סביר להניח שאם נערוך סקר בקרב חקלאי ישראל, נגלה שמשאלתם העיקרית, מיד אחרי הפסקת הייבוא, היא להבין את שפת הצמחים. להסתובב בשדה ולשמוע על מה השיבולים מדברות, לטייל במטע ולהקשיב לעצים. שיספרו איך הם מרגישים, האם נוח ונעים להם, האם הם צמאים – או אולי להפך, המים כבר מעיקים עליהם. נשמע בדיוני לחלוטין, אבל התרחיש הזה עשוי להפוך ממש בקרוב למציאות יומיומית פשוטה ונגישה עבור כל חקלאי. העצים שלו אולי לא יתחילו להשמיע קול, אבל הם יחוברו לאינטרנט ולחיישן שימדוד את רמת המים הקיימת בהם – וכך יקבל המְגדל את הגשמת החלום הגדול של החקלאות, ישירות לטלפון הסלולרי שלו ובזמן אמת.
להמצאה המהפכנית הזאת, שפותחה על ידי חברת "סאטורס" מהפארק הטכנולוגי בתל־חי, אחראי ד"ר משה מירון מקיבוץ שמיר. "וזה לא היה פשוט", הוא אומר לי. "בשלב הראשון הייתי צריך להוכיח שיש פה משהו אמיתי כדי לגייס משקיעים, ובשלב השני נלחמנו מול בעיות מעשיות. פותרים בעיה אחת, נתקלים באחרת. זה מאבק יומיומי, לדחוף את העגלה הזאת בעלייה. ופתאום אנשים שמסתכלים מבחוץ מדברים על המצאה עולמית. אני, מרוב שהייתי עסוק בפרטים, לא שמתי לב לזה. הסתכלתי בעיניים של מְפתח, אבל וואלה, יש לנו ביד משהו שיכול לפתור בעיות רציניות בחקלאות, ולהביא פרי איכותי. זה אמנם לא מחסל את הרעב בעולם, אבל זה ממשי".
בגיל 82, עדיין לא נמאס לך לדחוף בעלייה?
"קודם כול אני סקרן, הסקרנות לא עוברת עם הגיל. יש בעיה? צריך לפתור אותה. אני משדך בין בעיה לפתרון. אגב, הרבה פעמים גם בתחומים שלגמרי מחוץ למומחיות שלי. ושנית, זה לא משנה מה הגיל שלך – או שתעשה מה שצריך ומה שנכון, או שתלך הביתה. אז אני יותר איטי וכבר לא מרים משאות, וכשאנחנו נוסעים החבר'ה סוחבים את המזוודות כי אצלי זה נגמר בכאב גב, אבל אני מספק את הסחורה. כל השאר לא מעניין".
השרשרת של אמא
כמה דקות לפני מועד הפגישה שקבענו, התקשר אליי ד"ר מירון וביקש להתנצל. "הישיבה פה עוד נמשכת. אמרתי להם שאני צריך ללכת, אז תכף אני מגיע. בינתיים תיכנס, טובה מחכה לנו עם הקפה".
לוקח לי לא מעט זמן למצוא את דרכי במשעולי קיבוץ שמיר. הצמחייה עבותה, הבתים זהים וכך גם הקלנועיות והמדשאות. רק שלט קטן עם המילה "מירון" מרמז על הכניסה הנכונה. בפנים אני פוגש את טובה, שיושבת בסלון, רוקמת ומחכה למשה שיחזור. "הוא יוצא כל יום לעבודה כרגיל", היא מספרת תוך תפעול מכונת הקפה. "לאחרונה הוא מרשה לעצמו להתחיל את היום קצת יותר מאוחר. בסביבות ארבע הוא חוזר ואנחנו יושבים יחד לשתות קפה".
אני מנצל את ההמתנה כדי לשמוע את סיפור חייה, שמתחיל ברוסיה של מלחמת העולם הראשונה, עובר בחרבין שבצפון־מזרח סין ומגיע אל המנוחה והנחלה בקיבוץ שמיר, עם ארבעה ילדים ו־11 נכדים. סיפור יהודי קלאסי. באמצע המתח נכנס הביתה משה, סב חביב ומאיר פנים. עם התקדמות הריאיון הוא יתגלה גם כקיבוצניק שאפתן וחסר מנוח, וכמי שמסכת חייו משקפת את קורותיה של המדינה, מחורבות אירופה העשנה ועד תקומת הסטארט־אפ ניישן.
