"החוטפים הוליכו אותנו ממקום למקום. עברנו סמטאות, דרכים ושדות. כשהגענו לאזור שבו הם הרגישו בטוחים, פתאום התחילו לדבר אלינו בצורה שונה, כאילו קיבלו פקודה לחסל אותנו. הם אמרו לנו: 'אתם יהודים, אתם חייבים למות'. העמידו אותנו ליד קיר, וזה היה כבר רק עניין 'מנהלתי' של איך מוציאים אותנו להורג: עם הגב או עם הפנים לקיר, עם חולצה שמכסה לנו את העיניים או בלי", משחזר יאיר פריש את מאורעות הלילה הנורא ההוא בחבל קשמיר שבהודו.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– בית הדין בהאג: חיזבאללה לא קשור לחיסול חרירי
– בכיר בליכוד על כחול לבן: "אי אפשר לנהל ככה מדינה"
– ה-1 בספטמבר בפתח, ומה עם החוסן הנפשי של התלמידים?
ב־26 ביוני 1991 נכנסו קיצונים מוסלמים לבית סירה על גדות אגם דאל ששימש כמלון למטיילים, ולקחו בשבי שבעה ישראלים: יאיר פריש, אלי ממן, ארז כהנא, חגי כספי, יאיר יצחקי, קובי שמש ואלה ברמן. יחד איתם נחטפה מטיילת נוספת, הולנדית, בשם מליש ביין. השמונה הוכנסו לשיקרות, מעין סירות קאנו, הובלו בתעלות המים החשוכות, ונלקחו אל תוככי העיר העתיקה של סרינגאר. את שתי המטיילות החליטו החוטפים לשחרר, אך ששת הצעירים האחרים מצאו עצמם עומדים בשורה, יחפים וכפותי ידיים, מול שישה מחבלים חמושים שמתכוונים לחסל אותם.
"ביהדות קיים המושג 'שעת השמד', כלומר לעמוד מול הברירה להמיר את דתך או למות", ממשיך פריש. "זה בעצם מה שקרה לנו באותו רגע. החוטפים עברו בינינו ושאלו: 'אתה יהודי? אתה רוצה להתאסלם?'. אני הייתי החמישי בשורה, ובעוד הם מתקדמים אליי, המחשבות התרוצצו לי בראש במהירות מטורפת. אני אמנם חילוני, אבל החלטתי להגיד שאני יהודי דתי אדוק. אמרתי לעצמי: אם אני מת פה, אני מת כיהודי.
"יאיר יצחקי עמד לידי והתפלל. הוא אמר לי בשקט: 'אנחנו הולכים למות, ואני כל כך רגוע'. לחשתי לו: 'אנחנו הולכים למות, אבל קודם ניתן להם איזה אגרוף'".
"כשהמחבלים אמרו שהם הולכים להרוג אותנו, ראיתי בעיני רוחי מעין רכבת של תמונות מחיי, עם הורי, אחיותיי, הסבים והסבתות", מספר אלי ממן. "בה בעת הייתי קר מאוד, ממש קרח, חושב בצורה לוגית. פתאום צץ לי רעיון. אמרתי לאחד החוטפים: 'לפי האסלאם אסור להרוג חפים מפשע'. הוא לקח את זה ברצינות, דיבר עם חבריו, והם הודיעו לנו שממשיכים ללכת. גזר הדין נדחה בכמה דקות".
כמו בשייטת
פרט לשני היאירים, החטופים הישראלים לא שמרו על קשר ביניהם לאחר שחרורם. על אף שבדיעבד מדובר בסיפור גבורה, רובם סירבו לשוחח איתנו על מה שקרה שם. השלושה שהתראיינו, תיארו סצנות שכמו נלקחו מסרט פעולה הוליוודי – רק שבניגוד לכללים הנהוגים בהוליווד, במקרה הזה הגיבור שילם בחייו.
כשנקרתה לידיהם שעת כושר, החליטו המטיילים להסתער על שוביהם. בלחישות בעברית תיאמו ביניהם כיצד ינסו להוציא מידי החוטפים את כלי הנשק. יוזם ההסתערות, ארז כהנא ז"ל, לא זכה לחזור בשלום לביתו; הוא נהרג בקרב שהתחולל במקום. כעבור ימים אחדים יעמוד חגי כספי על קברו הטרי של כהנא, הדי הקרב עודם הולמים בראשו, ויחבק את האב השכול. "אמרתי להורים של ארז: 'הבן שלכם מת כמו גיבור, כמו גבר'", צוטט כספי בעיתון ידיעות אחרונות ביום הלוויה, 1 ביולי 1991.
ארז, בנם של ברכה ואמנון כהנא, היה בן 22 במותו. הוא גדל ברמת־אפעל, בחור מלא הומור שאהב לרכוב על אופנועים, לשחק כדורסל ולצאת לטיולים. עם גיוסו התנדב לצנחנים, ושירת ביהודה ושומרון של ימי האינתיפאדה הראשונה וברצועת הביטחון בלבנון. לאחר השחרור מצה"ל החליט לצאת לטיול במזרח יחד עם כספי, חברו מילדות. הם המריאו באמצע ינואר 1991, יום לפני שהחלה מלחמת המפרץ הראשונה. השניים הספיקו לבקר בתאילנד, באזור "משולש הזהב" ובנפאל, ואז המשיכו להודו. בעיר דרמסלה הם פגשו עוד כמה צעירים ישראלים, ועלו יחד איתם על אוטובוס לקשמיר.
