הכבישים הסובבים את כיכר צרפת עמוסים בכלי רכב פרטיים ובתחבורה ציבורית, כמצופה מציר מרכזי בעיר הבירה בשעת אחר הצהריים של יום חול. שאון ההפגנות אינו נשמע כעת; אלה יגיעו במוצאי שבת, יחד עם גדודי עיתונאים, שוטרים, ניידות ואולי גם פרשים ומכת"זיות. מצד שני, גם עכשיו השטח מול מעון ראש הממשלה אינו נטוש וחף ממחאה. המאהל הקבוע שהוקם כאן מתפעל אותה ללא הרף, בטונים שקטים יותר אך תחת אותם דגלים.
כתבות נוספות באתר מקור ראשון:
– ארה"ב תדרוש מהאו"ם להשיב את העיצומים על איראן
– חיי עולם: התורה זורקת בנו נשמה חדשה
– האם עלינו להיכנע לדרישות חמאס בתמורה לשקט בדרום?
רוב משתתפי המחאה המתמדת הזו הם מבוגרים בגיל הפנסיה, שמגיעים לכאן מרחבי הארץ, עוטים חולצות שחורות עם הכיתוב "אין מצב" באדום ולבן. חלקם עושים את הדרך לירושלים וממנה כמה פעמים בשבוע, בימים קבועים שכבר משתלבים למעין סבב. הם נחים על ספות שהוצבו במאהל, שותים קפה של בין ערביים, ומקבלים את פני העוברים והשבים, המתעניינים והנשארים לביקור. לכאורה זהו בילוי נינוח של סבים וסבתות שמנועים מלשמור על נכדיהם בימים אלה בגלל הקורונה, אך שלא יהיו טעויות: הם כאן בשביל לעבוד. משימתם היא לאייש את המקום 24/7, להראות נוכחות ולהניף שלטים מול המכוניות החולפות – שחלקן צופרות לאות הזדהות, ומאחרות נשמעות קללות שנעדיף לא לחזור עליהן.
משבוע לשבוע מאהל "המצור על בלפור" משתכלל. מה שהחל בכמה אוהלים פתוחים של אמיר השכל וחבריו, עם קצת ציוד הגברה שהביאו למקום – התפתח למאחז שנערי גבעות בשומרון יכולים להתקנא בו. דבר לא יחסר למי שירצה לעבור לגור כאן, ולא מעט אכן עשו זאת בשבועות האחרונים. בכל ערב ישנים במאהל, כלומר ברחוב עזה, בין עשרה לעשרים בני אדם. למענם מאופסנים שם, בפינה מיוחדת, מזרנים וכלי מיטה. מלבד זאת יש כאן מטבח מצויד במוצרי מזון ובכלי אוכל, מים זורמים, גנרטור, צידניות המשמשות כמקררים מלאי כל טוב, מכלי שתייה חמה ועוד. אפילו עציצים מטופחים מונחים על הגדר המקיפה את קולג' טרה סנטה, המבנה הסמוך למעון ראש הממשלה. את המטבח ממלאים בעיקר במימון תרומות המגויסות עבור המאבק נגד נתניהו – או כפי שהוא מכונה כאן: "הנאשם מבלפור", "הדיקטטור", "הנוכל", "העבריין" ושלל תארים נוספים.
כשהגעתי לכאן לראשונה לפני כמה שבועות כדי לראיין את מארגני המחאה, הצגתי את עצמי ככתבת מקור ראשון ונתקלתי באמירות עוינות כלפי החינוך הדתי וכלפי העיתון. היושבים מיהרו לתייג אותי כמשתייכת לצד האלים של עם ישראל. הפעם בחרתי לשהות במאהל כמה ימים על תקן אזרחית שבאה לתרום ממרצה ומזמנה למחאת בלפור, ולא להסגיר את זהותי. כך זכיתי לאירוח בסבר פנים יפות מצד אנשים שהגיעו לכאן כולם לאותה מטרה, ומאוחדים סביבה בלב שלם.