הוא נולד בבודפשט של 1935, והשם ההונגרי שניתן לו היה הרצוג פטר גאבור. בגיל 5, כשהלך לראשונה לבית ספר יהודי, סיפרה לו אמו שיש לו גם שם יהודי – משה בן שמואל. מלחמת העולם השנייה כבר פרצה אז, אך מוראות השואה הגיעו להונגריה רק באביב 1944, כשהגרמנים פלשו למדינה.
"מיקלוש הורטי, שליט הונגריה, נתן להם את יהודי ערי השדה – שם אייכמן עשה עבודה יסודית – אבל שמר על יהודי בודפשט", מספר מירון. "לדעתי הורטי הבין שידם של הגרמנים על התחתונה, ורצה לעצמו תעודת ביטוח לקראת הימים שיבואו אחרי המלחמה. אבל שלא תחשוב שהחיים בבודפשט של אז היו טובים ליהודים. הייתה אנטישמיות, הוטלו מגבלות חמורות, בתי הספר נסגרו והקהילה רוכזה בגטו בעיר. אבא שלי נשלח למחנה הריכוז מאוטהאוזן, ולא ראינו אותו יותר. אמא, אני ואחי הקטן נשארנו עם עוד ארבעים־חמישים איש באחד הבתים. בשלב מסוים הדיפלומט השבדי ראול ולנברג הוציא ליהודים 'כתבי חסות', שהעניקו לנו סוג של הגנה. אגב, גם הוותיקן והשוויצרים הוציאו כתבי חסות דומים. נציגים של התנועה הציונית קלטו את העניין וזייפו כתבי חסות כדי להגדיל את מספר היהודים שזכו לאותה הגנה.
"יום אחד הוציאו את כולנו לכיכר בעיר, העמידו אותנו במסדר ואמרו שבגלל הזיופים יש למסור את כל כתבי החסות לבדיקה. כל שעה־שעה וחצי היו משחררים כמה יהודים חזרה לביתם. אמא שלי הבינה את הסיפור, ולאט־לאט משכה אותנו אחורה לקצה הכיכר. עמדו שם מסביב שוטרים הונגרים. לא היה להם עניין מיוחד איתנו, הם רק שמרו עלינו בהתאם לפקודת הגרמנים. אמא ניגשה לאחד השוטרים, הורידה את השרשרת מצווארה ושמה לו ביד. הוא בתמורה ליווה אותנו כל הדרך חזרה עד למקום שבו גרנו. רק אחרי שנים, כשבגרתי, הבנתי את גודל הסיפור הזה. כל החיים אתה מסתכל על אמא שלך ורואה יהודייה פשוטה, ופתאום היא מגלה כזאת תושייה שקשה להאמין. על המצבה שלה כתבתי 'הצילה את ילדיה בשואה'".
בתום המלחמה עברה המשפחה למחנה פליטים שהוקם בשטח גרמניה עבור ילדים יהודים. "זה היה בית הבראה של הצבא הגרמני שעשו לו הסבה. לכל תנועת נוער היה בניין – אחד ל'הבונים־דרור', אחד ל'השומר הצעיר' וכך הלאה. לשמחתי שמו אותנו עם השומר הצעיר: להם היו מסדרים יוצאים מהכלל, עם טקסים וחצוצרות והמנונים, ואילו אצל הבונים־דרור תמיד היה בלגן. כל כך התלהבתי מהסדר והפעילות של השומר הצעיר, שהחלטתי שמעכשיו אני איתם".
ב־49' עלתה המשפחה ארצה, והאם התחתנה מחדש. כשהיה בן 14 נשלח מירון לעבוד כשוליה של חשמלאי רכב, כדי לעזור בפרנסת הבית. "נרשמתי לתיכון ערב וככה הייתי עובד ביום ולומד בלילה. לאחר פרק זמן מסוים שלחו אותי לחברת הנוער בקיבוץ מזרע, וגם שם קמנו בבוקר לעבודה ואחר הצהריים למדנו – כמובן, בנפרד מילדי הקיבוץ. בוא נגיד שהלימודים לא היו הדבר הכי חשוב שם באותם הימים, אבל בסופו של דבר קיבלתי מהם תעודת סיום תיכון וגם פגשתי את טובה, וזה מה שחשוב.