בני החבורה היו כולם חיילים משוחררים, למעט ממן, המבוגר מהם בכמה שנים. כמהנדס מחשבים שהשלים פרויקט גדול, הוא החליט באותם ימים לקחת הפסקה מהעבודה לזמן מה ולצאת למסע. כהנא סיים כאמור שירות בצנחנים, וכספי חברו שירת באחת היחידות המובחרות של החטיבה. קובי שמש היה שריונר, יאיר יצחקי גולנצ'יק ואלה ברמן שירתה בנח"ל. פריש וממן עשו מסלול בחיל האוויר בתפקידים לא קרביים, אך זה לא מנע מהם להיאבק בחוטפיהם כאילו היו לוחמי קומנדו מיומנים. בביתה של אלה ברמן (כיום קוטלר), שאותה אנו מראיינים בשיחה נפרדת, תלויה רשימת חוקים לחיים על פי המהטמה גנדי, ובהם אחד שמיטיב להמחיש את אירועי אותו לילה: "שים לב לאופי שלך, הוא הופך להיות גורל".
הריאיון עם פריש וממן מתקיים בקיסריה, בביתו של ירון רונן, ישראלי ששהה אז בקשמיר וסייע רבות במאמצי האיתור והחילוץ. שני החטופים פוגשים זה את זה במהדורה מבוגרת בשלושים שנה מזו שזכרו, ומיד מתחבקים בחום, קורונה או לא קורונה. לשיחה מצטרף גם יואל דימנט, מטייל נוסף שכמעט נפל לידי המחבלים ימים אחדים לפני אותה חטיפה. האירוע בקשמיר שב והתעורר בראשית שנת 2020 הודות לפוסט שהועלה לפייסבוק על ידי רונן. כמה מהגולשים הגיבו וסיפרו שהם זוכרים את האירוע, אחרים כתבו כי לא שמעו עליו מעולם וביקשו לדעת פרטים נוספים, וגם גיבורי הפרשה הצטרפו להתכתבות. "לא בכדי הצפתי את מה שקרה שם", אומר לנו רונן. "לא אחת יוצא לי לשמוע שחזורים של קרבות ומבצעים צבאיים, והתיאורים הללו מעידים על אחוות לוחמים ותעוזה. אני בעצמי השתתפתי בפעולות כאלה, כלוחם בשייטת 13. לפני כמה חודשים התחלתי לחשוב על הסיפור שהייתי מעורב בו בקשמיר. זה לא היה מבצע של יחידה מיוחדת בעורף האויב, אלא סיפור של אנשים שנקלעו לתסבוכת במהלך טיול – וגם הם ידעו לגלות רעות, תעוזה, תושייה ויצירתיות".
בשנת 1991 לא היו עדיין לישראל יחסים דיפלומטיים מלאים עם הודו, שמצידה העדיפה להעמיק את קשריה עם מדינות ערב. הנציג הישראלי הבכיר ביותר היה הקונסול גיורא בכר, שלשכתו ישבה בעיר בעיר בומביי (מומבאיי של היום). אבל הסוגיות הבינלאומיות לא היוו שיקול מבחינתם של המוני המטיילים הישראלים שטסו להודו באותן שנים. גם המתיחות הפנימית בתת־היבשת – שהחריפה במאי 91', בעקבות הירצחו של רג'יב גנדי, המועמד לראשות ממשלת הודו – לא האטה את זרם התרמילאים.
חבל קשמיר שבצפון המדינה נחשב ליעד אטרקטיבי במיוחד, בזכות נוף הרי ההימלאיה המושלגים, האגמים השלווים והיערות המוריקים. אלא שקשמיר היא גם שטח מריבה עקוב מדם, רווי פעילות של ארגוני טרור מוסלמיים. מינואר 1990 ועד אמצע 1991 גבו הקרבות והפיגועים באזור לא פחות מ־2,400 הרוגים. גם כיום מפרסם המטה לביטחון לאומי אזהרת מסע לחבל בשל מה שמוגדר "איום קונקרטי גבוה מאוד", ומתריע כי "מומלץ להימנע מכל ביקור, ולשוהים בחבל מומלץ לצאת ממנו לאלתר".
פריש, ממן וחבריהם לא התעניינו יותר מדי בדיווחים על אירועי הדמים בקשמיר. "אנשים שחזרו משם אמרו לי שאין כל סכנה", נזכר ממן. "נתנו הרגשה שמחכה לנו שם אוניית פאר, חגיגות של אורז, בשר כבש וסרטי וידאו. מטיילים רבים ממש הסתנוורו מהסיפורים האלה, ונסעו גם הם לקשמיר".
פריש: "הלכנו כמו כבשים לכבש".
ככל שהתקרבו לקשמיר, הבחינו המטיילים ביותר ויותר חמושים המסתובבים בדרכים וברחובות. "כשהגענו לג'אמו, בירת החבל, הרגשנו מיד אווירה לא נעימה", משחזרת קוטלר. "היו המון חיילים, כאילו האזור נמצא תחת משטר צבאי. ברחוב לא שררה תחושת ביטחון. זה לא היה דומה להודו כפי שחוויתי אותה עד אז, אבל מבחינתי קשמיר הייתה רק תחנת מעבר, ותכננתי להישאר באזור יומיים־שלושה בלבד".
"באחד הלילות נכנסו פעילים אסלאמיסטים לבית הסירה שבו התאכסנתי", משחזר רונן. "הם חטפו את בעל הבית והחזירו אותו בבוקר, אחרי שחתם על הצהרה שלפיה הוא מעיף אותנו מהמלון שלו כי אנחנו יהודים. הבהירו לו שאם לא יעשה זאת, ירצחו אותו ואת המשפחה שלו. נאלצנו להתקפל משם. אחר כך נסענו לטייל בחבל לדאק, וכשחזרנו הרגשתי שיש אווירה של אלימות כלפינו. כששטנו באגם, אנשים נצמדו אלינו בשיקרה שלהם ואמרו בפרצוף זועם 'בואו אחרינו', כאילו מנסים לחטוף אותנו. במקרים כאלה אתה יכול רק להניד בראש ולהתחמק".