אחד ממארחיי הלבביים הוא פעיל השמאל הקיצוני גיא הירשפלד, שגר פה כבר חודשיים. "לא פשוט להיות ככה במחנה הזה, 24 שעות, שבעה ימים בשבוע", הוא אומר. בימים כתיקונם מעדיף הירשפלד לבלות בשטחי יהודה ושומרון לצד פלסטינים, בהפגנות והפרות סדר מול חיילי צה"ל. כעת הוא אחד ממפיקי השטח של המאהל: הוא נושא ונותן עם אנשי העירייה, הוא מארגן באופן פיזי את מקומות הישיבה – אך חשוב לו להישאר מאחורי הקלעים ולא להתבלט בסיקור התקשורתי. בני זוג שמגיעים לבקר במאהל, מספרים לו שהם עוקבים בפייסבוק אחר הפרסומים שלו ושל אחרים כמו אור־לי ברלב, "אבל אתה לא מרבה להצטלם או להתראיין", הם מעירים. הירשפלד מצידו מסביר: "משתמשים בזה שאני בשטחים כדי לצייר את המאהל כשמאל קיצוני". במאהל של תומכי נתניהו, המרוחק מכאן כמה מטרים, אכן מודעים לנוכחותו, ומדי פעם עולה שמו בקריאות הנשמעות ממערכת ההגברה המתחרה. "כל הזמן הם מקללים אותי ואת לאה צמל, אומרים 'גיא הירשפלד שזורק אבנים על חיילים'. אבל הם עושים לי רק טוב, כי ככה אנשים נחשפו לסיפור שלי".
בכניסה למאהל הוצבה בשבוע שעבר צוללת שחורה באורך כחמישה מטרים – מיצג המבקש להזכיר דווקא את פרשת הצוללות, שנתניהו כלל לא נאשם במעורבות בה, לפי הפרקליטות. כשפקחי העירייה מגיעים ומודיעים שהם מחרימים את הצוללת, הירשפלד משתף איתם פעולה, ומסביר לנוכחים מדוע: העירייה נתנה למוחים יום שלם לפנות את המיצג בעצמם, ומשלא עשו כך, זה המחיר שיש לשלם. "לא נורא, נקבל אותה בחזרה בעוד כמה ימים", הוא מרגיע. "בתחילת המחאה, כשפינו אותנו והחרימו לנו ציוד, הכול הוחזר לנו כעבור שעתיים".
איך באמת אתה מסביר את העובדה שבעבר עשו מאמצים לפנות אתכם, ועכשיו כבר לא מנסים?
"כי כל פינוי רק מגדיל אותנו. לקח להם זמן, אבל הם הבינו את זה".
הטעות של המחאה החברתית
לאורך המדרכה, בלב היישוב החדש שהוקם כאן בשם הדמוקרטיה, מסומן נתיב להולכי רגל. הסרטים הלבנים התוחמים אותו הונחו עוד בראשית ימי המחאה, כפשרה שהושגה לאחר מאבק עיקש עם פקחי העירייה על עצם קיומו של המאהל. כך נוצרה במאחז מעין שדרה מרכזית, מעוטרת שלטים מגוונים – סיסמאות המחאה, כללי לינה וגם מספר חשבון להפקדת תרומות.
במשך כל שעות היום יושבים כאן המוחים, אוחזים בשלטים ומפגינים נוכחות שקטה. תומכי נתניהו במדרכה שממול, סמוך לשער של מעון ראש הממשלה, מצלמים אותם. שוטרים מפרידים בין המחנות, לא מאפשרים מגע, ומקפידים לנהוג בכפפות של משי במוחים. סערת המעצר של אמיר השכל עדיין מרחפת כאן, מאיימת. אבל השקט, כולם כבר יודעים, הוא זה שלפני הסערה שבוא תבוא. האווירה, שבמהלך השבוע נותרת נינוחה ו"ממלכתית" יותר, תלך ותתלהט לקראת מוצאי שבת.
על חלק מהמדרכה בצד ה"לא־ביבי" הולך ומתהווה אולם כנסים. כיסאות, שולחן ומערכת הגברה מוצבים כאן לקראת ההרצאה של ד"ר שאול אריאלי בהמשך הערב. אריאלי, פעיל שמאל הנחשב מומחה לסכסוך הישראלי־פלסטיני, עמד במשך שנים בראש מנהלת המשא ומתן. הוא עבד עם ארבעה ראשי ממשלה: יצחק רבין, שמעון פרס, בנימין נתניהו ואהוד ברק. הדברים שישמיע כאן ישובו וילמדו שעל אף ניסיונותיהם של המוחים להציג את המאבק כא־פוליטי, ההגדרה הזו רחוקה מאוד מן האמת.
