המפציץ הכסוף הענק שאג לאורך מסלול ההמראה החשוך באי טיניאן, חולף על פני הכבאיות והאמבולנסים שחנו במרווחים של 20 מטרים, והתקשה להאיץ. "גומות חן שמונה־שתיים" שקל כ־70 אלף ק"ג, ועם דלק שיספיק לטיסה הארוכה להירושימה, 12 אנשי צוות על הסיפון ופצצת אורניום במשקל חמישה טונות מאחור, המטוס מדגם B-29 היה במשקל עודף של 7,000 קילוגרמים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ההופעה הטובה ביותר בעיר: נתניהו ולפיד מתכוננים לבחירות
– דרישה למנהיגות חדשה: הפיצוץ ששבר את אזרחי לבנון
– המדריך להורים המותשים בימי אוגוסט והקורונה
הטייס, קולונל פול ו' טיבטס ג'וניור, בן 30, בחר את המטוס בעצמו בפס הייצור בנברסקה שלושה חודשים לפני כן. הוא הוסיף את שמה של אמו, "אנולה גיי", באותיות שחורות על חוטמו של כלי הטיס. בזמן שהמטוס רעם על פני המסלול במהירות 160 קמ"ש, טיבטס ישב בכיסא הטייס כשבכיסו האחד נרתיק־סיגריות־המזל שלו ובכיסו האחר קופסה שהכילה 12 כמוסות ציאניד.
באותן שעות של 6 באוגוסט 1945, לפני 75 שנים ושבוע, איש לא ידע בוודאות מה יעלה בגורלה של משימת ההפצצה המיוחדת מס' 13, המתקפה האטומית הראשונה בהיסטוריה. האם זה ייגמר במחיקת הירושימה? האם המטוס בעל המשקל העודף והכינוי המוזר יצליח בכלל להמריא מהמסלול? היפנים, כך היה ידוע, ערפו את ראשיהם של שמונה טייסים אמריקנים שמטוסיהם יורטו כמה שבועות לפני כן. האם צוות האנולה גיי יזדקק לכמוסות הציאניד, כדי שגורלו לא יהיה דומה?
שני מטוסי B-29 נוספים, "האמן הגדול" ו"רוע הכרחי", נבחרו להתלוות לטיסה, כדי לצלם ולהקליט נתונים. אבל אנולה גיי היה "ספינת התקיפה".
1,500 קילומטרים משם, בכיוון צפון־צפון־מערב, תחת סהר הולך ופוחת, שכנה עיר יפנית בת 400 שנה שרוב האמריקנים כנראה מעולם לא שמעו עליה, אך שמה עמד להיחרת בדפי ההיסטוריה. היא הייתה אתר צבאי חשוב ביותר, ובתקופת המלחמה חיו בה כ־280 אלף איש, כך לפי ההיסטוריונים גורדון תומס ומקס מורגן־ויטס. כמחצית מהאנשים הללו עמדו להישרף, להתרסק ולהיחשף לקרינה קטלנית כשיותקפו בנשק האטומי הגולמי המכונה "ילד קטן", שאותו נשא האנולה גיי.
עשרות אלפים ימותו בדרכים דומות בנגסאקי, כמה ימים לאחר מכן. העולם ילמד מושגים חדשים: מגה־טון, מאזן אימה, הפצת נשק, חורף גרעיני, קריסה אטומית ופצצות מלוכלכות. זאת הייתה ראשיתו של עידן מלא בכלי נשק מפחידים שיכולים לצאת משליטה ולהעמיד בסכנה את האנושות. אולם כשגומות חן שמונה־שתיים האיץ בבוקר ההוא, משימתו הייתה תולדה של תקופתו: הוא הצטווה להנחית מכה שתוכל לסיים סוף־סוף – כך קיוותה ארצות הברית – את הטבח ההדדי של מלחמת העולם השנייה.
הכתבה המלאה תתפרסם מחר (ו') במגזין דיוקן של מקור ראשון