ופשוט המשכתם לטייל? לא חששתם לחייכם?
"מבחינתי זה היה המשך של הצבא. הייתי באקשן – נשארתי באקשן. זה גיל שבו אתה בנוי אחרת, ודברים כאלה לא באמת מרגשים אותך".
גם דימנט, שלן בבית הסירה "בלו דולפין", כמעט נחטף. "מוג'הדין חמושים הגיעו באחד הלילות, יצאו משיקרות והתחילו לעלות לכיוון שלנו", הוא מתאר. "הבעלים של בית הסירה, שהיה חאג' מוסלמי, שכנע אותם שלא ייקחו אותנו. אחר כך עשינו סבב שמירה כל הלילה, אבל לא הרגשתי שאנחנו באמת יכולים לעשות משהו כדי להגן על עצמנו. בצבא תמיד הייתי חמוש, ישבתי בטנק, ואילו בקשמיר הייתי חשוף לחלוטין. הנשק היחיד שלי היה סכין מטבח".
"אני רוצה נקמה"
הישראלים שהגיעו יחד מדרמסלה התמקמו תחילה בבית הסירה "נוף קשמיר", אך מכיוון שלא היו מרוצים מהתנאים ומהיחס של בעל המקום, החליטו לעבור למחרת לבית סירה אחר. "אני חשבתי שזה לא מעשה נכון", נזכר ממן. "הבעלים של 'נוף קשמיר' נראה לי אדם מסכן וקשה יום. התחושה שלי הייתה שאם נעבור אל השכן שלו, אנחנו מתגרים בו ומשניאים את עצמנו. גם ככה הרגשתי ששונאים אותנו באזור הזה. אנשים אמרו לנו 'סדאם' (כשמו של שליט עיראק באותם ימים – מ"פ) ועשו תנועה של שחיטה".
"גן העדן השמיימי", כך נקרא למרבה האירוניה מלונם החדש. כמה שעות לאחר שעברו לשם, התנהלה שיחה בין ארז כהנא לבין כמה מקומיים, שרצו להציג לו שאלות לגבי שירותו הצבאי. "בערב שכבתי לנוח כי סבלתי מקלקול קיבה", מספר פריש. "פתאום יאיר יצחקי בא ואמר לי שהגיעה עוד חבורה של מקומיים, והפעם הם רוצים לקחת את ארז כדי לשוחח איתו. בשלב זה הם עוד לא היו חמושים, ואנחנו גירשנו אותם".
פריש הלך להזהיר את התיירים בבתי הסירות הסמוכים, ואחר כך ישב בתצפית מהמרפסת הקדמית יחד עם חבריו, כשהם חמושים בסכינים ובמספריים. אלא שהחוטפים, כשמונה במספר, חדרו לבית הסירה מחלקו האחורי ונכנסו לסלון. "כבר היה כמעט חצות, ישבנו בסלון ושיחקנו פוקר, ופתאום ראינו אותם", מספרת קוטלר. "רצינו לברוח, אבל הבנו שאין לנו לאן".
פריש: "הם הגיעו משני כיוונים, כולם עם קלצ'ניקובים, אפודים, רימונים ואקדחים, ממש יחידה צבאית. כשנכנסנו לסלון, ממן אמר לי: 'וואו, איך סיבכנו את מדינת ישראל'. זכרנו איך שש שנים לפני כן, בעסקת ג'יבריל, ישראל נאלצה לשחרר 1,150 מחבלים. ממן ניסה לעבור איכשהו בין החוטפים, והם התחילו להכות אותו בכלי הנשק. הלכתי להוציא אותו משם, ואז הבנתי שהם מרביצים גם לי. רק ראיתי את זה, לא הרגשתי כלום. מבחינתי בנקודה הזו הייתי בתוך סרט".
החוטפים ריכזו את שבעת הישראלים ואת המטיילת ההולנדית שאיתרע מזלה ללון שם, הכניסו אותם לשיקרות ושטו הרחק מבית הסירה. "הם הביאו למליש ולי גלביות כדי שנכסה את עצמנו", משחזרת קוטלר. "כשהיינו בשיקרה, אחד החוטפים שאל אותי מה דעתי על הנעשה בגדה המערבית. עניתי שאני חושבת שצריך להחזיר את השטח הזה, שאין לי שום דבר נגד יאסר ערפאת, ומבחינתי שתהיה לפלסטינים מדינה.
"הגענו בשיט לעיר העתיקה של סרינגאר. הרחוב היה ריק, כנראה בגלל עוצר שהוטל על האזור. הורידו אותנו מהשיקרות ואמרו לנו לעמוד ליד קיר. אני זוכרת שהחוטפים שמו לב שאני יחפה, ואמרו לאחד הבנים לתת לי את הכפכפים שלו. הרגשתי שביב של תקווה: אולי לא יעשו לי כלום, כי אני אישה. הם הובילו אותנו לעבר אחד הבתים, אבל השאירו אותנו בחוץ. נראה היה שהם מבולבלים מאוד, כאילו הבינו שאנחנו לא מי שהם חשבו".