"ממזרע שלחו אותנו לשמיר, שהיה אז קיבוץ צעיר. היה פה בוץ, עצים קטנים, צריפים, חדר אוכל שעוד פיזרו בו נסורת במקום רצפה, ומדרכה אחת שחיברה אותו לשירותים ולחדר התינוקות. התגייסתי לנח"ל, שם נפצעתי ואיבדתי שמיעה באוזן. שוחררתי מהצבא בדרגת טוראי וחזרתי לקיבוץ. אחרי ייבוש החולה קיבלנו אלף דונם אדמה והלכנו לגדל עליה כותנה. האדמה בחולה הייתה עם תכולה גבוהה של גיר וגבס, והצירוף של זה עם החומר האורגני שנשאר מהייבוש, היה לא פשוט לכותנה. זרענו, הצמחים התחילו לגדול ואז נתקעו. היינו חסרי ניסיון, טירונים בארץ לא נודעת. אני ומרכז הענף פתחנו לעצמנו תחנת ניסיונות עם כל מיני פטנטים, כדי לראות מה יגרום לכותנה לגדול יפה. ניסינו טכניקות שונות של השקיה, או חומרים כאלה ואחרים להדברת עשבייה. היום אני יודע שככה לא עושים ניסיונות, אבל ההתמודדות ההיא, שנולדה מתוך הצורך למצוא פתרון לבעיה, הובילה אותי לפתח קריירה של חוקר".
כוכבים ירוקי ידיים
כדי לראות את הגידולים עולים יפה, מסביר מירון, החקלאי צריך לדעת בדיוק מה הוא עושה, ולשלוט בתוצאות הפעולות שלו. "לי אין 'ידיים ירוקות' – קשה לי מאוד להחליט מתי וכמה להשקות, הצמחים לא מדברים אליי. דווקא מי שהחליף אותי בכותנה – אחד שאת רוב זמנו בבית הספר בילה על הדשא – היה יוצא לשדה, שואל את הכותנה 'להשקות?', והיא הייתה עונה לו 'כן, תשקה'. הוא היה מגדל הרבה יותר טוב ממני, אבל אי אפשר לעבוד ככה. אי אפשר לבנות על היכולת הטבעית של החקלאי. פה ושם יש כמה כוכבים עם ידיים ירוקות, אבל זאת לא חקלאות מקצועית. הגעתי להכרה שצריך לספק למגדל כלים כמותיים למדידה והערכה, מכשירים שיודעים אם הצמח צמא, או אם חסר לו דשן למשל".
בגיל 32 הגיע תורו לצאת מהקיבוץ ללימודים אקדמיים. הוא החל ללמוד לתואר הנדסאי חקלאות בתל־חי, ובמקביל נרשם לפקולטה ברחובות. "בקיבוץ לא אהבו את זה, והמזכיר עשה איתי עסק: אני אתן שנה כמרכז ענף, ואז אצא לשנתיים לימודים. וכך היה. במשך שנתיים גרתי ברחובות, וחזרתי הביתה רק ללילה אחד באמצע השבוע ולשבתות. במהלך הלימודים בפקולטה עשיתי גם קורסים מתקדמים יותר, כך שבסוף התואר הראשון נשאר לי רק לכתוב מאסטר ולקבל תואר שני.
"אמרתי למנחה שלי, פרופ' עוזי כפכפי, שאני רוצה לכתוב על התמודדות עם עודף ניטרטים (חומרים חנקתיים) בכותנה. הוא אמר לי 'עזוב, ייקח לך שנים, לא תגמור עם זה. בוא תעבוד איתי, תוך שישה שבועות יש לך תזה כתובה'. מי יכול לסרב לדבר כזה? מה גם שהקיבוץ לחץ שאחזור כבר הביתה לתורנויות. הלכתי איתו, וניסינו למצוא את אזורי הקליטה של הזרחן בשורשים של הצמח. נכנסנו למרתף של מכון וולקני ב־9 בבוקר ויצאנו בסביבות 11 בלילה. וזהו, גמרנו את הניסוי באותו יום. אגב, לכתוב את העבודה לקח לי שלוש שנים.
