המפציץ הכסוף הענק שאג לאורך מסלול ההמראה החשוך באי טיניאן, חולף על פני הכבאיות והאמבולנסים שחנו במרווחים של 20 מטרים, והתקשה להאיץ. "גומות חן שמונה־שתיים" שקל כ־70 אלף ק"ג, ועם דלק שיספיק לטיסה הארוכה להירושימה, 12 אנשי צוות על הסיפון ופצצת אורניום במשקל חמישה טונות מאחור, המטוס מדגם B-29 היה במשקל עודף של 7,000 קילוגרמים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– שגריר גאורגיה בארץ: "ישראל חזקה חשובה לנו"
– בחסות חוסר התיאום הביטחוני: אזרח ישראלי נעצר ומוחזק על ידי הרשות
– הריבונות תהיה לעובדה מוגמרת, לישראל רק נותר להתכונן
הטייס, קולונל פול ו' טיבטס ג'וניור, בן 30, בחר את המטוס בעצמו בפס הייצור בנברסקה שלושה חודשים לפני כן. הוא הוסיף את שמה של אמו, "אנולה גיי", באותיות שחורות על חוטמו של כלי הטיס. בזמן שהמטוס רעם על פני המסלול במהירות 160 קמ"ש, טיבטס ישב בכיסא הטייס כשבכיסו האחד נרתיק־סיגריות־המזל שלו ובכיסו האחר קופסה שהכילה 12 כמוסות ציאניד.
באותן שעות של 6 באוגוסט 1945, לפני 75 שנים ושבוע, איש לא ידע בוודאות מה יעלה בגורלה של משימת ההפצצה המיוחדת מס' 13, המתקפה האטומית הראשונה בהיסטוריה. האם זה ייגמר במחיקת הירושימה? האם המטוס בעל המשקל העודף והכינוי המוזר יצליח בכלל להמריא מהמסלול? היפנים, כך היה ידוע, ערפו את ראשיהם של שמונה טייסים אמריקנים שמטוסיהם יורטו כמה שבועות לפני כן. האם צוות האנולה גיי יזדקק לכמוסות הציאניד, כדי שגורלו לא יהיה דומה?
שני מטוסי B-29 נוספים, "האמן הגדול" ו"רוע הכרחי", נבחרו להתלוות לטיסה, כדי לצלם ולהקליט נתונים. אבל אנולה גיי היה "ספינת התקיפה".
1,500 קילומטרים משם, בכיוון צפון־צפון־מערב, תחת סהר הולך ופוחת, שכנה עיר יפנית בת 400 שנה שרוב האמריקנים כנראה מעולם לא שמעו עליה, אך שמה עמד להיחרת בדפי ההיסטוריה. היא הייתה אתר צבאי חשוב ביותר, ובתקופת המלחמה חיו בה כ־280 אלף איש, כך לפי ההיסטוריונים גורדון תומס ומקס מורגן־ויטס. כמחצית מהאנשים הללו עמדו להישרף, להתרסק ולהיחשף לקרינה קטלנית כשיותקפו בנשק האטומי הגולמי המכונה "ילד קטן", שאותו נשא האנולה גיי.
הקרב באי היפני אוקינאווה הסתיים לאחר חודשיים. 12 אלף אמריקנים ו־100 אלף יפנים נהרגו בלחימה העיקשת. כוחות של צבא ארה"ב כבר התאמנו לקראת פלישת ענק לאיי הבית היפניים קיושו והונשו. לכול היה ברור כי ההתנגדות היפנית תהיה עזה, וכי מספר החללים האמריקנים עתיד להיות עצום. הנשיא טרומן חשש מפני "אוקינאווה אחת ארוכה, מקצה יפן ועד קצה"
עשרות אלפים ימותו בדרכים דומות בנגסאקי, כמה ימים לאחר מכן. העולם ילמד מושגים חדשים: מגה־טון, מאזן אימה, הפצת נשק, חורף גרעיני, קריסה אטומית ופצצות מלוכלכות. זאת הייתה ראשיתו של עידן מלא בכלי נשק מפחידים שיכולים לצאת משליטה ולהעמיד בסכנה את האנושות. אולם כשגומות חן שמונה־שתיים האיץ בבוקר ההוא, משימתו הייתה תולדה של תקופתו: הוא הצטווה להנחית מכה שתוכל לסיים סוף־סוף – כך קיוותה ארצות הברית – את הטבח ההדדי של מלחמת העולם השנייה.
