7 באפריל 1980 הוא ערב שביעי של פסח, ועוזי דיין, מפקד היחידה, נם את שנתו בביתו שבמושב היוגב. עוזי הוא בנו בכורו של זוריק דיין, אחיו הצעיר של משה דיין, שנהרג בקרב על רמת־יוחנן במלחמת העצמאות. דרך חתחתים ארוכה ורבת שנים עשה עוזי עד שהתיישב לבטח על כיסא המפקד בלשכה הצנועה שידעה כבר את נוכחותם המחשמלת של מפקדים רבי תהילה כמו דוביק תמרי, אהוד ברק, יוני נתניהו, עמירם לוין, נחמיה תמרי ואחרים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– כעת מתברר: טאיוואן הזהירה כבר בתחילת ינואר מפני הנגיף בסין
– גיבור העל הגלעדי: אליהו הנביא של ימינו
– גלי הדף: לבנון מתקשה לקום מההריסות
שום הילה נסיכותית, המתלווה לכל מי שנושא את שם המשפחה דיין, לא הייתה יכולה לעזור לעוזי להגיע ללשכת המפקד. רק עבודה קשה, שאפתנות ונחישות יוצאת דופן וכנראה גם קצת גנים טובים, כאלה של לוחמים מלידה, ששורשרו דרך הגנום המשפחתי והתקבעו באופיו של עוזי. אין לו רגע של נחת, לעוזי, על הכיסא החדש שבו נחת רק חודשיים קודם לכן, כשהחליף את נחמיה תמרי. במרץ 1980, בדיוק חודש לאחר שהתמנה למפקד סיירת מטכ"ל, טבע למוות יוחאי פרייס, לוחם שייטת 13, במהלך בדיקת מעבורת לילית בנהר הירמוך, שאנשי השייטת ביצעו יחד עם לוחמי היחידה. היחידה הייתה אחראית לאותה פעילות, ורפול, הרמטכ"ל, כבר הספיק למלמל באוזניהם של כמה בכירים בצבא: "עוזי לא ימשיך להיות מפקד יחידה אצלי".
מלמוליו של רפול באוזני אחרים היו הופכים לעתים קרובות לוונדטה אישית המסתיימת, על פי רוב, בהדחה כואבת. עכשיו נמצא עוזי דיין בדיוק במרכז הכוונת של רובה הצלפים הווירטואלי של רפול. אפילו שכנותם העמק־יזרעאלית רבת השנים – רפול הוא מתל־עדשים ועוזי ממושב היוגב – לא תוכל כנראה לסייע לעוזי.
בשלוש לפנות בוקר מצלצל הטלפון בביתו של עוזי. דני דוידי, קצין האג"ם התורן ביחידה, מעביר לו דיווח ראשוני על אירוע חבלני בקיבוץ משגב־עם. עוזי מנסה לדלות מדני כמה שיותר פרטים. המצב עדיין מעורפל למדי והם מחליטים שמסוק יישלח ליחידה, יאסוף את צוותי הכוננות הנמצאים שם על ציודם, ינחת ברמת־דוד ויאסוף כמה "צפוניים", עוזי ביניהם, בדרכם למשגב־עם.
כשעוזי וחייליו מגיעים ליישוב, איש לא מחכה להם ולא מכוון אותם למקום האירוע. הם פוגשים במקרה את ינוש בן־גל, אלוף פיקוד הצפון, והוא מספר להם בקיצור שמחבלים השתלטו על בית ילדים בקיבוץ. בדרכם לבית הילדים נתקלו המחבלים במזכיר הקיבוץ, סמי שני, והרגו אותו. שבעה ילדים מוחזקים עתה כבני ערובה ואיתם חבר קיבוץ, שהיה שומר הלילה באותו זמן.
מאוחר יותר מתברר כי חמשת המחבלים שייכים לחזית השחרור הערבית והם חמושים ברובים, במקלעים וברימוני יד. ארגון זה היה אחראי גם לחדירה למושב כפר־יובל כחמש שנים קודם לכן והוא מתמחה, ככל הנראה, בפריצות לבתי מגורים ולגני ילדים.