"חזרתי לקיבוץ והתחלתי לעבוד כמדריך ב'שירות שדה' של משרד החקלאות. יום אחד הגיע לפה אורח מקליפורניה: מנהל מעבדות המחקר של מִנהל ההדרכה החקלאי האמריקני. הסתובבתי איתו באזור, ופתאום הוא שואל אותי 'מה החלום שלך?'. אמרתי לו שאני רוצה לעשות דוקטורט בארה"ב, כי בארץ ייקח לי הרבה זמן, ואני כבר מבוגר מדי. באמריקה הגישה קצת שונה, ותוך שלוש שנים יש דוקטורט ביד. הוא אמר שיש לו מקום לחוקר־אורח, ושאני מוזמן. לקח קצת זמן להתארגן ויצאנו כל המשפחה, עם 1,500 דולר בכיס, לפרזנו שבקליפורניה. במשך השבוע למדתי באוניברסיטת קליפורניה שבעיר דיוויס ובסופי שבוע הייתי חוזר למשפחה בפרזנו".
הדוקטורט של מירון עסק ברצף פוטנציאל המים בצמח, מהקרקע ועד החזרה לאטמוספירה. ב־84' הוא שב ארצה, וקיבל משרה של חוקר במיג"ל – מכון מחקר יישומי הפועל בתחומי הביוטכנולוגיה, מדעי הסביבה והחקלאות.
לכל אורך דרכו כחוקר שאף מירון לפתח כלים שיספקו נתונים מדידים ויסייעו לחקלאי לקבל החלטות. "עוד ב־78', כשרק התחלתי לעבוד בשירות שדה, ציירתי להם עץ עם חיישנים בקרקע, בגזע ועל הפרי, ומסביב חיישני מזג אוויר. דיברתי על חיישנים שברובם הגדול בכלל עוד לא הומצאו אז. אמרתי להם: ככה ייראה העתיד, העץ ידבר אלינו. ככה זה צריך להיות.
"אפשר לקרוא לזה 'בקרת ייצור תעשייתית בחקלאות'. בתעשייה זה קל, כל דבר אפשר למדוד כי הסביבה מובנת וידועה. בשטח הפתוח, הסביבה היא כאוטית. לכן צריך למצוא בצמח תכונה שחוזרת על עצמה בתדירות גבוהה, ושאפשר לסמוך עליה באופן מוחלט, לא משהו שעובד רק בתנאים מסוימים. תכונה כזאת היא מתח המים בצמח, ויש לנו דרך למדוד אותה".
כשהמים עולים לענן
מירון מתכוון לטכניקה ותיקה ומוכרת הנקראת תא לחץ: לוקחים עלה מהצמח ומפעילים עליו לחץ עד שיוצאת ממנו טיפת מים. אם זה קורה כבר בלחץ נמוך, סימן שהצמח רווי מים. אם צריך להפעיל לחץ גבוה, המשמעות היא שהצמח בעקה וחסרים לו מים.
כדי להבין את החידוש הגדול בהמצאה של מירון אני פונה לענת סולומון־הלגוע, מייסדת ומנכ"לית סאטורס, החברה שתרגמה את חזונו למציאות. "כדי למדוד את כמות המים בצמח נהוגות שתי שיטות: תא לחץ ובדיקת רטיבות הקרקע בסביבת העץ", היא מסבירה. "עד היום חקלאים הניחו שאם הקרקע רטובה מספיק, זה אומר שגם העץ מקבל מספיק מים. הבעיה עם חיישני קרקע היא שיש ביניהם שונות גדולה: אם תמדוד משני צדדים של עץ, לא תקבל אותה תוצאה. אז אפשר לפזר הרבה חיישנים, מה שאף אחד לא עושה, או להתבסס על הערכה – וזה לא מקדם אותנו להשקיה מדייקת. לגבי תא לחץ – זו טכניקה מדויקת ואמינה אבל גם איטית ומסורבלת, והיא מצריכה מומחיות ותנאי אקלים ספציפיים.
"לפני כחמש שנים פגשתי את משה, והוא שיתף אותי ברעיון שלו למדוד את מצב המים לא באמצעות העלה, אלא בתוך העץ ממש. הוא הסתובב עם זה בבטן המון שנים, אבל לא הייתה פלטפורמה שידעה לשאת את הטכנולוגיה הזאת. פיתחנו חיישן ייחודי שיושב בתוך גזע העץ, ונמצא במגע ישיר עם רמת המים. המדידה שלו יוצאת למערכת עיבוד נתונים, שממליצה לחקלאי מתי וכמה להשקות. ככה אנחנו פותרים את שתי הבעיות, ומשיגים מדידה שהיא גם מדויקת וגם קלה לתפעול".