המסלול עמד להיגמר
יותר מ־100 אלף חיילים, מלחים ונחתים אמריקנים נהרגו בזירת האוקיינוס השקט מאז המתקפה היפנית על בסיס חיל הים האמריקני בפרל־הרבור, ב־7 בדצמבר 1941. בתקופה שקדמה להפצצת הירושימה, נפלו 5,000 חיילים בממוצע מדי שבוע. הלחימה הייתה פראית, והקרבות הימיים והאוויריים היו פתאומיים, קצרים וקטלניים. אוניות ענק הוטבעו אל קרקעית הים עם צוותיהן. טייסים יפנים מתאבדים ריסקו את מטוסיהם אל סיפוני כלי שיט של ארה"ב. קרב אוויר אחד היה מוטה לטובת האמריקנים עד כדי כך שהוא נקרא "מטווח תרנגולות".
הלחימה ביבשה הייתה שונה. קרבות נמשכו חודשים, ולעיתים קרובות הלחימה התחוללה פנים אל פנים, באמצעות רובים, סכינים ולהביורים. עימותים קודרים במקומות כמו גוודלקנל, טאראווה ואיוו־ג'ימה הפכו לאגדות. קרב היבשה האחרון, על האי היפני אוקינאווה, הסתיים שישה שבועות קודם לכן בתום חודשיים של לחימה עיקשת, שבה נהרגו 12 אלף אמריקנים ו־100 אלף יפנים.
כוחות של צבא ארה"ב כבר התאמנו לקראת פלישת ענק לאיי הבית היפניים קיושו והונשו – מבצע "אולימפיק" נקבע לנובמבר 1945, ומבצע "קורונט" תוכנן למרץ 1946. חופי נחיתה נקראו על שם מכוניות וחלקי מכוניות – "קדילאק", "שברולט", "מוט הילוכים". יותר ממיליון חיילים היו אמורים להיות מעורבים במבצע. לכול היה ברור כי ההתנגדות היפנית תהיה עזה, וכי מספר החללים האמריקנים עתיד להיות עצום. הנשיא הארי ס' טרומן חשש שצבאו עומד בפני "אוקינאווה אחת ארוכה, מקצה יפן ועד קצה".
משימתו של טיבטס הייתה לנסות למנוע את זה. אם הנשק החדש והמפחיד יעבוד, חשבו המתכננים, הוא יקצר את המלחמה – אם כי במחיר איום בחיי אדם.
אבל קודם כול, היה על אנולה גיי להתרומם מהקרקע.
מטוס האלומיניום המגושם, בעל מוטת כנפיים של 43 מטרים, הופשט משריונו ומכל כלי הנשק ההגנתיים שלו, למעט תותחי הזנב. ובכל זאת, הוא עדיין שקל 65 טון בפני עצמו, ונשא 7,000 גלונים של דלק. בשעה שהמטוס התאמץ להאיץ, טיבטס ידע שהוא מנצל את המסלול מעבר לטווח הביטחון. ארבעה מטוסי B-29 התרסקו והתפוצצו על אדמת טיניאן רק בלילה הקודם.