אחרי כוס קפה ופרוסת אבטיח אני מתיישבת עם ש', תושב עמק האלה בשנות השישים לחייו, שמבלה כאן לא מעט. הוא מפנה את תשומת ליבי לשלט חדש שבדיוק נתלה: "חייזרים נגד חזירים". "הוא קורא לנו חייזרים, והם עצמם חזירים", מבאר ש' ומצביע לעבר מעון ראש הממשלה.
"הם מפחדים מהכוח שלנו", אומר ס', מפגין צעיר שמצטרף אלינו. עד לא מכבר שהה במאהל בגן העצמאות, נאבק מול פקחי העירייה שבאו לפנות משם את המוחים, ולבסוף הוצא נגדו צו הרחקה מהגן ל־15 יום בגין תקיפת עובד ציבור. "מאז המחאה של 2011 לא היו הפגנות המוניות כאלה", הוא מעיר.
יש בכלל כוח להפגנות? מימי רוטשילד ועד היום לא ראינו שהן מצליחות לגרום לשינוי מדיניות בקרב מקבלי ההחלטות.
"ההפגנות של 2011 לא עבדו כי היו שם אנשים שבאו עם אג'נדה פוליטית", מסביר ש'. "פה זה לא קיים. אנחנו אומרים: לא ימין ולא שמאל – רק ישר".
ובכל זאת, המאהל מתויג כמעוז של השמאל.
"אני שמאלני ואין שום סיכוי שאתבייש בזה", אומר ש'. "אנשים לא קולטים ששמאל זה ליברל, זה אדם שאוהב אדם". אדם ימני, כך הוא מסביר לי, הולך אחר דמות מסוימת ומאמין בה. אבל גם מפגיני השמאל של מוצאי שבת לא תמיד מסבים לו נחת: "לפני שבועיים קיבלתי פה אגרוף ממפגין כשהגנתי על מישהי שהוא דחף לקיר. אמרתי לו שהאווירה הזו לא מתאימה כאן, והוא התחיל עם אגרופים".
בחלוף השעות זורמים עוד ועוד תומכים למאהל. מפגין מבוגר, מצויד בתרמיל מטיילים ומזרן, מגיע ומתמקם. שוטר מעיר לס' על שאינו עוטה מסכה. ס' אומר לי בשקט כי השוטר יכול להגיד מה שהוא רוצה – "יש לי מימון לכל הדו"חות הללו, עד עשרת אלפים שקלים. אנחנו מצליחים לבטל את רובם, יש לנו עורכי דין ברמה הכי גבוהה בארץ. כל המחאות משתמשות באותם עורכי דין".
הכיסאות הולכים ומתמלאים. כשלושים בני אדם משתתפים בהרצאה של שאול אריאלי, שבמשך כחמישים דקות פורש את טענתו המרכזית לגבי הסכסוך באזורנו: הכול מתחיל ונגמר בכך שישראל החליטה להתנהג לא כמדינה דמוקרטית, אלא כדיקטטורה של מיעוט יהודי ששלט על הרוב הערבי שישב בארץ. משום כך ישראל גם מונעת היום שוויון זכויות לפלסטינים. הקהל מאזין ברוב קשב, מהנהן ומשמיע מלמולי הסכמה.
אריאלי ממשיך ומתאר כיצד 12 שנות שלטון נתניהו הביאו את ישראל לכך שהיא מעדיפה לוותר על הדמוקרטיה כדי לממש את יעדי הימין. המשתתפים מבקשים לשמוע ממנו רכילות ורשמים על נתניהו עצמו, כמי שעבד לצידו לאורך שלוש שנים. אריאלי מספר כי הוא גילה אדם אינטליגנטי, בעל כושר הבחנה בין עיקר לטפל, אבל "חסר עמוד שדרה באופן נוראי, מה שנקרא לולב מצוי".