החיישן פועל על עיקרון פיזיקלי מוכר וטריוויאלי של השוואת ריכוזים, ובכל זאת אף אחד לא חשב על זה עד היום?
"לגמרי. בעצם יישמנו תהליך של אוסמוזה ישרה בין החיישן לרקמת המים: כאשר העץ צמא, המים יוצאים מהחיישן לרקמה; כשהוא רווי, המים מגיעים מהרקמה לחיישן. זה באמת פשוט, רק שבדרך נתקלנו באתגרים טכנולוגיים די מורכבים, והצוות הנפלא שלנו בסאטורס ידע להתגבר עליהם".
החיישן, שנראה כמו כפתור מתכת לא גדול, מוכנס לעץ ומודד את מתח המים בגזע. שלא כמו בדיקות העלים המסורתיות, הגזע מספק אינטגרציה של כל איברי העץ מהשורשים ועד לעלים, וגם של הסביבה החיצונית. כך מתקבלת מדידה ישירה ומדויקת, שכמעט אינה משתנה בהתאם לנקודה שבה ממוקם החיישן. הודות לכך, מספיקים לכל חלקה כמה חיישנים בודדים: הנתונים מועברים מהם אלחוטית למרכזייה שנמצאת בקצה השדה, ומשם על גבי רשת הסלולר לענן. בסוף התהליך יהיה לחקלאי ממשק משתמש בטלפון הנייד או במחשב במשרד, ובכל רגע נתון הוא יוכל לראות את החלקה ואת מצב המים בעצים, עם המלצה איך כדאי להשקות.
"את אופן ההתחברות לרקמת העץ שאלנו מעולם הרפואה. כשרוצים להחדיר חיישנים לרקמה אנושית, משתמשים בג'ל מתווך כדי שהשתל לא יידחה. מתברר שעצים מתנהגים אותו דבר, אז פיתחנו שיטה דומה וגם רשמנו עליה פטנט".
חקלאים עבדו שנים בלי הטכנולוגיה הזו והצליחו להשקות לא רע. מדוע כל כך חשוב לספק להם את הנתונים מתוך הגזע?
"משתי סיבות. ראשית, היום יש מחסור במים, ולכן אנחנו רוצים לוודא שההשקיה היא אופטימלית, לא יותר מדי ולא פחות מדי. שנית, לכמות המים שהעץ מקבל יש השפעה ישירה על כמות הפרי ואיכותו. אם תשקה יותר מדי, תקבל לדוגמה תפוחים גדולים שאין להם מחיר טוב. זה בולט במיוחד בתעשיית היין: איכות היין מושפעת ישירות מרמת העקה שבה אתה יכול להחזיק את הגפן בעונה, ונדרשת לכך רמת דיוק גבוהה. זה מה שעושה את ההבדל בין יין של עשרים שקלים לבקבוק לבין יין של מאתיים. זה שוק מאוד חשוב עבורנו בהיבט העסקי, ולכן הקטנו עוד יותר את החיישן, כך שיתאים גם לגפן יין".
חברת סאטורס הוקמה בבעלות משותפת למיג"ל, קבוצת טרנדליינס, מירון וסולומון־הלגוע. "השלמנו שני סיבובים של גיוס, והיום יש מאחורינו קבוצה מכובדת של משקיעים", ממשיכה ומספרת האחרונה. "בקיץ האחרון ביצענו בישראל ובספרד שורה של ניסויי שדה בהדרים, בשקדים ובתפוחים. עשינו את זה בשיתוף פעולה עם החברות 'נטפים' ו'נען־דן ג'יין', שנותנות פתרונות השקיה, וקיבלנו תוצאות מרשימות. אנחנו בעיצומו של תהליך ייצור מתקדם של אלפי חיישנים. חשוב לנו להגיע מוכנים לתחילת עונת ההשקיה בסביבות אפריל השנה, כדי להיכנס באופן חלק לשווקים שאיתם נתחיל – ישראל, ספרד וקליפורניה. ממש בקרוב החיישנים והמערכת יהיו על המדף".
אילו תגובות אתם מקבלים מהחקלאים בשטח?