"אם המטוס יעלה באש, יש סכנה לפיצוץ אטומי שעלול למחוק חצי מהאי הזה", אמר סרן הצי ויליאם פרסונס, שהצטרף למשימה כמומחה הפצצה. בגלל הסיכון הזה, "הילד הקטן" טרם חומש. זו הייתה פצצה בשיטת רובה: מטען נפץ יירה חתיכה תת־קריטית של אורניום 235 במורד קנה באורך שני מטרים, אל עבר חתיכת אורניום תת־קריטית שנייה. ההתנגשות אמורה ליצור מסה קריטית, וזו תחולל את תגובת השרשרת הגרעינית שתחריב את הירושימה. ארבע השקיות של חומר הנפץ ומטען התֶחֶל, שנחוץ ליצירת שרשרת הפיצוץ, לא הוכנסו אל הפצצה עד שהמטוס יצא לדרכו.
מד המהירות של אנולה גיי הראה 290 קמ"ש, אבל קצה המסלול הלך והתקרב.
לצד טיבטס, טייס המשנה סרן רוברט לואיס היה מבוהל. "היא כבדה מדי!", הוא זעק. "תוריד אותה – עכשיו!"
טיבטס, שהיה ידוע בכינויו "השור הזקן", לא הגיב, ולואיס הושיט יד למוט ההיגוי שמולו. "לא!", צעק טיבטס, "עזוב את זה!"
איש צוות אחר קרא: "היי, לא עומד להיגמר לנו המסלול?"
בשנייה האחרונה, טיבטס הרים את אפו של המפציץ, וגומות חן שמונה־שתיים המריא מעל האוקיינוס השקט בדרכו להירושימה.
43 שניות
בסביבות השעה שש בבוקר נשמעה בהירושימה צפירת מתקפה אווירית, שזעקה במשך דקה שלמה. זו הייתה ההתראה השלישית של אותו יום. התושבים לא נבהלו מהצליל, כי הצפירה הופעלה דרך קבע בשעה הזו בכל בוקר, כשמטוס מזג אוויר אמריקני חלף מעל העיר.
הירושימה, אף שהיו בה אתרים צבאיים חשובים, לא סבלה מתשומת ליבם של מפציצי ה־B-29. היו שהעלו סיבות אפשריות לכך: אולי לאזרחי הירושימה היו קרובי משפחה בארה"ב; אולי העיר הייתה יפה מדי, ואמריקנים רצו לבנות בה וילות לאחר המלחמה; ואולי היא לא הייתה רשומה במפות האמריקניות
הירושימה השתרעה על פני הדלתא השטוחה שנוצרה מהערוצים המרובים של נהר אוטה, הזורם מצפון־מערב ומתרוקן למפרץ הירושימה בדרום יפן. משמעות שמה של העיר היא "אי רחב". היא נבנתה על תפזורת איים, ש־82 גשרים גדולים מחברים ביניהם. רוב בתיה היו עשויים עץ, וביניהם רחובות שוק הומים שלאורכם דוכני מכירות. היו שם קתדרלה מתודיסטית, קווי חשמלית, שדה תעופה וכבישים עמוסים באופניים, עגלות סוסים ומכוניות. היו אולם תערוכה מסחרי מודרני, טירה בסגנון פגודה בת 350 שנה ובית חולים של הצלב האדום.
יפן הייתה נתונה זה 14 שנים במלחמה עם סין ומדינות אחרות באסיה, ושלוש שנים וחצי במלחמה עם ארה"ב ובעלות הברית. רבים מתושביה היו מורעבים ומרוששים. בעשרת החודשים שלפני הפצצת הירושימה הטילו האמריקנים 157 אלף טונות של פצצות על יפן. בטוקיו נהרגו 97 אלף איש, ו־700 אלף בתים נהרסו. באוסאקה נהרגו 9,000 איש. בנגויה נספו 8,000. ההפצצות גם הרגו 6,000 בני אדם בקוֹבֶּה ו־4,000 ביוקוהמה.