החוטפים כיוונו אליהם רובים והטיחו בהם: "אתם חיילי קומנדו ישראלים, הגעתם לקשמיר למטרות ריגול". הם המשיכו להעביר את החטופים ממקום למקום, ולבסוף הכניסו אותם לבית והחלו לשאול אותם במה הם עוסקים ומי ההורים שלהם. כמה מהישראלים העמידו פנים שהם לא מבינים אנגלית; כהנא "תרגם" עבורם את השאלות לעברית, מה שאפשר להם לדון באפשרויות העומדות בפניהם.
קוטלר: "בשלב מסוים החוטפים לקחו פלטה חשמלית והניחו אותה באמצע החדר. השמעתי קול של בהלה, כי חשבתי שהולכים להשתמש בה כדי לענות אותנו, אבל הם אמרו לי: 'אל תדאגי, זה רק כדי שיהיה לכם חם'. בהמשך אחד מהם שאל אותי אם אני מכירה את המשפחות של האחרים. השבתי בשלילה, אבל השאלה הזו הלחיצה אותי מאוד. הם אמרו לבנים להסיר את חגורות הבטן שבתוכן הכסף והדרכונים, ולתת לי לשמור אותן. התחושה הייתה שעומדים להרוג את כולם חוץ ממני. קיבלתי לידי את החגורות, ואני זוכרת ששמתי לב שהן חמות. הפרידו את מליש ואותי מהבנים, והושיבו אותנו על אבן בחוץ. זו הייתה סיטואציה עצובה מאוד".
פריש: "הם הסבירו לנו שההודים הורגים אנשים שלהם. כשחטפו שבדים זה לא עניין אף אחד, לכן החליטו לחטוף ישראלים, מתוך ידיעה שזה מה שיגרום לאו"ם ולארה"ב להתערב".
בשלב זה עוצר פריש את רצף העלילה, ומספר בהתרגשות על מה שבעיניו היה סימן לבאות. מוקדם יותר במהלך מסעו במזרח הוא הכיר את יצחקי, והשניים המשיכו בטיול יחד. פריש הוא חילוני, ויצחקי דתי; הראשון רחב כתפיים וגבוה, השני קטן וצנום. "יאיר הגדול" ו"יאיר הקטן", כך כינו אותם.
"שלושה ימים לפני החטיפה התחלתי לשמוע קול בראש שאמר לי שוב ושוב: 'אם קורה משהו, אתה צריך לדאוג ליאיר הקטן'", מספר פריש. "גם עכשיו, כשאני נזכר בזה, השיער שאין לי על הראש סומר. התווכחתי עם הקול הזה, אמרתי לו: 'מה פתאום לדאוג ליאיר? יאיר הוא זה שמדריך אותי בטיול ומסביר לאן כדאי ללכת'. אבל השורה הזו רק התחזקה בתוך ראשי. עכשיו, כשהיינו בידי החוטפים, פתאום הבנתי שזה הרגע שלי. אני צריך לדאוג ליאיר השני".
החוטפים קראו לבנות לשוב פנימה. קוטלר: "אמרו לי, 'עכשיו הם יגידו לך את המילים האחרונות שלהם'. עשיתי תנועה של זעזוע, ואחד החוטפים אמר: 'אם תבכי, אני אהרוג אותך'". בריאיון לידיעות אחרונות היא ציטטה את מילותיו של כהנא: "תגידי להורים שאני מאוד אוהב אותם. תגידי למשפחה שלי שאני מת באומץ. אם אלוהים רוצה שאמות, אני אמות, אני לא מפחד, אני מרגיש גיבור".
גם החטופים האחרים ביקשו ממנה להעביר להוריהם מסרים של פרדה, ורק יצחקי אמר בעברית: "אני רוצה נקמה". המחבלים מיד קפצו ואמרו שאסור לו לדבר בשפה שאינה מובנת להם. אחר כך הבנות שוב נלקחו החוצה, וששת המטיילים הועמדו בשורה כשגבם לקיר וידיהם כפותות מאחורי הגב. פריש: "את קובי שמש ואותי הם קשרו בחבלים, ואת השאר במטפחות בד. התחלתי להתלחש עם האחרים, והתברר שהארבעה שהיו קשורים במטפחות הצליחו להשתחרר אבל החזיקו את הידיים מאחורי הגב. ניסיתי לגרד את החבל, וכלום לא קרה. ואז עשיתי מין סיבוב בידיים, ולפתע, כמו בסרטים, החבל נפתח. לחשתי לקובי שיעשה כמוני. לקח זמן, אבל גם הוא השתחרר".
צרחות נוראיות ברחוב
רגע לפני שיירו בשבויים, עברו החוטפים ושאלו כל אחד מהם אם הוא רוצה להתאסלם. איש מהם לא הסכים. בעקבות טענתו של ממן כי האסלאם אוסר לפגוע בחפים מפשע, הוציאו אותם שוב החוטפים לצעידה ממושכת בחשכה. "הגענו לשער שנראה כמו יציאה מהשכונה, או אפילו מהעיר לכביש אזורי", מספר ממן. "אולי חיכה להם שם רכב מילוט, אולי הם תכננו לקחת אותנו למקום מרוחק יותר. עמדנו שם צמודים לקיר וראינו שהם עצבניים מאוד. הם הורו לנו להידחק עוד ועוד לכיוון הקיר, כאילו תכננו לירות בכולנו בשורה כדי לסיים את העבודה במהירות ולברוח".
פריש: "שני חוטפים נעמדו מולי ושוחחו ביניהם. החלטנו לנצל את הרגע ולפתוח בהסתערות. אלי זינק על המפקד של החוליה, אני קפצתי על השניים שמולי והתחלתי למשוך להם את כלי הנשק. נפלתי עם אחד מהם לרצפה, ויאיר יצחקי התחיל לנשוך את האוזן של השני. חגי משך את הנשק מהבחור שאני נאבקתי איתו, כי הוא היה היחיד שהחזיק את הרובה רק על הכתף".
