרחק מניר־דוד. "הולכי רגל יכולים להיכנס למעיין בעין־הנצי"ב, חוץ מאשר בשבת, אז המקום סגור כי זה קיבוץ דתי", מספר בן־חמו. "אני תמיד מציב לאנשי ניר־דוד כמודל את עין־הנצי"ב, שמכיר בחוק ודוגל בסוציאליזם אמיתי. התושבים שם משתפים את משאב הטבע שהם יושבים עליו, ולא מנכסים אותו לעצמם. הם מצאו את נקודת האיזון, ובלי הרבה מלחמות".
כדי לקדם את פעילותם פתחו בן־חמו וחבריו עמותה, ובקרוב יצאו לקמפיין גיוס תרומות. "העוול לא נגמר בסגירת האסי", מסביר בן־חמו. "בעבר היו מים בבית־שאן – המים של נחל הקיבוצים עברו שם. כבר בתקופה הרומית עמדה במקום הזה העיר הקדומה סקיתופוליס, שהייתה ידועה במרחצאות שלה. אלא שהקיבוצים, בשיתוף עם הרשויות, החליטו להטות את המים לשימושים חקלאיים שונים, ופשוט ייבשו את בית־שאן. בעקבות המחאה ראשי הרשויות נאלצו להגיע להסכם שלפיו עד 2021 נחל חרוד יטוהר איכשהו. אנחנו מקווים שזה לא רק מס שפתיים או ניסיון לצנן את הלהבות".
ספק אם הלהבות הללו ידעכו בקלות; מלחמות המים בעמק גלשו כבר מזמן למחוזות הסנטימנטליים, ומתחת לפני השטח גועשים רגשות עזים של קיפוח. אשכנזים נגד מזרחים, קיבוצים שבעים נגד הפריפריה הרעבה – כל אלו התנקזו לתוך המאבק לשחרור האסי. "תמיד מציגים אותנו בקונוטציה שלילית", טוען בן־חמו. "כשיש באזור תאונה או אירוע פלילי, יגידו שזה קרה בעמק בית־שאן, גם אם למעשה מדובר באחד הקיבוצים. לעומת זאת, בהקשר של אירוע תיירותי, תמיד ידברו על 'עמק המעיינות'. זו ממש פוליטיקת זהויות. ברור שלא אוהבים אותנו, וזה לא מהיום".
ובכל זאת, כשמשוחחים עם נציגי הקיבוץ, מצטיירת תמונה מורכבת יותר. מול הצורך לאפשר גישה ציבורית לנחל עומד גם הצורך לשמור על שגרת חייהם של תושבי ניר־דוד, שמתגוררים כאן כבר שנים. הפיכת הקיבוץ שלהם לאטרקציה תיירותית, הם חוששים, תמשוך למקום מאסה עצומה של מטיילים ותעכיר את שלוות יומם.
"כבר קרוב לחודשיים החבר'ה האלה ממררים את חיי התושבים בהפגנות אלימות ותוקפניות", אומרת חלי יעקבס. "חברי הקיבוץ שומעים טענות שאנחנו 'אונסים את הנחל'. מסתובבים פה צעירים על הגדרות וצועקים למזכיר שלנו 'אתה נאצי', כשאמא שלו היא ניצולת אושוויץ ויש פה ניצולי שואה בקיבוץ. בכל יום שישי באים לפה, עושים מהומות ומכפישים את התושבים. את היית מכניסה הביתה מישהו שקורא לך נאצית, גנבת וחזירה? זו הטרדה מאיימת".
איך את מסבירה את העובדה שאני הצלחתי להיכנס בקלות לקיבוץ, בעוד השכנים מבית־שאן נשארו בחוץ?
"אדרבה, זה רק מוכיח שאין פה כוונת מכוון. פשוט מזהים אותם כבר, ולכן מונעים מהם את הכניסה. ביומיום אנשים מגיעים לכאן, זה יישוב פתוח. אם תסתובבי ליד האסי ייגש אלייך סייר וישאל מה את עושה פה, כי לפעמים אנשים עוברים בחצרות פרטיות".
יעקבס מתנערת מהטענות שלפיהן חסימת הכניסה נובעת מגזענות. "כל השיח הפך למזרחים ואשכנזים ואלימות ונאצים. לקחו את זה למקום מזעזע. אנחנו כבר לא יודעים להבחין מי זה בדיוק מי, ולכן נאלצים להשאיר אותם בחוץ. זה לא מגיע מתוך גזענות חלילה, אלא מתוך רצון לשמור על הסדר והשקט במקום, וגם מתוך ההכרח לשמור על חיי הקהילה ושגרת יומה. אין אפשרות לקיים כאן פארק ציבורי ללא סידורי חנייה, הצלה, ניקיון ושירותים".