"לא פחות ממדהימות. כל העוסקים בתחום החקלאות מסכימים שלמדידה הזאת יש ערך משמעותי, ושהיא המדייקת ביותר. את השיטה המוכרת של תא הלחץ אימצו רק חקלאים מעטים, בגלל הקושי ביישום ובגלל הסרבול שכרוך בה. כשאנחנו מציעים ללקוחות לעזוב את מדידת הלחץ הידנית שנותנת תוצאה פעם בשבוע, ולהחליף אותה בחיישן שנותן תוצאות רציפות, ההתלהבות היא עצומה. אנחנו בקשר הדוק עם חוקרים מובילים בתחום מישראל ומקליפורניה, והם מתייחסים לזה כפתרון מהפכני לבעיה שמנסים לפתור כמעט שלושים שנה. אין בעולם אף אחד שעושה דבר דומה".
איך ד"ר מירון מסתדר בחברה טכנולוגית כזאת?
"משה, הוגה הרעיון, הוא איש נדיר ומיוחד. מאוד טכנולוגי, בהחלט לא בן 82 טיפוסי. שאל אותו על הרחפן שלו, ותבין מיד למה אני מתכוונת. היום יש לנו צוות צעיר ורענן של מהנדסים ואגרונומים שעובדים מבוקר עד לילה ונוסעים בכל העולם להדגמות והתקנות, אבל בתחילת הדרך, כשרק הקמנו את החברה, משה הוביל בעצמו את הפיתוח. היום הוא פעיל חלקית בתור מנהל הטכנולוגיה הראשי שלנו, לצד האגרונום הראשי ד"ר אבישי אבני, ויש לו תפקיד משמעותי בהיבט של ייעוץ והכוונה".
רק אני והרחפן שלי
אז מה יש לך עם רחפנים? אני שואל את מירון, שמיד נדלק באנרגיה חדשה. "זה בעצם הפרויקט הבא שלי: מצלמה תרמית שתוצב על גבי רחפן, תצלם את השדה ותיתן תמונה של מצב המים בצמחים. לפני המון שנים פגשתי מנהל של חברה ישראלית שייצרה אמצעי תרמי לראיית לילה עבור טנקים. תוך כדי שיחה הבנתי שהוא מחפש לאותה טכנולוגיה גם יישום אזרחי. אמרתי לו שיש לי רעיון: נחבר את המצלמה למסוק שיעשה גיחה מעל חלקת כותנה, ונראה מה ייצא.
"יצאתי לשדה, ולכל שתי שורות סגרתי את טפטוף המים ביום אחר. והנה מגיע המסוק, מישהו יושב עם המצלמה על הברכיים, חצי גוף בחוץ, ומצלם. כשפיתחנו את התמונות ראיתי מיד את הפוטנציאל. כתבתי מאמר על כך שברזולוציות גבוהות במיוחד ניתן להפריד את תמונת הקרקע מהצמח ולזהות את מצב המים שבו. אבל זה היה ב־89', והטכנולוגיה לא הייתה בכלל בכיוון. להרים מסוק בשביל כל חלקה זה בלתי ישים, וגם המצלמות לא היו מספיק מפותחות אז. התקדמנו כמה שנים, ובאמצע שנות התשעים הגשתי תוכנית לחידוש המחקר ויצאנו שוב לשטח. הרעיון היה למדוד מהאוויר את הטמפרטורות בצמחים ולפי זה להסיק האם הם צמאים, מושקים היטב או במצב של השקיית־יתר. עבדנו על זה שלוש שנים, ובסופן כתבתי מאמר נוסף ושלחתי לאחד מכתבי־העת המדעיים בתחום. החזירו לי את המאמר בטענה שהוא לא שווה כלום: גם הרעיון מטופש וגם הכתיבה גרועה".
שוב גנז מירון את הרעיון לכמה שנים. "בתחילת 2000, כשמצלמות תרמיות הפכו לדבר נפוץ יותר והטכנולוגיה שלהן השתנתה והשתפרה, שוב הוכחנו שזה עובד. הפעם אפילו רשמנו על זה פטנט, אבל לא הצלחנו לגייס משקיע כי זה לא היה מעשי. השלב הבא הגיע ב־2005, כשקראו לי למכון וולקני לראות מצלמה תרמית לזיהוי מחלות עטין בפרות. מיד הצעתי את הרעיון שלי, שהוא קלאסי לציוד כזה, ויצאנו שוב לשטח. בנינו קשתות מעל חלקה, תלינו עליהן את המצלמה וצילמנו. מדעית זאת הייתה הצלחה גדולה: מצאנו מתאם גבוה בין בדיקה באמצעות צילום תרמי לבין תא לחץ. המאמר שכתבנו על כך הפך לאחד המצוטטים בתחום. מעשית, גם עם הכלים של היום – מצלמות זעירות בעלות רזולוציה גבוהה, שמותקנות על גבי רחפנים – עדיין אין יכולות מספיק טובות. אבל זאת בעיה פתירה. אני מניח שמתישהו בעתיד הלא רחוק יפתחו מצלמות כאלה. עד אז העסק תקוע.