הירושימה – אף שהיו בה מטה צבאי אזורי עם 40 אלף חיילים, אתר של מחסני אספקה גדולים ונמל צבאי מרכזי – לא סבלה מתשומת ליבו של "מר B" או "B-San", כפי שהיפנים כינו את מטוסי ה־B-29. היו שהעלו סיבות אפשריות לכך שהמפציצים לא הגיעו: אולי לאזרחי הירושימה היו קרובי משפחה בארה"ב; אולי העיר הייתה יפה מדי, ואמריקנים רצו לבנות בה וילות לאחר המלחמה; והיו אף שגרסו כי אמו של הנשיא טרומן התגוררה סמוך להירושימה, או שהעיר לא הופיעה במפות האמריקניות.
יומיים לפני ההפצצה, 720 אלף עלונים הוטלו על הירושימה והזהירו כי ערי יפן יושמדו אם היא לא תיכנע. "לפצצות אין עיניים", נאמר בעלונים, שהפצירו בתושבים להתפנות. עשרות אלפים עשו זאת.
בבוקר ההוא התנהלה העיר כרגיל. פועלים יצאו למפעלים. אנשים קראו את עיתון הבוקר צ'וגוקו שימבון. רבים שהו בחוץ. אות הארגעה נשמע בשבע וחצי. "השמיים היו שלווים, האוויר הוצף באור בוקר בהיר", נזכר פרופסור להיסטוריה. "דעתי הוסחה. הצופרים והרדיו בדיוק השמיעו את אות הארגעה. הגעתי למרגלות הגשר, ושם עצרתי".
9,500 מטרים מעליו, על האנולה גיי, המטילן רב־סרן תומס פרבי בן ה־26 הציץ דרך כוונת ההפצצה שבחוטמו של המטוס. הוא חיפש את המבנה הייחודי של גשר איואי, שצורתו T – נקודת המטרה להפצצה. מערכות ההתראה היפניות בדיוק זיהו את הפולשים החדשים, אך אזהרתן תגיע מאוחר מדי.
כשעה לפני כן, כשהפצצה כבר חומשה, גילה טיבטס לצוות דרך האינטרקום כי מטוסם נושא את הנשק האטומי הראשון בעולם. כעת הם היו כמעט מעל היעד, משייטים במהירות של 320 קמ"ש. רוב אנשי הצוות הרכיבו משקפי רתך כהים. "מצאתי אותו!", קרא פרבי כשראה את הגשר.
15 שניות חלפו.
בשעה 8:15:17 נפתחו דלתות סיפון הפצצה.
"הפצצה הוטלה!", צעק פרבי.
"ילד קטן" נפל כשזנבו פונה לפנים, ואז התהפך כשחוטמו למטה והחל בנפילתו, שנמשכה לאורך 43 השניות האחרונות של העידן הישן.
הפצצה תוכננה להתפוצץ בגובה 580 מטרים. לשם כך היה לה מכ"ם פנימי, שזיהה את האדמה ויזם את פיצוץ התחל בגובה המתאים. היא נפלה 9.5 קילומטרים, והתפוצצה מעט לפני הגשר.
האנולה גיי, שהשיל מעליו את משקל הפצצה, זינק בינתיים כלפי מעלה ותמרן כדי להימלט מגל ההלם הצפוי של הפיצוץ. בהתחלה הצוות לא ראה ולא הרגיש דבר. ואז עמוד ענק של עשן ואש עלה ופרח מהאדמה בהילוך איטי.
תותחן הזנב ג'ורג' ר' קארון (25), שלקח איתו את כובע הבייסבול שלו ותמונה של אשתו ובתו התינוקת לשם המזל, היה יכול לראות את הגל מתקרב במהירות. הוא צעק בדיוק כשהגל פגע במטוס. ואז עוד אחד הכה בהם.
טיבטס שאל את צוותו באינטרקום מה הם רואים, כדי להקליט את דבריהם לדורות הבאים.
"עמוד עשן עולה במהירות, ליבה אדומה לוהטת", אמר קארון. "גוש מבעבע, בצבע סגול־אפור… כמו מסה של דבשה מבעבעת. הפטרייה מתפשטת. היא אולי ברוחב שני קילומטרים ובגובה קילומטר. העיר בוודאי נמצאת מתחתיה".