זה מה שנעשה בפארק המעיינות, ואנשי מטה המאבק אומרים שבפועל, לקחתם מהציבור גם את השטח ההוא.
"הפארק פתוח לציבור חינם. נכון שאי אפשר להיכנס בכלי רכב – זו החלטה שקיבלו המועצה האזורית, רשות הטבע והגנים ורשות הניקוז, כי למעיינות הגיעו קרוב ל־300 אלף איש בשנה והשחיתו אותם. הייתה שם טינופת, הייתה אלימות, ישנו שם בלילה. המועצה האזורית החליטה שהיא לא מסוגלת להכיל את זה יותר, לא יכולה לנקות ולהגן ולשמור על המקום. הייתה שם השחתה של החקלאות ושל הטבע. היום יש שאטל שמשרת את המבקרים, ותמורת 25 שקל יסיעו אותך ברחבי הפארק לאורך כל היום".
אז זו השיטה? עושים "הסדרה" שכרוכה בגביית כספים מהציבור?
"מתוך חצי מיליון מבקרים בפארק המעיינות בכל שנה, אולי 60 אלף משלמים כסף – וכך מפעילי הפארק משלמים דמי זכיינות שבאמצעותם מממנים פקחים וניקיון. כל שאר המטיילים מסתובבים שם ברגל ונהנים מהמים. ברגע שלא נכנסים עם מכוניות, ואסור לישון בפארק, ויש מנהלת ופקחים – המקום הזה יכול לחזור ולהיות קסום".
נתנו הכול, חוץ מהבתים
יעקבס מודעת היטב ללוח הזמנים שקבע בית המשפט, ולפיו אמור היה הקיבוץ לספק גישה לחלק מגדות האסי. "על החלק האמצעי של הנחל אף אחד לא דיבר", היא מדגישה. "ייקוב הדין את ההר, אי אפשר להסדיר אותו. הקיבוץ השקיע מאות אלפי שקלים בגיבוש תוכנית מתאימה, והיא נמצאת בגופי התכנון וקיבלה תוקף של בית המשפט. כל האזור של נחל עמל קדום, כלומר הקצה המזרחי של האסי, יהפוך לפארק פתוח בהשקעה גדולה מאוד. אחת הסיבות לכך שאנחנו לא מגיבים היא שמתקיים הליך תכנוני שמיועד לטובת הכלל. מה שמקלקל את זה בינתיים היא המחאה האלימה, שממררת את חיי האנשים".
עד שהפתרון יצא לפועל, אתם אמורים על פי חוק לפתוח את הדרך לנחל.
"עובדה שלא קיבלנו הוראה לאפשר לאנשים לשבת על האסי. אם למשטרה הייתה הנחיה ברורה שהשער צריך להיות פתוח, ושכל עם ישראל יכול לעשות פיקניקים על הנחל, היא הייתה אוכפת את זה. כולם יודעים שברגע שהשער ייפתח יבואו המונים, ואי אפשר יהיה לשמר פה שגרת חיים. המקרה של האסי לא דומה לעין־הנצי"ב, שם המעיין נמצא בכניסה לקיבוץ ואפשר היה לגדר אותו בפני עצמו".
מצד שני, מתקיימות פה פעילויות רבות משתתפים לאורחי הצימרים ולוועדי עובדים.
"גם לאורחים אסור להיכנס למים. באי הצימרים חותמים על מסמך שאוסר לעשות זאת, ולכן אנחנו משלמים גם עבורם על כרטיסי כניסה לסחנה. אם הם בכל זאת נכנסים לאסי, הסייר מבקש מהם לצאת. זה לא פשוט, אבל אין להם ביטוח, ואנחנו עלולים להיות חשופים לתביעות. מדובר במאבק בלתי פוסק, שלא תמיד אנחנו מצליחים בו.
"לגבי 'ימי הכיף' באסי – כל הפעילות נערכת מחוץ לשטח הקיבוץ, באזור שמיועד לתיירות. ברור שאני לא יכולה להגיד לאנשים 'זה מפריע לחיי התושבים', ואז להפריע בעצמי. מכרנו את כל הקיאקים, ואנחנו עושים פעילויות באזור שמתאים לכך, למשל בבריכה. אני עושה כל מאמץ להרחיק את התיירות מהאזורים שבהם יש חיי קהילה".
המאמץ לחסום אורחים בלתי רצויים גורם לכך שגם תושבי הקיבוץ מעוכבים לפעמים בכניסה. אולי פשוט עדיף לפתוח את השערים עד שתגיע ההסדרה?