"בכל מקרה, מכל הסיפור הזה הכי התלהבתי מהרחפן. אז קניתי לי אחד עם מצלמה סופר־איכותית, מייצב בשלושה צירים ועוד כל מיני תכונות מטורפות. וכמה זה עולה? 800 דולר. זה לא להאמין, לאן הטכנולוגיה מגיעה ואיך היא הופכת במהירות לזולה וזמינה. החוכמה היא להתאים פתרון טכנולוגי לבעיה, וזאת המומחיות שלי. זה בדיוק מה שעשיתי גם עם החיישן שלנו".
אתה פותר בעיות לחקלאים, אבל השאלה היא אם יהיו פה בכלל חקלאים בעתיד.
"חזרתי פעם משליחות של האו"ם באתיופיה, ונסעתי למסור דו"ח במשרדים בז'נבה. ראיתי שם דו"חות על מדינות במערב אפריקה: רובן קיבלו סיוע מהאמריקנים, ששלחו להן חיטה, אוכל וכסף, ובסופו של תהליך המדינות האלה רק ניזוקו. הכפרים שם ננטשו, כי ברגע שהייתה חיטה אמריקנית איכותית וזולה, לא היה שוק לתוצרת שלהם. האבטלה גאתה, הערים הפכו לסלאמס והפשע גבר. הייתה מדינה אחת שלא הסכימה לקבל את הסיוע האמריקני – ושם הכפרים נשארו, המבנה החברתי נשמר ולא הגיעו לאותה תוצאה עגומה.
"במדינת ישראל, הייבוא וההסתכלות על הנטו יובילו אותנו בדיוק לאותו מקום. הרי לכאורה אנחנו מכניסים המון מטבע זר, יש לנו היי־טק – אז למה לייצר בעצמנו? למה לטרוח לגדל תפוחים, כשאפשר להביא מְכולת תפוחים מטורקיה באותו מחיר, אם לא פחות? אבל זה מה שיהרוס אותנו. אנחנו עוברים תהליך איטי של הרס הרקמה החברתית, הרס הלכידות הפנימית ויצירת ניכור בין חלקי העם. בפעם הקודמת זה הוביל למרד ברומאים, ללאומנות, למשיחיות ולגלות. אותו תהליך קורה היום. יש 30־25 אחוז מהאוכלוסייה שאין להם שום סיכוי, שכבות חברתיות שהעוני עובר בהן מדור לדור. השאיפה הפוליטית להביא מצביעים באמצעות פירוד וקיטוב מושכת אותנו למטה. הרי גם אם נמצא פוליטיקאי שמאמין שהחקלאות חשובה, הוא לא יעז לפעול לעצירת הייבוא, כי אז יאשימו אותו ביוקר המחיה. בשביל החקלאות אף אחד לא הולך לקלפי".
ולאן זה יוביל אותנו?
"אם נהיה נתונים להשפעת כוחות השוק בלבד, החקלאים הקטנים בעלי המשקים המשפחתיים ייעלמו, והחקלאות תהפוך לתאגידית. היא תנוהל על ידי שכבה של מומחים, ותתופעל בשטח על ידי שכבה של מפעילי ציוד ברמה טכנית גבוהה ושכירי יום בשכר נמוך, שיבצעו את העבודות הידניות. זה מה שקורה בארה"ב. ברור לך על איזו מהעבודות הייתי ממליץ לילדים שלי.
"באווירת המדיניות הכלכלית הנוכחית, שמעדיפה את הקטנת יוקר המחיה בעזרת ייבוא זול, אין סיכוי לחקלאות וגם לא למרבית התעשייה המקומית שמייצרת לשוק המקומי. מה שאנחנו צריכים זו מדיניות לאומית שתעודד את החקלאים הקטנים להמשיך בעיסוקם ולהמשיך להחזיק את הקרקע. הרי עדיין מתנהל מאבק בין הערבים והיהודים על האדמה הזאת, ובסופו של דבר הארץ תהיה למי שיאחז בקרקע ויעבד אותה".
לתגובות: dyokan@makorrishon.co.il