לא רק נתניהו קוצר מחמאות מפוקפקות, אלא גם הציבור הדתי־לאומי: "המחנה ששולל את הסדר הקבע מול הפלסטינים, אלה החבר'ה מהזרם הלאומני־משיחי כמו ימינה, גוש אמונים לדורותיו, ובמיוחד חסידי הרב צבי יהודה קוק", קובע אריאלי. "הם מובילים את הקו הזה, כי הם לא יכולים על פי אמונתם לוותר על שום פיסה מארץ ישראל. מבחינתם, שרי הליכוד הם חמורו של משיח. גם לשרון הם התייחסו כך, אפילו לבגין. הם אלו שמוכנים להקריב את ערך הדמוקרטיה לטובת ארץ ישראל השלמה, ובשביל ראש ממשלתנו נתניהו זהו הכלי לאבטח את הישרדותו, לאבטח את האג'נדה שלו, שלא רואה הקמת מדינה פלסטינית".
גם הצד הנגדי של הקשת הפוליטית נושא באחריות להידרדרותה של מדינת ישראל: "שטוּת ההנהגה של מחנה השמאל היא שבמשך עשרות שנים הוא הפקיר את מערכת החינוך לזרמים משיחיים", כך אריאלי. "אף אחד בהנהגה שאנו מזוהים איתה לא רץ אחרי תיק החינוך. כך הם (הציונות הדתית – א"כ) מצליחים במשך חמישים שנה לשנות את סל הערכים של הציבור הישראלי, בהשתלטות על כל המערכות הממסדיות של ישראל: במשפט, בכלכלה, בצבא".
אריאלי מציג מחקר שלטעמו מעיד עד כמה הצליח הימין במלאכתו. סקר שבחן את תמיכת הציבור הישראלי בפתרון שתי המדינות, העלה כי ככל שהנשאלים היו צעירים יותר, כך גברה התנגדותם להקמת מדינה פלסטינית. מדוע? משום שתודעתם הפוליטית של בני גיל 18־34 עוצבה בידי נתניהו ושלטונו בעשור האחרון. "הוא קיים שיח שהוא חרפה לציבור הישראלי, כי נעדרו ממנו מושגים שליוו את החיים שלנו, כמו שלום, תהליך מדיני וקיום משותף", מזדעק אריאלי. מבחינתו, המטרה צריכה להיות מינוי שר חינוך שיאפשר את שינוי התודעה של הדור הבא; צריך להמשיך במחאה, אומר אריאלי, כדי להגיע בסופו של דבר להכרעה בקלפי.
באין הנהגה
בביקור נוסף במאהל אני פוגשת שוב את הקבוצה שקיבלה אותי בעוינות כשהזדהיתי כנציגת מקור ראשון. הם לא מזהים אותי, ואני יכולה להתיישב לשיחה נינוחה עם נ', שהגיע לכאן מגדרה, ועם א', תושבת הצפון ופעילה מוכרת ממרחבי הפייסבוק. נ' מספר כי הוא איש מפלגת העבודה כל חייו, כמעט. בבחירות האחרונות הצביע לגנץ, בעקבות שני סרטונים שפרסם הליכוד נגד עמיר פרץ. הוא לא יודע למי יצביע בפעם הבאה, שלתחושתו קרובה מאוד. "יאיר לפיד הוא מועמד בעייתי. אני מכיר הרבה בוחרי כחול לבן שבפעם הבאה יצביעו לבנט, רק משום שהם לא יכולים לתמוך בלפיד. אבל מבחינתי, אם מישהו יוכיח לי מתמטית שצריך להצביע לרשימה המשותפת כדי להחליף את השלטון – אצביע להם. את חושבת שאני שונא אותו (את נתניהו – א"כ) בגלל כתב האישום? הייתי כבר במאה אחוז שנאה כלפיו, וכתב האישום לא הזיז לי".