"תחשבי מה יקרה לקהילה של 300 משפחות אם רק שני אחוזים מהמבקרים בעמק המעיינות ובסחנה יגיעו כל יום וכל שבת לשבת אצלה בחצר. יש אלף מטרים של נחל שלאורכו עומדים בתים, זה כל הסיפור. כל מה שמסביב הוא של כל עם ישראל. רק ניר־דוד צריך להתפשר? הקיבוץ נתן כבר הכול, חוץ מאשר את הבתים של התושבים".
מה לגבי מי הנחלים שנעצרים בבריכות הדגים שלכם?
"גם בנושא הזה אנחנו שואפים להסדרה. גופי המים מסדירים פה בשנים האחרונות את כל נושא חלוקת המים, בין השאר בגלל שינויים בחקלאות. הקיבוץ משקיע כרגע 2.5 מיליוני שקלים כדי לשנות את דרך הזרמת המים לבריכות הדגים".
מידת החוקיות של המדיניות שנוקט הקיבוץ, אינה ברורה. "ניסיתי להבין מה המקור החוקי שהם טוענים לו, ולא הגעתי אליו", אומר עו"ד אלחנן מירון, ממגישי התביעה הייצוגית. "המקור היחיד הוא נורמטיבי: הם טוענים שכך נמנעת פגיעה בפרטיות וברכוש. אבל את החשש מפגיעה כזו, המדינה מסדירה באמצעות חוקים שנועדו להתמודד עם מטרדים. יש אפשרות למשל להגביל באופן פרטני את תנאי השימוש בשטח מסוים – כמו שעושים בכנרת, במה שנקרא 'חופים שקטים' – ויש עוד אלף ואחת דרכים. בכתב התביעה ציינו שזה בהחלט הגיוני להגביל את המבקרים בשעות או בימים מסוימים, לאסור הבערת מנגלים או למכור זיכיון לקיוסק שיהיה אחראי על הניקיון. אפשר למצוא המון פתרונות. מה שאי אפשר לעשות זה לקחת את החוק לידיים, לנצל את העובדה שאתה חזק יותר מהמטייל שעומד בכניסה, ולחסום את הדרך לנחל באופן הרמטי. עקרון החוקיות אומר שכל מה שלא נאסר על האזרח, מותר לו לעשות. אני לא יכול לעצור אותך ברחוב בתל־אביב ולומר לך 'את לא עוברת את הכביש כי אני פועל להסדרה'.
"ניר־דוד הוא לא סיפור ייחודי מבחינת המיקום שלו. יש המון יישובים וקיבוצים שיושבים על הירדן או על חופי הים התיכון, ואני לא מכיר אפילו אחד שאוסר על הולכי רגל להיכנס לתחומו. גם אילו הייתה לקיבוץ הסמכה לחסום את הכניסה, השאלה היא מי חוסם. לשומר שעומד בשער אסור לחסום. לפי 'חוק סמכויות לשם שמירה על ביטחון הציבור', הדבר היחיד שמותר לשומר הזה הוא לוודא שאין נשק ולבדוק זיהוי.
"כשהקיבוץ מתרחב ובונה וילות חדשות, הוא עצמו מגלה את דעתו בעניין ההפרעה שכביכול נגרמת לו. אי אפשר גם לבנות וילה על נחל ששייך לכולם, וגם להגיד 'אל תבואו לכאן ותפריעו לי'. מעצם זה שאתה מרחיב ובונה, אתה מגלה את דעתך שעדיין כדאי לך לגור קרוב לנחל, וכל הטענה די קורסת".
מודל חולון בת־ים
למאבק על האסי יש אולי מאפיינים משלו, אבל הוא אינו הראשון מסוגו. אחת לכמה שנים צצות מחלוקות דומות סביב משאבי טבע ציבוריים, כשקיבוצים ויישובים מנסים לנכס אותם לעצמם. כך היה למשל בחוף פלמחים, כאשר תוכנית להקמת כפר נופש במקום בוטלה לבסוף ובמקומו הוכרז גן לאומי; וכך בקיבוץ עין־גב, שהציב גדרות סביב קטעי חוף בכנרת, ונאלץ להסיר אותן. "אלו לא רק מאבקים על השימוש במים, אלא על המרחב הציבורי", מסביר עו"ד עמית ברכה, מנכ"ל ארגון "אדם טבע ודין", שלאחרונה פנתה לניר־דוד ודרשה הסברים על מדיניות הסינון במקום. "בסוף יש כאן סיפור חברתי. ישראל היא מדינה קטנה וצפופה, ואם המרחב הציבורי לא יישאר פתוח, התוצאה תהיה הדרת רגליהן של אוכלוסיות מוחלשות מהמקומות הללו".