למעשה, חברי הקיבוץ מבינים כי משהו דרמטי מתרחש רק כשנשמעות היריות הראשונות, אלה שהרגו את סמי שני. הם מזעיקים את כוחות הביטחון, וכוח ראשון של סיירת גולני, בפיקודו של מפקד הצוות יונתן רז, מגיע כעבור זמן קצר ונערך מול בית הילדים. המחבלים מבחינים בלוחמים ופותחים לעברם באש. הכוח של גולני נסוג לאחור ונערך לפריצה מהירה מתוך חשש כבד שהמחבלים יתחילו לירות בתינוקות.
פרק הזמן למן הרגע שבו מגלים המחבלים את הכוח הפורץ ועד שהקליע הראשון יינעץ לכל אחד מהם במרכז הלב או הראש, הוא שעושה את ההבדל בין פעולה מוצלחת לבין כישלון מוחלט. פרק הזמן הזה יכול להיות גם חלקיק של שנייה. כל עיכוב מהווה גזר דין מוות לבני הערובה
בינתיים תופסים המחבלים את מאיר פרץ, חבר הקיבוץ ששהה בבית התינוקות, כופתים אותו בידיו וברגליו ומניחים על שולחן קטן לידו שני תינוקות שהביאו מהקומה התחתונה. התינוקות לא מפסיקים לצרוח, אך כעבור כשעה הם מתעייפים ונרדמים. שקט מתוח משתרר במקום.
בשלוש לפנות בוקר נעשה ניסיון ראשון לנהל משא ומתן עם המחבלים כשלב מקדים להשתלטות של סיירת גולני על המבנה. לוחמי הסיירת, כקדימון לקראת הפריצה, פותחים בירי מטורף ממקלעי מאג לעבר המבנה ונענים באש תופת. החובש של הכוח, אלדד צפריר, נהרג במקום, ויונתן רז, מפקד הכוח, נפצע. הניסיון של סיירת גולני לחלץ את בני הערובה כשל למעשה, ואחד המחבלים מכלה מיד את זעמו במאיר פרץ ויורה מטווח אפס כדור בודד בכף רגלו.
בשלב זה מתחולל ויכוח צעקני בין המחבלים לבין עצמם. חלקם רוצים להתחיל להרוג את התינוקות, אך מפקד החוליה בולם אותם.
בשעות הבוקר מציבים המחבלים אולטימטום ומאיימים שאם לא ישוחררו מחבלים הכלואים בישראל, הם יתחילו להוציא להורג תינוק אחד בכל חצי שעה.
לאחר הניסיון הכושל של סיירת גולני, מגיע לקיבוץ ינוש, אלוף הפיקוד, ואיתו אורי שגיא, מפקד האוגדה. בזירת האירוע מתייצבים גם לוחמים וכלבים מיחידת הכלבנים של צה"ל, שפעילותה החשאית נחשפת בפעם הראשונה במשגב־עם. הכלבים מאומנים לתקוף את החוטפים בפיגועי מיקוח ויכולים להושיט עזרה חשובה מאין כמותה לאנשי הכוח הפורץ. איתם מגיעים לנקודת ההיערכות גם אנשי סיירת גולני, בפיקודו של גיורא ענבר, וכן משה (בוגי) יעלון, סגן מפקד סיירת מטכ"ל, שרגלו מגובסת ולכן תפקידו באירוע מתמצה בניהול החפ"ק בשטח, ועמוס בן־אברהם, שבדיוק חזר ליחידה לאחר תקופה קצרה באזרחות והתמנה למפקד הפַּלגה המבצעית. שניהם, בוגי ועמוס, יהפכו לימים למפקדי היחידה.
אבירם הלוי וטל פניני, שניהם תושבי העמק, נקראים להגיע לרמת־דוד כדי לתפוס טרמפ על המסוק המגיע מהיחידה ומיועד לאסוף את ה"צפוניים". ממש כשהם נכנסים לשערי הבסיס ברמת־דוד, הם מזהים את המסוק הממריא בלעדיהם. לא עוזרים נפנופי הידיים והצעקות – המסוק כבר בדרכו צפונה. אבירם וטל מורידים את הברזנט מהטנדר של טל כדי לשפר את יכולתו האווירודינמית ופותחים בנסיעה מטורפת למשגב־עם, כשהם משוכנעים שהחמיצו כבר את האירוע. הם כמובן מגיעים בזמן ומספיקים לתרום את חלקם.