בראיונות לעיתונים לאחר השיבה ארצה, סיפר כספי כיצד ארז כהנא היה זה שאמר שחייבים להשתחרר מהכבלים ולהסתער, והאופטימיות ששידר עודדה את כולם. "שמתי עין על אחד החוטפים שנשקו היה תלוי על כתפו ברשלנות", תיאר כספי בכתבה בידיעות אחרונות. "ידעתי שהוא הראשון שאתנפל עליו. המטרה שלי הייתה לחטוף את נשקו ומהר. (…) התנפלתי עליו מהצד, הוא נאבק קצת, הורדתי לו בכוח את הקלצ'ניקוב מהכתף, ויריתי בו מטווח אפס. (…) פריש צעק שיש אחד מאחוריי. הוא ירה אך לא פגע. נצמדתי לקיר, היה לי רגע לכוון ולפגוע בו. הוא נפל ומת".
ממן: "אחד החוטפים עמד מולי. תפסתי אותו מאחור, ניסיתי לכוון את הנשק שלו וחיפשתי את ההדק כדי לירות, אך אחד החברים שלו הבין מה קורה. הוא ניסה לשחרר את הנשק מהיד שלי – וכך כנראה ירה במחבל שעליו התנפלתי".
פריש מאשר שאכן כך נפגע חוטף נוסף. "אני עשיתי 'טיפול פנים' לבחור שהיה על הרצפה, וחגי הוציא ממנו את הנשק וירה בו פעמיים", הוא ממשיך ומתאר. "בינתיים בצד השני ארז התחיל לחנוק מחבל. אחרי שתי שניות התחילו לרסס אותנו. ארז נפגע מכמה כדורים ונהרג במקום. אלי היה מחורר מכל הכיוונים, קובי ספג שני כדורים ברגל, ואני חטפתי כדור במרפק. כל העצם התרסקה לי ודיממתי בטירוף. איכשהו עשיתי לעצמי חוסם עורקים. לאחר מכן חגי, שהיה היחיד שלא נפגע, סידר לי אותו".
ממן: "איבדתי את האחיזה והתגלגלתי לאחור עד לשפת מדרכה צרה. הגנתי על הראש כי הבנתי שעומדים לירות בי, ואז קיבלתי בגב צרור של חמישה כדורים ששפשפו את עצם הזנב. בנס אני עדיין יכול לעמוד וללכת".
בינתיים המשיכו שתי הבנות ללכת בסמטאות העיר העתיקה של סרינגאר, מובלות בידי שניים מהחוטפים. "שמענו המון יריות, והיינו בטוחות שזה אומר שכל החברים נהרגו", מספרת קוטלר. "פתאום כמה מהחוטפים הגיעו אלינו בריצה. אחד מהם בעט למליש בצלעות, כיוון אלינו נשק ואמר: 'עכשיו אני אהרוג אתכן, כי החברים שלכן פצעו אותי והרגו את החבר שלי'. אמרתי לו: 'לך לרופא לקבל טיפול, אנחנו לא עשינו כלום'. הם לקחו אותנו לבית סירה במרכז אגם דאל, שם אמרו לנו להמתין, ובהמשך שוחררנו".
במהלך הקרב לא הבחינו הצעירים הישראלים כי חברם יצחקי מצליח להתרחק מהמקום. המחבלים ניסו לירות לעברו, אך החטיאו. פריש: "הייתי במרחק כמה מטרים משאר החבר'ה, ואז ראיתי שמתקרב מחבל נוסף. אמרתי לעצמי שאם הוא עובר אותי, אני קופץ עליו וחונק אותו בעזרת יד שמאל, כי אין לי יד ימין. הוא הבחין בי וכיוון אליי את הנשק מטווח של מטר וחצי בערך. צעקתי 'מחבל!', נשכבתי על הרצפה, וחגי ירה בו. אחד המחבלים, שכבר היה פצוע, ניסה לתקוף את חגי אבל נוטרל. באותו שלב כבר לא היו מחבלים באזור".
רק אז הבינו הישראלים כי יצחקי נעלם. הם לקחו עמם את כלי הנשק, הרימונים והאפודים של החוטפים, ונכנסו לאחד הבתים ברחוב. אבי המשפחה שהתגוררה שם החל לצעוק ולמחות, אבל כספי ופריש דרשו ממנו ללכת ולהזעיק את המשטרה, והעמידו פנים כאילו הם עלולים לפגוע בו ובבני הבית אם לא ישתף פעולה.
"כשהיינו שם בפנים, כל הזמן שתיתי. ידעתי שאם אפסיק לשתות, זה לא יהיה טוב", מספר ממן. פריש: "היה לי דלי פח ענקי מלא מים, ואני שותה ומדמם, שותה ומדמם. הייתי על סף עילפון. פתאם קובי ביקש מהאישה צ'איי, והיא הכינה צ'איי מתוק ומדהים. שתיתי ממנו עוד ועוד, וזה החזיר אותי לחיים. בינתיים חגי קשר חבלים בגובה חצי מטר, כדי שמי שייכנס לבית בריצה, ייתקל בהם וייפול. הוא הניח אצלי רובה ורימון שבו הנצרה כבר כמעט בחוץ, כי מצב היד שלי לא אפשר פעולה של שליפת נצרה.
"השמש עלתה, והעוצר כנראה נגמר. אנשים יצאו לרחובות, ראו את גופות המחבלים, והתחילו צרחות נוראיות. הייתי בטוח שעומדים לפרוץ לבית ולהרוג את כולנו. עבר זמן שנמשך כמו נצח, אבל לפתע נהיה שקט בחוץ. אולי כולם אמרו לעצמם, 'יש פה הרוגים, כנראה לא כדאי להתעסק עם מי שנכנס לבית הזה'".