כדוגמה מביא ברכה את המאבק שהתחולל לפני עשרים שנה סביב פארק רעננה. "העירייה שם אמרה 'התושבים שלי משלמים לי ארנונה, ולכן רק הם ייכנסו חינם לפארק העירוני. כל היתר צריכים לשלם'. למעשה, הם לא רצו שייכנסו לשם שתי קבוצות – הערבים, שגרים לא רחוק, והחרדים, שמרבים לבוא בחול המועד. ניהלנו מאבק יחד עם ח"כ משה גפני, ושינינו את החוק כך שאסור יהיה לגבות דמי כניסה. לעירייה יש סמכויות לתחזק ולנהל, אבל היא לא יכולה למנוע זכויות יסוד כמו להיכנס. היא יכולה להגיד 'הפארק גדוש באנשים, אז משעה מסוימת השער נסגר' – אבל עדיין תהיה לך האופציה להגיע מחר ראשון ולהיכנס. ההבחנה היחידה שיכולה להיות היא על בסיס לוגיסטי תפעולי.
"על הזכות הבסיסית לשבת על הדשא, לא יגבו ממני כסף. בכל מקום בעולם מבינים את זה. אם מחר בבוקר יתחילו לגבות דמי כניסה בסנטרל פארק, העיר ניו־יורק תמות כלכלית. כל הרעיון הוא שאנשים מגיעים, נהנים מהמקום עצמו חינם, וצורכים את השירותים מסביב שמממנים את אחזקתו. או ניקח למשל את הר החרמון – מי ששולט על האתר ועל המתקנים הוא היישוב נוה־אטי"ב, שברצותו סוגר בזמן מסוים וברצותו פותח, אבל איש לא יעלה על הדעת שהציבור בכללותו לא יוכל להגיע להר. נתנו ליישובים מסוימים אפשרות להפעיל אטרקציות, אבל המדינה חוזרת ומדגישה: אין לכם זכות על המקום. זה לא פרטי. היישוב שבמקרה נמצא שם מקבל מתנה כלכלית אדירה – האפשרות לתפעל אתר וליהנות מההכנסות – אבל אסור לו למנוע את הכניסה. הדוגמה החיובית היא של בת־ים וחולון. לבת־ים יש חופי רחצה אבל אין לה הרבה פארקים; לחולון אין חוף ים, אבל היא עשירה בפארקים ציבוריים – אז אלה נהנים מהחופים של העיר השכנה ואלה נהנים מהפארקים, בלי שגובים תשלום כאן או כאן. זו ערבות הדדית".
בעשור הקודם הגישה הארגון עתירה לבג"ץ בנושא ההשתלטות על חופי רחצה, ובית המשפט קיבל את העתירה וקבע כי אין לגבות תשלום בכניסה אליהם. "מה עשו היישובים? הם אמרו – 'הכניסה חופשית, אני לא מונע מאף אחד להגיע לחוף, אבל תצטרכו לשלם על חנייה'. מבקר המדינה דאז, אליעזר גולדברג, הודיע להם שאם הדרך היחידה להגיע למקום היא בכלי רכב, גביית כסף בחנייה שקולה לגביית תשלום על הכניסה לחוף עצמו".
איך ניתן לפתור את המצב המורכב של ניר־דוד? בסופו של דבר, שם הבתים הפרטיים כבר נמצאים על שפת הנחל.
"כאיש סביבה אני אומר שצריך להיזהר שהארץ לא תיחרב, אבל הדרך לעשות את זה היא ויסות שאינו מבוסס על מפתח כלכלי, אתני או מגדרי. כלומר, אפשר לקבוע שהשער פתוח רק עד שעה מסוימת. אחרת, כל יישוב בישראל יהפוך לעיר־מדינה".
בינתיים מובילי המאבק לא מתכוונים לוותר או להאט. הם ממשיכים לפקוד את הכניסה לניר־דוד, ונהנים מתמיכה רחבה של מטיילים. "עיננו לא צרה בקיבוץ ניר־דוד", אומר בן־חמו. "מבחינתנו שימשיכו לעשות אירועים על המים ויפעילו את הצימרים, אבל יחד עם זאת אנחנו רוצים שהם יבינו שזכות הקניין במקום אינה שייכת להם. אנחנו כאן עד שנפתח את השער", הוא מתחייב. "לא משנה כמה כוח זה ידרוש מאיתנו, אנחנו לא נוותר על המים".