בבואו לפקד על הפריצה המסובכת לבית הילדים, רובצים על כתפיו הצנומות של עוזי דיין שני שקים כבדי משקל: האחד מכיל את משאלת ליבו הבלתי כמוסה בעליל של רפול להדיח אותו מהיחידה ויהי מה, והשני מכיל את אירוע מעלות, שש שנים קודם לכן, שבמהלכו נרצחו 22 ילדים בטרם הספיקו לוחמי היחידה לפרוץ לבית הספר ולהרוג את המחבלים. מובן שמפקד קר רוח, שאחריות אדירה רובצת על כתפיו, חייב לשים את מתג ההפעלה הפנימי שלו על מצב "פְּעַל" ולנטרל את כל רעשי הרקע, אבל שני האירועים האלה כבר חלחלו בוודאי למחזור הדם של עוזי והשפעתם על שיקוליו והתנהלותו היא מכרעת, גם בלי שיודה בכך.
עוזי, בעצמו בוגר האירוע במעלות, יודע היטב כי פרק הזמן למן הרגע שבו מגלים המחבלים את הכוח הפורץ ועד שהקליע הראשון יינעץ לכל אחד מהם במרכז הלב או הראש, הוא שעושה את ההבדל בין פעולה מוצלחת לבין כישלון מוחלט. פרק הזמן הזה יכול להיות גם חלקיק של שנייה. כל עיכוב, בין אם בגלל היסוס ובין אם כתוצאה מתקלה, ולו הקלה ביותר, מהווה גזר דין מוות לבני הערובה. זו התורה כולה על רגל אחת.
עוזי עובר בין החיילים הצמודים לקיר נטול החלונות של בית הילדים ומזריק לווריד של כל אחד ואחד מהם מנות מועשרות של אומץ לב ונחישות. חייהם של התינוקות שבתוך בית הילדים תלויים באומץ ובהחלטיות של עוזי ושל חייליו וכך גם, במידה קטנה בהרבה של חשיבות, עתידו של עוזי ביחידה.
שני צוותים של לוחמים סדירים מגיעים מהיחידה לאירוע במשגב־עם: צוות זיו קולברג מהפַּלגה הבוגרת, וצוות גל אלמוג מהפַּלגה הצעירה. לאחר סיור קצר שעורכים עוזי ומפקדי הכוחות שלו מסביב לבניין, נקבעת תוכנית הפעולה בשיתוף עם אלוף הפיקוד: עשרה צלפים ימוקמו בשש נקודות שונות. הצלפים מהווים לא רק חלק מן הכוח הפורץ וההורג, אלא גם משמשים כמודיעין און ליין לגבי מה שמתרחש בתוך המבנה. עליהם לדווח כל הזמן לעוזי ולחפ"ק של בוגי על דמויות הנראות דרך החלונות ועל מעשיהן.
הצלפים אמורים לירות באחד מתוך שלושה מצבים: בהישמע ירי מתוך הבניין, כלומר – המחבלים החלו לירות בבני ערובה; אם הם רואים בו זמנית לפחות שני מחבלים דרך החלונות, ואז הם יכולים לירות לאחר קבלת אישור מעוזי; או על פי פקודה, ברגע שמתחילה פריצה יזומה.
הכוח הפורץ נחלק לארבעה כוחות משנה ולכוח עתודה:
"כוח גיורא": כוח של סיירת גולני, בפיקודו של גיורא ענבר, מפקד הסיירת, נערך בנקודה הנמצאת צפונית למבנה ומתוכנן להיכנס לחדר הצפון־מזרחי. לכוח מצורפים שני כלבים.
"כוח עמוס": כוח של היחידה, בפיקודו של עמוס בן־אברהם, מתוכנן להיכנס אחרי כוח גיורא דרך כניסת המקלט, להמשיך לחדר האמצעי הצפוני ואחר כך למקלחת. לכוח מצורף כלב אחד.
"כוח זיו": כוח של היחידה, בפיקודו של זיו קולברג, אמור לעבור בצורה שפופה מתחת לחלונות הדרומיים של המבנה ולהיכנס דרך המרפסת לחדר הדרום מערבי. לכוח מצורפים שני כלבים.
"כוח גל": צוות מפלגת האימונים של היחידה, בפיקודו של גל אלמוג, נערך על גג המבנה ומתוכנן להיכנס לחדר המזרחי דרך פתח הנמצא בגג.
