משה סנה היה אחד המנהיגים הבולטים של היישוב העברי בארץ ישראל בעשור שקדם להקמת המדינה. בפולין עמד סנה בראש הפלג המרכזי של התנועה הציונית, "הציונים הכלליים", ועם עלייתו ארצה ב־1940 השתלב במהירות בעשייה הביטחונית, כראש המפקדה הארצית של ארגון ההגנה, ובעשייה הפוליטית – כחבר הוועד הלאומי. לאחר הקמת המדינה הוא נעשה איש שמאל קיצוני, מה שהיינו מכנים היום "השוליים הסהרוריים", והוביל קבוצה שפרשה ממפ"ם וחברה למק"י, המפלגה הקומוניסטית הישראלית.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– אחרי שקודמו נרצח: כך נבחר הרב של זכרון יעקב
– למרות ההבטחות, השמיים רחוקים מלהיפתח באמת
– באסון בביירות נפגעה גם המורשת ההיסטורית של ארץ הארזים
באותן שנים נחשב סנה לאחד הנואמים הפוליטיים המוכשרים והכריזמטיים ביותר במדינה. כרטוריקן מיומן הוא שילב בדפים שלפניו גם הערות בנוגע לאופן נשיאת הנאום. האגדה, שמצאה את דרכה ל"ילקוט הכזבים" אך מעולם לא הוכחשה, מספרת כי מאן דהוא הצליח להציץ לדף הנאום של סנה. סמוך לאחת הפסקאות הוא הבחין בהערה הבאה, כתובה בעט אדום: "נימוק חלש, להרים את הקול".
היו מי שנזכרו באנקדוטה ההיסטורית הזו שבוע שעב, כאשר דווח שראש הממשלה החלופי בני גנץ התפרץ בצעקות לעבר ראש הממשלה המכהן בנימין נתניהו, במהלך ישיבת קבינט הקורונה. אך אם בהרמת קול עסקינן, התקרית בקבינט יכולה להזכיר לנו גם אירוע אחר שהתרחש לא מעט שנים קודם לכן, בארץ ישראל המנדטורית, ותועד היטב בעיתוני התקופה.
גיבור המעשה הוא הסופר יוסף חיים ברנר, שהיה מעורב בעשייה ספרותית ענפה, אך לא משך את ידיו גם מעיסוק בנושאים ציבוריים ופוליטיים. בחנוכה תרפ"א הוא הגיע לבניין הטכניון בשכונת הדר בחיפה, שם התקיימה ועידת היסוד של ההסתדרות הכללית של העובדים בארץ ישראל. ברנר אמנם עלה ארצה במטרה להפוך לחקלאי, אך בפועל לא עסק בחקלאות; לוועידת ההסתדרות הוא לא ביקש להיבחר, וגם לא נבחר. אף על פי כן נכנס לישיבות, בתור אורח ומשקיף מן הצד.
הדיונים, כיאה לוועידת יסוד של ארגון חשוב, עסקו בשאלות אידיאולוגיות כבדות משקל ובסוגיות מעשיות שעל הפרק. כנהוג בפורומים מעין אלו, כמה מהמשתתפים האריכו בדבריהם. בשלב מסוים פנה ברנר בזעף לאחד הדוברים, והשמיע קריאת ביניים קולנית. יושב ראש הישיבה העיר לברנר שעם כל הכבוד, הוא אינו ציר בוועידה, ולכן אין לו רשות הדיבור. על כך השיב לו הסופר: "רשות הדיבור אין לי, אבל זכות הצעקה יש לי".
דבריו של ברנר העירו את המושב המנומנם מתרדמתו. הצייר והפסל נחום גוטמן אייר את ברנר הדורש את זכות הצעקה, ולאחר שנים גם יצר פסל שנקרא כך. הירצחו של הסופר בפרעות תרפ"א, פחות מחמישה חודשים לאחר אותה ועידה, הוסיף לקריאה שלו נופך כמעט נבואי, שהפך אותה למטבע לשון.
אז את מי מהצועקים – סנה או ברנר – מזכיר לכם גנץ?