קוטלר וביין, שלא ידעו כיצד הסתיים העימות בין חבריהן למחבלים, חזרו נסערות ובוכיות לבית הסירה והחלו לארוז את חפציהם של החטופים. "באיזשהו שלב התאספנו ליד תחנת מידע לתיירים", מספרת קוטלר. "זכרתי שאחד החוטפים הזהיר אותי: 'אל תגידי כלום, אחרת נהרוג אותך'. הגיעו לשם שוטרים ודיברו על מה שקרה, אך פחדתי שיקשרו אותי לאירוע. רק בהמשך שוכנעתי לספר מה היה, כדי לסייע באיתור הבנים. נסענו למשטרה, ולאט־לאט החל לטפטף לשם מידע שלפיו ישראלי אחד נהרג ושלושה נפצעו".
"מליש, התיירת ההולנדית, הגיעה לבית הסירה שבו התאכסנתי, דפקה בדלת וסיפרה לי על אירועי הלילה", משחזר רונן. "מיד הלכנו לתחנת המשטרה ונפגשנו עם מפקד התחנה. הוא אמר שמחפשים את החטופים, ושלא ננסה לחפש אותם בעצמנו. בהמשך עדכן שהם מחולצים. בזמן שהייתי בתחנה, הגיעה לשם משאית ובה אלי הפצוע וגופתו של ארז".
לשחזר את מבצע אנטבה
כוחות הביטחון ההודיים פינו את החטופים לבית חולים צבאי בסרינגאר. הישראלים סירבו בתחילה למסור את הנשק, כל עוד אינם בטוחים שהם בידיים טובות. ממן אושפז במחלקה לטיפול נמרץ, פריש נותח וידו ניצלה. הם מספרים כי בבית החולים ניתן להם יחס טוב וטיפול מסור – אלא שבאחד החדרים הסמוכים אושפזו פעילי ארגונים מוסלמיים, אולי אפילו אלו שהיו מעורבים בחטיפתם. פריש נאלץ להחביא תחת הגבס שלו סכין, למקרה שמישהו ינסה לפגוע בו בעודו בבית החולים.
זמן קצר אחר כך נודע כי יצחקי, שהצליח להימלט מהמחבלים, נפל לידיה של מחתרת מקומית אחרת – "הארגון לשחרור ג'אמו וקשמיר" (JKLF). חוטפיו החדשים שלחו הקלטה של קולו, תמונה ומכתב. "מתברר שהוא התחבא כל הלילה", מספר רונן. "בבוקר הוא ראה ילדה, לקח מגל וניסה להחזיק אותה כבת ערובה ולדרוש מהתושבים שיזעיקו שוטרים. המקומיים בתגובה התנפלו עליו ומסרו אותו לידי המחתרת הזו".
פריש: "הוא עבר שם לינץ' של כפר שלם. הרביצו לו בטוריות, דקרו אותו בסכינים. עד היום יש לו שתי צלקות בראש".
רונן וק', צעיר ישראלי שביקש להישאר בעילום שם, נשארו במשך כמה ימים ולילות בתחנת המשטרה, וסייעו לאתר כל אחד מעשרות הישראלים המטיילים בקשמיר, כדי למלטם מהאזור בהקדם. "היו שמועות שלפיהן האסלאמיסטים מתכננים לנקום בישראלים על מות המחבלים", מספר רונן. "עבדנו כמו חמ"ל והכנו רשימות של מטיילים. הפחד היה שישראלי שנמצא באותו זמן בטרק בהרים ואינו מודע להתפתחויות, יגיע לאזור מיושב וייפגע. ניסינו ליצור פיקוח על כל הנקודות והצירים שמהם עשויים להגיע מטיילים כאלה".
ביומן המסע שלו תיאר רונן את השתתפותו בסיורים בניסיון לאתר ישראלים: "תוך כדי חיפושים בסירת משטרה, ירו עלינו. ממש וייטנאם", כתב. מקומון באשדוד, עיר מגוריו, יכתיר אותו אחר כך בכינוי "האביר מקשמיר".
לאזור הגיע גם מנשה ציפורי, איש משרד החוץ הישראלי שהיה באותם ימים בשליחות בבומביי. משימתו בסרינגאר הייתה לדאוג לחטופים המאושפזים ולעמוד בקשר עם הצבא ההודי ועם כוחות האו"ם בנוגע לחיפושים אחרי יצחקי. ההודים הצמידו לו אבטחה הדוקה, אך זו למעשה הצרה את צעדיו. מנכ"ל משרד החוץ דאז, ראובן מרחב, החליט לשלוח להודו את ד"ר משה יגר, מי שהיה אז המשנה למנכ"ל והממונה על אגף אסיה ואפריקה במשרד החוץ. גורם נוסף שסייע לשחרורו של יצחקי היה כתב "ידיעות אחרונות" רון בן־ישי, שהגיע לקשמיר כדי לסקר את הפרשה ויצר קשרים עם בכירים באזור. גם שגריר איטליה בדלהי נחלץ לעזרה, ודאג לאוטובוסים שימלטו את הישראלים האחרים שהיו בקשמיר.
על אף שלאורך השנים שימש יגר בשלל תפקידי מפתח בשירות החוץ הישראלי, בין השאר כקונסול הכללי בניו־יורק, פרשת החטיפה בהודו הייתה לדבריו אחד האירועים המשמעותיים בקריירה הארוכה שלו. "ראובן מרחב אמר לי: 'אם תצליח להביא לשחרורו של יצחקי בתוך כמה ימים, מה טוב. אם לא – אתה חוזר הביתה וגמרנו'. הוא אמר שאינו יודע מה ניתן לעשות בנושא, אבל בפועל הוא הכין בהודו את הקרקע לבואי", משחזר יגר.