כוח עתודה: חמישה לוחמים מצוותי ניר נייס ורוני אליאב, אשר הגיעו מתצפית ברמת הגולן דקות ספורות לפני תחילת הפריצה, שבמידת הצורך ערוכים כדי להיכנס אחרי כוח זיו קולברג.
כשהמסוק מסתלק, עוזי מתחיל לספור לאחור. הוא לוחש למוטורולה: 10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, ואז כאילו בולע את ה־2, 1 – בום! ארבעה רובי צלפים משחילים בבת אחת ארבעה כדורים, מסונכרנים ומדויקים להפליא, דרך חלונות בית הילדים, מפילים מחבל אחד וככל הנראה פוצעים את השני
עוזי מעביר תדריך לכל הכוחות המשתתפים בפריצה. הוא פורס בפניהם את המודיעין העדכני ביותר לאותו רגע ושם דגש על הגעה מהירה ככל הניתן לכל מקור אש ושיתוקו המיידי. לוחמי הכוח מנסים לשנן את תמונת המבנה הפנימי של בית הילדים, שהועברה רק כמה דקות קודם לכן בנפנופי ידיים נרגשים ובשרטוט ידני על ידי אנשי המשק. אין חייל או מפקד אחד בכוח שאירוע מעלות אינו נטוע בחוזקה בראשו ושתמונות הילדים ההרוגים באולם בית הספר אינן מנקרות במחשבתו, בין שהיה שם בעצמו ובין שרק שמע את התיאורים ממי שהשתתף באותו מבצע.
מפקד כוח הצלפים הוא סגן דני דוידי, והוא ממקם את הצלפים שלו בעמדות: טל פניני ויעקב ארנן בקומתו השנייה של בניין הנמצא מדרום לבית הילדים; אבי לנג ומשה רוזנברג מתמקמים בחדר האמצעי של מבנה חד קומתי מדרום לבית הילדים; רמי לוי ומודי אברוצקי מתמקמים בחדר המזרחי של אותו מבנה. יאיר הגני ניצב על גג חדר האוכל, הנמצא מזרחית לבית הילדים, ואילו אהוד גופר ורון טנצר תופסים עמדה מצפון־מערב לבית הילדים. דוידי עצמו מתמקם בבניין שמדרום לבית הילדים, בחדר המערבי ביותר.
זיו קולברג מספיק לתת תדריך קצר של כמה דקות לחייליו ונערך בנקודת ההיערכות. רק הוא עצמו ועוזי לס, חברו הוותיק מצוות חזי, הספיקו לראות את הבניין מכל צדדיו, והוא מוביל את הכוח כאשר לס דולק בעקבותיו.
עמוס בן־אברהם מוביל כוח של עשרה לוחמים. שניים מהם – שי אביטל ושחר ארגמן – יהפכו לימים למפקדי היחידה, כמו עמוס עצמו. הם ממתינים ליד הקיר נטול החלונות של המבנה במקביל לכוח של סיירת גולני.
ההמתנה הארוכה, כשעתיים, מ־8:15 ועד 10:15, מורטת את עצביהם של הלוחמים. כמעט בלתי אפשרי לשמור על דריכות גבוהה ועל שקט מוחלט במרחק של סנטימטרים בודדים מן המחבלים שמצידו השני של הקיר. אילו היו יכולים, היו עוצרים את פעימות ליבם הגועשות. האפוד הקרמי הכבד מקשה על התנועה והנשימה, וגם הקסדות, שחיילי היחידה אינם רגילים לחבוש, מוסיפות ללחץ ולאי הנוחות בציפייה הדרוכה להזנקה. זהו מאבק לחיים ולמוות, ממש כך, על עצביו של מי יתרופפו קודם.
ינוש, אלוף הפיקוד מעלה לאוויר מסוק שנעמד בדיוק מעל גג בית הילדים, כדי להסיח את דעתם של המחבלים, ורעש הלהבים שלו ממסך את קולות ההתארגנות האחרונים של הכוח. כשהמסוק מסתלק, אף אחד מן הצלפים עדיין לא מזהה שני מחבלים בו זמנית דרך חלונות בית הילדים, ועוזי מחליט להתחיל לספור לאחור. הוא לוחש למוטורולה: 10, 9, 8, 7, 6, 5, 4, 3, ואז כאילו בולע את ה־2, 1 – בום! ארבעה רובי צלפים משחילים בבת אחת ארבעה כדורים, מסונכרנים ומדויקים להפליא, דרך חלונות בית הילדים, מפילים מחבל אחד וככל הנראה פוצעים את השני.