א' היא חברת מרכז ליכוד, שכבר כמה שנים נלחמת נגד המשך כהונתו של נתניהו. לדבריה היא שוהה כאן 98 אחוזים מזמנה, והתיישבה על המדרכה הזו אפילו לפני שהגיעו אמיר השכל ואנשיו. "אין פה מדינה, הכול פיקציה", היא אומרת לי. "יש לי המון פרשיות שמוכיחות שהליכוד הוא ארגון פשע. אני שוקלת לגייס את כל חברי הליכוד ולהגיש תביעה לבג"ץ כדי להוכיח שהמפלגה הפכה לכת. אבל חברי המרכז פחדנים", היא מוציאה לעצמה את הרוח מהמפרשים.
נ' מאתגר אותה: לדבריו הליכוד תמיד היה מפלגה שהולכת אחרי איש אחד. כך בתקופתו של בגין, וכך היום. "אבל בגין לא ניצל את זה. זה ההבדל", היא משיבה לו.
למאהל הימין מגיעים הרצל ומרב חג'אג', הוריה של סגן שיר חג'אג' שנרצחה בינואר 2017 בפיגוע דריסה. הם באו כדי לדבר על החלטת בג"ץ לקבל את העתירה נגד הריסת ביתו של המחבל שרצח את החייל עמית בן־יגאל ז"ל. תומכי נתניהו בפינת הרחוב הנגדית מפסיקים לצלם, חלקם מצטרפים לשיח עם משפחת חג'אג'. את מקומם תופסים שלושה בני משפחה מהשרון, נושאים שלטים של "אין מצב". כבר שלוש שנים הם שותפים למחאות מוצ"ש על גלגוליהן, וכעת הגיעו לכאן.
מה הטענה העיקרית שלכם נגד נתניהו?
"אני לא נגד שום דבר", אומרת ל'. "אני בעד. בעד שנוכל לחיות בשלום ושנדע לכבד זה את הדעות של זה. אני בעד שנהיה מאוחדים, ולא בעד השיסוי שהוא (נתניהו) גורם. יש כל כך הרבה דברים שצריך לשפר במדינה שלנו, ומי שיש לו תיקים פליליים על הראש ועסוק בלהציל את עצמו, לא יכול להתפנות לכך".
"אנחנו יכולים להחליף אותו רק בקלפי, ואני לא מאמינה שזה יקרה" אומרת פ'.
אם כך, מה התכלית של ההפגנות הללו?
"התכלית היא להשפיע דווקא על אנשי הליכוד. אני בטוחה שיש שם אנשים ישרים. אבל כשנתניהו ילך, אני חושבת שהעם יזוז יותר ימינה, עם בנט".
בשמאל, הם אומרים באכזבה, אין כיום אף אחד שיכול להנהיג את המחנה. אם זה המצב, אני חוזרת על השאלה שלי, מה הטעם במחאה? "אני לא רוצה ראש ממשלה מושחת", אומר י'. "אני בטוח שחבריו בליכוד שונאים אותו הרבה יותר מכפי שאני שונא אותו. לי הוא לא עשה משהו באופן אישי, הוא עשה נגד המדינה שלי. אותם הוא רמס ודרס. נתניהו פשוט מחליף את הטיפשים שעומדים סביבו, וכשהגיע גנץ והסכים להתפשר, גם אותו הוא דרס".
הלילה הירושלמי מאותת על רדתו לעולם באוושת רוח קרירה. מניפי השלטים שעמדו כאן שעות ארוכות, מניחים מזרנים והולכים לישון. בבוקר הם יאיישו את המשמרת הראשונה, ואז יפנו את מקומם לבאים אחריהם, וחוזר חלילה: בכל שבוע הם שם עד ההפגנה הגדולה של מוצאי שבת. יושבי המאהל מאמינים שיום אחד, המיזם השקט יחסית יוציא אולי את נתניהו מבלפור; משתתפי ההפגנות הגדולות משוכנעים שדווקא סגנונם הקולני, הפרובוקטיבי לא פעם, מסוגל להניב תוצאות. ובתווך שבין מתנגדי נתניהו משני המוקדים נבלעות מחאות קטנות יותר של נפגעי משבר הקורונה. נדמה שהמאהל שהפך למאחז ילווה את תושבי רחביה לפחות עד החורף; אם סערת בחירות מוקדמות לא תפזר אותם, הקור הירושלמי עשוי להכניע את שוכני המדרכה ולשלוח אותם לבתיהם.