למרות היעדר היחסים הדיפלומטיים, נעתר משרד החוץ ההודי לסייע לישראלים על בסיס הומניטרי. באמצעות אנשי השירות החשאי של הודו, הצליח יגר לשגר איום לאנשי המחתרת: אם לא תשחררו את החטוף, ללא דיחוי וללא כל תמורה, ישראל תגיע אליכם בעצמה, וגם תדאג להשחרת שמכם בעולם. במהלך שהותו שם הוא נוכח לדעת כי מזה שלושה חודשים מוחזקים בידי המחתרת בקשמיר שלושה מהנדסים שבדים, אך ממשלתם כמעט לא עשתה דבר למען שחרורם.
"מרחב, שהיה בכיר מוסד בעברו, ניחן בחוש מדיני נדיר", מספר יגר. "הוא ידע להבחין בהזדמנויות שגם דיפלומט מנוסה לא בהכרח ישים לב אליהן. רגע לפני שטסתי הוא אמר לי: 'עשרות שנים אנחנו מנסים לתקשר עם ממשלת הודו אך לא מצליחים. אם תהיה לך אפשרות לדבר עם מישהו – אל תגיד לא'. מרחב למעשה זיהה כאן שינוי במציאות והזדמנות לכינון יחסים מלאים".
כשיגר נחת בדלהי, פנה אליו איש אקדמיה בכיר בשם מ"ל סונדהי, שכבר הכיר אותו מן העבר. "הוא אמר לי: 'אמנם מדובר באירוע טרגי, אבל אתה הישראלי הראשון בדרג הזה שמבקר בדלהי מזה עשרים שנה. ראש הממשלה שלנו, נרסימה ראו, הוא אדם שכדאי להגיע אליו, וצריך לנצל את ההזדמנות'. מאותו רגע ואילך התקדמתי בשני מסלולים מקבילים: בראשון פעלתי לשחרורו של יצחקי, ובשני קיימתי פגישות חשאיות בניסיון לקדם את היחסים עם הודו".
בעיתונות התקופה דווח כי החוטפים חששו מפני פעולה ישראלית נוסח מבצע אנטבה. יגר אומר כי למיטב ידיעתו מבצע צבאי לא עמד על הפרק; רון בן־ישי, בספרו "כתב חזית" (הוצאת ידיעות אחרונות, 2018), דווקא מספר כי הרמטכ"ל אהוד ברק – מי שפיקד כזכור על חילוץ החטופים ממטוס סבנה – בדק את ההיתכנות של פעולה צבאית בקשמיר. לבסוף נשללה האפשרות הזו, הן בגלל מידע שלפיו לא נשקפת ליצחקי סכנה מיידית, והן בשל המרחק הרב והפוטנציאל הנפיץ של מבצע שכזה.
במסגרת מאמציו להצלת המטייל החטוף, פנה יגר לאמריקנים וביקש מהם להפעיל לחץ על פקיסטן, שתמכה בארגוני הטרור בקשמיר. "אמרתי לשגריר ארה"ב בדלהי שפקיסטן צריכה להורות לארגון לשחרר את הבחור, כי אנחנו לגמרי לא רלוונטיים לסכסוך שלה עם הודו. התברר שהשגריר כבר שוחח עם מחלקת המדינה בנושא. אם הפקיסטנים אכן נתנו הוראה לשחרר את יצחקי – אינני יודע, אבל הדעת נותנת שכן, כי ההתפתחות הייתה די מהירה".
החוטפים הודיעו כי הם מוכנים לשחרר את יצחקי – אלא שאז דווקא ההודים סירבו לקבל אותו לידיהם, בנימוק שהם לא מכירים בארגוני הטרור בקשמיר. גם הרעיון להעביר את החטוף לנציגות של האו"ם עלה ונדחה, משום שהארגון הבינלאומי נטה שלא להתערב בפרשה. יגר כבר שקל לטוס לסרינגאר כדי לתווך בנושא, אך לא קיבל אישור לכך ממשרד החוץ. כעבור כמה ימים הגיעה אליו הודעה מפתיעה: יאיר יצחקי נמסר לידי שלושה עיתונאים זרים, ואלה הביאוהו לסניף האו"ם המקומי. באותה הזדמנות שוחררו גם המהנדסים השבדים. "כשיצחקי והפצועים הישראלים הגיעו לדלהי, שמחתי לראות אותם 'אצלי'. הם אמנם שהו עדיין בבית חולים צבאי, אבל ידעתי שעכשיו הם כבר בידי ישראל", אומר יגר.
שיתוף הפעולה הוליד שגרירות
גרסה שהופיעה באותם ימים בעיתוני פקיסטן – והועתקה על ידי סוכנויות הידיעות מרחבי העולם – קבעה כי הישראלים שנחטפו כלל לא היו תיירים תמימים, אלא אנשי מוסד שביקשו לחבל במתקן גרעיני. כששאלנו את פריש, ממן וקוטלר אם הם רוצים להתוודות על שירותם כסוכנים חשאיים, עצם הרעיון הצחיק אותם. "זו הייתה תעמולה זולה, קונץ פקיסטני חסר ערך שאף אחד לא השתכנע ממנו", אומר לנו יגר. "הסיפור הזה נולד בניסיון להגן על ארגון הטרור ולהציג את החטיפה כפעולה לגיטימית".