באותה שנייה נעות מיד קדימה ארבע חוליות: זיו קולברג רץ במהירות לעבר הדלת "שלו" שבצידו הדרומי של בית הילדים, בדיוק מול המדשאה הגדולה, שמעברה השני, כ־80 מטרים משם, עומדים וצופים כמו בסרט פעולה כל הגנרלים שהספיקו כבר להגיע לזירה וגם כמה חברי משק אכולי דאגה. הוא יורה לעבר שני החלונות שבהם נראה עד לפני כמה שניות המחבל שניהל את המשא ומתן עם כוחותינו. כשזיו חולף על פני החלון השני הוא מרגיש שנפצע בידו. הוא נצמד לקיר וצועק לחייליו לעקוף אותו ולהיכנס. כל האש שנורית על כוח זיו מגיעה מהחלון השני. מהדלת הפתוחה למחצה שלידו לא נורה ולו כדור אחד.
עוזי לס, מספר 2 בכוח, מגיע עד לזיו, אך נתקע לשנייה בגלל מעצור בנשק ונעקף מיד על ידי חנוך ויורם.
המעצורים הרבים, שעוד יטרידו את הלוחמים בהמשך עד כדי סכנת חיים, הם תולדה של השימוש בתת־מקלע עוזי שנכפה על חיילי היחידה בפיגועי מיקוח כדי לסכן עד כמה שפחות את בני הערובה. ביחידה כמעט לא השתמשו בעוזים במהלך האימונים, ולבד מאי הנוחות הרבה בשימוש בכלי נשק לא מוכרים יחסית, הרי שכמות המעצורים בכלי הנשק האלה היא עצומה, אולי אף הרת סיכון.
אחד השנאוצרים של יחידת הכלבנים שוכב במרכז החדר בלא רוח חיים ומשמאלו יושב מחבל, מקלע RPD בין רגליו. המחבל מכוון את הנשק לעבר עמוס ומשלח כדור בודד שמפלח את כף ידו השמאלית. עמוס תופס מתוך אינסטינקט את כף ידו הפגועה ושומט את הנשק לרצפה תוך שהוא צועק: "מחבל בצד שמאל!"
לוחמי כוח עמוס שומעים את שריקת כדורי הצלפים ומתחילים לרוץ לכיוון דלת המקלט. עמוס יורה כמה כדורים לחלון המקלחת הסמוכה לדלת וניגש לפתוח אותה. הדלת לא נעולה אך חסומה מבפנים בשולחנות ובכיסאות. עמוס אינו נמנה על בריוני היחידה, אך הכוח המתפרץ שהוא יודע להפיק מתוכו באירועים כאלה מספיק בהחלט כדי להעיף את הדלת ואת כל הריהוט שנשען עליה מצידה השני, עד שפתח של 50 סנטימטרים נפער, מוכן ומזומן לבלוע את עשרת חייליו. הוא לוקח צעד קטן אחורה ומסמן לרם טרומר שיזרוק רימון הלם פנימה כפי שתוכנן. שתי שניות ארוכות כנצח חולפות ומסתיימות בפיצוץ אדיר בתוך החדר. עמוס מקשר בטעות את הפיצוץ עם הרימון של טרומר ופורץ פנימה דרך הדלת.
גל אלמוג שומע גם הוא את הספירה לאחור של עוזי, מזהה את ירי הצלפים, קופץ בראש חייליו מהגג, שני מטרים וחצי גובהו, אל המרפסת, ופורץ לחדר הראשון דרך חלון הזכוכית השבור. החדר ריק לחלוטין וגל רץ לעבר דלת העץ של החדר השני. אש חזקה מתפרצת לעברו דרך הדלת ומיד נפערים בקיר הפנימי, מולו ומול חייליו, חורים קטנים שדרכם פורצים זיקוקי כדורים ואש אל תוך החדר שבו שוהה הכוח. מישהו בצידו השני של הקיר הפנימי איבד כנראה את הסבלנות…
לוחמי הכוח של גיורא ענבר מסיירת גולני ממתינים כשבידיהם גרזן לשבירת החלון ורימוני הלם. ב־10:15 בדיוק שומע גם גיורא, כמו גל שמעליו על הגג, את הספירה של עוזי דרך אוזניית המוטורולה הדבוקה לחזה שלו ומזהה את שריקת כדורי הצלפים החותכים את האוויר. פוגל, לוחם בסיירת גולני, מרסק את החלון שמימינו בעזרת הגרזן ומשליך מיד את רימון ההלם לפינה הדרומית של החדר. גיורא ורותם שאחריו קופצים פנימה דרך הדלת הפתוחה, שנפרצה שנייה קודם על ידי עמוס בן־אברהם, ומתמקמים משני צידיה כשמולם עומד מחבל במלוא קומתו.