כולם היו שקטים
"השעה הייתה מוקדמת; הבוקר דומם, חמים ויפהפה. עלים נוצצים, שמשקפים את אור השמש משמיים נטולי עננים, היו ניגוד נעים לצללים שבגני" (מיצ'יקו הציאה, "יומן הירושימה")
מיצ'יקו הציאה, רופא במקצועו, חזר הביתה לאחר לילה ללא שינה, שאותו העביר כמפקח בבית חולים ממשלתי ובו 125 מיטות בשעת מתקפה אווירית. לבוש בתחתונים, הוא נח על רצפת הסלון. לפתע נראה הבזק אור שהשתקף בפנס אבן בגינתו. הוא תהה אם אלה ניצוצות מקרונית של חשמלית חולפת.
במקום אחר, הפרופסור להיסטוריה מהירושימה ראה "הבזק מסנוור, הבזק שנחתך בחדות בשמיים… אחריו שתיקה מתה, כנראה כמה שניות… ואז 'בום' ענק כמו רעמים רחוקים. באותו זמן, גל אלים של אוויר לחץ על כל גופי. הרמתי את ראשי ופניתי למרכז הירושימה ממערב. ראיתי גוש ענק של עננים… שהתפשט וטיפס במהירות לשמיים".
אז, הוא זוכר, "פסגתו של הגוש נפרצה. היא קיבלה צורה של פטרייה מפלצתית עם זנב טורנדו. מתחתיה התפרצו עוד ועוד עננים רותחים והשתרעו לצדדים, משתנים ללא הרף".
הטמפרטורה במוקד הפיצוץ הגיעה לכ־4,000 מעלות. כל מי שהיה בסביבה הפך לאפר. מת אחד נשאר על אופניו, נשען על מעקה הגשר. פניהם ואוזניהם של רבים נמסו. ריח של שיער שרוף מילא את האוויר. הנהרות החלו להתמלא בגוויות.
הפיצוץ עקר בתים מיסודותיהם כאילו היו צעצועים. נפגעים רבים איבדו לפתע את בגדיהם ואת המשקפיים שלהם, ומצאו את עצמם עירומים. צללים של בני אדם נחרכו על קירות בניינים. דפוסי קימונו נצרבו על עור. העור נשרף ונשר. כ־80 אלף איש נהרגו מיד, ומהר מאוד המספר הוכפל, והמשיך לעלות.
הטייס פול טיבטס שאל את אנשי צוותו מה הם רואים, כדי להקליט את דבריהם לדורות הבאים. "עמוד עשן עולה במהירות, ליבה אדומה לוהטת", תיאר תותחן הזנב. "גוש מבעבע, בצבע סגול־אפור… כמו מסה של דבשה מבעבעת. הפטרייה מתפשטת. היא אולי ברוחב שני קילומטרים ובגובה קילומטר. העיר בוודאי נמצאת מתחתיה"
סופות אש סוערות התפתחו, וגשם שחור החל לרדת.
ביתו של הציאה התמוטט. בגדיו נקרעו. הוא קרא לאשתו, והם יצאו החוצה המומים ומדממים. "הדרך הקצרה ביותר לרחוב עברה דרך הבית הסמוך", הוא כתב בשנת 1955 בספר זיכרונותיו, "יומן הירושימה". "הלכנו – רצים, מועדים, נופלים… עד שבמנוסה מטורפת מעדנו על משהו ונפלנו שרועים ברחוב. כאשר קמתי על רגליי, גיליתי שנתקלתי בראשו של אדם. 'סליחה! סלח לי בבקשה!', בכיתי בהיסטריה… הראש היה שייך לקצין צעיר שגופתו נמעכה מתחת לשער כבד".