במהלך שהותו של יגר בדלהי, ארגן לו סונדהי שתי פגישות חשאיות וגורליות: האחת עם יועץ ביטחוני בכיר לראש ממשלת הודו, והשנייה עם מזכיר הממשלה שם. היוזמה המדינית הזו, יחד עם גורמים נוספים – כמו ההתקרבות בין דלהי לוושינגטון, ונרמול היחסים בין ישראל לסין – הביאו כעבור חצי שנה להכרזה על כינון יחסים דיפלומטיים מלאים בין הודו לישראל.
לאחר מותו של סונדהי הקימה אשתו מרכז מחקר לענייני אסיה והפסיפיק, הנושא את שמו. יגר היה הלא־הודי הראשון שזכה בפרס מטעם הארגון: הכבוד הוענק לו בשנת 2012, על חלקו בכינון יחסי ישראל־הודו. מזכיר הממשלה, שעמו נפגש יגר ב־91' בחשאי, הוא זה שקיבל את פניו כעת באירוע פומבי והניח על צווארו צעיף מיוחד.
כשיגר רואה כיום את היחסים הקרובים בין ראשי הממשלות של ישראל ושל הודו, ואת שיתוף הפעולה ההדוק בין שתי המדינות, הוא שבע רצון. "כל אלו מהווים המשך ישיר של המגעים שקיימתי עם מקורביו של נרסימה ראו. זכיתי לקחת חלק בראשיתו של השינוי. את המעט שיכולתי לתרום – תרמתי", הוא אומר.
כספי שב ארצה יחד עם קוטלר ועם ביין, שרצתה להישאר לצד חבריה. בבטן המטוס היה גם ארונו של כהנא. שלושת הפצועים – פריש, ממן ושמש – הגיעו ארצה כעבור כמה ימים במטוס אחר, יחד עם יצחקי. בארץ התקבלו כולם בהתרגשות רבה על ידי בני משפחותיהם ונציגים של הממשלה. מדינה שלמה, כך נדמה היה, המתינה לבואם בנשימה עצורה. ממן זוכר שקיבל נשיקה משר החוץ דאז, דוד לוי. בנימין נתניהו, שהיה סגן שר החוץ, נשא דברים נרגשים. לכבודו של יצחקי נערכה תפילת הודיה ברובע היהודי בירושלים, שבו התגורר.
כשנודעו פרטי החטיפה, היו שטענו כי יצחקי דאג למלט את עצמו בעוד חבריו מדממים על הקרקע. "היו לי רגעים קשים מאוד עם עצמי", כך סיפר לעיתון "חדשות" אחרי שובו ארצה, בכתבה שכותרתה "למה הוא ברח". "הרגשתי חרטה איומה על שברחתי מהמקום. ההיגיון אמר לי שאם לא הייתי בורח, הייתי מת. לא היה לי ספק שכולם נהרגו, ולכן ברחתי. באיזו חוצפה מותחים עליי ביקורת שברחתי? מישהו מהמבקרים היה בנעליים שלי כשכיוונו אליי רובה? אני לא יודע כמה אנשים היו מסוגלים לעשות את מה שאני עשיתי, ולהישאר שפויים".
פריש מצידו סיפר בכתבה ההיא כי הריצה של יצחקי הפנתה אליו את תשומת הלב של המחבלים וגם את קני הרובים שלהם, מה שאולי הציל את חייהם של החטופים האחרים. "הוא ברח בזמן שהמחבלים ריססו אותנו, וזה הדבר הכי נכון לעשות", אומר לנו פריש, ומדגיש כי הוא אינו כועס על חברו. "עוד לפני הנסיעה להודו, הוא היה מטפל באדם מבוגר, ניצול שואה. אחרי שהכול נגמר, כולם אמרו לו שהוא ניצל הודות לטיפול שהעניק לאותו אדם. יאיר הוא צדיק לא רשום".
אלי ממן מתגורר כיום בקדימה־צורן, נשוי ואב לבת. יאיר פריש גר בקסטל, רווק ואב לבן ובת. אלה קוטלר מקיבוץ גת נשואה ואם לארבעה ילדים. רוב חברי הקבוצה חזרו להודו בחלוף השנים; קוטלר הסתפקה במנוחה של כמה חודשים, והמשיכה מיד את הטיול שנקטע. כל אחד מילדיה, בהגיעו לכיתה ו', מקבל קלסר תכלת ובו כתבות שאספו הוריה. את הקלסר הזה הוא לוקח לכיתה, כדי לספר במילותיו שלו את הסיפור של אמו.
ממרחק של שלושים שנה כמעט, איזו משמעות יש לאירוע עבורכם כיום?
ממן: "חשוב לי שמטיילים ילמדו מהסיפור שלנו. אם מגיעים למקום שנראה חשוד ולא בטוח – להתפנות ממנו, ומהר. לא כדאי לטייל באזורים שבהם לא אוהבים אותנו. אילו היו צריכים, חלילה, לשחרר תמורתנו אסירים – הייתי מעדיף לא לצאת בחיים מהסיפור הזה, מאשר להסתובב אחר כך בתחושה שעשיתי משהו לא אחראי, והמדינה שילמה מחיר כבד בגללי".
פריש: "הייתה לי תקופה של רגשות אשם. לאורך השנים שאלתי את עצמי למה במקום להסתער, לא צעקנו 'לברוח'. קיבלנו החלטה, ובסופו של דבר, למרבה הצער, ארז שילם בחייו. אבל אני סבור שהייתי בוחר להסתער בכל מקרה, ושאם היינו מקבלים החלטה אחרת, היו לנו נפגעים רבים יותר. וחוץ מזה, הבנתי שמותר לי גם לרצות להיות בחיים".