גיורא מזהה מיד את המחבל ומשגר לגופו חצי תריסר כדורי עוזי מתוצרת ישראל. רותם, השני בכוח, יורה שלושה כדורים לפני שהוא צועק "מעצור" ומוחלף על ידי שוסטר. מאיר פרץ, המבוגר שהיה כפות באותו החדר, קופץ על רגליו ונגרר מיד החוצה על ידי פוגל. מישהו מנסה להכניס את הכלבים לתוך החדר אך אלה מגלים תכונות אנושיות לגמרי ומסרבים להיכנס (אולי נעלבו שלא היו ראשונים בכוח). בינתיים נורית אש חזקה מן החלון הדרומי אל תוך החדר שבו שוהים גיורא ושוסטר. הם משגרים שני צרורות ארוכים אל תחתית החלון – והאש נפסקת מיד.
יורם מכוח זיו עוקף בינתיים את עוזי לס שעסוק בתפעול המעצור בנשקו, ונכנס לחדר הקטן שמימינו כשחנוך דולק אחריו. אש נורית בחדר הסמוך, לא ממש עליהם, והם משיבים אש לעבר מה שנדמה להם כמקור הירי. פיצוץ עז של רימון, כנראה מאותו חדר סמוך, מקפיץ את שניהם לשבריר של שנייה והם מתעשתים מיד וכונסים יחד לפתח של החדר שממול, שאכלס עד שנייה או שתיים קודם לכן שני מחבלים. האחד שוכב הרוג מתחת לחלון לאחר שנפח את נשמתו מירי הצלפים שנתן את האות לפתיחת המערכה, והשני עדיין זז ליד הפתח שממנו נכנסו. שתי יריות נוספות, ושני המחבלים גם יחד דוממים לנצח.
לוחמי כוח זיו מצליחים לקחת שאיפה גדולה וראשונה של אוויר לריאות, יוצאים לעבר הפתח שממנו נכנסו כמה שניות קודם לכן, ורואים מולם את גיורא שהגיע מהפרוזדור. מאחוריו מבצבץ ראשו של עוזי דיין הצועק: "חדל, חדל!"
בחלוף עוד רגע הם מזהים שני ילדים השוכבים על מזרנים בקצה החדר. הם חיים ועיניהם פקוחות. אושר בלתי יתואר מציף את הלוחמים לפני שיערכו בראשם את המשוואה הבלתי נמנעת ש"הכול היה שווה רק כדי להחזיק בידיים ילד חי ונושם", אבל עכשיו הם רצים החוצה, הילדים בזרועותיהם והלב מתרונן משמחה.
עוד קודם לכן, כשעוזי דיין מזהה בביטחון כי כל הכוחות שועטים קדימה בלא בדל של היסוס, הוא קופץ מעבר לגדר שסביב בית הילדים ומצטרף לכוח זיו. הוא מצליח לעקוף באותה נחישות דיינית אופיינית את מרבית הכוח של זיו עד שהוא חובר לכוח הקדמי, המונה את יורם וחנוך. גם הוא מגיע למחבל ה"זז" שבחדר המרכזי ומשלח לגופו כדור אחרון בהחלט לפני שהוא כונס למסדרון וצועק "חדל, חדל".