בני הזוג רצו לכיוון בית החולים. הציאה לבש רק את הסינר של אשתו. הוא זכר שנע בשקט דרך ערפל של עשן ואבק. "היו צלליות של אנשים… כמו רוחות רפאים מהלכות", כתב בספרו. "אחרים זזו… כמו דחלילים, ידיהם מושטות קדימה כשזרועותיהם רועדות… פתאום הבנתי שהם נכוו והושיטו את ידיהם כדי להימנע מחיכוך כואב. אישה עירומה שנשאה תינוק עירום הופיעה מולי. הסטתי את מבטי… אבל אז ראיתי גבר עירום, והבנתי שבדיוק כמו שקרה לי, משהו מוזר קרע מעליהם את בגדיהם. איש לא דיבר. מדוע כולם היו שקטים כל כך?"
בית החולים עלה באש. "הרחובות היו שוממים פרט למתים", כתב הציאה. "חלקם נראו כאילו הוקפאו על ידי המוות בזמן שהיו בעיצומו של ניסיון לברוח; אחרים שכבו שרועים כאילו איזה ענק הפיל אותם מגובה רב".
רופא אחר צפה במצעד הפצועים העצוב שחלף על פני ביתו בניסיון לצאת מהעיר. "המראה שלהם היה כמעט בלתי נסבל", אמר מאוחר יותר להציאה. "פניהם וידיהם היו שרופים ונפוחים, וקטעי עור גדולים התקלפו מרקמותיהם ונתלו עליהם כמו סמרטוטים. הם נעו כמו שיירת נמלים. הבוקר מצאתי אותם שוכבים משני צידי הדרך, רבים כל כך שאי אפשר היה לעבור בלי לדרוך עליהם".
הפיצוץ עקר בתים מיסודותיהם כאילו היו צעצועים. נפגעים רבים איבדו לפתע את בגדיהם ואת המשקפיים שלהם, ומצאו את עצמם עירומים. צללים של בני אדם נחרכו על קירות בניינים. דפוסי קימונו נצרבו על עור. העור נשרף ונשר. כ־80 אלף איש נהרגו מיד, ומהר מאוד המספר הוכפל, והמשיך לעלות. סופות אש סוערות התפתחו, וגשם שחור החל לרדת
ההרס היה כמעט מוחלט. "הירושימה כבר לא הייתה עיר", כתב הציאה.
כאשר אנולה גיי ושני מטוסי הליווי שלו הסתובבו בחזרה לכיוון טיניאן, מדען צעיר בשם לואיס ו' אלוורז, שזכה לימים בפרס נובל לפיזיקה, ישב במטוס "האמן הגדול" בגובה 8,500 מטרים, וניסח מכתב לבנו בן הארבע.
אלוורז היה מודאג מכך שלא כל התקלות בפצצה תוקנו. אבל כשהביט מהחלון הקטן במטוס, הוא ראה מעל הירושימה את ההבזק – "בהיר הרבה יותר מהשמש" – וידע שהפצצה פעלה כמתוכנן.
"וולטר היקר", כתב אלוורז, "זהו המכתב הבוגר הראשון שאני כותב לך, ובאמת הוא מיועד שתקרא אותו כאשר אתה מבוגר. בשעות האחרונות חשבתי עליך ועל אמך והאחות הקטנה ג'ין. היה קשה להמריא לטיסה הזו, בלי לדעת אם אי פעם אראה מישהו מכם שוב.
"…סיפור המשימה שלנו ככל הנראה יהיה ידוע לכולם עד שתקרא זאת, אך כרגע רק הצוותים של שלושת ה־B-29 שלנו והתושבים האומללים של מחוז הירושימה ביפן מודעים למה שקרה. …מול החרטות שיש לי על כך שהשתתפתי בהריגתם ופציעתם של אלפי אזרחים יפנים הבוקר, ניצבת התקווה שהנשק הנורא הזה שיצרנו עשוי לקרב את מדינות העולם זו לזו ולמנוע מלחמות נוספות.
"אנחנו לקראת נחיתה עכשיו, אז אפסיק לכתוב… רציתי לספר לך על זה בזמן שהאירוע עוד טרי במוחי. באהבה רבה, אביך".
תרגם: אלחנן שפייזר
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