עמוס, שנכנס בראש חייליו דרך הדלת שפרץ, פונה שמאלה כשגבו אל הקיר, תוך כדי ירי לעבר חיבור התקרה עם הקיר. החדר מגיב בדממה, ועמוס צועק לאחור שהחדר ריק וממשיך לעבר דלת שלשמאלו ושמובילה לחדר נוסף. הוא מציץ דרך הפתח לתוך החדר הנוסף ורואה את אחד השנאוצרים של יחידת הכלבנים שוכב במרכז החדר בלא רוח חיים ומשמאלו יושב מחבל, מקלע RPD בין רגליו. המחבל מכוון את הנשק לעבר עמוס ומשלח כדור בודד שמפלח את כף ידו השמאלית של עמוס. עמוס תופס מתוך אינסטינקט את כף ידו הפגועה ושומט את הנשק לרצפה תוך שהוא צועק: "מחבל בצד שמאל!". שחר וטרומר, אנשי החוליה של עמוס, עוקפים אותו בריצה, ושחר מזהה את המחבל היורה ושולח לעברו צרור ארוך וסופי בהחלט. בהמשך יתברר כי היה איתו מחבל נוסף, שהלוחמים לא הבחינו בו ברגע הראשון.
עמוס מודה בליבו לאל על מזלו הטוב ולשחר על פועלו המצוין, ומורה לאחת החוליות לרדת למקלט ולטהר אותו כדי להבטיח שלא יֵצא משם אדם נוסף. צעקות ה"חדל, חדל" של עוזי משיגות גם אותם.
גל מבין בינתיים כי המחבלים נמצאים מעבר לקיר, במרחק של סנטימטרים בודדים ממנו ומחייליו. הוא מזהה חלון צר הנמצא בגובה הראש שלו, מימין לדלת, ויורה דרכו לתוך החדר השני. חן שפירא מצטרף אליו. לגל יש מעצור בעוזי והוא זז מעט הצידה. חן, שמחליף אותו ליד החלון, חוטף כדור ביד ונזרק לאחור. רגע של מבוכה מסוכנת מסתיים בפיצוץ אדיר של רימון שהשליך אחד המחבלים. גל מסתער לתוך החדר יחד עם רמי בן־ברק, ומשגר שני צרורות לעברם של שני המחבלים, ששחר ורם טרומר כבר ירו בהם שנייה קודם. קריאות ה"חדל, חדל" משיגות גם אותם.
הקרב הסתיים. התינוקות מובלים מיד החוצה בריאים ושלמים.
חמשת המחבלים שהשתלטו על בית הילדים נהרגו בקרב, ואילו לכוח המשולב של היחידה עם סיירת גולני היו שני פצועים במצב בינוני – אמנון כהן וחן שפירא, ועוד שבעה פצועים קל: עמוס בן־אברהם, זיו קולברג, אבירם הלוי, עוזי דיין, עוזי לס, יורם בוכריס ורועי בנגל. לוחם אחד מסיירת גולני, אלדד צפריר, נהרג עוד קודם לכן, בניסיון ההשתלטות. זיו קולברג, שהפך לקצין ומפקד צוות, ייהרג שנתיים אחר כך במלחמת לבנון הראשונה.
אנחת רווחה אדירה, בלתי נשמעת, משתחררת מבתי החזה של כל הלוחמים והקודקודים שסביבם ומתפשטת ברחבי הגליל. אף אחד לא מנסה אפילו לדמיין את ממדי האסון במקרה של חוסר הצלחה.
כל ההבדל בין הצלחה לכישלון הוא חלקיק שנייה פה, אינסטינקט מהיר שם, ואולי, רק אולי, גם חופן גדול של מזל שהגיע עד לפתחו של בית הילדים שבו נמו הפעוטות את שנתם. העובדה שמדובר בפעוטות, שהיו במצב שכיבה, הפכה אותם למטרות קטנות למדי וכנראה הצילה את חייהם.
שר הביטחון עזר ויצמן, שמסוקו נוחת בינתיים בקיבוץ, אוסף את כל הלוחמים כדי לשיר באוזניהם קצת שירי תהילה. זו כמובן גם תהילתו שלו עכשיו. לא תמיד הוא ושכמותו יישארו שם עם תום האירוע.
עשרות עיתונאים מתקרבים בלאט לטווח שמיעה, אך חוטפים צרור מילולי מעזר: "שלא תעזו להתקרב. החבר'ה האלה יכולים להיות מסוכנים".
עוזי דיין, שהוא גם קרוב משפחה של עזר, מצניע חיוך קטן ומצליח אך בקושי לגרש את רפול ממחשבותיו.
